בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

50 שנה

המוהוקני האחרון

תגיות: מוהוק (עטלף) , מודיעין

המוהוק, היה מטוס כזה בחיל-האוויר, יצא משירות לפני 12 שנים, לאחר קריירה בת שמונה שנים כמטוס סיור, צילום וביון טאקטי. כינויו העברי היה עטלף, כינוי שנושא כיום הפנתר, המסוק הימי החדש. המוהוק היה מעין הכלאה בין מטוס קרב למטוס תובלה, וככזה מרבית גיחותיו היו מעבר לגבול, או בסמוך לו. למעשה, אומרים טייסיו, הוא עשה הכל חוץ מלהפציץ

שרון גבע

אם F-15 עט על טרפו בדיוק כמו בז, וקוברה מכיש כמו צפע, אז למוהוק היו צריכים לקרוא גמל. הוא פשוט נראה בדיוק כמו גמל. בעצם, כמו גמל זקן, שכבר יצא לפנסיה.
אבל גמל, מה לעשות, הוא כינוי קצת מעליב למטוס, אז בחיל-האוויר החליטו לקרוא לו "עטלף". למה? "אני לא זוכר למה התעקשנו דווקא על השם עטלף", מתאמץ רס"ן (מיל') ד', טייס תובלה, להיזכר. "חשבנו הרבה, וזה מה שיצא". הכינוי הזה היה כל-כך מוצלח, עד שהוא שרד בחיל-האוויר הרבה אחרי המוהוק. ב-1996, הרבה אחרי שהמוהוק פרש לגימלאות, קיבל גם מסוק הפנתר, המסוק הימי החדש, את הכינוי עטלף.
אבל העטלף הראשון של חיל-האוויר היה ונותר מטוס, ולא מסוק. המוהוק-גמל-עטלף הזה, מתוצרת "גראמן" האמריקאית, מצויד בחרטום גמלוני, שני מנועים וכנפיים ישרות. שלושה הגאי כיוון, אנטנה גדולה באורך שישה מטרים המותקנת מתחת לגחונו, ומקום לשני אנשי צוות: טייס ונווט.
הדגם הראשון של המוהוק, ה-OV-1A, פותח בתחילת שנות ה-60. בהתאם למסורת האמריקאית שהתפתחה באותה תקופה, גם המטוס החדש נקרא על-שם שבט אינדיאני. דגם A של המוהוק נועד במקור להיות מטוס לאיסוף מידע מודיעיני לחיל-הנחתים, המארינס. בתוך פחות מעשר שנים כבר ייצרה חברת "גראמן" את דגמי ה-B וה-C. הראשון בעל מכ"ם SLAR, ראשי תיבות של SIDE LOOKING AIRBORNE RADAR, והשני בעל חיישנים ומצלמות אינפרה-אדום. שני הדגמים נרכשו על-ידי חיל-האוויר האמריקאי, והופעלו במלחמת וייטנאם, נושאי חימוש.
בתחילת שנת 1974, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, התקבלה החלטה בחיל-האוויר הישראלי לרכוש מחיל-האוויר האמריקאי צמד מטוסי מוהוק מדגם D, שמערכת המודיעין שלהם נחשבה למערכת חדישה ומתקדמת. המיכשור של המוהוק D היה משוכלל יותר משל שלושת הדגמים הקודמים, מבחינת אופטיקה, עיבוד נתונים, הקלטה ועוד.
המטוסים נקלטו בטייסת תובלה בבסיס חיל-האוויר במרכז הארץ. טייסי התובלה הוותיקים נשלחו לארצות-הברית, כדי ללמוד כיצד להטיס את המטוס החדש, והנווטים למדו להפעיל מעבדת צילום אווירית.
המוהוק מילא תפקיד חשוב בחיל-האוויר: מטוס סיור, צילום וביון טאקטי, שתפקידו לספק ידיעות מודיעיניות על ריכוזי הכוחות של האויב. מערכות המודיעין של המטוס היו מסוגלות לספק מידע מפורט לגבי מיקומם של כוחות השריון העוינים - האם הם מתקרבים לגבולות ישראל, מהו הציר עליו הם עומדים להתקדם, ומהו גודלו של הכוח.
גיחה מבצעית של המטוס כללה סיור לאורך קווי הגבול, איסוף נתונים באמצעות מצלמות אופטיות, חיישן אינפרה-אדום, ומכ"ם SLAR. הנתונים הועברו למיפקדה קרקעית. היתרון הגדול של המוהוק היה בכך, שכדי לצלם ולקלוט את ריכוזי הכוחות לא היה צורך לחוג באוויר מעל שטח האויב - מספיק היה לטוס ליד הגבול. המצלמה היתה "מסתכלת הצידה", ומצלמת. הצילומים התבצעו בגובה מינימלי של 10,000 רגל, וסייג הרום של המטוס היה 30 אלף רגל. המהירות המירבית שלו היתה 267 קשר, וטווח הטיסה 710 קילומטר. הוא היה מסוגל לטוס ארבע וחצי שעות מבלי לתדלק. אורכו 12 וחצי מטרים, גובהו 3.86 מטרים, ומוטת כנפיו 12.8 מטרים.
"טסנו במוהוק כמעט כל יום", מספר רס"ן (מיל') ד', מראשוני טייסי המוהוק, היום טייס דקוטות. "התאמנו הרבה, בעיקר בצילום. בכל פעם שני המטוסים היו בשימוש: ברגע שמטוס אחד היה נוחת, השני היה עולה לאוויר כדי להמשיך בצילומים. זאת הסיבה שחיל-האוויר רכש מספר זוגי של מטוסים.
"כל טייס בטייסת טס לפחות גיחת מוהוק אחת ביום. לא היו הגבלות על שעות טיסה. טסנו טיסות ניווט, טיסות גובה נמוך, תירגלנו נחיתות אונס, והרבה אירובטיקה. לנו, לטייסי התובלה, זו היתה חוויה אמיתית: סוף סוף מטוס תובלה שאפשר לעשות אתו אירובטיקה. כל הטייסים בטייסת העריצו אותו. היינו בסך-הכל עשרה אנשים בטייסת שטסו במוהוק: חמישה טייסים וחמישה נווטים, כולם אנשי צוות-אוויר ותיקים.
"אפשר לומר שהמוהוק הוא מטוס תובלה קרבי", אומר ד', "כי רוב הגיחות היו מיבצעיות. המטוס הזה עשה הכל חוץ מלהפציץ. אולי אפשר לקרוא לו מטוס קרב פציפיסטי".
לא רק הטייסים והנווטים עברו תדריך לקראת טיסת צילום במוהוק, אלא גם אנשי הצוות הקרקעי, אליו הועברה התמונה. צוות הקרקע, שכלל בעיקר מפענחי תצלומי אוויר, ישב בקרון מיוחד ליד בניין הטייסת, ותירגם את האותות לתמונה הכוללת של כוחות האויב.
בראשית ימיו של המוהוק בחיל-האוויר, לא ידעו המפענחים כיצד לתרגם את האותות שהופיעו על המסך. המטוס, כאמור, היה מטוס אמריקאי, וטייסי חיל-האוויר הישראלי נסעו אומנם לאמריקה כדי ללמוד כיצד להטיסו, אבל אף אחד לא חשב בזמנו, לשלוח גם מפענחים ישראלים כדי ללמוד את תורת הפיענוח של המוהוק.
ב-15 בנובמבר 1974, כשבחיל-האוויר עדיין לא ידעו כיצד מתמודדים עם מערכת המודיעין החדשה שנרכשה, נאלצו שלושה מפענחים לעמוד בפני מצב בלתי אפשרי ממש: לתרגם את האותות שהתקבלו מן המטוס ולהתריע מפני כוחות סוריים העומדים לתקוף את ישראל. המתח באוויר, והחשש הגדול ממלחמה נוספת גבר על הקושי ואי הידיעה, והשלושה עמדו במשימה. גיבור הסיפור הזה הוא בני כהן, סמל במילואים, שהיה באותם ימים מילואימניק צעיר, בן 32, ששירת בסדיר כמפענח תצלומי אוויר.
הימים של חודש נובמבר 1974, שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, זכורים עד היום כימים מתוחים מאוד במזרח התיכון. ב-28 בחודש עמד להסתיים המנדט של כוחות האו"ם בגבול הצפון והעיתונים ידעו לספר על התחמשות גוברת של הצבא הסורי. יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, ושמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, השתתפו בשיחות עם נציגי ארצות-הברית.
אסד, נשיא סוריה, העביר לישראל מסר שאינו משתמע לשתי פנים: אם ישראל לא תיסוג מן השטחים בגולן, לא יחודש המנדט. אם לא יחודש המנדט, יעזבו חיילי האו"ם החוצצים בין הכוחות הישראליים לכוחות הסוריים. במצב כזה לא יהיה מי שישמור על ההפרדה, וסוריה תכריז מלחמה על ישראל. העיתונות העולמית דיווחה, בינתיים, על סלילת דרך סורית לפיסגת החרמון, וכי הצבא הסורי חופר תעלות נגד טנקים ומרכז כוחות ליד הגבול. בחיל-האוויר הוחלט כי הגיעה השעה לנסות את מערכת המודיעין החדשה. חיל-האוויר וצה"ל כולו נזקקו למידע חשוב זה. בצהרי יום שישי, ה-15 בנובמבר, גויסו שלושה אנשי מילואים כדי להפעיל את המערכת. השלושה נשלחו לבסיס, שם המתינו להם צמד מטוסי המוהוק עם המינשאים והציוד. הם קיבלו הסבר קצרצר על ההפעלה, אבל אחר כמה דקות נוכחה השלישייה לדעת שאף אחד, חוץ מהאמריקאים, לא יודע, בעצם, איך מפעילים את המערכת הזאת. לפנות-ערב המריא אחד ממטוסי המוהוק לגיחה ראשונה. המשימה היתה פיטרול בגבול הסורי תוך כדי שידור אותות שונים לתחנת הקליטה הקרקעית, שם ישבו המילואימניקים.
בתשע וחצי בערב נחת המטוס, והמוהוק השני המריא כדי למלא את מקומו. במהדורת החדשות של עשר בלילה הודיע הקריין כי ראש הממשלה ושר הביטחון מזהירים מפני התלקחות. בינתיים ישבו בני כהן ושני חבריו, ותירגמו את ה'בליפים' שהופיעו על המסך לתנועות הצבא הסורי. אחרי כמה דקות, מסיבה בלתי ידועה, התקלקלה המערכת. בני כהן ביקש להפעיל את המערכת החלופית שנועדה לשעת חירום, אך קיבל תשובה שלילית. הוא החליט לעבור למבנה הטייסת ולהתקשר אלחוטית עם המוהוק. דרך הקשר האלחוטי, כך תיכנן, ידבר עם הנווט שיתאר בפניו מה בדיוק נראה על המסך, וכהן יתרגם את האותות לפעולות מעשיות.
לקראת חצות התקבל בטייסת דיווח מדאיג. הנווט מסר על תנועת כוחות גדולה מאוד של הצבא הסורי, המתקרב במהירות לגבול הצפון. כהן העביר את הדיווח לאנשי מודיעין האוויר. הוא ניסה לתקשר עם הנווט כדי לקבל תיאור מדויק יותר, אך לא הצליח. השעה היתה מאוחרת, אבל חדר המבצעים של הטייסת המה אדם. לאחר מספר דקות התקבל דיווח נוסף: הטייס והנווט דיווחו על תנועת כוחות מאסיבית מאיזור ג'אבל דרוז, לכיוון דרום-מזרח רמת הגולן. התמונה שהתקבלה אצל המפענחים הראתה מניפה של קווים, שסימלו תנועות רכב במהירות שמעל 16 קמ"ש.
בשעה אחת וחצי לפנות-בוקר, נחת המוהוק בבסיס. הטייס והנווט הגיעו לחדר המבצעים. כהן דרש מהם את הסרט של מערכת המכ"ם, והחל לבחון את התמונה כשהוא מוקף בבכירי הטייסת. אחרי מספר דקות פסק הסמל: "אין כאן שום התקפה סורית", ומיהר לטלפן לאנשי מודיעין האוויר במטה. הודעתו היתה קצרה: "כל מה שהיה, לא היה ולא נברא". קצין מודיעין האוויר ביקש מכהן להמתין רגע, והעביר לו את רפי הר-לב, שהיה אז ראש להק מודיעין. כהן חזר על דיווחו. הוא הסביר להר-לב, כי תמונת המערכת מראה אומנם סימנים של כוחות נעים, אבל לפי הצילומים הכוחות כבר נמצאים מעבר לגבול. "כל זה לא יתכן", אמר הסמל. "הכוחות שלנו לא העבירו שום דיווחים מהגבול עצמו. אם התמונות האלו מצביעות על כוחות סוריים, המלחמה כבר פרצה מזמן".
עם עלות השחר המריא מוהוק, שדיווחו אימת את טענתו של הסמל בני כהן. הטייס והנווט דיווחו על תנועות כוח שיגרתיות מעבר לגבול, וכי הדיווח שהתקבל אתמול היה מוטעה: סיגנאלים שהוחזרו מן ההרים בשל המבנה הטופוגרפי של השטח, יצרו את התמונות, שהעידו כי מדובר כביכול בתנועת כוחות.
האירוע הזה היה אחד מהאירועים היותר מסעירים והלא-שיגרתיים בהיסטוריה של המוהוק בחיל-האוויר. לד', טייס תובלה ותיק, קשה לשחזר פעילות לא שיגרתית כלשהי, שהמוהוק שיחק בה תפקיד ראשי. "טסנו וצילמנו. לא היה בזה משהו מסעיר או מבצעי, כמו בטייסת קרב", הוא אומר. "הטיסה הלא-שיגרתית שאני מצליח להיזכר בה היתה ב-1978, קצת אחרי מבצע ליטאני. מקורות מודיעיניים של צה"ל דיווחו על תרגיל גדול של הצבא הסורי בשיתוף אוגדות שריון. המודיעין ביקש מחיל-האוויר לבדוק מהו היקפו של כוח האויב שנמצא ליד הגבול. המראנו, והגענו לגבול הצפון. אני זוכר שצילמנו כוחות גדולים, וראינו שהם נעו לכיוונים שונים. אני לא יודע מה המודיעין עשה עם זה.
"באותה תקופה המוהוק, בעצם, היה העין של המדינה", אומר ד'. "העין שזיהתה ובדקה אילו כוחות נמצאים ליד גבולות המדינה, ומהם היקפם. למעשה, זו היתה העין שהזהירה את צה"ל מפני התקפה אפשרית".
על יציאתו של המוהוק משירות בחיל-האוויר הישראלי לאחר שמונה שנות פעילות, אפשר לומר שהיתה טראגית. זה קרה מספר חודשים לפני שפרצה מלחמת לבנון. שני מכונאים ביצעו טיפול שיגרתי במטוס. מכונאי אחד בדק את החמצן, והשני הדביק סדק בחלון. הדבק בו השתמש המכונאי הכיל אציטון. המוהוק נדלק מיד. מכונאי אחד נכווה קשה מאוד, והשני לא נפגע. לאחר שכיבו את האש לא נשאר מן המטוס דבר. באותו רגע, היה ברור לכולם, שהמוהוק הפך להיות היסטוריה. המוהוק השני נשאר בטייסת כאבן שאין לה הופכין. לא היה טעם להחזיק כוננות אך ורק למען מטוס בודד.
לאחר מספר חודשים הועבר המוהוק שנותר שלם למוזיאון חיל-האוויר. מאוחר יותר הוחלט להחזירו לחיל-האוויר האמריקאי.

עוד באותו מדור

זן נכחד

במלחמת העצמאות, בימים בהם כל מה שהיה לטייס הוא כובע הטייסת שלו, היו רוב טייסי חיל-האוויר מתנדבים מחוץ-לארץ. לרגל חגיגות היובל לחיל-האוויר, הגיעו 60 מח"לניקים לביקור בארץ. חלקם היו יהודים, חלקם נוצרים, חלקם אידיאליסטים וחלקם שכירי חרב, שחיפשו מלחמה בשנים בהן הלכו ונגמרו המלחמות. עכשיו הם כאן, מי שעוד יכול היה להגיע. "אנחנו דור נכחד", אומר הרולד "סמוקי" סיימון, מתנדב מח"ל שהפציץ במלחמת העצמאות את דמשק כטייס דקוטה. "המפגש הבא יהיה בוודאי המפגש האחרון"

האייס הראשון

הוא מעולם לא השתייך לחיל-האוויר, גם לא נמנה על מתנדבי מח"ל, הוא אפילו לא היה יהודי - אבל הוא ה"אייס" הראשון שנולד בארץ ישראל. ג'ורג' ארנסט גודמן נולד וגדל בפלשתינה, התגייס לחיל-האוויר הבריטי, הפך לטייס קרב והשתתף במלחמת-העולם השנייה. במהלכה, הפיל 16 מטוסי קרב גרמניים. תוך כדי קרב-אוויר בצפון לוב, הופל מטוסו וגודמן נהרג. מחקר עיקש שניהל עמרם שייר, היה קצה החוט בשיחזור סיפורו של ה"אייס" הראשון, תוצרת ישראל