בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

50 שנה

האייס הראשון

תגיות: הפלות , מלחמת העולם השנייה , חיל-האוויר המלכותי הבריטי

הוא מעולם לא השתייך לחיל-האוויר, גם לא נמנה על מתנדבי מח"ל, הוא אפילו לא היה יהודי - אבל הוא ה"אייס" הראשון שנולד בארץ ישראל. ג'ורג' ארנסט גודמן נולד וגדל בפלשתינה, התגייס לחיל-האוויר הבריטי, הפך לטייס קרב והשתתף במלחמת-העולם השנייה. במהלכה, הפיל 16 מטוסי קרב גרמניים. תוך כדי קרב-אוויר בצפון לוב, הופל מטוסו וגודמן נהרג. מחקר עיקש שניהל עמרם שייר, היה קצה החוט בשיחזור סיפורו של ה"אייס" הראשון, תוצרת ישראל

שרון שדה, לונדון

מאי 1997, המדבר הלובי. במשעול המוביל לבית העלמין נייטסברידג', אקרומה, הנמצא בצפון לוב, כ-125 ק"מ מערבית לגבול המצרי, מפלסת את דרכה קבוצה מתנשפת של קשישים שבעי קרבות. 25 לוחמים לשעבר בצבא הוד מלכותו, חיילי היחידות שלחמו באיזור, משלימים מסע זכרון לעבר ההיסטוריה, שנכתבה בדם חבריהם.
56 שנים חלפו מאז נדרו לשוב אל המקום שגבה קורבנות רבים כל-כך, ובהם הטייס ג'ורג' גודמן. על המצבה האפרפרה שעל קברו, בחלקה 10, שורה C, קבר מספר 21, נחקק באותיות פשוטות: ג'ורג' ארנסט גודמן, DFC (עיטור הצטיינות בטיס), 14 ביוני 1941. בן 20 במותו.
גודמן היה טיפוס שתקן, כחוש, נחבא אל הכלים. "כן, הוא היה רחוק מלהרשים, עוד אחד מהטייסים. אבל למי בכלל היה זמן לשים לב לאנשים באותם ימים ארורים? הרי נאבקנו יום-יום על חיינו", אומר קן רמבולד, אחד משני נציגי טייסת 73, שהשתתפו במסע לאקרומה.
אבל גודמן לא היה ככל הטייסים: הוא היה הטייס היחיד מפלשתינה, שהשתתף במערכה שנכנסה לתולדות ההיסטוריה האווירית כ"קרב על בריטניה", וחרף גילו הצעיר, היה אחד הטייסים הטובים. גודמן, מאלופי ההפלות של טייסת 73, היה נעלם בתהום הנשייה, אילולא זכה לאיזכור קצרצר בספרות המתעדת את הקרבות על בריטניה. עירנותו של עמרם שייר, תושב גבעתיים, שניהל התכתבות עיקשת עם השלטונות הבריטיים, איפשרה לבטאון חיל-האוויר להתחקות אחר סיפור חייו של ג'ורג' ארנסט גודמן, ולהביאו לראשונה כאן.
שלטון המנדט הבריטי היטיב בשנותיו הראשונות עם ארץ הטרשים השחונה שנפלה תחת חסותו. תנופת פיתוח, שכללה גם את שיקום מערך המסילות, משכה אליה עובדים מרחבי העולם. ביניהם היה סידני גודמן, מהנדס רכבות צעיר שחי עד אותו זמן בניגריה. הוא עקר לחיפה עם משפחתו והוצב לעבודה בבתי המלאכה 'קישון' של רכבות פלשתינה-ארץ-ישראל.
ב-8 באוקטובר 1921 נולד בנו, ג'ורג' ארנסט, ובבירת הכרמל העביר את ילדותו ונערותו. צנום, שחור שיער ודק גיזרה, התגייס ג'ורג' בגיל 18 לחיל-האוויר הבריטי ופנה להגשים חלום ישן. הוא הוכשר כטייס והוצב במארס 1940 בטייסת מטוסי הקרב מספר 1 של חיל-האוויר, שבסיסה היה בצרפת. תפקיד הטייסת, שהפעילה מטוסי האריקיין, היה לסייע לחיל המשלוח הבריטי לבלום יחד עם צבא צרפת את פלישת הבזק של הצבא הגרמני, שעשה דרכו בביטחה אל לב המדינה.
האווירה בטייסת התלהטה ככל שגבר הלחץ הגרמני. קרבות מזדמנים העניקו לטייסת הפלות ראשונות במלחמה, ועד ה-10 במאי היא נכנסה להילוך גבוה: קרבות יומיומיים מול מטוסי דורניר ומסרשמיט, אשר חלקם הסתיימו בתבוסה.
בקרבות האוויר בשמי צרפת, ב-13 וב-14 במאי 1940, זכה גודמן בהפלות ראשונות, אך הדבר היה רחוק מלחולל תמורות משמעותיות בטייסת, שהיתה על סף התפוררות, מוראלית ופיסית. לבסוף, נאלצה טייסת הקרב מספר 1 לסגת מבסיסה ולחזור לבריטניה.
נקודת השבר היתה ב-19 במאי, בסופו של קרב-אוויר מול מטוסי הינקל גרמניים. טייסי ההאריקיין חזרו לבסיסם בשלבים שונים של תשישות מצטברת. הפעילות האינטנסיבית וחוסר השינה של היומיים הקודמים החלו לגבות מחיר דמים, ומוביל הטייסת, האלהאן, הבין כי רק מעטים מאנשיו ישרדו, אם תימשך הפעילות באותו קצב.
ב-23 במאי העביר האלהאן את שרביט ההובלה לידי פמברטון ממטה כנף 67, שניצב עתה בפני משימה כבדה מנשוא - ללטש 12 טייסים חדשים מאפס. ביניהם היה גם גודמן, שהגיע לטייסת זמן קצר לפני הפלישה לצרפת.
למרות הבעיות הקשות בטייסת, הצליח גודמן להפיל מטוס נוסף, ב-17 ביוני, בטרם הועבר עם עמיתיו בבהילות לאנגליה, אשר עמדה על סף המערכה הקשה בתולדותיה. אלפי מטוסים גרמניים נערכו להפצצת מאות יעדים ברחבי הממלכה המאוחדת, ופתחו במערכה משולבת במהלך חודש אוגוסט. הם לא הירפו חרף האבידות הכבדות, שהסתכמו ביותר מ-1,800 מטוסים בחודשים יולי-ספטמבר. ב"קרב על בריטניה" מילאו מטוסי ההאריקיין תפקיד מכריע, והיו אחראים ל-80 אחוז מההפלות. חמש מהן נרשמו לזכותו של גודמן.
טייסת הקרב מספר 1 קיבלה הזדמנות לשקם את גאוותה המקצועית, כאשר עברה ב-23 ליולי לטנג'מר. לאחר יומיים בבסיס, רשמה הטייסת את הפעולה המוצלחת הראשונה שלה בשמי בריטניה. פורטלנד הופצצה בבוקר ה-25 ליולי, והטייסת ביצעה גיחות סיור כדי להגן מן האוויר על משלוח מחוץ לנמל. הטייסים הילוקואט, סלמון וגודמן היו במשימת פיטרול באיזור, כאשר הותקפו על-ידי שישה מטוסי מסרשמיט-109. בקרב-האוויר שהתפתח בין המטוסים, הצליח סלמון להפיל אחד מהם, לאחר שהכניס אותו לסחרור שממנו לא נחלץ. לגודמן שיחק המזל: הוא הצליח להימלט מאחד המסרשמיטים שניסה ליירטו בזווית חדה, אך הסתבך בפנייה הדוקה מדי, הסתחרר והתרסק לים.
ככל שחלפו הימים, התקרבה שעת ההתקפה הגדולה של הלופטוואפה על בריטניה. עד אז היוו ההתקפות על שיירות האוניות בתעלה, הנמלים ובסיסי האוויר שלאורך החוף, בבחינת תמרונים מקדימים, שנועדו להתיש את מטוסי חיל-האוויר המלכותי ולדלל את כוחו לפני שתינחת המכה העיקרית על הבסיסים המרכזיים. עד ה-11 באוגוסט היו כוחותיו של מרשל האוויר הגרמני גרינג מוכנים, וצי של אלפי מטוסי קרב גרמניים עמד הכן לקראת מיתקפת ה"בליצקריג" על אנגליה.
בבוקר ה-11 באוגוסט, המריאו שלושה מבנים זוגיים מהטייסת לכיוון טנג'מר, כדי לפטרל באיזור החוף הדרומי. הרחק בעומק הים הותקפו על-ידי מבנה של מטוסי מסרשמיט-110. לאחר מאבק ממושך, הכריעו מטוסי ההאריקיין את הקרב. אחד המסרשמיטים התפוצץ באוויר, ואילו גודמן וטייס נוסף בשם צ'טהאם פגעו במסרשמיט שני, אשר מיהר לשלוף מטרת דגל, שנגררה באמצעות כבל באורך כמה עשרות רגל, כדי להקשות על הבריטים. צמד הטייסים לא התרגש מכך: צ'טהאם הצליח לשתק את המקלען האחורי והעלה את המנוע בלהבות. במקביל, סגר גודמן על המטוס, ומטווח קרוב פוצץ את המסרשמיט לרסיסים בצרור פגזים.
טייסת הקרב מספר 1 פעלה ללא הרף במסגרת הקרבות הממושכים. הם תקפו מבני אויב, מפציצים ומטוסי קרב מסביב לשעון, ומדי יום נפגעו מטוסים וחלק מהטייסים נהרגו. הטייסים נאלצו להתמודד לא רק נגד מבנים אינסופיים של מטוסי אויב, אלא גם נגד השתיינות המופרזת של ההאריקיין, שאיפשר בסך-הכל שעה של טיסה בין תידלוק לתידלוק, והרבה פחות כאשר התחולל קרב-אוויר.
ב-18 באוגוסט, לאחר שחזרה הטייסת לנורת'הולט, היא הוזנקה שוב לטיסת סיור בגובה 10,000 רגל. לאחר 30 דקות, שבמהלכן לא אירע דבר, הצטוו הטייסים לטוס דרומה ולפטרל מעל שורהאם. בדרכם ליעד, נתקלו ב-60 מטוסי הפצצה איטיים מסוג דורניר, שטסו ללא ליווי מעל דרום דאונס. הדלק אזל במהירות, והגיע לרמה נמוכה, אולם סטיוארט, הילוקואט וגודמן ביצעו מיד יירוט בזווית חדה, אשר הביא להפלתו של אחד המפציצים.
צוות המפציץ נטש את המטוס מעל קו החוף, ובעוד גודמן בוחן את אחד המצנחים, הבחין במסרשמיט-110, אשר טס בגובה נמוך מאוד לכיוון גרמניה, כשאחד ממנועיו מעלה עשן. לאחר שבחן בקפדנות את מחווני הדלק, צלל גודמן לכיוון המסרשמיט ושיתק את המנוע שעוד פעל. הוא הספיק לראות את הגרמני צולל מטה, בניסיון לבצע נחיתת אונס, לפני שחזר לבסיס עם מכלי דלק ריקים.
הגרמנים התקיפו את אנגליה בכל מטוס שעמד לרשותם, ובשלב מסוים, בסוף אוגוסט, ביצעו 1,500 גיחות סיור ותקיפה ביום מעל דרום אנגליה. גודמן טס שוב ושוב, והצליח להפיל מסרשמיט נוסף, ב-6 בספטמבר, אך נפגע מאש חוזרת ונאלץ לנטוש את המטוס, כשהוא סובל מנקע בכתף. מהר מאוד חזר לפעילות מבצעית, וכעבור חודש רשם לזכותו שתי פגיעות נוספות במטוסי אויב.
על ביצועיו המרשימים קיבל גודמן מדליית הצטיינות בקרב (DFC - DISTINGUISHED FLYING CROSS), אך היה לו מעט מאוד זמן להתענג על כך: בהוראת מיפקדת חיל-האוויר הבריטי הועבר בנובמבר 1940, יחד עם טייסים אחרים, לתיגבור טייסת 73, שהצטיידה אף היא במטוסי האריקיין, ובפרק זמן מסוים פעלה לצד טייסת 1 בצרפת. לקראת המערכה על בריטניה הוחזרה הטייסת לבריטניה, ומאוחר יותר, בסוף 1940, הוחלט להרחיב את מעטפת משימותיה. היא נשלחה לפעילות בצפון-אפריקה, בעיקר במרחבי לוב ומצרים. קן רמבולד, בן ה-76, שימש אז כמכונאי בטייסת. "נשלחנו על גבי נושאת מטוסים", הוא מספר. "היינו נתונים בלחץ רב, כי לא הכרנו את השטח ואת התנאים ששררו בו, וגם הדרך אל היעד היתה רוויית סכנות". עקב הסכנות שארבו לאוניות בים-התיכון מצד הגרמנים, הגיעה נושאת המטוסים בדרך עוקפת לאפריקה המערבית. משם טסו גודמן וחבריו, דרך טקורדי ולאגוס, למצרים. טייסת 73 הגיעה לצפון-אפריקה בדצמבר 1940, והתמקמה בטוברוק, שבצפון לוב, כמאה ק"מ מערבית לגבול מצרים. הטייסת פיטרלה ללא הפוגה, ונכנסה לעימותים קשים עם מטוסי קרב איטלקיים וגרמניים.
"כשהגענו לשטח, כל מה שראינו היה חול וחול, רק חול", משחזר רמבולד. "זה היה מאוד מדכא בהתחלה, אבל יותר מכל היינו עסוקים במאבקי הישרדות יומיומיים. בטייסת היו 12 מטוסים, אבל מעולם היא לא הגיעה לכשירות של מאה אחוז. מטוס אחד, אבל בדרך כלל יותר, היו מקורקעים בגלל בעיות טכניות או נזקים שנגרמו בזמן הקרבות". בתחילה מנתה הטייסת כ-160 איש, אך במהלך המלחמה הצטמצם מספרם, למרות חיילי המילואים הרבים שנקראו להתייצב בה עם פרוץ המלחמה. בכל מטוס, או זוג מטוסים, טיפלו חמישה-שישה: מיבנאי, מכונאי, חמש, מתקין חלקי מנוע ועוד שני אנשים.
שמונה חודשים שהו גודמן, רמבולד וחבריהם בתנאים-לא-תנאים. "לא היו מסלולים כמובן, אלא מסלול מאולתר שהכשרנו אנו", ממשיך רמבולד. "כדי שנוכל לבצע פעילות לילית, הצבנו על הקרקע נורי הארה (GOOSNECK FLARES), חמישה-שישה מכל צד של המסלול. הנור מורכב על כן גמיש, מלא פראפין, המסוגל להתכופף בנקל כשפוגע בו מטוס. דבר זה אירע פעמים רבות במהלך הפעילות של הטייסת. המטוסים הגיעו פעמים רבות ללא דלק, ולעיתים נאלצו לבצע נחיתות אונס".
חיי המדבר אילצו את אנשי הטייסת להסתגל לתנאי דלות ומחסור. רמבולד: "המים היו במשורה, ונאלצנו להתקלח ולהתגלח באותו נוזל עכור. לעתים חלפו שבועות שלמים שבהם לא התקלחנו, והשתמשנו בטיפות מזוהמות שוב ושוב כדי לחסוך. קיבלנו אומנם אספקת מים, אך היא לא היתה מספקת". ללא נשים ("קיווינו לחברה נשית כלשהי, בגלל שהאוסטרלים החלו בשלב מסוים בהקמת בית-חולים במחנה הסמוך. התבדינו מיד, כי כעבור יומיים הם פינו את האחיות לאלכסנדריה, לאחר שחוו את ההפצצות הגרמניות"), ובהיעדר משקאות הולמים, נאלצו הלוחמים להסתפק בסיגריות מצריות ולהשתעשע בתקווה קלושה שימצאו מקורות מים.
"מדי יום חיפשנו בארות, אבל בכל פעם שגילינו אותן, התברר שהאיטלקים השליכו לתוכן שקי מלח כבדים, לפני נסיגתם מהאיזור. למרות שהמים היו מלוחים, ניסינו כל מיני שיטות להכין מהם תה, אך ללא הצלחה. האכזבה שבגילוי הבארות המלוחים שברה אותנו כל פעם מחדש, בעיקר את הצעירים שבינינו. גודמן ואני ציינו את יום ההולדת ה-20 שלנו בטייסת, וזה היה עצוב למדי. התפללנו שנצא כבר מהחור הזה".
במהלך השהות בטוברוק, רשם גודמן לזכותו הפלות נוספות, אך ב-9 באפריל 1941, לאחר שהפיל מסרשמיט-110 בקרב-אוויר קצר, נפגע שוב, הפעם מאש מהקרקע, ונאלץ לבצע נחיתת אונס, שגם ממנה נחלץ בנס. רמבולד: "איבדנו מטוסים בקצב מהיר. בכל פעם שהאריקיין ביצע נחיתת אונס, אמרנו לעצמנו, הנה נמחקו עוד 5,000 ליש"ט, ולא היה בכוחנו לעשות הרבה. לא היו לנו מספיק כלים, וכך מדי יום הלך ופחת מספרם".
בשלב מסוים פחת מספר המטוסים הכשירים לחמישה, והטייסת נדרשה לסגת מהאיזור במאי 1941, באמצעות ספינה. פעילותה הועתקה לתוככי הגבול המצרי, לסידי האניש (SIDI HANEISH) כשמאחור נותר רק חיל-משמר קטן. "השינוי במיקום איפשר לנו לפעול מתוככי הגבול הלובי-מצרי באופן חופשי יותר, כי בטוברוק ישבו עלינו הגרמנים מאוד חזק", אומר רמבולד. "אבל השינוי הזה עלה לנו במחיר כבד". הטייסת המשיכה לבצע טיסות מסביב לשעון, בכל שעות היממה, כשהיא תוקפת שיירות קרקעיות וימיות, ומתעמתת בקרבות-אוויר הדוקים עם הגרמנים.
ב-14 ביוני הוזנקו שלושה האריקיינים מטייסת 73 ושלושה מטייסת 274 למשימת צליפה על שדה-התעופה גאזלה, שממנו הטיסו הגרמנים מטוסי הפצצה מסוג יונקרס-87. "זמן קצר לאחר ההזנקה נודע לנו, שהטייסים נקלעו לעימות קשה מאוד מול מטוסים גרמניים, ושלושה מהם הופלו", מספר רמבולד. טייס אחד נהרג בעת ניסיון נחיתה, טייס שני הצליח לנחות בחזרה בשלום (אך איבד את שפיות דעתו ואושפז בבית-חולים פסיכיאטרי), ועקבותיו של השלישי, ג'ורג' ארנסט גודמן, אבדו והוא הוכרז כנעדר.
"המטוס של גודמן נפגע בזמן שטס בגובה נמוך בעת תקיפת שדה-התעופה גאזלה. הוא התרסק לא הרחק מגזאלה, אבל רק כעבור שנתיים מצאו את שרידיו", אומר רמבולד. משיחזור שערכו רמבולד וחבריו התברר, כי גודמן נקבר בחופזה על-ידי כוח איטלקי, אשר הטמין את גופתו ליד מטוסו. חוליית חיפוש וזיהוי, שהפעילו הבריטים כעבור שנתיים באיזור גזאלה, מצאה את קברו לאחר שהבחינה בתלולית חשודה. לאחר שחפרו סביבה, גילו חלקי האריקיין, ולידם גופה. היא זוהתה כגופת גודמן לאחר שהתברר כי מדובר מעל לכל ספק במטוס שבו המריא.
"באותם ימים, המספר הסידורי שעל זנב המטוס היה טוב יותר מדיסקית זיהוי, שאותה בדרך כלל לא ענדו", אומר רמבולד. תאריך מותו של גודמן נקבע לפי מועד התקיפה הכושלת - 14 ביוני 1941. שרידי הגופה הועברו לבית העלמין נייטסברידג' שבאקרומה, שם קבורים שלושה חללים נוספים מהטייסת. "בפרק הזמן שבין דצמבר 1940 עד אוקטובר 1942 איבדה הטייסת 21 טייסים, אבל בדיעבד המחיר הכבד היה כדאי. בראייה היסטורית אין ספק, שהמאבק העיקש בטוברוק, שבו מילא גודמן חלק חשוב, מנע מהגרמנים מלכבוש את מצרים ובלם את נסיונותיהם להתפרס לעבר שדות הנפט במפרץ הפרסי", אומר רמבולד, המשמש היום כסגן-נשיא עמותת ההנצחה של לוחמי טובורק.

עוד באותו מדור

הטייס הישראלי של קונגו הבלגית

חמש שנים שימש שלמה ברנר כטייס של ממשלת קונגו הבלגית (כיום זאיר). הוא נשלח לקונגו מטעם ההגנה, כדי לצבור ניסיון כטייס, בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה. קודם-לכן היה בין משתתפי קורס-הטיס הראשון של ההגנה, אך לא סיים אותו, בנסיבות שמעולם לא התבררו. בדיוק לפני 50 שנה התרסק עם מטוסו באחד הג'ונגלים ורק כעבור 32 שנים הועלו עצמותיו לישראל. הוא נקבר בטקס צבאי מלא והוענקו לו דרגות סגן

סרטו של צביקה ורד

סיפור חייו של סא"ל (מיל') צביקה ורד הוא חומר גלם מצוין לסרט. לוחם נח"ל במלחמת ששת הימים, חצוצרן בתזמורת צה"ל במלחמת ההתשה, טייס מיראז' בחיל-האוויר, שבוי בסוריה במלחמת יום הכיפורים, חקלאי, שוב טייס בחיל-האוויר, תעשיין והרשימה עדיין נמשכת. לפני מספר שנים החל ורד ללמוד קולנוע ועכשיו הוא מציג את הסרט הזה. "1,2,1" שמו, המלה אבא בשפת הנקישות, ששימשה את השבויים בדמשק כדי ליצור קשר בין תאי הכלא