בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

50 שנה | מנהרת הזמן

הטייס הישראלי של קונגו הבלגית

תגיות: חילות אוויר זרים

חמש שנים שימש שלמה ברנר כטייס של ממשלת קונגו הבלגית (כיום זאיר). הוא נשלח לקונגו מטעם ההגנה, כדי לצבור ניסיון כטייס, בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה. קודם-לכן היה בין משתתפי קורס-הטיס הראשון של ההגנה, אך לא סיים אותו, בנסיבות שמעולם לא התבררו. בדיוק לפני 50 שנה התרסק עם מטוסו באחד הג'ונגלים ורק כעבור 32 שנים הועלו עצמותיו לישראל. הוא נקבר בטקס צבאי מלא והוענקו לו דרגות סגן

דרור גלוברמן

"לא, אינני זוכר טייס בשם ברנר", פסק נחרצות יוסף אופין, חבר קיבוץ אפיקים. "תנסה אולי לשאול את בייטנר". הטלפון הבא היה לדגניה ב'. "מי זה שלמה ברנר?" שאל אברהם בייטנר, חבר הקיבוץ. הוא אימץ את זכרונו וקבע: "לא מכיר אותו". התקווה האחרונה היתה יצחק הננסון. "אם הוא אכן היה איתנו, הננסון בטח יידע", הבטיח בייטנר.
יצחק הננסון, 79, גר בתל-אביב. הוא זכר, אבל בקושי. לאחרונה ראה את ברנר בסוף שנות ה-30, בחיפה. "הייתי איתו בקלוב התעופה, בקורס-דאייה", אמר. "הוא התרסק בטיסה באפריקה לפני הרבה שנים".
אופין, בייטנר והננסון הם שלושה ממסיימי קורס-הטיס הראשון של ההגנה, שנערך בקיבוץ אפיקים בשנים 1939-1938. שלמה ברנר היה גם הוא אחד מעשרת חברי ההגנה, שנבחרו שנתיים קודם-לכן על-ידי מיפקדת הארגון לקורס-הטיס. ברנר התחיל את הקורס עם כולם, אך לא סיים אותו.
לפי ה"לוג בוק" של ברנר, ספר הטיסות, הוא החל בטיסות הלימוד שלו באפיקים במחצית יוני 1939, ועבר את מבחן הטיסה ב-30 ביולי. מסדר הכנפיים של חניכי הקורס הראשון נערך עשרה ימים קודם-לכן. מדוע לא זכה ברנר להימנות על חניכי קורס-הטיס הראשון בארץ-ישראל? יעקב גרינשלג (94), גיסו של ברנר, ובנו אלכס (67), חיפשו כל השנים קצה של חוט, שיפענח את התעלומה.
הכל החל בעיירה קוליקוב שבפולין, בשנת 1901. לזוג אלכסנדר וחנה ברנר נולדה בתם הראשונה, פרידה. כעבור חמש שנים נולדה הבת השנייה, דורה, וכעבור שנתיים נוספות האחות השלישית - בלהה. באביב 1911 נולד בן הזקונים, שלמה. כעבור שש שנים נפטרו שני ההורים מכולירה, בהפרש של חודש זה מזה. הבת הבכורה, פרידה, תפסה את מקומם, בהיותה בת 16 בלבד. עם פרוץ הפרעות בפולין ובאוקראינה, החליטו יהודי המקום להקים חווה חקלאית שבה יתגוררו יתומי הפרעות, לקראת עלייתם ארצה. פרידה נבחרה לסייע לבלקינד, יהודי ציוני שניהל את החווה, ושתי אחיותיה ואחיה הקטן עברו לגור בה.
בשנת 1923 עלה שלמה ברנר לישראל עם שתיים מאחיותיו. פרידה עלתה שנה לפני-כן, ונישאה ליעקב גרינשלג. שלמה ושתי אחיותיו נשלחו לקיבוץ חפציבה שליד חדרה, וכעבור מספר חודשים הגיעו למוסד "בית ילדים" שעל גבעת המורה. פרידה ומשפחתה התגוררו בקיבוץ מרחביה הסמוך, ופרידה שימשה כאם הבית של "בית ילדים". מאוחר יותר החל ברנר ללמוד בבית-הספר המקצועי שליד הטכניון בחיפה, והיה בין בוגרי המחזור הראשון. עם סיום לימודיו, הצטרף ברנר להגנה, ובמקביל התקבל לעבודה כטכנאי בחברת ICI הבריטית, שעסקה בשיווק ציוד חקלאי. ב-1936 נשלח לפולין במסווה של משלחת אופנוענים של "הפועל".
המטרה האמיתית של השליחות היתה להביא בחורות יהודיות לישראל, באמצעות נישואים פיקטיביים. מאחר והבריטים החלו להגביל את מספר אשרות ההגירה שניתנו ליהודים, נישאו חברי המשלחת, כולם בעלי אזרחות פלסטינית, לבחורות יהודיות מפולין. אלה קיבלו אזרחות אוטומטית, ועלו ארצה עם בן זוגן הזמני. שלמה נישא לחיה, שהיתה מבוגרת ממנו בחמש שנים. כשהגיעו ארצה, התגרשו ברבנות, כפי שעשו שאר הזוגות.
עם חזרתו החל ברנר בפעילות תעופתית. הוא נרשם לקלוב התעופה בחיפה, ובמסגרתו עבר קורס-דאייה בגבעת המורה. לאחר סיום קורס-הדאייה הצטרף לקורס-הטיס של חברת "אווירון" באפיקים וקיבל רשיון טיס מנדטורי במטוסים ממונעים.
בפברואר 1939 נישא שלמה לרות, מורה במקצועה, וכעבור שנתיים נפרד ממנה. גיסו, יעקב גרינשלג, נהנה לספר, כי ברנר היה מוקף בחורות. "היו לו רומאנים בכל מיני מקומות. הוא אהב בנות, והן אהבו אותו. שלמה היה ספורטאי בגוף ובנשמה, יפה וחכם. הוא היה שובב גדול, פרא אדם במובן הטוב של המלה. כאיש מקצוע, היה מכונאי מעולה. החברה בה עבד שלחה אותו לעבר הירדן, ללבנון ולסוריה כדי לתת שירות ללקוחותיה".
בשנת 1940 השתתף בתחרות הדאייה הראשונה שנערכה על הכרמל. הוא זכה במקום הראשון, כשדאה למשך עשר וחצי שעות רצופות באוויר. "כדי להעלות את הדאון לאוויר", מספר אלכס גרינשלג, בנו של יעקב, "היו קושרים לחרטומו כבל, שנרתם לפרד. זנב הדאון היה מעוגן בקרקע באמצעות יתד. הפרד היה הולך במורד הגבעה, כשהכבל נמתח ונמתח. כששיחררו את העגינה, עלה הדאון לאוויר והכבל ניתק ממנו. כעבור זמן מה, החליף את הפרד רכב ממונע". בזמנו הפנוי נהג ברנר לטוס טיסות קצרות כדי לחדש את רשיונו.
כאשר פרצה מלחמת-העולם השנייה, ניסה ברנר להתנדב לחיל-האוויר המלכותי הבריטי, הר.א.פ., כדי לשרת כטייס. "הטיסה היתה אצלו בדם", מספר אלכס. בקשתו לשרת כטייס נדחתה, ובמקומה הוצעו לו תפקידים אחרים: חמש, נשק, מכונאי, מתדלק - הכל חוץ מטייס. העובדה שלברנר היה רשיון טיס, לא שינתה דבר. "הוא היה מתוסכל מהעובדה שחסרו טייסים, ולמרות זאת לא נתנו לו לטוס", אומר אלכס, "ולכן, החליט לא לוותר".
ב-1942 התקבלה בוועד הלאומי בירושלים בקשה מהקונסוליה הבלגית, לגיוס טייסים וטכנאי מטוסים לשירות ממשלת בלגיה בקונגו הבלגית (כיום זאיר) וממשלת צרפת החופשית. בגלל המלחמה, היו שתי הממשלות הללו מנותקות מארצותיהן וממוקדי כוח האדם שלהן. מוסדות ההגנה ראו חשיבות במשלוח אנשים למשימה זו, והיו מעוניינים באימון אנשים כצוותי-אוויר במטוסים מתקדמים יותר מאלה שעמדו לרשותם. חמישה חברי הגנה התנדבו למשימה, ומתוכם נבחרו שניים.
ב-8 בדצמבר 1942 הצטרפו משה הדס (אטקס) ושלמה ברנר לחברת "סבנה", ובתום תקופת אימונים הגשים ברנר את חלומו: הוא מונה לטייס משנה ולמכונאי מן המניין בחברה. הדס וברנר הוחתמו לתקופה של שלוש שנים והטיסו מטוסי נוסעים בטיסות סדירות ברחבי אפריקה. המטוסים היו מדגם "לוקהיד", ומאוחר יותר גם מטוסי שלל גרמניים מדגם "יונקרס 52", שטסו בין קונגו הבלגית, קהיר, קניה, יוהנסבורג, ואפילו דרום-אמריקה. במשך זמן זה עמד ברנר בקשר עם הקהילות היהודיות באיזור וסייע להן כשנדרש.
באוקטובר 1945 נחת מטוסו של ברנר נחיתת גחון סמוך לעיירה נידחת, ניסנגה קלנגי, בג'ונגל בקונגו הבלגית, בין הקופים והילידים. בכוחות עצמו, ותוך אילתורים רבים, תיקן את התקלה, הכשיר את איזור הנחיתה כמסלול והצליח להמריא משם חזרה לשדה-התעופה. המסלול המאולתר הוכשר מאוחר יותר כמסלול קבע ונקרא "ברנרוויל", על שמו.
בקיץ 1946, עם תום החוזה, החליטו בהגנה כי ברנר ישאר תקופה נוספת באפריקה, וכך עשה. "כאשר נתקבלה תוכנית החלוקה בנובמבר 1947", מספר יעקב, "שלח שלמה טלגרמה לפרידה, אחותו, ובה הודיע כי הוא חוזר מיד לארץ". "לגביו היו שתי אפשרויות בלבד", מוסיף אלכס. "או להצטרף לחיל-האוויר העברי, או לחברת-התעופה העברית. בכל מקרה, הוא היה חייב לטוס".
ב-24.12.47, לפני 50 שנה בדיוק, יצא שלמה לטיסתו האחרונה, בטרם ישוב לארץ. קצר חשמלי גרם להתרסקות מטוס ה"לוקהיד" בלב הג'ונגל. ברנר וארבעת אנשי צוות המטוס המיושן ניספו במקום. הם נקברו בבית-קברות נוצרי צבאי, במקום ששמו מיטוובה.
"מאחר ובמסמכיו נרשם כי מוצאו מירושלים", מספר אלכס, "החליטו הנזירים כי הוא נוצרי, ואמי קיבלה מחברת 'סבנה' מכתב, המודיע לה על התאונה. אל המכתב היתה מצורפת תמונה, ובה נראה קברו, ועליו צלב הנושא את שמו. אמי ביקשה מהם שיחליפו את הצלב למגן-דוד, וכך היה". במכתב מוסיפה חברת "סבנה", כי ברנר צבר 2,700 שעות טיסה ו-762 אלף ק"מ במסגרת טיסותיו בחברה. מכיוון שחוקי המקום לא איפשרו הוצאת ארון מתחומי המדינה בטרם חלפו שבע שנים ממועד המוות, לא הצליחה משפחתו של ברנר להעלות את עצמותיו לישראל. לאחר-מכן פרצו קרבות פנימיים בין השבטים במדינה, ולא ניתן היה להמשיך במאמצים. ופה באה ההפתעה.
"באחד מביקורי במינכן בתחילת שנות ה-70, הוזמנתי למסיבה בה פגשתי עיתונאי זאירי", מספר אלכס גרינשלג, אחיינו של שלמה ברנר. "כשגיליתי את מוצאו, סיפרתי לו על דודי שהתרסק מעל זאיר, אז קונגו הבלגית, כ-25 שנים קודם-לכן. הוא עדיין היה קבור במעבה הג'ונגל הזאירי, ואנו ניסינו להביאו לקבר ישראל. העיתונאי לא ידע דבר על הסיפור, אך הציע לי את עזרתו. הוא היפנה אותי לחבר שלו, שהיה במשך שנים רבות מנהל תחנת החברה בסטנליוויל, קונגו הבלגית. כשדיברתי עימו, ביקשתי ממנו שיבדוק באמצעות קשריו האם הקבר עדיין נמצא במקומו לאחר כל המהומות שעברה המדינה הזו.
"התשובה היתה חיובית. התחלנו לטפל באישורים להעלאת עצמותיו לארץ, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. הקשרים של ישראל וזאיר נותקו, ושוב לא יכולנו להמשיך במאמצינו. משרד החוץ הדני, שייצג את האינטרסים הישראליים בזאיר, לקח על עצמו את המשך הטיפול בעניין. בסיוע דיפלומט דני יהודי והבישוף הנוצרי של אותו מחוז בזאיר, הצלחנו להשיג את האישור הדרוש להעלאת העצמות של שלמה לישראל".
בהיותו חבר ההגנה, הוכר שלמה ברנר כחלל המחתרות, והטיפול בהבאת עצמותיו לארץ וקבורתן נעשה על-ידי חיל-האוויר, הרבנות הצבאית הראשית והמחלקה להנצחת החייל. שני שליחים, מהרבנות הצבאית ומהמחלקה להנצחת החייל, יצאו לזאיר כדי לנסות ולאתר את הקבר. הם הצליחו להגיע לבית-הקברות, מצאו את הקבר, ובעזרת תושבי המקום הוציאו את עצמותיו מן האדמה. "המקום היה נידח כל-כך", מספר אלכס, "עד שהשליחים נאלצו להיעזר ברכב שטח כדי להגיע לשם ולחזור עם עצמותיו".
לברנר הוענקו דרגות סגן, אות ההגנה, עיטור לוחמי המדינה, עיטור בלגי גבוה ועיטור לגיון הכבוד הצרפתי על חלקו בחיפוש מטוסו של גנרל צרפתי שהתרסק בג'ונגל. ארונו הגיע לישראל ב-8 בנובמבר 1979, והוא נקבר בטקס צבאי מלא.
המעגל נסגר, אך שאלה אחת נותרה עדיין פתוחה: מדוע נקטעה השתתפותו של שלמה ברנר בקורס-הטיס הראשון של ההגנה, כה סמוך לסיומו? לפי הסברה הראשונה, הפסיק ברנר את הקורס כדי לנסוע לפולין. סברה זו נתבדתה כאשר נמצאה תעודת הגירושין הראשונה, משנת 1936. האם עזב את הקורס כאשר נישא לאשתו השנייה, בפברואר 1939? "יכול להיות שהמשוגע הזה ברח מהקורס כדי להתחתן איתה", מעלה אלכס השערה. "אחרי הכל, הוא היה פרא אדם גמור".

עוד באותו מדור

סרטו של צביקה ורד

סיפור חייו של סא"ל (מיל') צביקה ורד הוא חומר גלם מצוין לסרט. לוחם נח"ל במלחמת ששת הימים, חצוצרן בתזמורת צה"ל במלחמת ההתשה, טייס מיראז' בחיל-האוויר, שבוי בסוריה במלחמת יום הכיפורים, חקלאי, שוב טייס בחיל-האוויר, תעשיין והרשימה עדיין נמשכת. לפני מספר שנים החל ורד ללמוד קולנוע ועכשיו הוא מציג את הסרט הזה. "1,2,1" שמו, המלה אבא בשפת הנקישות, ששימשה את השבויים בדמשק כדי ליצור קשר בין תאי הכלא

הקופסה של יעקובי

יעקב יעקובי היה נווט הפאנטום היחיד שהופל בעת התקיפה המפורסמת על המטכ"ל הסורי בדמשק, במלחמת יום הכיפורים. במשך שמונה חודשים היה כלוא בכלא אל-מאזה, שם שמע לראשונה על הולדת בתו הבכורה. "היה לי קל יחסית לחזור לשיגרת החיים בזכות היכולת שלי לסגור קופסאות", אומר יעקובי. "הייתי בשבי, קרה מה שקרה בתקופה הזאת, אבל חזרתי בריא בנפשי וכמעט בריא לגמרי בגופי. זהו. סגרתי את הקופסה. פה ושם הקופסה הזאת נפתחת, ופתאום השדים רוצים לצאת החוצה, אבל אני מצליח לסגור אותם"