בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 121 (222) 01/06/98

50 שנה

13=1+12

זה היה נצחון גדול, שישראל מלאת הביטחון נופפה בו לכל עבר: 13 מטוסים סוריים הופלו ביום אחד. בדיעבד, לא הופלו 13 מטוסים, אלא 12. המטוס ה-13 היה דווקא שלנו, וטייסו חולץ בשלום מלב-ים. אבל באותו יום, על רקע תרועות הנצחון, איש לא שם לב לפרטים הקטנים. איש גם לא העלה בדעתו, שכעבור שלושה שבועות תפרוץ במפתיע מלחמת יום הכיפורים ותמוטט בבת-אחת את האופוריה הכללית. באלבום טייסת הסילון הראשונה מכונה יום הקרב "גלולת ההרדמה שניתנה למודיעין הישראלי". אל"מ (מיל') עמרי אפק: "יום הקרב הזה הגביר במידה מסוימת את השאננות הכללית. זה נתן תחושה, שהסורים לא שווים שום דבר ושאנחנו ביתרון מוחלט עליהם"

רונה תמיר

כותרות העיתונים בבוקר יום ששי, ה-14 בספטמבר 1973, בישרו על ניצחון גדול. "שיא חדש לחיל-האוויר בקרב: 13 מטוסי מיג-21 סוריים הופלו אתמול בשני קרבות-אוויר", נכתב בעיתון "הארץ". העיתונים הסוריים, לעומת זאת, טענו שרק שמונה מיגים הופלו, מה שהמריץ את גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, להתפלפל בנושא ידיעת המתמטיקה של הסורים.
כשלמטוסים המופלים נוספו חילוץ טייס ישראלי מלב-ים ונפילתו בשבי של אחד הטייסים הסורים, אין פלא שהארץ חגגה. "חיל-האוויר הישראלי הוכיח פעם נוספת את עליונותו", התמוגגו העיתונים, בסגנון אופייני לאותם ימים. ישראל השאננה והבטוחה בעצמה עמדה לפני בחירות, וההערכה היתה שתוצאות יום הקרב יוסיפו נקודות למפלגת המערך שבשלטון. איש לא העלה בדעתו, שתוך פחות מחודש תפרוץ המלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל, מלחמת יום הכיפורים, תטרוף את כל הקלפים ותשנה את פניה ואופיה של המדינה. קודם כל, צריך לתקן עיוות היסטורי. גם העיתונות הישראלית וגם הסורית טעו.
באותו יום הופלו אומנם 13 מטוסים, אך רק תריסר היו סוריים. המטוס ה-13 שהופל היה מטוסו של יוסי שמחוני, טייס מיראז' ישראלי, שנפגע מטיל ששיגר מיג-21 סורי. הטעות היתה כה מושרשת, עד שרבים ממשתתפי הקרב, שהתראיינו לכתבה זו, לא ידעו כי הופלו רק 12 מטוסים סוריים ולא 13. שמחוני עצמו שמע על כך ב-1974, מטייס ישראלי שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, וחוקריו עידכנו אותו בתוצאות האמיתיות של הקרב.
קשה להתחקות במדויק אחר הפרטים המלאים של אותו יום. הרישום בחיל-האוויר, שנערך בתחילת כל חודש ומתייחס לחודש שקדם לו, הופרע ב-6 באוקטובר, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. באופן טבעי, נדחק יום הקרב מול האירועים החדשים. בגלל הזמן שחלף מאז, כמעט חצי יובל, מספר הגירסאות לאירועי אותו יום הן כמספר המשתתפים בו. לא כולם זוכרים הכל, ולפעמים דברי אחד המשתתפים בקרב סותרים את דבריו של חברו למבנה. אבל העובדות היבשות לא משנות את התחושה הקולקטיבית, שלתוצאות הקרב היתה השפעה לא מבוטלת על האווירה הכללית ערב המלחמה. היתרון המוחלט שגילה חיל-האוויר הישראלי על פני חיל-האוויר הסורי, הגביר את הביטחון העצמי בצד הישראלי.
הכל התחיל בצהרי אותו יום, מעט לפני השעה 13:00, כאשר שני זוגות פאנטומים, משתי טייסות שונות, המריאו לגיחת צילום בשמי סוריה. גיחות צילום כאלה היו משימות שיגרתיות באותה תקופה, אבל הפעם זו היתה גיחת צילום ארוכת טווח, בצפונה של סוריה, מעל שדות-התעופה חומס, נאצריה, קוצר, חמה ולטאקיה.
"היה ברור, שברגע שנמשוך לגובה הם יזנקו וינסו לרדוף אחרינו", אומר תא"ל (מיל') משה, אחד מטייסי הפאנטום, "ואכן, מיד כשסיימנו לצלם, שמענו ברדיו שמזניקים מטוסים שלנו ליירט את המיגים שהוזנקו בעקבותינו".
המיגים הסוריים זינקו מערבה, במטרה ליירט את מטוסי הצילום שהיו בדרכם דרומה, מעל הים. בדיוק למקרה כזה הכין חיל-האוויר שלוש רביעיות מטוסים בפיטרול בגובה נמוך בשלוש נקודות שונות: בצפון, מול לטאקיה, חיכתה רביעיית פאנטומים מטייסת אבירי הזנב הכתום. רביעיית מיראז'ים מטייסת הסילון הראשונה, המתינה מול ביירות, ואילו בדרום, מול חופי ראש-הנקרה, פיטרלו ארבעה מיראז'ים מטייסת הקרב הראשונה. במסיבת העיתונאים שנערכה באותו ערב, בסיכום יום הקרב, אמר הרמטכ"ל דאז, דוד (דדו) אלעזר: "לא יזמנו את הקרב האווירי עם הסורים. הקרב היה תוצאה של היתקלות בין מטוסים".
למרות זאת, אומר היום תא"ל (מיל') משה: "לדעתי, היתה כוונה ליזום קרב. זאת היתה תקופה של מתח עם הסורים, ורצו להכניס להם מכה כואבת כדי להרגיע את הגיזרה. אני לא יודע אם ברמה המדינית, הצילום היה פיתיון שנועד למשוך את הסורים לקרב, אבל הקצאת כל-כך הרבה מטוסים לגיבוי, לא היתה רק כדי לסיים את הצילום בשלום. את זה אפשר היה לעשות גם עם פחות מטוסים. מטוסי הגיבוי המתינו בגובה נמוך, והסורים לא ידעו על קיומם. אחרת, סביר להניח שהם לא היו רודפים אחרינו. זה סימן שבאמת רצו למשוך אותם לתוך מלכודת".
כך או כך, ההחלטה לגבות את מטוסי הצילום ב-12 מטוסי יירוט התגלתה כמוצלחת. "הפעם הסורים הזניקו יותר מטוסים מהרגיל", אומר תא"ל (מיל') שלמה אגוזי, אז סמ"ט א' בטייסת אבירי הזנב הכתום, שפיטרל בנקודה הצפונית ביותר. "הייתי טייס צילום ותיק, והיה לי ברור שבמשימה הזאת יהיה מעניין", ממשיך אגוזי, "ובאמת, כשראינו אותם מתקרבים, התרוממנו והתקדמנו אליהם, והתפתח קרב מול לטאקיה. בהתחלה שיגרתי טיל על מיג במרחק 2,100 מטר, ישר לגמרי.
הטיל פגע במטוס והוריד ממנו חתיכה. המיג נכנס לסיחרור ואני שברתי, בגלל שמיג אחר איים עלי. לא ראיתי אותו מתפוצץ ומתרסק, אבל דיווחתי עליו כעל הפלה. למרות זאת, בתחקיר, לא אישרו לי הפלה על המטוס הזה. התקרבתי אל המיג השני, ובטווח של 350 מטר הפלתי אותו בתותח. הפעם ראיתי את המטוס מתפוצץ ואת הטייס קופץ".
מוביל המבנה של אגוזי, תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, הפיל באותו יום את המיגים העשירי וה-11 שלו. "כל העניין לא היה קרבי במיוחד. לא היו שם תצוגות גבורה. הדבר היחיד שהיה מרשים בקרב הזה היתה הכמות - 12 מיגים ביום אחד. את המיג הראשון הפלתי בטיל מטווח קצר מאוד, בערך 800 מטר, קרוב למינימום. הטיל רק יצא וכבר התפוצץ. זה כמעט ולא היה קרב-אוויר. את המיג השני הפלתי בטיל, בטווח הרבה יותר רחוק. למעשה, עוד לפני שבכלל קרה משהו, כבר הפלתי שני מיגים. אני זוכר דווקא את המיג השלישי, שלא הפלתי. כשהסתיים הקרב, וכולם התפזרו, מצאתי את עצמי רודף אחרי מיג נוסף. יריתי בתותח, אבל הוא התחמק לתוך העננים. הייתי קצר בדלק ולא הצלחתי לאתר אותו שוב".
תא"ל (מיל') ישראל בהרב הוביל את רביעיית המיראז'ים של טייסת הקרב הראשונה. בספר ההפלות שלו הוא מתאר את עיקרי הקרב, מזווית הראייה שלו:
"...סוף סוף מודיע הבקר: 'כוח מלא לכיוון צפון'. השלכנו נתיקי כנפיים והחלה תחרות עם הזמן. מבער מלא, בצלילה שטוחה, המטוסים שועטים קדימה. על הערוץ השני שומעים את הקרב המתפתח, יש כבר כמה מיגים מופלים. הבקר מתחיל לתת טווחים: '50 מייל... 40 מייל...' התחרות עם השעון ממשיכה, האם נגיע? 30 מייל... 20 מייל... יש תגבורות סוריות לקרב, ראשוני טייסינו מתחילים לדווח על הסתבכות. 15 מייל, הבקר נותן לי כיוון '010' לקרב. קלטתי רביעייה סורית נוספת מצטרפת ממזרח. ברור לי, שעם רביעייה סורית שתיכנס לי ישר על הזנב, לא אוכל לעזור לאף אחד, בקושי לעצמי. 'על האצבע' לקחתי כ-20 ימינה ל-030. הסתבר שנכנסנו לקרב על הזנב של הרביעייה הסורית שהצטרפה מספר שניות לפנינו.
"שיגרתי טיל על אחד המיגים. המיג נפגע, אך המשיך לטוס. אירגנתי זווית צידוד טובה יותר, טיל שני, המיג נפגע שוב, נעצר באוויר והטייס נטש. יצרתי קשר-עין עם מיג נוסף. מספר שתיים איתי, מספר שלוש וארבע הלכו אחרי זוג מיגים אחר. אני סוגר לטווח 700 מטר בפנייה מיוצבת. אין לי כבר טילים, שולח את מספר שתיים, עמירם קליכמן ז"ל, שמנסה לסגור ולהפיל את המיג. קליכמן חותך בצד ימין שלי, אך חריף מדי, הורס מהירות והולך חזרה אחורה. מספר ארבע, נאמן, מאבד את שלמון, מספר שלוש, מגלה איתנו קשר-עין, מנסה להצטרף למעגל, אך משגר טיל בזווית צידוד גבוהה מדי. המיג לא נפגע. בינתיים, מנהל שלמון קרב פרטי הרבה מתחתינו ומפיל את המיג שלו".
הקרב הפרטי של שלמון, אותו מתאר בהרב, החל בניסיון לסייע למטוס ישראלי אחר. "הבחנתי במיג שיושב על מיראז' שלנו במצב מסוכן", מספר סא"ל (מיל') אברהם שלמון. "מיד הסתדרתי מאחוריו, ואחרי 'תן לו לחלוף' יפה של המיראז' השני, המיג חלף על פניו קדימה ואני אחריו. המיג ניסה לנתק מגע בשבירות חזקות, ירד לגובה נמוך במהירות גבוהה, כשאני אחריו בטווח טוב לתותחים, אבל לא היתה אפשרות לשים כוונת בגלל המהירות הגבוהה והשבירות החזקות שמאלה וימינה. ניסיתי מספר צרורות, לשמאל ולימין, אך ללא תוצאות. היינו כבר מעל היבשה בכיוון ההרים, ובשבירות של 6-5 ג'י קשה להפיל את המיג בתותח. פתחתי פער כדי לשגר טיל. כשהמיג שבר ימינה, חיכיתי לגלגול שמאלה, וסידרתי כוונת למקום. המיג התחיל לגלגל שמאלה, לחיצה, והטיל בדרך. המרחק היה קצר והפגיעה מיידית. המיג נעצר במקום והרים אף תלול מאוד למעלה. חלפתי לידו קרוב מאוד וראיתי שתא הטייס ריק. המטוס התהפך ונכנס לאדמה".
בינתיים, המשיך בהרב בנסיונותיו להפיל את המיג השני: "הורדתי אף עמוק כלפי מטה והצלחתי לחתוך לטווח 600 מטר. שני צרורות קצרים, אבל המיג ממשיך לטוס. הכפתורים נותנים רק עד טווח 450 מטר. קליכמן מדווח שיתכן שנפגע, נוזל לו דלק מכנף ימין. אין לי קשר איתו, גם נאמן לא רואה אותו. המיג עדיין לפני, ואם אעזוב אותו סביר שייכנס עלי. ייצבתי את הפיפר, קדימה, קצת למעלה, צרור... הוא נפגע! "הקרב נגמר, שקט. 'כולם לכיוון דרום לגובה 30 אלף', הפרעתי את הדממה הרגעית. בראש הנקרה נראה היה שלמען הבטיחות כדאי שקליכמן ינחת ברמת-דוד. שלושתנו המשכנו לבסיס שלנו ונחתנו עם מספיק דלק לקרב-אוויר נוסף".
מעט לפני שנכנסה לקרב הרביעייה של בהרב, הצטרפה רביעיית המיראז'ים של טייסת הסילון הראשונה, שפיטרלה מול חופי ביירות. אל"מ (מיל') יהודה קורן היה אז מפקד הטייסת, והוביל את הרביעייה. "אחרי פיטרול קצר יחסית קיבלנו את הקוד שחייב אותנו להתרומם כדי לדבר עם הבקרה", הוא מספר. "טיפסנו לגובה, הבקר היפנה אותנו צפונית לביירות וסיפר לנו על מיגים שרודפים אחרי מטוסי הצילום שלנו. המטוסים שלנו לקחו כיוון לים, והתרחקו מהמיגים. הכלל הלא-כתוב קבע, שהסורים לא עוברים את קו המים. תמיד, ברגע שהגיעו אליו, הם היו פונים לאחור. באנו מהים לכיוון החוף, כשראינו להפתעתנו שלישיית מיגים שחוצה את קו המים לכיווננו. הם נכנסו לפנייה שמאלית, ואנחנו אחריהם. הם היו בכיוון מזרח כשסגרנו עליהם. הטווח נראה לי עוד קצת רחוק, והשתהיתי עם הירי על המיג האחורי.
עמוס בר, מספר שלוש ברביעייה, דיווח שהוא במצב יותר טוב וביקש רשות להיכנס לפני. במחווה ג'נטלמנית עזבתי את המיג ונתתי לבר להיכנס. ראיתי אותו חולף, משגר ומפיל את המיג האחורי. זה היה מעל הים, מעט צפונית לביירות.
"המשכנו לעוד פנייה, ובשלב הזה הזהיר אותנו הבקר ממיגים נוספים שמצטרפים מצפון. היות ועמוס בר ואליעזר, מספרי שלוש וארבע, היו ביתרון על צמד המיגים, החלטתי שאני ומספר שתיים, יוסי שמחוני, נלך לקבל את פני המיגים המתקרבים, נמנע מהם להצטרף לקרב ונעצור אותם עוד לפני שהם יגיעו אלינו. טסתי לפי הוראות הבקר, אבל לא נוצר בינינו קשר-עין. בר הפיל בינתיים מיג נוסף, עברו ארבע דקות מתחילת הקרב, והיינו צריכים לחזור הביתה. טסתי עוד קצת צפונה וניתקתי מגע כשנגמר לנו הזמן והדלק. בזמן הפנייה חזרה הסתבר לי ששמחוני לא איתי. מאחורי לא היה איש. חיפשתי אותו על הקשר והוא לא ענה. היה ברור שקרה לו משהו".
"זאת היתה פאשלה שלי", אומר יוסי שמחוני, כשהוא מנתח את פעולותיו באותו יום. שמחוני, אז סגן, היה טייס מיראז' צעיר ונמרץ, שניסה להבריק בקרב, אבל השיג בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה. "אחרי שבר הפיל את המיג הראשון, זרקתי בידון גחון כדי להרוויח מהירות", הוא מספר. "ההוראה היתה לזרוק את בידון הגחון רק אחרי שנגמר בו הדלק, שזה בערך שתיים וחצי דקות אחרי ההשלכה של הנתיקים הגדולים. אני השלכתי אותו אחרי ארבעים שניות, כשעוד היו בו בערך 400 ליטר. זה המון דלק, שאחר-כך חסר לי. אבל באותו רגע זה נתן לי יתרון אדיר על פני כל הרביעייה שלנו, והמטוס שלי פרץ מיד קדימה. עברתי לעמדת תקיפה על המיג הקדמי, והשארתי מאחורי את שאר המבנה. ממרחק 900 מטר שיגרתי טיל על המיג, שלא התפוצץ. עמוס בר, שהיה מאחורינו, אמר בקשר שהמיג ממשיך לטוס. קורן צעק לו: 'אז תפיל אותו, אידיוט!', ובר שיגר על המיג, וצבר את ההפלה השנייה שלו בקרב.
"קורן ואני פנינו צפונה. אחרי קריאת ה'נתק מגע', קורן פנה ב-360 מעלות חזק למטה, כנראה שהוא ראה משהו. הרמתי את העיניים ולא האמנתי למה שקורה. לדעתי היו מעלינו לפחות שתי רביעיות סוריות, כשאנחנו בערך בגובה 16 אלף רגל, והם בגובה 30 אלף רגל. הנוהל הוא, שבשלבים הראשונים של הקרב לא מפצלים את הזוג, עד שהקרב יורד במהירות ובגובה, כדי שאפשר יהיה ליצור הגנה הדדית.
בחיל-האוויר של אז היו ויכוחים מהבוקר עד הלילה מתי בדיוק מותר לפצל. בצורה הכי טבעית אמרתי שאני מושך למעלה, והתחלתי במשיכה בכל המהירות. מצד אחד, המיגים היו מטרות בלתי רגילות, ומצד שני הם היו בעמדה מאיימת עלינו.
"זה היה הפיצול שעליו התווכחו. המוביל שלי כבר משך למטה, אני משכתי למעלה, ושנינו נותרנו לא מוגנים. תוך כדי המשיכה קיבלתי אזהרת דלק 600 ליטר, אבל לא חששתי, כי בדרך כלל במיראז', הג'י מקשה על העברת הדלק למנוע, ואם מורידים קצת ג'י, ההתרעה מפסיקה. הפעם ההתרעה לא הפסיקה מיד, ואני התחלתי לחשוב שאולי זה אמיתי, בגלל חסרונו של בידון הגחון. כשמשליכים בידון גחון צריך לעשות כיול דלק, שמסמן את השלכת הנתיק ואת העובדה שכמות הדלק ירדה. אם מד הדלק מראה 9,200 ליטר, צריך לעדכן שיש רק 2,200 אני לא תיקנתי את זה, והיתה לכך חשיבות גדולה בהמשך.
"הספקתי לראות שני מיגים שירדו על זוג שלנו: המיגים באו מאחוריהם, שיגרו, וכלום - הטילים נפלו כמו רקטות. זה היה פשוט מצחיק. לו זה היה זוג שלנו, אלה היו עוד שני מיגים מופלים. הייתי כבר בתמרון אל מאחורי זוג המיגים הזה, בכיוון צפון-מזרח, בערך 15 ק"מ מקו החוף של לטאקיה מעל היבשה. הייתי כל-כך מאוכזב שהטיל שלי לא התפוצץ, שברגע שראיתי מיגים, משכתי מזרחה. אמרתי לעצמי שאני חייב לתפוס מיג. הנ"מ בלטאקיה פתח באש, אבל לא לגובה שהיווה עלינו איום.
"השמיים מעל החוף היו מלאים בטילי נ"מ ובמצנחים של הסורים. החלטתי שאזהרת הדלק רצינית מאוד, ויש לי צ'אנס אחד לצאת מפה, והוא לסגור מבער, למשוך לכיוון הים ולחזור לאט-לאט. סגרתי מבער וחשבתי שגם עם 600 ליטר אני אצליח להגיע לרמת-דוד. הנמכתי, ואני מניח שהייתי האחרון שנשאר שם. הייתי הכי צפוני והכי מזרחי".
הקרב הסתיים, לאחר שהופלו שמונה מטוסי מיג-21 סוריים, והמטוסים הישראליים החלו לחזור לבסיסיהם. סביר להניח שיום הקרב הזה היה נגמר באותה נקודה, בדומה לימי קרב אחרים, אלמלא מה שקרה בדקות הבאות. "ואז", ממשיך שמחוני, "כשאני גורר את עצמי בזהירות לכיוון מערב, חטפתי טיל. רסיסים חדרו גם לתא הטייס, אבל לא נפגעתי. מיד הורדתי סיבובי מנוע, ודיווחתי בקשר שנפגעתי. המשכתי לטוס, והתחלתי לחשוש שהמטוס יתפוצץ. ראיתי דרך המראות את הזנב בוער ומעלה עשן. אמרתי לעצמי, שאני חייב לקחת סיכון ולנסות להגיע לים.
"הבנתי, שכבר אין לי סיכוי להגיע הביתה. כיביתי מנוע, משכתי בידית ההפלטה התחתונה בגובה 4,000 רגל ויצאתי בלי בעיות. המצנח וחגורת ההצלה נפתחו, אבל כששיחררתי את הסירה היא לא התנפחה, לאחר שנפגעה מרסיסים. ניתקתי את המצנח ונשארתי רק על חגורת ההצלה. לא הפעלתי את מכשיר הקשר, כדי לא לספק מידע לסורים. הייתי מאוד קרוב לחוף, בערך ארבעה ק"מ דרומית לטרטוס".
באותו זמן עשתה שלישיית המיראז'ים של טייסת הסילון הראשונה את דרכה חזרה לבסיס, "בתחושה רעה מאוד", אומר יהודה קורן, המוביל. "היה קשה לי לחזור בלי מספר שתיים. בשלב הראשון לא ידענו אם הוא חי או לא. רק כשהגענו לטייסת הסתבר שהוא נטש, ומסוק יצא לחלץ אותו".
למעשה לא היה צורך להזניק מסוק במיוחד למשימת החילוץ, משום שבפקודת המבצע נכלל גם מסוק יסעור שפיטרל בדיוק למקרה כזה. קברניט היסעור היה אל"מ (מיל') ישראל יהלום. "עם תחילת משימת הצילום המראנו לפיטרול מעל שטח ישראל", מספר יהלום. "היה לנו הרבה דלק, ומלבד המכונאי המוטס היו איתנו גם רופא, חובש ושני לוחמים מהשייטת. האזנו לקשר, ופתאום, כשהתחיל רעש, הבנו שיש הסתבכות. התחילו לדווח על הפלות, וכולם היו מאוד שמחים. בשלב מסוים, בערך אחרי עשרים דקות מתחילת המשימה, הבנו שנפל מטוס שלנו ומיד לקחנו כיוון צפונה. למעשה, אסור היה לנו לקחת כיוון בלי הוראה מפורשת, אבל ידעתי שיקח זמן להגיע לאיזור הקרב. אחרי חמש דקות הורה לנו הבקר לחזור לרמת-דוד ולתדלק. התווכחנו, והוא אמר שזאת הוראה ממפקד חיל-האוויר.
"יסעור יכול לטוס עד ארבע וחצי שעות, ואנחנו טסנו עד אז לא יותר מ-40 דקות. זמן הטיסה מאיזור הפיטרול לאיזור הנטישה, מול טרטוס, היה בערך שעה. כלומר, עם הדלק שהיה לנו, אפשר היה לעשות את זה פעמיים. אבל לא לקחו שום צ'אנס, ושלחו אותנו לתדלק".
אל"מ (מיל') עמרי אפק, מטייסת העטלף, הוביל את זוג הפאנטומים שהוזנק להגן על הטייס הנוטש. "זאת היתה משימה קשה", משחזר עמרי אפק. "אפשר היה למצוא אותו על הקשר, אבל היה קשה לראות אותו בעין ולהגן עליו מפני כוח קרקעי או ימי. הגענו לראש הנקרה והתחלנו לטוס צפונה, לאיזור הנטישה. תוך כדי הטיסה צפונה ניסינו לקיים קשר עם הטייס".
שמחוני חיכה בינתיים בים. "לא הייתי בהיסטריה", הוא מספר. "השגיאות שהביאו אותי למצב הזה היו ברורות לי, והדבר היחיד שהדאיג אותי היה שיחזירו אותי לסקייהוקים בתור עונש. בכל שעה עגולה, לפי הנהלים, קראתי בקשר 'מישהו שומע את אופל-2?' וכלום. רק בשעה השלישית ענה לי עמרי אפק. זה היה מאוד משמח. הוא שאל אותי באיזה מרחק מהחוף אני נמצא, ועניתי 'לא יודע, איזה עשרה מייל'. הרי אם הייתי אומר את האמת, שאני רק שני מייל מהחוף, אף אחד לא היה בא".
אפק: "באיזור ביירות עצר אותי הבקר ואמר שיש שם בין שישה לשמונה מיגים, ומטוסים נוספים נמצאים בדרך. הוא אסר עלי להתקרב. לחצתי על הבקר שיפנה אותי למפגש, וכשהתקרבנו, יישרתי את האף צפונה, והלכתי למפגש, לא משנה מה הבקר יגיד. האמת היא שכבר לא היתה ברירה. אם הייתי הולך אחורה, ארבעה מיגים היו יושבים לי על הזנב. נוצר מפגש קלאסי, מעל גובה 20 אלף רגל, והם חלפו אותי. התהפכתי כדי לראות, וראיתי זוג שטס קרוב. מהצד השני ראיתי עוד זוג. התארגנו אחרי הזוג האחרון, בחרתי טיל, והפלתי את אחד המיגים בטיל. כשהתארגנתי להפיל את המטוס השני, רפי קורן ז"ל, מספר שתיים שלי, ביקש להפיל אותו. מכיוון שהוא עוד לא הפיל, ואני כן, נתתי לו רשות. הוא שיגר, הטיל פגע פגיעה יוצאת מן הכלל ולא השאיר שום דבר מהמטוס, ממש פירק אותו לחתיכות".
זמן קצר לאחר שהמריאו אפק וקורן, כאשר הסתבר שהסורים יקשו על חילוץ הטייס הנוטש, החל חיל-האוויר להזניק מטוסים נוספים. ראשית, הוזנקה רביעיית פאנטומים של טייסת הפטישים, אותה הוביל אביהו בן-נון, לימים מפקד חיל-האוויר. בערך באותו זמן, הוזנק זוג פאנטומים נוסף, שאחד מטייסיו היה תא"ל (מיל') משה, שהשתתף קודם-לכן בגיחת הצילום.
"זה היה הקרב הכי מוזר שהיה לי בחיים", אומר משה. "הייתי טייס מתוסכל, שעדיין לא הפיל מטוסים. כשהבקר אמר לנו לשים כוח מלא לכיוון צפון, הייתי משוכנע שבטח אני שוב לא אפיל. ברקן, הנווט, איתר במכ"ם מטוסים. התקרבנו 30 מייל, 20 מייל, עשרה מייל. בחמישה מייל אני כבר מתחיל לראות מרחוק חמש נקודות שטסות במעגל. כשאני מתקרב עוד יותר, אני משפשף את העיניים ולא מאמין: אני רואה מיג, פעם ראשונה בחיים, יפה כזה, כמו שמתארים בספרים, ואחריו רודפת רביעיית הפאנטומים של בן-נון, כל אחד בזווית אחרת. ממש כמו ארבעה כלבים שרודפים אחרי חתול. בן-נון היה הכי קרוב אליו, בטווח של הפלת תותח, אבל הזווית לא איפשרה לו להפיל.
"ואז אני שואל את עצמי איך הקרוסלה הזאת תסתובב כשאני אגיע. תיכננתי כבר איך להסתובב כדי להיכנס נכון, כי היה לי ברור שאם אני לא מפיל עכשיו, מישהו אחר יפיל בעוד שנייה. ורוצה אלוהים, משלם לי על כל הקרבות הקודמים שלא הפלתי, ואני, בלי לעשות כלום, מוצא את עצמי מאחורי המיג שנמצא באמצע הסיבוב, ונכנס בדיוק לטווח הטיל שלי. הטיל מזמזם וממשיך באותו כיוון שבו המראתי מתל-נוף. לא זזתי לא ימינה ולא שמאלה. המיג פשוט נכנס לתוך הכוונת שלי וגם סידר את עצמו נכון לטיל. יריתי, המיג התפוצץ, ומיד התחילו צעקות על הקשר שגנבתי להם את המיג". רס"ן (מיל') יאיר אלאור היה מספר ארבע ברביעייה של בן-נון. "כשהגיעו הפאנטומים לאיזור ההתרחשות", הוא מספר, "כבר היו באוויר שני מצנחים, ככל הנראה של הטייסים שהופלו בידי אפק וקורן. הסורים היו כנראה בלחץ, כי הם פתחו את המצנחים שלהם בגובה 35 אלף רגל, הרבה יותר גבוה ממה שצריך. לכן, כל הקרב התנהל סביב שני המצנחים, שהפכו לנ"צ בדיווחים בקשר. הייתי מספר שתיים של אמנון ארד, ובשלב מסוים הוא זיהה מיג וירה עליו טיל סיידווינדר. הטיל שוגר, ומיד נכנס לשכבת עננים, כך שלא ראינו כלום, אבל בסוף אותו יום אושרה לו ההפלה". ושמחוני עדיין במים, מחכה. "הקרב התנהל מעלי", הוא אומר. "לא יכולתי לראות אותו כי היתה שכבת עננים, אבל שמעתי את הבומים העל-קוליים ואת הפיצוצים של הטילים. אחרי הקרב אפק חזר אלי בקשר ואמר שהוא בדרך הביתה, ושיש מבנה להגנה בדרך אלי. לפי אות הקריאה ידעתי שזה איציק גת. עכשיו הרגשתי מוגן מאוד, והיה ברור שזו רק שאלה של זמן עד שיחלצו אותי. תוך כדי שאני מדבר עם אפק, אני רואה טייס צונח עלי, ממש על הראש שלי. זה היה טייס סורי, שנחת מאה מטר ממני, עם סירת ההצלה שלו, ולא ראה אותי. הסורי גרר את עצמו לסירה ונשכב עליה, כשהרוח מנפחת את המצנח שלו". במרחק מאה מטר זה מזה המתינו שני הטייסים, הישראלי והסורי, לחילוץ - כל אחד בידי כוחותיו. בסביבות השעה 15:00 הוזנקה רביעיית פאנטומים נוספת מטייסת הפטישים להגן על חילוצו של שמחוני, לאחר ששאר המטוסים שהוזנקו למשימה נקלעו לקרבות-אוויר, ומצב הדלק שלהם חייב אותם לשוב לבסיס. בשלב הזה האיזור כבר היה שקט לגמרי, לאחר שחיל-האוויר הפיל 12 מטוסים סוריים.
צפונית לביירות הבחין תא"ל (מיל') יצחק גת בסירת מנוע סורית שמנסה להגיע למקום בו נמצאו שמחוני והטייס הסורי. הסירה הוטבעה מהאוויר, והרביעייה החלה לחוג מעל שמחוני בגובה נמוך, כדי למנוע מכוחות סוריים נוספים להתקרב אליו.
ושמחוני עדיין במים, לא רחוק מהטייס הסורי. "כשגת הגיע", אומר שמחוני, "אמרתי לעצמי, עכשיו אנחנו שולטים בשמיים, וזה הרגע לראות מי זה הסורי הנחמד הזה. הוא שכב על הסירה ולא זז. הרביעייה המשיכה להסתובב מעלינו במעגל אינדיאני בגובה 300 מטר. הגעתי לסורי והחזקתי בסירה שלו. הוא שכב על הסירה, לא ניתק את המצנח שלו, לא ראה אותי, רק שכב והסתכל בשמיים. חשבתי שהוא קצת אהבל. ואז, כשגת אמר שההליקופטר מגיע, התרחקתי ממנו". לאחר שהמיגים הסוריים עזבו את האיזור, קיבל סוף סוף היסעור רשות להמריא. "בערך בצור עקפנו סופר-פרלון שהמריא לפנינו כדי לחלץ את הטייס", מספר ישראל יהלום, קברניט היסעור. "תוך כדי הטיסה שמענו את קרב-האוויר והבנו שמנקים את השטח בשבילנו. איתרנו את שמחוני, הורדנו את השייטים למים, והעלנו אותו למסוק בריא ושלם. כאן לכאורה נגמרה המשימה שלנו. אבל כשהתחלנו לטוס חזרה, טייסי הפאנטום כיוונו אותנו לטייס הסורי. ובאמת, מצאנו אותו שוכב על הסירה שלו. הנחנו שהוא לא יתנדב לעלות על המסוק, והשייטים חששו שאולי יש לו סכין, ושהוא ינסה להיאבק. בדיעבד, זה לא קרה. הרוח של הרוטור הפכה את הסירה שלו, ועד שהוא הועלה למסוק הוא היה כחול וכמעט נחנק מבליעת מים. עכשיו השתנו התוכניות שלנו, כי היינו צריכים לטוס ישר לרמב"ם, לטפל בשבוי. הורדנו את הסורי בחיפה והמשכנו לתל-אביב. קיבלנו, שמחוני ואני, הוראה להתייצב בבית-סוקולוב, למסיבת עיתונאים".
יום הקרב הסתיים, אבל החגיגות בחיל-האוויר רק החלו. הטייסות חגגו את הצלחת הקרבות, עשר גיחות בהן השתתפו כמעט 40 אנשי צוות-אוויר שהפילו 12 מטוסים, הטביעו סירה סורית, חילצו את חברם בשלום, ואף שבו טייס סורי. הטייס, אחמד חאדר אל-חסן, אז בן 23, הוחזר לסוריה במסגרת חילופי השבויים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
אבל לפני המסיבות נערך בשדה-דב תחקיר, שהיה ארוך ומסובך מהרגיל. "בתחקיר השתתפו כל הטייסים והמפקדים", מספר שמחוני, "וכולם נלחמו אחד בשני על כל מטוס מופל, עד שהגיעו ל-18 מטוסים. איזה רעש שהיה שם, צעקות עד השמיים, וכל אחד עושה הצגות איך הוא הפיל ולא השני".
הסורים לא איחרו להגיב, וכבר ביום ראשון ה-16 בספטמבר, התקבלו דיווחים מביירות על כך שבמהלך סוף השבוע דנה סוריה עם מצרים בתגובה על הקרב האווירי, ואף הגישה תלונה למועצת הביטחון של האו"ם. עיתוני דמשק הכריזו ש"כוחות הצבא הסורי נחושים בדעתם לעמוד מול האתגר הציוני בלי להתחשב בקורבנות".
ישראל, מצידה, טענה באיגרת שנשלחה למזכ"ל האו"ם כי סוריה אשמה בתקרית. למחרת הקרב תואר שמחוני בעיתונים היומיים כ"טייס המיראז' גבה הקומה והנאה". אבל בזמן מסיבת העיתונאים הוא לא הרגיש גיבור גדול, והכין את עצמו לנזיפה. "כל הזמן רק חששתי שיעבירו אותי לסקייהוק. הטעות שלי היתה לי ברורה: אם הייתי מתנהג נכון מבחינת הפיצול ומבחינת הדלק, זה לא היה קורה. כשנחתנו, ניגש אלי בני פלד, שהיה אז מפקד החיל, לקח אותי הצידה ואמר: 'נו, מה אתה אומר?' עניתי לו: 'אוי לך אם אני עובר לסקייהוקים!' אז הוא אמר לי: 'יוסי, אל תדאג'. הוא איש חכם. הוא החליט שעושים מזה אירוע גבורה, ואסר על זוריק, מפקד רמת-דוד, לנזוף בנו. פלד הבין איך חושבים שר הביטחון, הרמטכ"ל והציבור. 'נו, אז הפלנו 12 אווירונים ואחד נפל, לא נורא. ועוד חילצנו את הטייס במעשה גבורה. נעשה מזה אירוע'. בסוף זוריק אסף אותנו בשקט בשקט לנזיפה, כי הגיע לנו, ולי באופן אישי.
"נסענו לקריה, ללשכה של שר הביטחון ובא גם הרמטכ"ל, והיו חיבוקים ונשיקות. ואז משה דיין נכנס, מתרגש בצורה בלתי רגילה. דיין הכיר אותי מילדות. סבתא שלי, יהודית שמחוני, היתה ממייסדות נהלל, וממש גידלה את דיין. הם היו קשורים בלב ובנפש. סבתא שלי היתה פעילה פוליטית, ופרשה יחד עם דיין ממפא"י, והיתה ממקימי רפ"י. דיין ישב ליד סבתא שלי בזמן כינוס של מרכז רפ"י, כשקיבל פתאום פתק שטייס ישראלי נטש בסוריה. בפתק נוסף נכתב שהטייס הוא יוסי שמחוני, ואבד הקשר איתו.
במשך כל הזמן, סבתא שלי ישבה לידו. מאוחר יותר הוא סיפר לי שהוא לא ידע מה לעשות והרגיש נורא. הידיעה התחילה לרוץ באולם, וכולם שתקו מסביב לסבתא שלי, שלא ידעה מכלום. רק כשדיין קיבל פתק שנוצר איתי קשר ואני חי, הוא לקח אותה הצידה וסיפר לה".
חששותיו של שמחוני התבדו, והוא לא הועבר לטייסת הסקייהוקים. הוא נשאר בטייסת הסילון הראשונה כטייס מיראז', ואיתה נלחם בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים בטרם קורקע, זמנית, עקב התפרצות כיב קיבה.
באלבום טייסת הסילון הראשונה, הטייסת של שמחוני, מכונה קרב ה-13 "גלולת ההרדמה שניתנה למודיעין הישראלי". "מאיגרא רמה לבירא עמיקתה", מתאר עמרי אפק את ההרגשה עם פרוץ המלחמה, ורואה קשר ישיר בין ה-13 בספטמבר ל-6 באוקטובר. "הביטוי המוחץ לעליונות הישראלית הגביר במידה מסוימת את השאננות. לא רק בתוך הטייסת, אלא גם בצה"ל ובישראל. זה נתן תחושה, שהסורים לא שווים שום דבר ושאנחנו ביתרון מוחלט עליהם".
תא"ל (מיל') יפתח ספקטור נשמע ספקני לגבי הקשר בין יום הקרב למלחמה שפרצה פחות מחודש לאחריו: "זה היה קרב, היו קרבות לפניו, והיו גם אחריו. אני לא חושב, שבעקבות ההפלות השתנה המצב האסטרטגי במזרח התיכון. לדעתי, לא היה שום קשר בין הקרב הזה לבין המלחמה שפרצה שלושה שבועות לאחריו".

עוד באותו מדור

המוביל

זו היתה התקיפה הראשונה של חיל-האוויר הישראלי: ארבעה מטוסי מסרשמיט, שתקפו אלפי חיילים מצרים בדרכם לעבר תל-אביב. התקיפה בלמה את התקדמותו של הכוח ומאז נקרא הגשר בו נעצרו המצרים - "עד הלום". מוביל התקיפה ההיסטורית היה לו לנרט, טייס יהודי-אמריקאי בוגר המארינס, שסיפור חייו יכול לפרנס סרט פעולה משובח. "זה היה רגע השיא שלי בחיים", אומר לנרט, 50 שנה אחרי. "שרדתי את מלחמת-העולם השנייה, כדי שאוכל להוביל את התקיפה הזו"

במוקד האירועים

מה היו עשרת האירועים שעיצבו את דמותו של חיל-האוויר ב-50 שנות קיומו? מהן נקודות-הציון המשמעותיות ביותר בביוגרפיה של החיל? פנינו לשורה של היסטוריונים, קצינים בכירים במילואים ופרשנים צבאיים - וזו הרשימה שהרכיבו