בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

50 שנה

הקופסה של יעקובי

תגיות: מלחמת יום הכיפורים , תקיפת המטכ"ל הסורי , שבי , שיקום

יעקב יעקובי היה נווט הפאנטום היחיד שהופל בעת התקיפה המפורסמת על המטכ"ל הסורי בדמשק, במלחמת יום הכיפורים. במשך שמונה חודשים היה כלוא בכלא אל-מאזה, שם שמע לראשונה על הולדת בתו הבכורה. "היה לי קל יחסית לחזור לשיגרת החיים בזכות היכולת שלי לסגור קופסאות", אומר יעקובי. "הייתי בשבי, קרה מה שקרה בתקופה הזאת, אבל חזרתי בריא בנפשי וכמעט בריא לגמרי בגופי. זהו. סגרתי את הקופסה. פה ושם הקופסה הזאת נפתחת, ופתאום השדים רוצים לצאת החוצה, אבל אני מצליח לסגור אותם"

ליעד ברקת צילום: יעל חביליו

"שכבתי כבול בג'יפ. הסורים כיסו לי את העיניים, והידיים היו קשורות מאחורי הגב. התחלתי לחפש את שפיר, לנסות לברר מה קורה איתו, כי לא ראיתי כלום. שמעתי מישהו גונח לידי, וחשבתי שאולי זה הוא. שאלתי 'דובי, זה אתה?' ותוך שניות חטפתי מכות. אני זוכר היטב את הגניחות ששמעתי שם, אבל עד היום אני לא יודע אם זה באמת היה דובי".
9 באוקטובר 1973, שעות אחר-הצהריים, היום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים. עבור הנווט יעקב יעקובי, אז סגן צעיר בטייסת הפאנטום "העטלף", המלחמה שינתה כיוון. מוקדם בבוקר עוד הספיק לתקוף במנצורה שבמצרים. לקראת הצהריים המריא עם הטייס דובי שפיר, לגיחה מורכבת מאוד, אחת החשובות ביותר שביצע חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים: הפצצת המטכ"ל ומיפקדת חיל-האוויר הסורי בדמשק. הגיחה, שהיתה אמורה להיות שיא הפעילות המבצעית שלו במלחמה, הסתיימה רק כעבור שמונה חודשים, כשחזר הביתה מהשבי הסורי.
גם את יעקובי, כיום בן 46, תפסה המלחמה בהפתעה מוחלטת, למרות שבבוקר ה-6 באוקטובר שהה בגף היירוט ברפידים, הבסיס הקדמי ביותר של חיל-האוויר בחזית המצרית. יעקובי ושאר צוותי הפאנטום שהו בעמדת היירוט, לבושים בסרבלי טיסה, והתכוננו לכוננות שיגרתית נוספת. יעקובי הגיע לכוננות עם תבלינים שסחב מהמטבח של אמא שלו, ותיכנן לבשל גולאש לחבר'ה. השאר תיכננו להעביר את הכוננות, כמו תמיד, בצפייה בסרטים ובמשחקי קלפים.
"קמנו מאוחר, ב-11 בבוקר, ליום שיגרתי. היו קצת הערכות ברקע, שיש קצת מתיחות, אבל לא קיבלנו הוראה להגביר כוננות. אף אחד לא הזהיר אותנו שעומדת לפרוץ מלחמה. אחרי המלחמה, כידוע, היו המון ויכוחים ומלחמות גנרלים, מי ידע ומי לא ידע על המלחמה המתקרבת. העובדה היא, שצוות שישב בכוננות בבסיס הקדמי ביותר של חיל-האוויר באותו הזמן, לא ידע. האזעקה נפלה עלינו כרעם ביום בהיר, באמצע משחק קלפים.
היומיים הראשונים של המלחמה עברו על יעקובי בפטרולים ומרדפים אחרי מטוסי אויב מצריים שחצו את הגבול. "הלילות היו הכי מוזרים", הוא אומר, "בגלל החשש שהמצרים ינחיתו בבסיס חוליות קומנדו. הקרבות באוויר היו קשים, בכל החזיתות. היו לנו הרבה נפגעים. היינו עולים לאוויר, שומעים בקשר על חברים שנפגעו, נוחתים בתחושה מאוד לא טובה ומתעדכנים בטלפון על חברים נוספים מהטייסת שנהרגו".
שלושה ימים לאחר תחילת המלחמה, הגיע הצוות המחליף לרפידים. לאור ירח קלוש, כיוון שהמדינה כולה נמצאה תחת האפלה, נחת יעקובי בבסיס האם של הטייסת. "מאותו רגע נכנסתי לשיגרה של תקיפות. תקפתי בסוריה, נלחמתי בתעלה, וביום הרביעי של המלחמה עוד הספקתי לתקוף את שדה-התעופה מנצורה במצרים". מנצורה נמצא בעומק הדלתא, באיזור מסובך מאוד לניווט, שהיה מוגן על-ידי סוללות טילים רבות מסוג SA-2 ו-SA-3. על המבנה של יעקובי נורו טילים, ומטוסי הפאנטום תימרנו בחדות כדי לא להיפגע.
ביום הרביעי למלחמה, ה-9 באוקטובר, נקרא יעקובי לחדר המבצעים כדי לסייע בתיכנונים האחרונים של משימה מיוחדת. לא נמסרו לו פרטים מעבר לכך. רק כשהגיע לחדר המבצעים, גילה כי בתוך כמה שעות הוא עומד לתקוף בדמשק את בנייני המטכ"ל ומיפקדת חיל-האוויר הסוריים. "הופתעתי. אמרתי לעצמי בלב, ואאוו, זאת מטרה רצינית מאוד. הבנתי את הסיבה ואת הערך של תקיפת מטרה כל-כך קשה. המצב בכל החזיתות היה קשה, בעיקר בצפון, והיה לי ברור שיתחילו לבצע תקיפות על יעדים אסטרטגיים.
"כשנכנסנו לתדריך, התחושה הזאת רק התחזקה. במלחמה אין זמן מיותר, ולכן רק מוביל המבנה מתדרך את המבנה שלו. הפעם, מלבד ארנון לבושין, שהוביל את הגיחה, תידרכו גם מפקד הטייסת וגם מפקד הבסיס. לכולנו היה ברור, שזו תקיפה בעלת חשיבות עליונה בדרך לשבירת הסורים. יצאנו מהתדריך בידיעה, שזאת באמת משימה מסוכנת, ובתחושה של חוסר ביטחון אם נצליח לחזור הביתה בשלום. במהלך מלחמה, מבצעים הרבה מאוד תקיפות ולא חושבים כל הזמן על הסיכויים לחזור בשלום. הפעם, היתה בפירוש תחושה שלא כולם יחזרו בשלום".
המטכ"ל הסורי ישב בלב דמשק, במרכזו של איזור מוגן בצפיפות בטילי קרקע-אוויר ותותחי נ"מ. בנוסף, שרר באותו יום מזג-אוויר בעייתי במיוחד. מלבד הטילים, המתינו לפאנטומים עננים סמיכים, סערות ורוחות עזות.
"כדי להקטין את רמת הסיכון, היה צריך ללמוד את הכל בעל-פה. בגיחה כל-כך רגישה, אין זמן להסתכל במפות או לחפש נתונים תוך כדי תקיפה. למדנו את המטרות, ובסביבות עשר וחצי יצאנו אל המטוסים כשאצלי עדיין היו פרפרים בבטן בגלל חשיבות המשימה".
התקיפה תוכננה ל-12 בצהריים. שעה וחצי לפני-כן יצאו הצוותים למטוסים. "כל החששות נעלמו ברגע שהגענו לליין. משהו בפנים פשוט נסגר. כשנתקלנו במכונאים, התחיל הקטע הרוטיני של בדיקת המטוסים, הכניסה לתא, הכנסת הנתונים למטוס ובדיקת כל המערכות. שכחתי את החששות, והתרכזתי רק במה שהייתי צריך לעשות".
בדיוק בזמן המיועד המריאו שמונת מטוסי הפאנטום לכיוון דמשק. בדרך התגלתה תקלה במטוסו של אחד מהם והוא נאלץ לחזור לבסיס. השמינייה הפכה לשביעייה. כשחצו את הרי הלבנון נתקלו בבעיית מזג-אוויר קשה. עננים סמיכים כיסו את ההרים והמוביל, אל"מ (מיל') ארנון לבושין, החליט שלא לבטל את המשימה, אלא לטפס לגובה רב, מעל לעננים ולהסתכן בגילוי על-ידי המכ"ם הסורי. העננות נעלמה, והפאנטומים שבו והנמיכו, ממשיכים את טיסתם לדמשק.
לאחר המלחמה קיבל לבושין את אות המופת, על כך שהחליט להמשיך במשימה המורכבת למרות התנאים הקשים. "בשבילי זה היה דבר מאוד טבעי לטפס לגובה ולהמשיך במשימה", אומר יעקובי. "זה היה כל-כך טבעי, שעד ששאלת אותי עכשיו על ההרגשה שלי, בכלל לא חשבתי על זה. שמיניית פאנטומים מטייסת אחרת חזרה הביתה בעקבות המידע על העננים. עד כמה שאני יודע, שמינייה נוספת הופנתה בגלל המידע הזה למשימה אחרת, כך שמכל הארמדה המתוכננת, הגיעה לשם רק השביעייה שלנו.
"התקיפה היתה מהירה מאוד, ממש כמו שתיכננו על הקרקע. משכנו לתקיפה, זיהינו מיד את כל התוואים שמובילים אל המטרה ואת בנייני המטכ"ל ומיפקדת חיל-האוויר הסוריים. צללנו ותקפנו. הסורים לא היו מוכנים, ורק ביציאה מהתקיפה, התחילו לירות לעברנו אש נ"מ. פתאום התחלתי לראות התפוצצויות באוויר. הספקתי לראות את החימוש שלנו פוגע במטרה, אמרתי את זה לדובי שפיר, ומיד אחרי זה הרגשתי שלוש דפיקות במטוס שהעידו שנפגענו.
"זה לא היה כמו שמדמיינים פגיעה במטוס, עם אש ועשן ודרמה גדולה. פשוט היו שלוש דפיקות קטנות, ואחריהן איבדנו את השליטה במטוס. כנראה שנפגעה המערכת ההידראולית, משום שמיד איבדנו כל יכולת תימרון. אחרי שני תמרונים נואשים, שמתי לב שאנחנו נמצאים במגמת צלילה מאוד חריפה. למרות שניסיתי, לא הצלחתי לראות אף אחד מהמטוסים האחרים. צעקתי 'אנחנו מנמיכים, שים לב לגובה', אבל לא קיבלתי שום תגובה משפיר, והבנתי שהקשר בינינו נותק. החלטתי שאנחנו חייבים לנטוש, אחרת נתרסק אל תוך האדמה. לפני שהספקתי להשלים את פעולות ההפלטה, שפיר הפליט את שנינו.
"ואז הגיע רגע של שקט. אחרי הלחץ והבלגן של התא, מצאתי את עצמי תלוי בתוך שקט מוחלט. נפלטנו בגובה נמוך יחסית, ולכן לא היה לי הרבה זמן לצנוח. ניסיתי לחפש את המצנח השני, של שפיר, אבל לא הצלחתי לראות אותו. רציתי להגיע לקרקע בשלום, עם רגליים סגורות, כמו שלמדנו בקורס, ובדקתי שהמצנח בסדר ושהתנוחה שלי נכונה. ברגע שהגעתי לקרקע, התחילו להתרוצץ בראשי כל מיני סיפורים ששמעתי בקורס-טיס על השבי הסורי".
יעקובי מצא את עצמו בחורשה, לבד. ידו השמאלית נפגעה בזמן הנטישה, אבל הוא טרם חש בכך. המוני כפריים זועמים החלו להתקרב אליו, חמושים באתי חפירה. "זכרתי היטב את הסיפורים על הטיפול של הכפריים בשבויים. כבר ראיתי אותם מבצעים בי לינץ'. הייתי בטוח שזה הסוף, אבל אז הגיעו אנשי מיליציה סורים, מעין משטרה או משמר אזרחי, שאספו אותי לג'יפ שלהם, ובזכותם אני חי". כשהמתין בג'יפ להעברתו למעצר, שמע יעקובי גניחות. עיניו היו מכוסות, ועד היום אינו יודע אם דובי שפיר ז"ל נתפס בידי הסורים כשהוא פצוע, או נהרג בנטישה. מאוחר יותר החזירו הסורים את גופתו של שפיר לישראל.
אנשי המיליציה הסיעו את יעקובי לתחנת משטרה קטנה, ומשם הועבר למיתקן חקירות. בימים הבאים נחקר באינטנסיביות. רק חמישה ימים לאחר שנישבה, שם לב שנפצע. "בסיטואציה של כמעט לינץ', אחרי הבעיטות שחטפתי מהחיילים בג'יפ, ובתוספת הלחץ הנפשי המאסיבי הכרוך בנפילה בשבי, פשוט לא הרגשתי שאני פגוע ביד. אחר-כך, החקירות היו כל-כך קשות, שאפילו לא הרגשתי את הפציעה. רק אחרי כמה ימי חקירה, הרגשתי כאב. הסתכלתי על היד וראיתי כתם גדול וסגול באיזור פרק כף היד. חשבתי שהכתם נגרם מהשעון שעף לי בזמן הנטישה, אבל גם באיזור המרפק היתה לי בליטה גדולה. הבנתי שזאת העצם שלי, ומכיוון שלא טופלה ולא גובסה, היא התאחתה בצורה עקומה. ביקשתי רופא. הוא הגיע, הסתכל עלי ויצא בלי לטפל בי. היד נשארה באותו מצב עד שחזרתי לארץ.
"החקירות היו מאוד קשות. בלי חוכמות. חקירות אינטנסיביות ואלימות מאוד. העיניים שלי היו קשורות כל הזמן, והסורים השתמשו בכל שיטות העינויים האפשריות. הם עשו הכל כדי לשבור אותי, בגופי וברוחי. החקירות הראשונות, שארכו חמישה ימים, היו הקשות ביותר. במשך הזמן הזה, אפילו בבידוד בתוך הצינוק, קשרו לי כיסוי לעיניים.
"זאת היתה תקופה קשה, שהצריכה הרבה מאוד חוסן נפשי. אחרי כל חקירה ניסיתי לשחזר, עד כמה שזה היה אפשרי, מה אמרתי, מה לא אמרתי, מה אגיד בחקירה הבאה ומה לעולם לא אומר. התקשיתי להתרכז, כיוון שלא איפשרו לי לישון, ולמעשה איבדתי את חוש ההתמצאות. במשך ימים שלמים לא ידעתי אם זה יום או לילה או כמה זמן חלף מהיום בו נפלתי בשבי. לעיתים אף נכנסתי להזיות והרגשתי שאני מרחף".
מהרגע בו נחלץ מהכפריים, כך הוא מעיד, ידע כי ישאר בחיים. פחות מ-24 שעות לאחר שנשבה, השתתף בשידורי תעמולה של רדיו דמשק. השידור הזה, שאגב שודר בדיוק ביום הולדתו, היווה מעין תעודת ביטוח עבורו. בתום השידור הבין, כי כולם יודעים שהוא חי ושהוא נמצא בסוריה. "ברגע שדיברתי ברדיו, ידעתי שכל השטויות שהכריחו אותי לומר, אינן חשובות. העיקר שאמרו את שמי וכך המשפחה ידעה שאני חי ושנפלתי בשבי.
"רוב הזמן נחקרתי בכלא אל-מאזה, אבל מדי פעם היו לוקחים אותי לחקירות במיפקדת חיל-האוויר בדמשק. במשך ארבעה וחצי חודשים הייתי בבידוד, בקושי איפשרו לי להתקלח, ורוב הזמן ישנתי על הרצפה. מדי פעם היו ביקורי רופא, אבל מעולם לא קיבלתי טיפול ממשי. חוץ מהיד, שכבר התרגלתי אליה, הייתי במצב גופני ונפשי תקין. פשוט ניסיתי להעביר את הזמן. חשבתי הרבה על המשפחה, על ההורים, אם כבר נולד לי ילד, ואם זה בן או בת.
"בשלב מסוים הגיע לצינוק הסמוך שבוי נוסף, שריונר, והתחלנו לדבר. פשוט דפקנו על הקירות בניסיון ליצור קשר אחד עם השני. דפיקה אחת היתה האות א' ו-22 דפיקות היו האות ת'. יותר מאוחר שיכללנו את השיטה. שתי דפיקות מהירות היו 10, ומשם ממשיכים לספור הלאה כרגיל. במשך הזמן התחלנו להכיר אחד את השני".
בחודשי שהותו בבידוד, היחידים שנתקל בהם היו הסוהרים והחוקרים. רוב המיפגשים הסתיימו במכות והתעללויות. "היתה אלימות רבה מצד הסוהרים, שהיו מתעללים בי ובשאר השבויים הישראלים בזדוניות, ללא כל סיבה. ברגע שזוהיתי על-ידם כמי שהפציץ את המטכ"ל בדמשק, זכיתי ליחס מיוחד". אחת לכמה זמן, הוא זוכר, היו מגיעות לצינוק בו נכלא קבוצות של סוהרים, כדי לראות את הנווט הישראלי המפורסם שהעז להפציץ את דמשק. "זה היה ממש כמו בגן חיות", אומר יעקובי. "הם היו באים, מסתכלים עלי וכל אחד נתן את המכות שלו.
"באחת הפעמים, אחרי ששהיתי כמה חודשים בבידוד, הם באו שוב, הושיטו לי את כיסוי העיניים, ואמרו: 'לחמאם', זאת אומרת, למקלחת. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המלה מקלחת מאז שנשביתי. לא רציתי ללכת, כי חשבתי שזה עוד תרגיל, אבל חטפתי שוב מכות, אז הלכתי. בסוף ראיתי שזו באמת היתה הדרך למקלחת. אבל מאז, תמיד היה מישהו שיתעלל בי בדרך למקלחת או בחזרה לתא. זה היה מין מחול של התעללויות. בכל פעם שהיתה להם אפשרות להכות אותי, קיבלתי מכות נוספות.
"ערב אחד שוב שמעתי את הרעש החזק של צלצול הבריחים שעל הדלתות של החדר הסמוך. חשבתי שזה שוב הסוהר שבא להתעלל בנו כמעט בכל ערב. הוא היה עובר מתא לתא, מרביץ קצת וממשיך הלאה, לתא הבא. חשבתי ששוב אני עומד לחטוף, אבל אז נכנסו אנשים שלא הכרתי, שאלו אם אני נווט או טייס וסימנו לי לקחת את הציוד שלי. היתה לי תחושת בטן לא נעימה ששוב מתחילה סדרת חקירות, אבל הם דחפו אותי לחדר אחד, סגרו את הבריחים, והלכו. הורדתי לאט את כיסוי העיניים וכשהתרגלתי לאור, ראיתי את כל החבר'ה שלי יושבים שם, טייסים ונווטים של חיל-האוויר. זה היה דבר מדהים לפגוש פתאום את כולם. התחבקנו, החלפנו חוויות, לא היה גבול לשמחה. בזה אחרי זה הושלכו עוד ועוד אנשי צוות-אוויר נוספים לחדר. בכל פעם שנפתחה הדלת ומישהו היה מושלך פנימה, הוא היה מהסס מעט, מוריד את כיסוי העיניים ומגלה את כל השבויים יושבים בחדר.
"למחרת הביאו לחדר גם קצין מודיעין, שני קצינים של השריון ורופא ששירת במוצב החרמון. הדבר הכי חשוב שהחלטנו היה שלא מתחילים לברר מי אמר מה, לא יורדים על אף אחד ובטח שלא עושים אחד לשני בית-דין שדה.
"תקופת האיחוד היתה שונה לגמרי מתקופת הבידוד והחקירות. היינו שלושה אנשים מטייסת 'העטלף', היו שם אנשים מטייסות פאנטום אחרות והיו חבר'ה מהסקייהוקים. נכנסנו למין שיגרת שבי. אבי מהטייסת שלי היה קצין המזון, גורי שהיה נווט פאנטום עזר לו, היתה תורנות שטיפת כלים, ובזמן הפנוי אירגנו לעצמנו שיעורים בנושאים שונים. אחד מהחבר'ה לימד אותנו אנגלית, קצין המודיעין לימד ערבית והרופא לימד ברידג'. היינו יושבים, מדברים אנגלית או ערבית ומשחקים בקלפים שגבי גרזון צייר על קופסאות של משחת שיניים.
"יום אחד קיבלתי מכתב מהבית בו היה כתוב שנולדה לי בת. לא היה גבול לשמחה שלי. עד אז לא ידעתי אם נולד לי בן או בת. גם נציג הצלב האדום בא לבשר לי שנולדה לי בת, והוא אפילו ניסה לבטא את השם שלה. לא בהצלחה מרובה, אבל הבנתי מיד, כי השם נקבע עוד קודם. מבין כל הילדים שנולדו בתקופת השבי, אדווה היתה הראשונה להיוולד. אחר-כך קיבלנו הודעות על עוד ילדים שנולדו. אחד מאיתנו אפילו קיבל בשבי הודעה, שאשתו בהריון מתקדם. נולד לו ילד בערך חודש אחרי שחזרנו לארץ.
"החג הראשון שחגגנו ביחד היה פסח. חודש לפני החג כבר התחלנו בהכנות, וכל אחד כתב עיבוד לקטע שהוא זכר מההגדה. זה היה מוזר ומיוחד מאוד. גדלתי בקיבוץ אשדות-יעקב, ועד אז חגגתי את הסדר בקיבוץ ועם המשפחה. פתאום מצאתי את עצמי חוגג את ליל הסדר בכלא אל-מאזה הסורי, כשכל הסוהרים מסתכלים בנו בתמיהה. כמה שבועות קודם-לכן קיבלנו חולצות טי שירט נקיות, וכולנו שמרנו עליהן טוב-טוב, כדי שיהיו חדשות לליל הסדר. קיבלנו קצת דברים מהבית ואפילו הצלחנו לארגן לעצמנו גפילטע פיש. אירגנו ארוחת חג כמו שצריך".
אחר-כך הגיע יום העצמאות, ולפניו יום הזיכרון לחללי צה"ל. גם אז החל מבצע לקראת החג. השבויים סידרו לעצמם נר אותו הסתירו עד בוא החג. דגל זעיר שצויר על חתיכת בד, נקשר לאחת המיטות והורד בטקס רשמי לחצי התורן. ביום העצמאות, למחרת, התנהלה בתא חגיגה לא קטנה.
"זאת היתה שיגרת פעילות של חבר'ה שידעו להסתדר עם עצמם. היינו אנשים רבים בחדר אחד, כל הזמן אחד עם השני. כל אחד סוחב את הטראומות שלו ודברים שהוא עבר, והדבר הכי קל לעשות זה להיגרר למתחים ומריבות, אבל לא היו כאלה. היו פה ושם עקיצות, או קליקות שונות של אנשים שבאו מאותה טייסת, אבל לא הגענו למצב של שנאה בין האנשים. בהחלט היתה אווירה טובה מאוד.
"לא ידענו אף פעם מתי נשתחרר. ניסינו לסחוט מכל סוהר שנכנס לתא מה המצב המדיני, והבנו מחצאי מילים שקיסינג'ר מדלג באיזור. ברגע שידענו את זה, ידענו שזו רק שאלה של זמן, ושבסוף ישחררו אותנו. זו היתה מלחמה עם תאריך התחלה ועם תאריך סיום, היו שבויים בשני הצדדים, היו שטחים שנכבשו. היה ברור לנו שבסוף המלחמה הזאת ישראל תיכנס למשא-ומתן על השבויים. יום או יומיים לפני השחרור ידענו שזה הסוף, כי פתאום הביאו לנו את כל הדברים שלא קיבלנו עד לאותו רגע: מרגרינה, ספרים, מכתבים וניירות טואלט. אפילו עשינו מסיבת שחרור מאולתרת. כבר למחרת באו לקחת את הפצועים, ואני ביניהם.
"זאת היתה הפעם הראשונה בה ראיתי שבויים ישראלים שלא היו קצינים. נכנסנו למטוס של הצלב האדום, והמראנו מדמשק. אני זוכר שהרגשתי איפוק בטיסה הביתה. אפילו כשטסנו מעל לתל-אביב והגענו לקטע שרואים את מגדל שלום, בו בדרך כלל יש המון התלהבות, הרגשתי איפוק. חשבו שנחזור במצב של השבויים מהכלא המצרי, ולכן עשו הפרדה ולא נתנו למשפחות לבוא לקבל את פנינו, אבל אחי, שהיה לוחם בצנחנים, הצליח להתפלח לשדה וחיכה לי שם. ברגע שפגשתי אותו, הכל התפרק".
ב-1 ביוני 1974 חזר יעקובי הביתה. אחרי מספר חודשים של טיפולים ביד, שכללו ניתוחים ופיזיותרפיה, החליט לחזור לטוס. "אחת הסיבות שבגללה היה לי קל יחסית לחזור לגיחות מבצעיות, היא היכולת לסגור קופסאות. הייתי בשבי, קרה מה שקרה בתקופה הזאת, אבל חזרתי בריא בנפשי, כמעט בריא לגמרי בגופי, וזהו. סגרתי את הקופסה. מאז, פה ושם הקופסה הזאת נפתחת, ופתאום השדים רוצים לצאת החוצה, אבל אני מצליח לסגור אותם. אין כזה דבר שאין הבזקים כאלה או אחרים מהתקופה הזאת, אבל אז אני סוגר את הקופסה, וחוזר למצב ההתחלתי.
"אני לא מרבה בסיפורים על השבי. אני מספר את הסיפור לפרטי פרטים רק במקרים שאני יודע שזה יתרום לאנשים. אבל גם אז אני עושה את זה בצורה מאוד עניינית וקרה. סיפרתי את הסיפור לפרחי-טיס, ולאנשי צוות-אוויר. לעומת זאת, היו מספר ערבי משפחות של הטייסת, שאני זוכר אחד מהם במיוחד, בהם התבקשתי לספר על השבי. זה היה לי קשה מאוד. בקושי הצלחתי לסיים את הסיפור באותו ערב, וכשהגעתי הביתה הרגשתי שרובצת עלי מועקה גדולה מאוד. מאז הפסקתי לספר את סיפור השבי בנסיבות חברתיות".


ש: מה שמך?
ת: יעקב יעקבי, בן אליהו ודבורה.
ש: מהי דרגתך?
ת: סגן.
ש: מה המספר הצבאי שלך?
ת: 2111496.
ש: מהי עבודתך?
ת: נווט פאנטום.
ש: מה שם מפקד המטוס שלך?
ת: סרן שפיר דב.
ש: מה שם הבסיס שלך?
ת: תל-נוף.
ש: מהי המשימה שהוטלה עליך
לפני שנפגעת?
ת: להפגיז את העיר דמשק. יצאתי מהבסיס שלי להפגיז את העיר דמשק.
ש: מהי הרגשתך ביחס לתפקיד שהוטל עליך בפגיעה בשלווים מן האזרחים?
ת: הצטערתי מאוד לבצע את המשימה, מאחר ואינה משימה אנושית אלא משימה ברברית מאוד.
ש: אמרת שיצאת מהבסיס שלך תל-נוף, וגם כן יצאו טייסים רבים מהבסיס שלך. מי הם הטייסים האלה?
ת: שיצאו ולא חזרו?
ש: כן.
ת: ישנו מספר גדול של טייסים שיצאו מהבסיס שלי תל-נוף ולא חזרו. ביניהם סגן-אלוף שלח אודי, סרן שפיר דב, סרן נווה יששכר וסגן ברבר אבי.
ש: איך התייחסנו אליך?
ת: היחס אלי היה טוב מאוד. הוגשה לי עזרה ראשונה מיד לאחר השריפה, למרות שתפקידי היה לשרוף תושבים שלווים.
ש: מה אתה מייעץ לחבריך הטייסים?
ת: אני מייעץ לחברי, ובמיוחד לטייסים מהטייסת שלי, שלא יטוסו מעל שטח סוריה כולה, כי המוות ממתין להם שם.
ש: מה אתה רוצה להודיע למשפחתך דרך תחנת השידור של קול דמשק?
ת: כן. ברצוני למסור ד"ש לבני משפחתי. מצב בריאותי טוב. אני מקווה שילדי יוולד בשלום.

עוד באותו מדור

המלחמה שלא פרצה

ספר חדש של ענף תולדות חיל-האוויר, "עשור לא שקט", המתעד את קורות חיל-האוויר בין השנים 1967-1956, חושף לראשונה פרטים הקשורים באירוע דרמטי, שהתרחש בפברואר 1960. ב-24 באותו חודש, דיווח ראש אגף מודיעין דאז, חיים הרצוג: "הצבא המצרי יכול לתקוף את ישראל, במלוא כוחו, תוך 12 שעות בלבד". שמונה ימים לפני-כן, כך התברר, החלו יחידות מצריות לחדור בחשאי לסיני, ויצרו מאזן אימה: 500-400 טנקים מצריים, מול 30-20 טנקים ישראליים. האיום על ישראל היה מוחשי, וצילומי אוויר שערכו מטוסי הווטור רק אישרו זאת. כך נולדה סדרת הפקודות, שנודעה בשם "רותם", במסגרתה נדרש חיל-האוויר להתכונן למתקפה יזומה, הכוללת את השמדת הכוחות המצריים, וסיוע אווירי לכוחות הקרקע והים. בסופו של דבר התפוגגה המתיחות, אבל המסקנה היתה חד-משמעית: במזרח-התיכון הכל יכול להתרחש. ובמהירות

המוהוקני האחרון

המוהוק, היה מטוס כזה בחיל-האוויר, יצא משירות לפני 12 שנים, לאחר קריירה בת שמונה שנים כמטוס סיור, צילום וביון טאקטי. כינויו העברי היה עטלף, כינוי שנושא כיום הפנתר, המסוק הימי החדש. המוהוק היה מעין הכלאה בין מטוס קרב למטוס תובלה, וככזה מרבית גיחותיו היו מעבר לגבול, או בסמוך לו. למעשה, אומרים טייסיו, הוא עשה הכל חוץ מלהפציץ