בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

50 שנה

זן נכחד

תגיות: מח"ל , מלחמת העצמאות , דקוטה

במלחמת העצמאות, בימים בהם כל מה שהיה לטייס הוא כובע הטייסת שלו, היו רוב טייסי חיל-האוויר מתנדבים מחוץ-לארץ. לרגל חגיגות היובל לחיל-האוויר, הגיעו 60 מח"לניקים לביקור בארץ. חלקם היו יהודים, חלקם נוצרים, חלקם אידיאליסטים וחלקם שכירי חרב, שחיפשו מלחמה בשנים בהן הלכו ונגמרו המלחמות. עכשיו הם כאן, מי שעוד יכול היה להגיע. "אנחנו דור נכחד", אומר הרולד "סמוקי" סיימון, מתנדב מח"ל שהפציץ במלחמת העצמאות את דמשק כטייס דקוטה. "המפגש הבא יהיה בוודאי המפגש האחרון"

ליעד ברקת צילום: יעל חביליו

דירה קטנה בברוקלין, מאי 1948. אהרון פינקל, הידוע בכינויו "רד", מתעורר משנתו בהרגשה מוזרה. ברגע שהעיניים שלו מצליחות להתרגל לאור הקלוש, הוא מגלה אדם זר יושב על מיטתו. האיש, בחור מוזר, דובר אנגלית עילגת, לא ממש טורח להציג את עצמו ומתחיל לדבר על עסקים. לרד ההמום, לשעבר טייס בחיל-האוויר האמריקאי, נותר רק לשבת בפיג'מה, ולהקשיב.
יומיים קודם-לכן, נפלו עיניו של רד פינקל על מודעה קטנה בעיתון. המודעה קראה לטייסים לעזור להעביר מטוסים לישראל. פרטים רבים לא היו שם, אבל לא היה קשה להבין את הכוונה. רד, בחור יהודי, לא ממש דתי, אבל חובב הרפתקאות מושבע, חשב לעצמו שזו דווקא יכולה להיות חוויה נפלאה להעביר מטוס או שניים לפלשתינה. מה רע בקצת אקשן? הוא הרים טלפון.
כעבור יומיים, כאמור, התעורר רד ומצא מולו אדם זר ומשונה. "אנחנו רוצים שתבוא לישראל להטיס בשבילנו מטוסים", אומר האיש. רד מהסס למשך מספר שניות, ועונה: "תראה בחור, אני חושב שיש לך פה טעות קטנה. אני אמנם טייס, אבל לא ממש דתי ולא ממש ציוני. סתם טייס יהודי. הסכמתי להתנדב להעביר לכם כמה מטוסים, אבל בין זה ובין קרבות אוויר הדרך ארוכה".
עד שהאירו הקרניים הראשונות של הבוקר, רד כבר החל לתכנן את הסידורים האחרונים שנדרשו לפני שייצא לדרך, לישראל. "הבחור הזה, שעד היום אני לא יודע את זהותו, היה נודניק לא נורמלי. הוא פשוט לא עזב אותי", נזכר רד היום, חמישים שנה אחרי. "הוא אמר שסוף סוף היהודים נלחמים, ושעכשיו הם נלחמים גם באוויר. כל הזוועות עברו לי תוך שניות מול העיניים: איך שאנשים הסתכלו על היהודים בשנאה, איך שחשבו שאנחנו פחדנים. אמרתי לעצמי, שלקרב הזה אני חייב להיכנס". אחרי שרד הביע את הסכמתו, נותר רק עניין אחד קטן לסגור. "כמה אתה רוצה?", שאל הבחור. "כמה אתם נותנים?", ענה רד. "תגיד סכום ואז נתחיל לדבר", אמר הבחור. "אין לכם הרבה לתת, אז אתה יודע מה? שלוש קופסאות סיגריות לחודש ובקבוק אחד של 'בוז' (משקה חריף) יספיקו". בסופו של דבר הם סיכמו על כמה דולרים לחודש, והאיש יצא לדרכו.
נובמבר 1997, בסיס חיל-האוויר בשדה דב, תל-אביב. גברת ציפורה פורת מגיעה לשער הבסיס. "בוקר טוב, הגעתי לכינוס של אנשי המח"ל לרגל חמישים שנה לחיל-האוויר", היא אומרת בחיוך לחיילת בשער. "אני מצטערת, אבל השם שלך לא רשום ברשימה של בעלי אישור הכניסה", משיבה לה החיילת לאחר בדיקה מדוקדקת. גברת פורת מפשפשת בתיקה. "או, הנה, מצאתי", היא אומרת, ושולפת תעודה מצהיבה. "את רואה, זה אישור כניסה שמאפשר לי להיכנס לכל בסיסי חיל-האוויר. אני הייתי אחראית על יחסי הציבור בחיל-האוויר הצעיר. היה צריך להדריך את כל העיתונים ולדאוג לצנזורה, אז אמרו לי: ציפורה, למה שאת לא תעשי את זה?". האישור הונפק בשנת 1948, ובתמונה שהוצמדה לו מחייכת בחורה צעירה, בשנות העשרים לחייה. למרות שעבר זמן מה מאז הונפק האישור, מאחלת החיילת לגברת פורת יום נעים ופותחת את שער הבסיס.
כשגברת פורת נכנסת לחדר ההמתנה לטיסות התובלה, החדר כבר מלא. כשישים גברים ונשים, רובם בשנות השבעים לחייהם, עסוקים בשיחה ערה על מה שהיה, מי שירת איפה, מי נשאר בארץ, מי חזר בסוף המלחמה לחו"ל ומה כולם עושים היום. גם רד כבר נמצא שם, מצויד בכובע בייסבול אדום, שעליו תפור סמל הגולגולת השחורה של "טייסת הקרב הראשונה" של חיל-האוויר. "בדרך לישראל זרקו אותי פעמיים לכלא", הוא נזכר. "לבסוף הגעתי. סוף סוף עליתי על מטוס, משכתי את הסטרטר והדבר הארור נשאר לי ביד. אחרי זה, כבר לא הופתעתי משום דבר".
רד לחם ב"טייסת הקרב הראשונה", השתתף במבצע וולווטה-2, להבאת מטוסי ספיטפייר מצ'כיה לישראל, והשתתף בעשרות גיחות מבצעיות. כל סיפור שלו הוא היסטוריה בפני עצמה, החל מהרגעים השמחים של נצחון בקרב ועד היום העצוב בו התרסק מודי אלון, מפקדה הראשון של הטייסת, בעת נחיתה. וכך גם לגבי שאר הנוכחים בחדר, לכל אחד חלק לא קטן בהיסטוריה של חיל-האוויר.
גם ג'ורג ליכטר, שפיקד על מבצע וולווטה-2, כבר נמצא שם, ביחד עם וויליאם ליכטמן, טייס ה-B-17, שחובש כובע כחול מכוסה בעשרות סיכות של חיל-האוויר. בחדר נוכחים גם מוריס בן-סימון מצרפת, שבין המטוסים הרבים שהטיס בארץ היו ה-C-46 והמוסקיטו, והרולד "סמוקי" סיימון, שבין השאר הטיס את הדקוטה הראשונה שהפציצה את דמשק, והרשימה עוד ארוכה. באותם ימים מטורפים, בהם מטוס אחד הורכב ממספר מטוסים לא שמישים אחרים והתרסקות של מטוס היתה עניין יומיומי, בימים בהם כל מה שהיה לטייס הוא כובע הטייסת שלו ולחיל-האוויר לא היו מספיק טייסים ישראלים להטסת מטוסיו המעטים, טייסי המח"ל (מתנדבי חוץ-לארץ) היו טייסי חיל-האוויר. חלקם היו יהודים, חלקם נוצרים, חלקם אידיאליסטים וחלקם היו שכירי חרב, שחיפשו מלחמה בשנים בהן הלכו ונגמרו המלחמות. בכל מקרה, כולם תרמו רבות לחיל-האוויר ולמדינה הצעירה.
לפי הרישומים, פעלו 361 אנשי מח"ל בשירות חיל-האוויר ובשירות האוויר של ה"הגנה", שקדם לו. כשישים אנשי מח"ל, "דינוזאורים אחרונים של הזן הנכחד הזה", כפי שהם מעידים על עצמם, הגיעו כדי לחגוג עם חיל-האוויר את היובל הראשון שלו. בין ארוחה חגיגית אחת לשנייה, הם יצאו בטיסה לביקור במוזיאון חיל-האוויר ובבית-הספר לטיסה, מין גיחה שכזאת לעבר המוכר להם כל-כך ולעתיד, שנבנה על היסודות שהם עצמם הניחו.
בקפיצות לא ממש קלילות, כולם מטפסים לבטן מטוס ההרקולס שיוביל אותם למוזיאון שבדרום הארץ. בבסיס חיל-האוויר בחצרים, בין מטוסים מתקדמים וחניכים צעירים בקורס-הטיס, נוחתת הקבוצה שלא ממש משתלבת בנוף המקומי. "היום הכל גדול ומאורגן, אבל אז זה היה ממש כמו המערב הפרוע", אומר אחד מהם באנגלית מחוספסת. ברגע שהקבוצה מגיעה לשטח המוזיאון, מתהפכות היוצרות. מדריכות המוזיאון לא צריכות להסביר שום דבר. המח"לניקים מתאספים בקבוצות סביב אחד מהמטוסים ומתחילים להעלות זכרונות. וכאלה לא חסרים.
המטוס הראשון סביבו מתאספים כולם, הוא מטוס המסרשמיט-109, הידוע בכינויו "הסכין הצ'כי". המסרשמיט היה מטוס הקרב הראשון של חיל-האוויר. ד"ר סיד כהן, טייס דרום-אפריקני במקור, שהיה מפקדה השני של "טייסת הקרב הראשונה", נשען על המטוס הישן, עליו מצויר סמל הטייסת ומתחיל לספר: "יצאנו לטיסה באיזור משמר הירדן, במטרה לפטרל באיזור ולמצוא מטוסים סוריים. בדרך, יריתי קצת בתותחים. מאותו רגע, התחלתי להרגיש רעידות מוזרות מאוד במטוס. הייתי בטוח שזו שוב אחת מהמוזרויות של המטוסים הישנים, אבל כשנחתתי גיליתי חורים בתוך להבי המטוס". הסתבר, שאש תותחי המסרשמיט היא שחוררה את להבי המטוס, מאחר והתותחים לא היו מכוונים. סיד כהן כמעט הפיל את עצמו.
יום קודם-לכן, נזכר כהן, נעלם באופן מיסתורי הטייס לסלי בלוך. בלוך, גם הוא דרום-אפריקאי, נעלם כאשר רדף אחרי מטוס סורי לעומק שטח האויב. "אני מאמין שאותו דבר קרה ללסלי", אומר כהן. "הוא ירה בלהבים של המטוס של המטוס שלו כאשר ניסה ליירט את המטוס הסורי".
לסא"ל (מיל') אלי אייל, שפיקד על טייסת הנגב במלחמה, יש השערה אחרת: "כמה ימים לאחר-מכן, מוריס מן, אחד הטייסים שלנו, הפיל מטוס סורי. בכיס של הטייס נמצא יומן, בו היה כתוב כי הסורים הפילו כמה ימים קודם-לכן מטוס של היהודים. עוד היה כתוב שם, שהטייס נמצא פצוע ושלקחו אותו לבית-החולים בדמשק, שם הוא מת. אני מאמין שזה היה לסלי בלוך. בשביתת הנשק, אגב, הוחזרה גופתו".
התחנה הבאה היתה מטוס המוסטאנג. בוריס סניור, מתנדב מדרום-אפריקה, שהשתתף במבצע וולווטה הראשון, נזכר בטייס בשם וויין פיק. "וויין פיק היה טייס מצטיין, באמת אחד מהטובים. הוא לא היה יהודי, וחשוב לזכור שהיו גם כאלה". וויין פיק היה מתנדב מח"ל אמריקאי, בנו של כומר נוצרי מדרום קרוליינה. "יום אחד, נשלח וויין עם מטוס המוסטאנג שלו לארוב למטוס ריגול שהופיע בשמי הארץ מעת לעת", מספר סניור. "הוא עלה לגובה רב מאוד וירה לעבר מטוס האויב. זה היה מטוס מסוג מוסקיטו, מטוס דו-מנועי. כשהוא נחת, הוא סיפר שהוא הפיל מטוס ענק עם ארבעה מנועים. אחר-כך התברר שהוא עלה לגובה רב, ובגלל שסבל מחוסר בחמצן, הוא פשוט התחיל להזות". שרידי מטוס הריגול נעלמו. מספר חודשים לאחר-מכן התברר כי מטוס הריגול היה בעצם מטוס בריטי.
"כשוויין מת", ממשיך סניור, "הוא ביקש להיקבר פה, בארץ, למרות שהוא לא היה יהודי. אני זוכר שהיתה לו שרשרת כזאת עם צלב בצד אחד ומגן דוד בצד השני. מה שרציתי להגיד הוא, שהוא באמת היה חבר טוב, ואפילו שלא היה יהודי, ממש לא היה בינינו הבדל. באמת".
לא כל המתנדבים, יהודים או לא יהודים, היו ממש אידיאליסטים. חלקם, אוהבי מלחמות מושבעים, באו פשוט כי היתה מלחמה. היו גם שכירי חרב, שבאו בשביל הכסף. כריס מק'גי, אחד המתנדבים הלא ממש אידיאליסטים, חזר אחרי המלחמה לארה"ב וטיפח קריירה חדשה בתור שודד בנקים. הוא הצליח לבצע שלושה מעשי שוד מוצלחים לפני שנתפס.
קבוצת אנשי המח"ל ממשיכה לטייל ממטוס למטוס ומעלה זכרונות. בוריס סניור מספר איך פרדי איש-שלום הרכיב ספיטפייר אחד ממספר מטוסים אחרים, ואיך שאף אחד כמעט לא העז לנסות לטוס במטוס שהורכב בשיטת "עשה זאת בעצמך". לאחר-מכן, הם בוחנים מקרוב כמה מטוסי קרב חדשים יותר, כמו הסקייהוק והפאנטום. יעקב טרנר, מפקד מוזיאון חיל-האוויר, טס מעל ראשיהם במטוס הרווארד, ואז הם מטפסים למטוס הבואינג שמוצב במוזיאון כדי לראות סרט על חיל-האוויר. "אנחנו רוצים לראות פרחי-טיס ומטוסים אמיתיים טסים, ולא עוד סרט", הם מתלוננים.
בהמשך הסיור, פונה גברת לילי מאירסון למדריכה מיכל ושואלת אם יש במוזיאון מטוס בופייטר. מיכל מהנהנת ואומרת, כי ישנם שרידים של מטוס בופייטר שנמצאו לפני מספר שנים בחולות אשדוד, וכי לקראת סיום הסיור הם יגיעו אליהם. לילי מחכה בסבלנות.
ה-20 לאוקטובר 1948. מפציצים בינוניים מסוג בופייטר, שניים מתוך חמישה שהוברחו לארץ חודשיים קודם-לכן, יצאו להפציץ את מצודת משטרת עיראק-סואידן, כיום משטרת נגבה. הבניין המבוצר היה חלק מכיס פלוג'ה, בו נלכדו חיילים מצרים שלחמו בכוחותינו. לפתע פגעה אש נ"מ באחד המפציצים. הטייס, מתנדב נוצרי מקנדה בשם לאונרד פיצ'ט, הנווט, דב שוגרמן, ומהנדס הטיסה, סטנלי אנדריוס, החליטו לנסות למשוך עד חולות אשדוד ולנחות שם נחיתת אונס. המטוס הכבד קירטע באיטיות עד לאיזור הדיונות. ברגע שפגע הבופייטר בקרקע, הוא עלה באש, וכל אנשי הצוות נהרגו. כמה ימים לאחר-מכן, נכבש האיזור בידי כוחות צה"ל. רק גופתו של פיצ'ט נמצאה שרועה ליד שרידי המטוס.
נובמבר 1994, חולות אשדוד. מהנדס בניין שעבד בחולות, נתקל בשלד ברזל מוזר. המהנדס, ששיער שאלה שרידיו של מטוס, מיהר להתקשר למוזיאון חיל-האוויר. בחפירות שבוצעו באיזור התגלו מספר חתיכות פח חלודות, שרידיו של מטוס הבופייטר. באופן מיסתורי, נותר מגן דוד כחול אחד - סמלו של חיל-האוויר - מצויר בשלמותו על אחד מחלקי המטוס. לאחר בדיקה מעמיקה, התברר כי מדובר במטוס הבופייטר שלא חזר מתקיפת משטרת עיראק-סואידן.
נובמבר 1997. 49 שנים לאחר התרסקות המטוס ושלוש שנים לאחר המצאו, לילי מאירסון (שוגרמן), אלמנתו של דב שוגרמן, נווט הבופייטר, עומדת מול שרידי המפציץ הכבד. זו הפעם הראשונה שהיא רואה את שרידי המטוס, בו יצא בעלה למשימה ממנה לא חזר. באין גופה, שרידי המטוס הזה הם הדבר המוחשי היחיד שנותר לה מבעלה המת. לילי עומדת מול שרידי הבופייטר, ובוכה.
הערב כבר יורד וכולם מתכוננים לחזור לאיזור המרכז. בעוד מספר ימים יתפזרו כולם: אלה שהגיעו מחו"ל יחזרו לארצותיהם ואלה שהחליטו לקשור את עתידם בישראל, יחזרו לעיסוקיהם. ממפגש אחד כזה למשנהו, הולכים ומתמעטים אנשי המח"ל, זן נכחד של טייסים. גם למפגש הזה הגיעו פחות אנשים משהגיעו למפגש הקודם, אבל הפעם, בולט אדם אחד בהעדרו: רודי אוגרטן, טייס P-47 אמריקאי, מתנדב מח"ל שהפך לימים למפקד בסיס רמת דוד.
רד פינקל, חברו הטוב של רודי אוגרטן עוד מאותם הימים, הביא עימו מכתב שנתן לו אוגרטן, כדי שיקרא אותו בפני החברים ואנשי חיל-האוויר של היום. וזהו נוסח המכתב: "שלום חברים. אני מצטער שאין ביכולתי להיות איתכם היום, אבל מחלה מאלצת אותי להישאר הפעם בבית. למרות זאת, תנו לי להביע את ברכותי לחיל-האוויר ביום הולדתו ה-50. עברתם דרך ארוכה מהספיטפיירים, המוסטנגים והפרימוסים של הימים שלי, ל-F-15 ול-F-16 של היום.
"החברות והקשרים שקשרתי עם רבים מכם במשך מלחמת העצמאות והשנים שבאו לאחר-מכן, הביאו לכך שאלו היו הימים הטובים בחיי. זה היה כבוד רב בשבילי לשרת את ישראל איתכם. התפתחתם לחיל-אוויר שאין שני לו מבחינת האנשים, הטייסים והטייסות, ואני בטוח שאתם תמשיכו בכך. אני מאוד מקווה שאוכל להצטרף אליכם למפגש הבא בעוד כמה חודשים, אבל עד אז, 'LEHITRAUT'. שלכם, רודי אוגרטן".
לסוף חודש אפריל הקרוב מתכננים אנשי המח"ל מפגש גדול במיוחד, שיתקיים בישראל ויימשך תשעה ימים. לאחר-מכן, משישככו חגיגות החמישים לחיל-האוויר, יעבור עוד זמן רב עד שתיווצר הזדמנות לפגישה נוספת. קצת בעצב, וקצת בהשלמה, מסיים "סמוקי" סיימון את המפגש הנוכחי ואומר את מה שדי ברור לכולם: "אנחנו דור נכחד, והמפגש של החורף הבא יהיה בוודאי המפגש האחרון".

עוד באותו מדור

האייס הראשון

הוא מעולם לא השתייך לחיל-האוויר, גם לא נמנה על מתנדבי מח"ל, הוא אפילו לא היה יהודי - אבל הוא ה"אייס" הראשון שנולד בארץ ישראל. ג'ורג' ארנסט גודמן נולד וגדל בפלשתינה, התגייס לחיל-האוויר הבריטי, הפך לטייס קרב והשתתף במלחמת-העולם השנייה. במהלכה, הפיל 16 מטוסי קרב גרמניים. תוך כדי קרב-אוויר בצפון לוב, הופל מטוסו וגודמן נהרג. מחקר עיקש שניהל עמרם שייר, היה קצה החוט בשיחזור סיפורו של ה"אייס" הראשון, תוצרת ישראל

הטייס הישראלי של קונגו הבלגית

חמש שנים שימש שלמה ברנר כטייס של ממשלת קונגו הבלגית (כיום זאיר). הוא נשלח לקונגו מטעם ההגנה, כדי לצבור ניסיון כטייס, בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה. קודם-לכן היה בין משתתפי קורס-הטיס הראשון של ההגנה, אך לא סיים אותו, בנסיבות שמעולם לא התבררו. בדיוק לפני 50 שנה התרסק עם מטוסו באחד הג'ונגלים ורק כעבור 32 שנים הועלו עצמותיו לישראל. הוא נקבר בטקס צבאי מלא והוענקו לו דרגות סגן