בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 121 (222) 01/06/98

50 שנה

המוביל

זו היתה התקיפה הראשונה של חיל-האוויר הישראלי: ארבעה מטוסי מסרשמיט, שתקפו אלפי חיילים מצרים בדרכם לעבר תל-אביב. התקיפה בלמה את התקדמותו של הכוח ומאז נקרא הגשר בו נעצרו המצרים - "עד הלום". מוביל התקיפה ההיסטורית היה לו לנרט, טייס יהודי-אמריקאי בוגר המארינס, שסיפור חייו יכול לפרנס סרט פעולה משובח. "זה היה רגע השיא שלי בחיים", אומר לנרט, 50 שנה אחרי. "שרדתי את מלחמת-העולם השנייה, כדי שאוכל להוביל את התקיפה הזו"

נדב נוקד

מחלון דירתו של לו לנרט, בקומה הרביעית ברחוב ה' באייר בתל-אביב, אפשר לראות את כיכר המדינה. דגם שחור וגדול של קורסייר, מטוס קרב ממלחמת-העולם השנייה שבו טס לנרט בשירות המארינס, מעטר את הקיר הפונה אל החלון. בסמוך לו, צילומים של חברים מחיל-האוויר ומהפלמ"ח: יצחק רבין, עזר ויצמן, יצחק שדה. על קיר אחר תלויה מסגרת בינונית בגודלה. מאחורי הזכוכית המבריקה, ממנה משתקפים השמיים, שמור תחקיר התקיפה הראשונה של חיל-האוויר. התאריך: 29 במאי 1948.
לנרט, טייס מח"ל צעיר מלוס-אנג'לס, יצא אז בראש כל מטוסי הקרב של חיל-האוויר, בסך-הכל ארבעה מטוסי מסרשמיט, לתקיפת טור השריון המצרי, שהיה בדרכו לעבר תל-אביב. ארבעת המטוסים הישראליים תקפו מהאוויר את טור השריון והתקדמותו נבלמה ליד אשדוד. בכך השיגה ישראל הצעירה, בת השבועיים בסך-הכל, ארכה נוספת להתחמשות ולהיערכות לקרבות הבאים. "זה היה האירוע החשוב ביותר בחיי", אומר לו לנרט בפרספקטיבה של 50 שנה. "שרדתי את מלחמת-העולם השנייה, כדי שאוכל להוביל את המשימה הזו".
לנרט, כיום בן 77, נולד בהונגריה ליד גבול צ'כוסלובקיה, למשפחת חוואים יהודית דתית. בשנת 1931, כשהיה בן עשר, היגרה משפחתו לארה"ב, בעקבות גילוי של אנטישמיות, ששיכנע את הוריו לעזוב. "אני חב את חיי לאיכר אנטישמי", מספר לנרט. "כילד קטן, שהיתי עם אבי בבקתה ושמענו בחוץ מישהו צועק על סבתי 'יהודייה מסריחה'. אבי לקח אגרופן ותקף את אותו אדם. אבי נעצר ונלקח לכלא, וכעבור זמן מה הובא בפני שופט, ששאל אותו: 'איך אתה, כיהודי, מעז להכות הונגרי?' הייתי בהלם". דודו של לנרט, שגר בפנסילבניה, הגיע להונגריה, ושיחד את השופט כדי לשחרר את האב. שוחד נוסף, לקונסול האמריקאי, איפשר למשפחה לקבל ויזה לארה"ב.
"הגענו לעיירת כורי פחם בפנסילבניה, וחיינו באיזור עני במיוחד של העיר. אם חשבתי שבארה"ב לא תהיה אנטישמיות - טעיתי. הילדים האחרים תמיד הרביצו לי, כי לא ידעתי אנגלית וכי הרגתי את ישו. הם לימדו אותי את השיעור הכי חשוב בחיי - חשיבות הכוח. אז התחלתי להתאמן באיגרוף לצורך הגנה עצמית".
במהלך שנות ה-30, צפה לנרט מרחוק בעליית הנאצים באירופה, בה נשארו עדיין רבים מבני משפחתו. ביוני 1940, כשסיים את בית-הספר התיכון, התייצב בלשכת הגיוס של חיל הנחתים, המארינס, האמריקאי. "מלימודי ההיסטוריה האמריקאית ידעתי שהמארינס הם תמיד הראשונים להילחם, ממש כמו הפלמ"ח בישראל", אומר לנרט. "ארה"ב עדיין לא היתה מעורבת ישירות במלחמה באירופה, אך שיערתי שכאשר היא תצטרף, המארינס יהיו הראשונים, ואני אוכל להרוג נאצים".
לנרט הגיע לבסיס טירונים של המארינס, וגילה שהוא היהודי היחיד בבסיס. "לא רק שהייתי היהודי היחיד, גם לא שתיתי, לא עישנתי, ולא שיחקתי קלפים. ממש חנון אמיתי. רוב החיילים גם היו מבוגרים ממני". כעבור ארבעה חודשים סיים לנרט את הטירונות, והתנדב לכוח קומנדו על האונייה "נורת' קרוליינה", אוניית המערכה האמריקאית הראשונה שנבנתה מאז מלחמת-העולם הראשונה.
"אחרי מסלול הכשרה מיוחד הוצבתי בכוח התקיפה באונייה, שביצע משימות ליווי וסיור בסמוך לספינות שהביאו אספקה לבריטניה, שכבר היתה מעורבת במלחמה". לנרט ביקש להתקבל לאקדמיה לפיקוד של הצי, אך נענה בשלילה. לבסוף הצליח, בהמלצת מפקדיו, להתקבל לקורס יוקרתי לא פחות - קורס-הטיס באקדמיה של הצי. כשהגיע לשם, נוכח לדעת שהוא שוב היהודי היחיד באיזור.
את קורס-הטיס סיים שנה אחר-כך כטייס קרב, אך ללא דרגות קצונה, שכן במארינס היה חוק נוקשה, שמנע הענקת דרגות קצונה לחיילים שאינם אזרחי המדינה לפחות עשר שנים. אחרי קבלת הכנפיים הוצב בבסיס אל-תורו, בסיס אימונים של המארינס הסמוך ללוס-אנג'לס. "הוצבתי בטייסת קורסייר F-4U, מטוס קרב חד-מושבי, מקביל ל-F-15 של היום".
אחת מטיסות האימונים השיגרתיות איימה לשלוח אותו חזרה לפנסילבניה, ועם מקל הליכה. "זה היה באיזור ההרים דרומית ללוס-אנג'לס, באימונים ללחימה בטייסי הקמיקזה היפנים. היינו 'ערימה' של 16 מטוסים מחולקים לזוגות וחצינו זה את זה בזיגזג, כדי לטוות מעין אריג בשמיים, שיגן על המפציצים מתחתינו מפני הקמיקזות. פתאום אחד הטייסים צעק בקשר: 'מישהו הולך ליהרג', כי כל המטוסים היו קרובים מאוד. קרובים מדי". ללנרט היו אז שתי ברירות - למשוך את הסטיק ולצאת מתוך המבנה, או להיצמד לטייס המוביל. לנרט בחר להישאר.
"בתור היהודי היחיד שם, לא יכולתי לנטוש את המבנה. הייתי חייב להוכיח שיהודים יכולים להיות טייסי קרב, לא רק בנקאים ועורכי-דין. אז נצמדתי ממש מתחת למוביל. התחלנו למשוך ימינה ב-800 רגל, ובזווית העין ראיתי צל של מטוס, שהתקרב אלי, פגע בי והתפוצץ באוויר.
"המטוס שלי נחתך לשניים, ותא הטייס רוסק לגמרי. שלחתי יד לפנים, וראיתי שהם מכוסים בדם. המטוס הסתחרר לכיוון הקרקע והעצים החלו להתקרב. לא יכולתי לנשום בגלל האדרנלין. כדי לצנוח ולצאת חי, הייתי צריך גובה של אלף רגל. לא היה לי צ'אנס. כשזה קרה, כבר הייתי בפחות מ-800 רגל. אבל הגובה כבר לא שינה - כשניסיתי לצאת, גיליתי שאני לכוד בתא הטייס. העצים המשיכו להתקרב.
"לפתע הכל היה בסדר, וראיתי שמש גדולה ויפה. המוח שלי כאילו כבה, ואני לא זוכר שום דבר עד ההתעוררות על הקרקע. כנראה שחוויתי את מה שמכונה NEAR DEATH EXPERIENCE - תחושת המוות המתקרב. לו נטשתי את המטוס כפי שתיכננתי, לא הייתי שורד, כי הייתי נמוך מדי. בדיעבד הבנתי, שהמטוס התפוצץ והעיף אותי אופקית. המצנח נפתח איכשהו מעצמו, ואני צנחתי לעבר מדרון של גבעה".
כשהתעורר לנרט שרוע על המדרון, הוא הבחין שהמטוס שלו התרסק לידו וגרם לשריפה. הוא ניסה לשחרר את עצמו מהמצנח, כדי לא להיגרר על-ידי הרוח, אך התעלף מכאב לפני שהספיק לעשות זאת.
"למעשה, ההתעלפות הצילה את חיי. המצנח, שהיה עדיין קשור אלי בחזה ובירך הימנית, התמלא באוויר ונפרש, וגרר אותי למרגלות הגבעה אל מחוץ לאש. זמן קצר אחר-כך התפוצצו מצבורי תחמושת ודלק שהיו על הגבעה, ועלו באש בגלל נפילת המטוס שלי. היה לי עדיין קשה לנשום בגלל שטפי האדרנלין, אבל ניסיתי לשמור על קור-רוח. הוצאתי מימייה מהסרבל ורוקנתי אותה מעל הראש. שכבתי שם זמן-מה, כי לא יכולתי לזוז. די מהר שמעתי את קולות צוות החילוץ שנשלח למצוא אותי. הייתי מכוסה בשיחים, אז הוצאתי את האקדח שלי ויריתי שש יריות באוויר כדי שישמעו אותי".
הזיכרון הבא של לנרט הוא זיכרון בית-החולים. מהחוויה המפוקפקת של ההתרסקות, הוא עבר למציאות קוסמת עוד פחות של שיקום מניתוח, פנים מרוסקים, כסא גלגלים, מקל הליכה, תפרים, גבס. "הרופא אמר שרוב הסיכויים הם שלעולם לא אצליח ללכת, כי הכל היה שבור וקרוע, שתי הרגליים שלי התרסקו. 'ובטח', הוא אמר, 'בטח שלא תטוס'".
לנרט לא קיבל את חוות הדעת של הרופא, ואחרי אישפוז של חודש בבית-החולים ושיקום נמרץ, הוא הצליח ללכת. "כשהתחלתי להשתקם, הגעתי עם מקל הליכה למפקד שלי ואמרתי לו בדרך ההונגרית הרגשנית שלי, 'תראה, עבדתי כל-כך קשה כדי להגיע להיות טייס במארינס, אני היהודי היחידי כאן, ואני חייב להוכיח לעצמי ולעמי, שאני יכול לעשות את זה. תן לי הזדמנות".
המפקד השתכנע, והירשה לו לטוס במטוס בו הותקן מנוע חדש, כדי לבצע הרצת מנוע. "בפעם הראשונה שחזרתי לתוך תא הטייס של הקורסייר, שהיה גבוה, המכונאים היו צריכים לדחוף אותי לשם. בגלל הברכיים השבורות לא יכולתי לעלות בסולם".
לנרט חזר ללכת ללא מקל הליכה, ולבסוף השתקם לחלוטין וחזר לטיסות אימונים סדירות. בהמלצת מפקדו, קיבל דרגות קצונה בלי שעבר קורס קצינים ואחר-כך נשלח לחזית האוקיינוס השקט, למלחמה ביפן. בתחילת 1944 הגיע לחזית, שם לחם עד כניעתה של יפן. הקרב הראשון בו השתתף היה הקרב באי אוקינאווה, שהתחיל עם הגעתו.
רוב הטייסים במקום היו טייסי מילואים, ואילו לנרט היה טייס סדיר שהצטרף לפני המלחמה. בשל כך, נשלח למשימה שעות ספורות בלבד לאחר שהגיע לבסיס. "המשימה, שהיתה המשימה המבצעית הראשונה שלי, כמעט והפכה אותי לטייס קמיקזה אמריקאי", מספר לנרט, שיצא במטוס האחרון במבנה של ארבעה מטוסי קורסייר, לתקיפת עמדות יפניות שהשקיפו על הבסיס האמריקאי.
"נכנסנו לתקיפה בצלילה ואני, שהייתי האחרון במבנה, הגעתי קרוב מאוד לקרקע לפני הטלת הפצצה. ב-800 רגל מעל הביצורים היפניים לחצתי על כפתור שחרור הפצצות, אבל דבר לא קרה. המשכתי להתקרב לקרקע, ולבסוף משכתי בידית השחרור הידני. את הפיצוץ ראיתי בזווית העין, כי הייתי קרוב מאוד להתרסקות בעצמי. ממש לפני שהספקתי להפוך לפצצה חיה, משכתי את הסטיק ונסקתי מהמקום. בגלל הג'י הגבוה נכנסתי לבלק-אאוט, והמטוס הגיע להזדקרות. כשייצבתי אותו לא הצלחתי למצוא את החברים שלי למבנה, שכנראה חשבו שהתרסקתי בצלילה, כך שהייתי צריך לחזור לבד לבסיס. כשנחתתי שם, כולם התפלאו שנשארתי בחיים".
למרות ההתחלה המינורית, המשיך לנרט להילחם באוקיינוס השקט, בתקיפות תחנות רדאר, מיפקדות ומטרות אחרות. לקראת סוף המלחמה הוא ביצע משימות רבות של סיוע לכוחות קרקע וליווי מפציצים ומטוסי צילום.
באחת המשימות התנדב לנרט להיות מטוס פתיון למטוסי יירוט יפניים, כדי שמטוסי צילום אמריקאיים יוכלו להיכנס עמוק לשטח ולאסוף מודיעין על סוללות נ"מ ומטרות אחרות. "את הגיחה התחלנו באיזור הדרומי של יפן, מעל האי קיושו. צללנו כלפי מטה, והפעלנו את כל תותחי הנ"מ היפניים. מטוס הצילום שמעלינו התקדם וצילם. להיות ברווז מטרה למקלעים היפניים זו לא חוויה מלבבת, אבל חשיבות המטרה היתה עליונה. כשסיים המטוס מעלינו לצלם את כל האתרים, חזרנו לבסיס". עבור משימה זו קיבל לנרט מדליה אווירית - עיטור של המארינס. עיטור נוסף הוא קיבל על רצף ממושך של משימות תקיפה בשטח יפן.
בסוף שנת 1945, עם סיום מלחמת-העולם השנייה, חזר לנרט לארה"ב, השתחרר בדרגת קפטן (סרן) ועבר להתגורר בלוס-אנג'לס. "רק אחרי המלחמה התוודעתי, כמו כל העולם, למשמעות השואה. 14 מבני משפחתי, כולל סבתי שנשארה בהונגריה, ניספו באושוויץ. ואז הבנתי: היהודים צריכים בית, ואם אני לא אבוא להילחם עבור המטרה הזו, מי כן יבוא?"
בתחילת 1948 הגיע לנרט להרצאה שעסקה בחשיבות התנועה הציונית, ואחריה ניגש למרצה ושאל מה עליו לעשות כדי לעזור ל'הגנה' בפלשתינה. "אני לא יודע על זה כלום", אמר לו המרצה, איש הבריגדה. ה'הגנה' לא היתה תנועה חוקית בארה"ב, ולנרט סיכן את אזרחותו ברצונו להצטרף אליה. אבל הוא לחץ על המרצה עד שנעתר להפצרותיו, והורה לו להכין קורות חיים ולהביאם למחרת לבית-המלון שלו.
"עוד באותו לילה הגעתי למלון עם מסמכים מהמארינס", הוא מספר. "שישה שבועות מאוחר יותר, בבוקר יום ראשון, אני פתאום מקבל טלפון. 'לנרט? אני מבין שאתה מעוניין לטוס'. תוך שבוע פגשתי את אנשי ההגנה". המשימה הראשונה של לנרט בשירות ההגנה היתה רכש מטוסים. כבוגר מלחמת-העולם השנייה, היתה ללנרט זכות לרכוש עודפי מטוסים צבאיים, ובמחירים מאוד אטרקטיביים: מטוס קומנדו C-46 , שעלה לפני המלחמה 150 אלף דולר, עלה אחרי המלחמה 5,000 דולר בלבד.
"קיבלתי כסף מזומן במעטפה, ניגשתי לסוכנות שמכרה את המטוסים, והפכתי לבעלים של מטוס C-46 . אחרי שבוע היינו צריכים להטיס אותו לניו-ג'רזי לשיפוץ. אני נכנס למטוס, והטייס שואל אותי: 'הטסת פעם כזה מטוס?' 'אפילו לא ראיתי אחד כזה', השבתי. 'לא נורא, אני אלמד אותך בדרך', ענה הטייס. כשנחתנו, קיבלתי כרטיס טיסה לרומא".
ב-1 באפריל 1948 יצא לנרט למשימה, שבדיעבד היתה גם עלייתו לישראל. הוא נדרש להטיס אחד משני מטוסי נורסמן, מטוס תובלה חד-מנועי בעל כנף גבוהה, בטיסה ישירה מאיטליה לישראל. "גם על המטוס הזה לא טסתי מעולם, אבל הייתי אמור לקחת אותו לפלשתינה".
התיכנון היה לטוס מעל מספר נקודות-ציון בים-התיכון, ולנחות בשדה-דב. הבעיה היתה, שטווח הטיסה עד תל-אביב היה 1,300 מייל, בעוד שהטווח המירבי של המטוס היה כ-350 מייל. "הפתרון היה להפוך את המטוס לפצצה מעופפת של דלק", מספר לנרט. "הוציאו מהמטוס את המושבים האחוריים, ובמקומם התקינו מיכל גומי גדול, שמולא בדלק וחובר לצינור הדלק של המטוס. המטוס המריא בקושי רב בגלל טעינת היתר, אבל כאן רק התחילו הצרות שלנו. לא היו לנו מפות, מצנחים, מכשירי רדיו או ציוד הצלה. מזל שהיו לנו כמה ממתקים.
"זמן קצר אחרי ההמראה החלה רוח נגדית חזקה, והמהירות צנחה לזחילה של 85 מייל בשעה. אמרתי לעצמי, שלעולם לא נגיע. בקצב הזה לא נוכל לעבור בכל נקודות-הציון - הדלק ייגמר הרבה לפני זה. אז החלטנו לטוס ישירות דרך הים. במטוס השני היה קולמן גולדשטיין, טייס מח"ל אחר, שניווט והביא אותנו באמצעות מצפן ומפה בלבד. אני חייב לו את חיי. עד היום אנחנו חברים.
"דמיין שאתה יושב במשך 11 שעות וחצי, בוהה בפרופלור יחיד, שאם הוא מפסיק לרגע - אתה מת. אבל בגיל 27 אתה יכול לעשות דברים, שלא תוכל לעשות אחר-כך, כי אתה לא חושב על ההשלכות, אלא רק על חשיבות המשימה שלך".
כשהגיעו שני המטוסים לתל-אביב, הם החלו לבצע הקפות לאורך החוף בחיפוש הסימן שניתן להם - "מינחת ליד תחנת כוח". הם לא ראו דבר, כי כל האיזור היה שרוי בעלטה. את הרעש החלש של שני מטוסי הנורסמן שמע עזר ויצמן, לשעבר טייס בחיל-האוויר המלכותי הבריטי. הוא תיאר לעצמו שאלו מטוסי הנורסמן שההגנה שלחה, ולכן עלה על אופנוע, דהר לשדה-דב, והניח פתיליות לאורך המסלול. הנחיתה עברה בשלום, ולמחרת כבר שימשו המטוסים להצנחת מזון ואספקה בירושלים והסביבה.
"כשירדתי מהמטוס הייתי במצב של הלם. לא הייתי חוזר על הטיסה הזו גם אם היו מציעים לי עשרה מיליון דולר. מה שעדיין מפליא אותי, שנים אחרי הטיסה, זו השאלה כיצד לא נגמר לנו שמן המנוע במשך 11 שעות וחצי. הדלק הספיק בקושי, אבל שמן לא הוספנו. בשבילי זה היה נס פח השמן".
כעבור שבוע נשלחו לנרט ועימו טייסים נוספים לצ'כוסלובקיה, לקורס הסבה לגירסה הצ'כית למטוס הקרב הגרמני מסרשמיט ME-109 , שמספר יחידות ממנו נרכשו על-ידי ההגנה. בקבוצה היו גם עזר ויצמן, מודי אלון, אדי כהן, פנחס בן-פורת ומילטן רובנפלד.
מטוס המסרשמיט הצ'כי, שכונה אוויה-199, היה שונה לחלוטין מזה הגרמני. היה בו מנוע צ'כי חלש יותר, הירי התבצע דרך הפרופלור, כמו במטוסי מלחמת-העולם הראשונה, ולא היה בו מיכשור מינימלי. "זה כנראה המטוס הגרוע ביותר שבו ישבתי בחיים. בני פלד אמר עליו פעם, ש'כל מי שרק ישב במטוס הזה ראוי למדליה'. הוא היה חיקוי עלוב ונורא למטוס הגרמני המפואר".
זמן קצר לפני שההגנה רכשה את המטוסים הללו, כמעט נחתמה עסקה לרכישת 30 מטוסי P-47 מקסיקניים. "זה היה מטוס מדהים. לו היו לנו ארבעה מאלה, במקום ארבע החתיכות העלובות שהיו לנו, היינו יכולים לשנות את מפת המזרח התיכון". אבל העסקה לא יצאה אל הפועל, ולבסוף העדיפה ההגנה לקנות את מה שהיה זמין יותר ולא לחכות.
שבוע לאחר שהגיעו ששת הטייסים לצ'כוסלובקיה, ב-14 במאי, הם שמעו ברדיו שבן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. "באנו למפקד הקורס ואמרנו לו שאנחנו הולכים. לי היו בסך-הכל 70 דקות הכשרה על המטוס. זה כלום בשביל מישהו שלא טס מאז מלחמת-העולם. מה אני אגיד, היינו משוגעים". ארבעה מטוסים פורקו והועמסו על מטוסי קומנדו C-46 , והוטסו לישראל.
המטוסים נחתו בבסיס עקרון, ששלושה חודשים אחר-כך שונה שמו לבסיס תל-נוף. ימים ספורים לאחר נחיתתם כמעט הוחרבו. "בשדה בעקרון היו שני האנגרים, ובאחד מהם היו המטוסים שלנו. לפני שהספקנו להרכיב אותם הגיעו כמה ספיטפיירים מצריים והפציצו את אחד ההאנגרים. לו הפציצו את ההאנגר השני - כל חיל-האוויר הישראלי היה נמחק. מזל".
ב-29 במאי הסתיימה הרכבת ארבעת המטוסים, ולמחרת היתה מתוכננת תקיפת שדה-התעופה באל-עריש. "הרעיון אז היה לצאת באור ראשון ולפגוע במטוסים בעודם על הקרקע, כפי שעשו 19 שנים אחר-כך במלחמת ששת-הימים", אומר לנרט. "לא ערכנו למטוסים טיסת ניסוי, כי אז המצרים היו מגלים שיש לנו מטוסי קרב. לא ירינו במקלעים, ולא הטלנו פצצות. טיסת הניסוי של המטוסים היתה גם הטיסה המבצעית הראשונה.
"בארבע אחר-הצהריים של אותו יום, הגיעו לעקרון אהרון רמז, מפקד חיל-האוויר, דן טולקובסקי סגנו, ונחום שריג, מפקד חטיבת הנגב בפלמ"ח. 'אתם חייבים לטוס עכשיו', אמר לנו רמז. 'כל הצבא המצרי מתקדם לאורך החוף לכיוון תל-אביב. כדי לעכב אותם, הפלמ"ח פוצץ את הגשר ליד הכפר הערבי איסדוד'".
לנרט, בעל הניסיון המבצעי הרב ביותר, נבחר להיות מוביל הרביעייה. אחריו היו מודי אלון, עזר ויצמן ואדי כהן. כל מטוס חומש בארבע פצצות בנות 70 ק"ג, בנוסף למקלע שהיה מותקן בו. "כבר בהמראה הרגשתי שזה רגע השיא של החיים שלי", אומר לנרט. "לצאת להגנת העם היהודי במטוס עם מגן-דוד עליו, במקום הטלאי הצהוב שענדו בני משפחתי בשואה, זה היה שילוב של כל מה שחלמתי עליו".
אחרי ההמראה פנה המבנה לכיוון הים, ואז דרומה ולאורך החוף. "היינו צריכים להגיע למקום בו נמצאת היום העיר אשדוד, שם היה הצבא המצרי. אבל היתה בעיה - לא הכרתי את הארץ, מעולם לא טסתי מעליה. ואם זה לא מספיק, גם לא היו לנו מכשירי רדיו. למזלי מודי אלון הבין את המצב, וכיוון אותי באמצעות תנועות ידיים. התקדמנו דרומה, עד שלבסוף ראינו את ריכוזי הכוחות. היו פזורים בשטח כ-500 משאיות וטנקים וכעשרת-אלפים חיילי חי"ר. דחפתי את האף למטה, ושלושת המטוסים האחרים אחרי. הנמכנו עד הקרקע כמעט, כי כך קשה להפיל אותך, הטלנו את הפצצות, וירינו במקלע לעבר כל דבר שראינו: טנקים, מיצבורי תחמושת, אוהלים. מסביבנו שרקו כדורים ופגזים, והיו שניות בהן חשבתי שכל מצרי שנמצא שם יורה לעברי.
"בקנה-מידה של מלחמת-העולם השנייה, מבחינת טקטיקה, חשיבות ונזק - התקיפה הזו היתה חסרת משמעות. אבל עבור המצרים, שלא חלמו שיתקיפו אותם, ולפתע ראו את ארבעת המטוסים צוללים לכיוונם, זה היה הלם מוחלט. ביציאה מהתקיפה גיליתי שאדי כהן, שהיה מספר ארבע שלי, חסר. ככל הנראה הוא נפגע כבר בצלילה. זה היה כואב, כי היינו חבורה של אחים. הרגשתי שפיסה נקרעת מהלב שלי".
בנחיתה, ניזוק מטוסו של מודי אלון, וכך אבדו בקרב ההיסטורי 25 אחוזים מהטייסים ו-50 אחוז מהמטוסים. אבל התקדמותם של המצרים נבלמה והם נעו מזרחה כדי לחבור לצבא הירדני. הגשר בו נעצר הצבא המצרי כונה מאז גשר "עד הלום", כי עד הלום הגיעו המצרים. כיום נמצאת בסמוך לגשר אנדרטה לזכרו של אדי כהן ולזכרם של חיילים נוספים, שנפלו במקום. בקירבת מקום, הוקמה גם אנדרטה לזכר החיילים המצרים.
זמן-מה לאחר-מכן שוב יצא לנרט כמוביל רביעייה, הפעם לתקיפת שדה-התעופה באל-עריש, משימה שלא יצאה אל הפועל קודם-לכן. לנרט המריא, ואחריו הטייס השני במבנה, סטן אנדרוז, אך זה התרסק מיד עם ההמראה וחסם את המסלול לשני המטוסים האחרים.
"עד לפינוי המסלול ביצעתי הקפות מעל השדה, והמתנתי להמראתם של שני הטייסים האחרים במבנה, בוב ויגמן וביל פומרנץ, תוך כדי נעיצת מבטים מודאגים במד הדלק. כשלבסוף יצאנו לדרך, היתה לנו בעיה. בגלל ההקפות מעל השדה, נשארו למטוסים בסך-הכל 45 דקות של דלק, מתוך 55 להן היינו זקוקים.
"הנמכנו לכיוון הים והתחלנו לטוס לאורך החוף דרומה לעבר אל-עריש. כשחלפנו ליד עזה, בה היתה באותו זמן המיפקדה המצרית, זיהיתי ספינה מצרית עוגנת בנמל, וחיילים יורדים ממנה. המשכנו לטוס עד רפיח, ואז הייתי צריך לקבל החלטה נוראה. מולי היתה אל-עריש, ועשרות מטוסי הספיטפייר - האיום הגדול ביותר למטוסינו. לו המשכנו לאל-עריש, היינו מפציצים את השדה, אבל אז לא היינו יכולים לחזור. לא יכולנו להרשות לעצמנו להיות טייסי קמיקזה, כשחיל-האוויר שלנו כה מצומצם".
לנרט פנה שמאלה וטס למטרת המשנה - המיפקדה המצרית בעזה. "הנמכנו לקרקע וירינו בכל מה שראינו: מבנים, חיילים, הספינה שעגנה בסמוך. כשיצאנו מהתקיפה ראינו שאנחנו רק שניים". בוב ויגמן, הטייס השלישי במבנה, הופל ככל הנראה מאש נ"מ מצרית, או ירה לעצמו במדחף בגלל תיאום לא נכון עם המקלע.
כשחזר לנחיתה בהרצליה, המנוע שלו נשם את אדי הדלק האחרונים. גם הפעם הוא לא זכה להגיע לאל-עריש, ולמעשה הוא גם לא זכה בכך בהמשך המלחמה. זמן קצר אחרי הטיסה התפרצה אצלו דיזנטריה אמבית והוא נשלח לאישפוז בבית-החולים.
"כשהייתי מאושפז הקדשתי מחשבה לבעיות התקיפה במסרשמיטים: למכשירי הרדיו שלהם טווח מוגבל ביותר, ולכן אין מגע עם המטוסים האחרים ועם הכוחות בשטח. המומחיות של המארינס, ושלי כטייס קרב, היתה סיוע לכוחות קרקע. הבנתי שאנחנו צריכים קצין סיוע אווירי, שיתאם בין המטוסים באוויר, המיפקדה והכוחות בשטח".
לנרט פנה לאהרון רמז, מפקד חיל-האוויר, והציג לו את רעיון הסיוע האווירי. "כשמטוסים ממריאים מהרצליה לתקיפה בדרום, אני אקבל אותם ואומר להם בדיוק איפה לתקוף", הציע לנרט על סמך ניסיונו מהמארינס. "תוך שבוע קיבלתי ג'יפ, מקלעים, מפעיל רדיו ושני מקלענים מהפלמ"ח, וירדתי לחזית, שם היתה הפעילות".
לנרט היה בקשר עם הטייסים, ושימש יועץ מטעם חיל-האוויר בתיכנון הקרבות. "במהלך הקרבות היינו קוברים את הג'יפ מאחורי איזו תלולית, כך שהמצרים לא יוכלו לראות אותו ולפגוע בנו. העבודה היתה לראות את הקרב, לנשום את האבק, ואז להפעיל ולכוון את המטוסים", מספר לנרט, שהיה מעורב בחלק מקרבות בית-גוברין, חוליקאת, עיראק-סואידן, פלוג'ה ומבצע "יואב" לשחרור הנגב.
לנרט בילה בחזית ארבעה חודשים. "זו היתה חוויה רוחנית אדירה", הוא אומר. "פעמים רבות שאלו אותי אם לא רציתי לטוס. רציתי רק דבר אחד - לנצח במלחמה. חיל-האוויר נבנה לאט-לאט, יותר טייסים ומטוסים הגיעו. הם לא היו צריכים אותי יותר שם, ולכן הייתי על הקרקע, עסוק בסיוע אווירי רוב המלחמה".
אחרי המלחמה היה לנרט מעורב במבצע להעלאת יהדות עיראק, שהחל בשלהי שנת 1951 ונמשך חמישה חודשים. במבצע זכה לנרט לסגור מעגל - הוא טס במטוס ה-C-46 , אותו רכש עבור ההגנה שלוש שנים קודם בארה"ב.
"העיראקים לא התירו ליהודים להיות בצוותי-אוויר של חברות-תעופה שנוחתות בעיראק, ולכן הקמנו חברת-תעופה פיקטיבית, כביכול פנאמית. הפעלנו שלושה מטוסי קומנדו C-46 בציר בגדד-קפריסין. למעשה, נחתנו בתל-אביב ולא בקפריסין.
"הטייסים האחרים היו נוצרים, ואני ענדתי צלב כדי להסוות את יהדותי, ושיחקתי את המאצ'ו האמריקאי. אולם המשטרה העיראקית חשדה בנו כל הזמן, ואף ניסתה להפיל אותנו בפח. היחס אל היהודים שם היה משפיל ומחפיר - ריכזו אותם באוהל והיכו אותם אם לא שמרו על הסדר, פתחו להם את המזוודות וגנבו מהם. פעם אחת אמר לי אחד השוטרים במסוף, 'אני נוצרי, אבל אני חושב שהיחס אל היהודים נורא', ופתאום הוא שאל אותי, 'אז איך תל-אביב?' הממזר ניסה להפיל אותי בפח. 'תראה', אמרתי לו, 'זה לא ענייני מה קורה איתם. משלמים לי כדי לטוס, ואם זה חול, כבשים או אנשים, ממש לא אכפת לי'.
"פעם אחרת היתה מלווה בתקרית קשה למדי. שוטר עיראקי עמד ליד המטוס וספר את האנשים העולים אליו. בכל מטוס היו 160 מקומות בלבד. התקרבתי למטוס ופתאום שמעתי אשה ותינוק בידיה צורחת בפאניקה. היא צעקה כשראתה את בנה הגדול יותר עולה למטוס בלעדיה, כי כבר מילאו את מכסת הנוסעים. היא הפילה את עצמה לקרקע כדי לנשק את נעלי השוטר בתחינה. הוא הרים את רגלו השמאלית ובעט בחזה שלה, היא נזרקה לאחור, והתינוק הועף באוויר.
"האינסטינקט הראשון שלי היה להרוג. אבל אתה יודע איך זה נפתר? הטייס שהיה בצוות שלי היה טקסאני רחב-ממדים ורגוע מאוד. הוא שם את ידו על השוטר העיראקי, ונתן לו שטר ירוק של 20 דולר. האמא והילד עלו מיד על המטוס".
אחרי המבצע עבד לנרט כטייס באל-על, אך ויתר על המשרה כעבור זמן-מה בשל מחסור באתגרים. במשך שנתיים הוא עבד כטייס צילום עבור מרכז המיפוי האמריקאי מעל אמריקה המרכזית. "קיבלתי את העבודה כי אנשי הצוות הקודמים נהרגו", הוא מספר.
בשנות ה-60 עבד כאיש שיווק בתעשיות הביטחוניות האמריקאיות, ובשנות ה-70 וה-80 היה מעורב בהפקת סרטי תעופה כמו "מבצע כדור הרעם", סדרת סרטי "נשר הברזל" וסרטים נוספים.
ללנרט שתי בנות, אחת מגרושתו האמריקאית, ואחת מגרושתו הישראלית. בתו הישראלית, מיכל, בת 23, סיימה לפני כשנתיים את שירותה בחיל-האוויר, כצלמת ביחידה לפיענוח תצלומי-אוויר. כיום, הוא מרצה לאח"מים מחו"ל במסגרת האגודה למען החייל. "אני קורא לזה המילואים שלי", אומר לנרט. "אני מסביר להם את המצב הגיאופוליטי במזרח-התיכון ואת תפקיד הצבא. הם מבקרים בבסיסי צה"ל ומסיימים בתרומה לרווחת החיילים.
"שתי שאלות הם שואלים אותי בדרך כלל. במאזן הכוחות שהיה ב-1948, איך יכולתם לנצח? ובכן, אני אומר - הים התיכון הוא דרך ארוכה מאוד לשחות חזרה לאירופה, לו הפסדנו. לא היתה לנו ברירה אלא לנצח.
"ולמה באת לפלשתינה אחרי שירות צבאי מלא במארינס? על כך אני משיב להם, כי בעמוד הראשון של אלבום התמונות המשפחתי שלי נמצאת תמונה של סבתי, שבגיל 70 נדחפה לתוך תאי הגזים של אושוויץ, יחד עם עוד 13 מבני משפחתי. רציתי להבטיח, שלשרידי השואה תהיה זכות לחיים וקצת אושר.
"אני לא בחיים בגלל שהייתי טוב יותר, או מוכשר יותר. זה הכל עניין של מזל. שאלתי פעם רבי, איך זה שאחרי כל מה שעברתי עדיין שרדתי. 'אלוהים הציל אותך כדי שתוכל להוביל את הטיסה הראשונה הזו', הוא השיב. זו תשובה טובה. אני מקבל אותה. אותם רגעים, שבהם נתתי מבט לאחור וראיתי את כל חיל-האוויר הישראלי איתי באוויר, היו הסיבה שלמענה נולדתי ועל כך אני מרגיש בר-מזל".

עוד באותו מדור

במוקד האירועים

מה היו עשרת האירועים שעיצבו את דמותו של חיל-האוויר ב-50 שנות קיומו? מהן נקודות-הציון המשמעותיות ביותר בביוגרפיה של החיל? פנינו לשורה של היסטוריונים, קצינים בכירים במילואים ופרשנים צבאיים - וזו הרשימה שהרכיבו

תעודת הפלה

מאז קרב-האוויר הראשון של מטוס ישראלי, ב-3 ביוני 1948, השתתפו מטוסי חיל -האוויר במאות קרבות -אוויר, מול מטוסים שניסו לתקוף מטרות בישראל, ומול מטוסי אויב שתקפו מטוסים ישראליים. קרב -אוויר הוא קרב לחיים ולמוות, בין טייס לטייס, בין מכונה למכונה, על קצה גבול היכולת של שניהם. לרגל שנת ה-50 קיבצנו את סיפורי קרבות -האוויר הבולטים והמיוחדים ביותר מאז הקמת חיל -האוויר. מהפלת הדאקוטות המצריות על -ידי מודי אלון, דרך קרבות -האוויר הגדולים שקדמו למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, הפלות הבכורה והשיאים העולמיים, ועד הצל"ש שהוענק לטייסי חיל -האוויר, על כך שלא הפילו מיג