בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

50 שנה

המלחמה שלא פרצה

תגיות: מבצע "רותם" , מצרים , ענף היסטוריה

ספר חדש של ענף תולדות חיל-האוויר, "עשור לא שקט", המתעד את קורות חיל-האוויר בין השנים 1967-1956, חושף לראשונה פרטים הקשורים באירוע דרמטי, שהתרחש בפברואר 1960. ב-24 באותו חודש, דיווח ראש אגף מודיעין דאז, חיים הרצוג: "הצבא המצרי יכול לתקוף את ישראל, במלוא כוחו, תוך 12 שעות בלבד". שמונה ימים לפני-כן, כך התברר, החלו יחידות מצריות לחדור בחשאי לסיני, ויצרו מאזן אימה: 500-400 טנקים מצריים, מול 30-20 טנקים ישראליים. האיום על ישראל היה מוחשי, וצילומי אוויר שערכו מטוסי הווטור רק אישרו זאת. כך נולדה סדרת הפקודות, שנודעה בשם "רותם", במסגרתה נדרש חיל-האוויר להתכונן למתקפה יזומה, הכוללת את השמדת הכוחות המצריים, וסיוע אווירי לכוחות הקרקע והים. בסופו של דבר התפוגגה המתיחות, אבל המסקנה היתה חד-משמעית: במזרח-התיכון הכל יכול להתרחש. ובמהירות

דן פישל

24 בפברואר 1960, לשכת הרמטכ"ל. מסביב לשולחן המרובע התכנסו אלופי צה"ל, לאחת הישיבות הדראמטיות שייחרטו בזיכרון הקולקטיבי של מערכת הביטחון. הדיווח שנמסר לאלופים היה חד-משמעי: כוחות שריון וחי"ר מצריים, בהיקף חסר-תקדים, נכנסו בחשאי לסיני, ונפרסו בטווח של כמה עשרות קילומטרים מגבול ישראל. "הצבא המצרי יכול לתקוף את ישראל, במלוא כוחו, תוך 12 שעות בלבד", דיווח ראש אגף מודיעין דאז, חיים הרצוג, לפורום המטכ"ל ההמום, שסירב להאמין למשמע אוזניו.
ראש אגף מבצעים דאז, יצחק רבין, לקח עט ונייר, והעביר פתק למפקד חיל-האוויר דאז, עזר ויצמן. "עזר", כתב רבין, "נתפסנו עם המכנסיים למטה. ב-24 השעות הקרובות הכל תלוי בחיל-האוויר".
יממה חלפה עד שגויסו כוחות המילואים של צה"ל והוזזו כוחות, ובמהלך שעות אלו היה תלוי גורל המדינה על כתפיו של חיל-האוויר. ברגע השיא של המשבר, עמדו ישראל ומצרים בכוחות שיא ועם אצבע על ההדק משני עברי הגבול, לקראת מלחמה שאיש משני הצדדים לא רצה בה. הגורמים: שרשרת הערכות מוטעות משני הצדדים, ובעיקר, כפי שהסתבר, הרבה דמיון מזרחי מפותח. פרטים, עדויות ומסמכים חדשים על המבצע נחשפים לראשונה בספר חדש של ענף תולדות חיל-האוויר, "עשור לא שקט", המתעד את קורותיו של חיל-האוויר בין השנים 1967-1956 .
שנתיים קודם-לכן, ב-22 בפברואר 1958, הכריזו מצרים וסוריה על איחוד מדיני וצבאי, שנודע בשם קע"ם (קהילייה ערבית מאוחדת), ושנתמך על-ידי ברית-המועצות. האיחוד, מיותר לציין, לא הוסיף הרבה נחת למערכת הביטחון בישראל. לחץ מתואם סורי-מצרי בגבולות הצפון והדרום, תעמולה משולבת נגד ישראל ושורה ארוכה של תקריות גבול עם הסורים, הביאו לא אחת למצב כה טעון, שדי היה בדחיפה קלה כדי לגרום להתלקחות צבאית. במערכת הביטחון כבר התחילו לספור את הזמן לאחור.
הפיצוץ אירע בינואר 1960. מוקד המתיחות: ויכוח על זכויות עיבוד חקלאי של חלקות אדמה בין קיבוץ תל-קציר לכפר הסורי תאופיק, שני ישובים שבשטח המפורז. הסורים ניסו לעבד אדמות מעבר לגבול הבינלאומי, והישראלים עיבדו אדמות שעובדו בעבר על-ידי חקלאים סורים.
אדמת המריבה גבתה מחיר כבד של קורבנות, שהגיע לשיא ב-31 בינואר: קבוצת חיילים סורים יצאה מהכפר תאופיק, במסווה של פלאחים שירדו לעבד את האדמות. חוליה של חיילי צה"ל שנשלחה לגרשם, הופתעה כשהפלאחים שלפו רובים ופתחו באש. ממטחי הירי העזים בין הצדדים נהרג חייל ישראלי.
בתגובה, יצא כוח גולני לפעולה בכפר תאופיק, שהיתה גם פעולת הגמול הראשונה מאז מלחמת סיני. תאופיק נכבשה בקרב קשה, בתי החיילים הסורים פוצצו וכעבור מספר שעות, באור ראשון, חזרו חיילי צה"ל לשטח ישראל.
מכאן ואילך החלה שרשרת ארוכה של טעויות, שהתרחשו בזו אחר זו, והובילו, כחודש מאוחר יותר, את ישראל, מצרים וסוריה למתיחות שיא חסרת תקדים, וכמעט למלחמה. תחילה, פירשו הסורים את הנסיגה המתוכננת של כוחות צה"ל מתאופיק כמפלה לישראל וכניצחון אדיר לקע"ם, וכלי התקשורת במצרים ובסוריה, כמיטב המסורת, חגגו את גודל המאורע.
ב-1 בפברואר המריא מטוס מיסטר לגיחת צילום ברמת-הגולן, כשהוא מלווה בזוג מטוסי סופר-מיסטר. הסורים הזניקו לעבר המטוסים הישראליים ארבעה מטוסי מיג-17, ואז הורה הבקר הישראלי למטוס הצילום לחזור מיד לתחומי ישראל. טייסי המטוסים המלווים יצרו מגע עם המיגים מעל הגבול, אבל המיגים ניתקו מגע אחרי צרור תותחים קצר, וחזרו לסוריה.
למרות שהסתיים בלא תוצאות, הוצג קרב-האוויר בכלי התקשורת הסוריים כנצחון מזהיר נוסף לצבא סוריה. בעיתונים פורסמו תמונות, שצולמו לכאורה בקרב, ותיעדו הפלת מטוסים ישראליים, ולטייסים הסורים הוענקו, בטקס רב-רושם, אותות הצטיינות משר המלחמה.
במקביל, התקשה המודיעין הערבי לפרש מדוע ישראל ריכזה כוחות צבא גדולים מול תאופיק, ביום שקדם למבצע. דיווחים על ריכוזי כוחות נוספים בגבול הצפון ולאורך הגבול עם מצרים, גרמו למצרים, ב-3 בפברואר, לתגבר את כוחותיה בסיני בחטיבה נוספת.
הידיעה על תיגבור הכוחות בסיני הגיעה גם לאגף המודיעין בצה"ל, אבל ההנחה הכללית היתה, משום-מה, שהמצרים והסורים דווקא מרפים כוננות וחוזרים לשיגרת האימונים הרגילה. המשמעות בצה"ל היתה מיידית: הורדת כוננות ושחרור חיילי מילואים. עבור ישראל, המשבר כבר היה מאחור.
במשרדי המודיעין של קע"ם חשבו אחרת. ידיעות מודיעיניות שגויות על תיגבור של כוחות ישראליים, גיוס מילואים מוגבר, והרושם הכללי שישראל ספגה מהלומה מוראלית חמורה בתאופיק ובפרשת "הפלת" הסופר-מיסטרים ושברצונה לתקן זאת במהלומה צבאית נוספת, גרם למנהיגי הקע"ם להעריך שישראל מתכננת לתקוף את סוריה בשבוע האחרון של חודש פברואר.
בריה"מ, מסתבר, הוסיפה לחשש האחרון: הסובייטים העריכו שישראל תפתח במלחמה ב-22 בפברואר, ביום בו יתקיים המצעד הצבאי בדמשק לציון יום השנה להקמת קע"ם. לטענתם, באותו יום ירותקו כוחות צבא גדולים לבירה, החזית תישאר לא מוגנת, וההפתעה הישראלית תהיה מוחצת.
החל מה-16 בפברואר החלו יחידות שריון וחי"ר מצריות להיכנס בחשאי לסיני, שטח שהיה מפורז מאז מלחמת סיני. היקף הכוחות המצריים היה חסר-תקדים, אבל רק מעט ידיעות עליו הגיעו לישראל, ובאף אחת מהן לא נזכר היקפו האמיתי: 500-400 טנקים מצריים, מול 30-20 טנקים ישראליים בכל פיקוד הדרום.
רק כעבור שמונה ימים, ב-22 בפברואר, נודע לראשי המודיעין שמשהו חמור מתרחש בצבא המצרי, אבל לאיש מאמ"ן לא היה חצי מושג מה קורה שם באמת. על רקע ערפל המידע, התקבלה החלטה לשלוח למצרים מטוס צילום, ומיד. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אישר את הגיחה החריגה.
גיחת הצילום המורכבת תפסה את טייסת הווטורים ברמת-דוד בעיצומה של הסבת מטוסי ווטור מדגם B לתצורת צילום. הווטורים החליפו את מטוסי המוסקיטו שקורקעו חודשיים קודם-לכן, וגיחת הצילום במצרים היתה הגיחה המבצעית הראשונה שלהם.
מועד הגיחה נקבע למחרת, 23 בפברואר. שני מטוסי ווטור, אחד לצילום ואחד לליווי, תוכננו לטוס לאורך הים האדום, לחדור לעומק מצרים ולצלם שדות-תעופה ובסיסי שריון צבאיים לאורך התעלה מדרום לצפון. רביעיית מטוסי סופר-מיסטר תוכננה לפטרל בצפון התעלה, למקרה שהווטורים ייקלעו לקרב-אוויר.
"לפני שהגענו לשדה-התעופה כברית, הודיע לנו הבקר שגילו אותנו", משחזר סא"ל (מיל') יוסי שריג, טייס הווטור המצלם. "מעל שדה-התעופה עצמו הספקנו אפילו לצלם את רביעיית מטוסי המיג-17 שהוזנקה לעברנו ממריאה מהמסלול, אבל זו היתה אופציה שצפינו מראש. למטוס שלי היתה מצלמה במקום תותח בחרטום, וסמכתי על מפקד הטייסת במטוס הליווי, שיידע, במקרה הגרוע ביותר, לעשות את העבודה בשביל שנינו.
"פנינו מערבה לכיוון אבו-סואר, וההתרעות על המיגים נעשו יותר ויותר חמות. כשסיימנו לצלם את אבו-סואר והמשכנו צפונה, המיגים כבר היו ממש בקרבתנו, ונאלצנו לבצע שני דברים במקביל: גם לחפש אותם כל הזמן בעיניים, וגם להמשיך לצלם, כי רצינו להביא תוצאות".
בדייקנות ובמקצועיות רבה הצליח הבקר המצרי להפנות תוך זמן קצר את מטוסי המיג-17 לכיוון שני הווטורים הישראליים, ולבצע יירוט כמעט מושלם. "אבל המיגים טסו טיפה יותר נמוך ולא הבחינו בנו", ממשיך שריג. "הם חיפשו אותנו למטה, ובשלב מסוים התיישרו לפתע בכיוון הטיסה שלנו. כל מה שנותר לנו לעשות היה להוריד את האף ולדפוק איזה מיג. הפיתוי היה גדול, אבל ידענו שחייבים להמשיך את המשימה בלי להסתבך בקרבות-אוויר".
שני הווטורים פנו צפון-מזרחה, ושריג החל לצלם את המטרה העיקרית של הגיחה: מחנות השריון המצרי שהיו פזורים לאורך התעלה עד פורט סעיד. בשלב זה, הבחינו טייסי המיג, לראשונה, במטוסי הווטור. "התיישבתי מהר על נתיב הטיסה שהייתי צריך לבצע, ובמקביל התחלתי להאיץ ולטפס לגובה 50 אלף רגל", מספר שריג. "ידעתי שהמיג-17 מסוגל להגיע לגובה כזה, אבל מהירות הטיפוס שלו נמוכה יחסית לווטור, והנחתי שעד מהרה ייפתח בינינו מרחק גדול".
ההערכה של שריג התבררה כנכונה, אבל עד מהרה נפתח גם פער גדול בין שני מטוסי הווטור. לחלל שנוצר בין שני המטוסים נכנסו במפתיע מטוסי המיג. במצב הזה, אל"מ (מיל') יעקב אגסי, טייס הווטור השני, היה יכול להפיל את המיגים בקלות.
"פניתי בקשר לבקר, וביקשתי רשות להפיל", הוא מספר. "עזר ויצמן, שהיה על הערוץ, שמע את הבקשה שלי והתחיל לצרוח לא להפיל. למרות שלא היינו אז ידידים של המצרים, הפלת מיג היתה יכולה להתפרש כהתגרות ולגרום לתקרית בינלאומית, ולא נותרה לי ברירה חוץ מלשבת בקוקפיט ולא לעשות דבר. המיגים, בכל אופן, כבר לא סיכנו אותנו".
מעל איזור הברדוויל בצפון סיני, נכנסו לקלחת הקרב גם מטוסי הסופר-מיסטר, וקרב-האוויר שהתפתח הסתיים ללא הפלות. כעבור זמן קצר נחתו מטוסי הווטור בשלום בבסיסם, וסרט הצילום נשלח לפיתוח במעבדה.
"תוצאות הגיחה נודעו לנו כבר באותו ערב", משחזר שריג. "בתצלומי האוויר של שדות-התעופה המצריים הבחנו היטב בכמויות ובסוגי המטוסים שהיו שם, אבל כשהצצנו בתצלומי מחנות השריון באה ההפתעה הגדולה: הם היו פשוט ריקים. במצרים לא נשאר אפילו טנק אחד. באותו ערב התחילה פאניקה של ממש".
למחרת בבוקר, 24 בפברואר, יצא שריג בלוויית זוג מטוסי סופר-מיסטר לגיחת צילום בסיני, מעל המקום בו שיער אמ"ן שממוקמים הכוחות המצריים. הטיסה התבצעה בגובה נמוך, אבל טייסי הסופר-מיסטר משכו למעלה מוקדם מהמתוכנן. המטוסים התגלו, והגיחה בוטלה.
"חזרנו לנחיתה ותיכננו לבצע את הגיחה שוב, הפעם בתיאום מדויק יותר", מספר שריג. "באמ"ן חיכו לתוצאות בדחיפות, והמראנו שוב כעבור שעתיים. הפעם, משכנו יחד בזמן, ומעל אל-עריש צילמנו את ריכוזי הכוחות. רוב השריון המצרי היה שם".
בשעת ערב, בלשכת הרמטכ"ל דאז, חיים לסקוב, השתררה דממה מתוחה כאשר העריך ראש אמ"ן שהצבא המצרי יהיה מוכן למלחמה זמן ניכר לפני שצה"ל יספיק לגייס מילואים ולהזיז כוחות. הזרוע היחידה בצה"ל, שבאפשרותה היה לבלום את מתקפת האויב, היתה חיל-האוויר.
בישיבת המטכ"ל הוחלט לעבור לפעילות מדינית אינטנסיבית, תוך עירוב המעצמות, כדי לפוגג את המתיחות. במקביל, יזם המטכ"ל סדרת פקודות, שנודעו בשם "רותם", ובמסגרתן נדרש חיל-האוויר להתכונן למתקפה יזומה בסיני: השמדת הכוחות המצריים וסיוע אווירי לכוחות השריון, החי"ר, הצנחנים וחיל-הים. חיל-האוויר אף תיכנן את מבצע "פתן" - תקיפת שדות-תעופה בסיני על-ידי כוחות צנחנים, שיוצנחו ממטוסים או יונחתו ממסוקים. אבל אף לא אחת מהפעולות שתיכננו ראשי צה"ל וחיל-האוויר יצאה, בסופו של דבר, אל הפועל. מבצע "רותם" הסתיים כעבור ימים בודדים, מבלי שנורתה ירייה אחת.
כבר למחרת הורגשה רגיעה מסוימת במצרים ובסוריה: חילות-האוויר שלהן חזרו להתאמן, כבימי שיגרה. רק ב-26 בפברואר הסתבר לישראל, למצרים ולסוריה, ששום צד, בעצם, אינו מעוניין במלחמה, ובסוף חודש מרס חזרו לבסיסן כל יחידות הצבא הישראלי והמצרי.
הלקחים העיקריים ממבצע 'רותם' נגעו בעיקר בתחום המודיעין, ההתרעה והכוננות, ולכך היתה השפעה ישירה על חיל-האוויר: למטוסי הווטור אושרו יותר ויותר גיחות צילום בכל רחבי המזרח-התיכון, ונרכשו מטוסי יירוט נוספים ומטוסי תקיפה חדשים: המיראז'-5 והסקייהוק.
טובי המומחים במערכת הביטחון ניסו לפרש את הנסיבות שהובילו את ישראל, את מצרים ואת סוריה למלחמה שאיש לא רצה בה. המסקנה: ההגיון והשכל הישר לא תמיד עומדים מאחורי הנסיבות שעלולות להביא לפריצת מלחמה. במזרח-התיכון הכל יכול להתרחש.

עוד באותו מדור

המוהוקני האחרון

המוהוק, היה מטוס כזה בחיל-האוויר, יצא משירות לפני 12 שנים, לאחר קריירה בת שמונה שנים כמטוס סיור, צילום וביון טאקטי. כינויו העברי היה עטלף, כינוי שנושא כיום הפנתר, המסוק הימי החדש. המוהוק היה מעין הכלאה בין מטוס קרב למטוס תובלה, וככזה מרבית גיחותיו היו מעבר לגבול, או בסמוך לו. למעשה, אומרים טייסיו, הוא עשה הכל חוץ מלהפציץ

זן נכחד

במלחמת העצמאות, בימים בהם כל מה שהיה לטייס הוא כובע הטייסת שלו, היו רוב טייסי חיל-האוויר מתנדבים מחוץ-לארץ. לרגל חגיגות היובל לחיל-האוויר, הגיעו 60 מח"לניקים לביקור בארץ. חלקם היו יהודים, חלקם נוצרים, חלקם אידיאליסטים וחלקם שכירי חרב, שחיפשו מלחמה בשנים בהן הלכו ונגמרו המלחמות. עכשיו הם כאן, מי שעוד יכול היה להגיע. "אנחנו דור נכחד", אומר הרולד "סמוקי" סיימון, מתנדב מח"ל שהפציץ במלחמת העצמאות את דמשק כטייס דקוטה. "המפגש הבא יהיה בוודאי המפגש האחרון"
Feedback Form