בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 118 (219) 01/12/97

50 שנה

איך שם נולד

תגיות: בסיסי חיל-האוויר , בסיס פלמחים , בסיס חצור , בסיס עובדה , בסיס לוד , בסיס רמון , מחניים

איך, בעצם, נולדו שמות בסיסי חיל-האוויר? מי ידע שבסיס רמת-דוד, למשל, קרוי על שמו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר? ואיך נולד השם פלמחים, או סירקין? ושאלת-השאלות: איזו תעלומת רצח מסתתרת מאחורי שמו של בסיס תל-נוף?

יהודה זיו, הילה שרון ואבי משה, צילום: יעל חביליו

בין שמות הבסיסים של חיל-האוויר אפשר לשרטט מספר מכנים משותפים: רובם קרויים בשם הישוב הסמוך להם, והסיפור של שם הבסיס הוא למעשה סיפורו של שם הישוב. אחרים חלקם קרויים על שם אישים - כמו שדה דב הקרוי על שמו של דב הוז, או רמת-דוד הקרוי על שמו של דייויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בתחילת תקופת המנדט, שהיה מאוהדי הציונות. לחלקם יש שם מקראי, דוגמת חצרים. אחדים מכונים על שם מבצעים צבאיים, כמו בסיס עובדה המכונה על שם המבצע האחרון במלחמת העצמאות.
עד סוף מלחמת-העולם הראשונה, לא היה גוף מסודר שקבע את שמות הישובים, וכל קבוצת מתיישבים בחרה את השם בעצמה. לאחר-מכן, כשעיקר ההתיישבות התרכזה על קרקע לאומית שרכשה הקרן הקיימת לישראל, ולא על קרקע פרטית, הוכפפו השמות לאישור ועדת שמות הישובים, שהוקמה מטעם הקק"ל. הוועדה, שנקטה נוקשות רבה באישור השמות, שימשה בתפקידה עד קום המדינה. ב-1950 מינה ראש הממשלה דאז, דוד בןגוריון, את הוועדה למתן שמות עבריים בנגב, ושנה אחר-כך הוקמה ועדת השמות הממשלתית, שאחראית על אישור השמות עד היום.

תל-נוף: כך חוסל המהנדס

אף אחד מאיתנו לא היה שם, אבל כשדוד תדהר, הבלש העברי הראשון, ראה את הכותרות הראשיות בעיתונים, הוא בטח חייך. תדהר, אחרי חקירה ממושכת, הצליח לפענח את אחת התעלומות המיסתוריות שהסעירו את אנשי הישוב בארץ - היעלמותו של המהנדס צוואנגר. מה שהוא לא תיאר לעצמו באותם רגעים היתה העובדה, שהשם שייזכר מהפרשה הוא דווקא "תל-נוף", כיום שמו של אחד מבסיסי חיל-האוויר.
בשנת 1935, מסתבר, לא כולם נטעו אקליפטוסים. יעקב שיינצווייט, למשל, טייל ברחובות תל-אביב וחיפש דרך קלה לעשות כסף. כששם לב שהעיר מוצפת באנשים שכדי לקנות מגרש במקום ימכרו גם את התרנגולת האחרונה שלהם, עלה בו רעיון. הוא הקים חברה פרטית, הכין תצלומים וחוברות פיקטיביות והצליח לשכנע קבוצת יהודים מפולין לקנות ממנו מגרשים בעיר "תל-נוף".
כאשר חלפו שנתיים ושיינצווייט לא הציג התקדמות בבניית העיר החדשה, נשלח בעקבותיו המהנדס צוואנגר, כדי לראות את תוכניות הבנייה. שיינצווייט, שהרגיש שהטבעת סביבו מתהדקת, הציע לצוואנגר לראות את העיר עצמה, במקום את השרטוטים. השניים יצאו לכיוון תל-נוף. כשמצא את עצמו צוואנגר מוקף משוכות צבר אי-שם ליד הכפר הערבי עקיר, הוא החל לחשוד, אבל שיינצווייט, ידידותי מתמיד, הבטיח לו שזה רק עניין של כמה קילומטרים. את הסרט בלשכת ראש העיר צוואנגר כבר לא גזר באותו יום. מספר חודשים לאחר-מכן מצא תדהר את גופתו טמונה בחולות וחשף את התרמית של שיינצווייט.
הבסיס הצבאי בתל-נוף נבנה על-ידי הבריטים במלחמת-העולם השנייה, כדי לאפשר ל"ליברייטורים" ול"מבצרים המעופפים" של חיל-האוויר האמריקאי לנחות ולהמריא לגיחות תקיפה במרכז אירופה. הבריטים כינו אותו Aqqir, כשם הכפר הערבי הסמוך, ואנשי הישוב קראו לו עקרון, שם שמזכיר את הכפר הערבי, והיה שמה של העיר הפלישתית מתקופת התנ"ך שמוקמה בסמוך.
מיד לאחר שפינו הבריטים את תל-נוף, נתפסו מיתקניו על-ידי אנשי ההגנה. ב-17 באוגוסט 1948 נחנך הבסיס רשמית, במעמד ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מפקד חיל-האוויר אהרון רמז ומפקד הבסיס אלכס זילוני. לכבוד אותו הטקס, אגב, עוצב על-ידי האדריכל שמואל רוזוב, איש יחידת הבינוי בבסיס, הדגל שנבחר מאוחר יותר לשמש כדגל חיל-האוויר.
הבסיס נקרא תחילה עקרון, ורק בסוף מלחמת העצמאות, כשהוחלט שמגיע לו שם ייחודי יותר מאשר הכינוי העממי למזכרת בתיה, הושב לו השם המקורי תל-נוף.

מחניים: נוסד כישוב חסידי

מאחורי השם מחניים עומדת קבוצת חסידים נלהבת מטארנוב, שבדרום פולין. בסוף המאה שעברה, רכשו חסידי טארנוב חלקת אדמה ממזרח לראש פינה, ושקעו בתנ"ך בתקווה למצוא רמז לעיתוי המתאים לעלות לארץ. שנת תרנ"ב (1892) היתה השנה שנבחרה. הם יצאו לדרך, לא לפני ששינו את שמם מחסידי טארנוב לחסידי תרנ"ב, בשביל המזל, אולם זה לא עמד לצידם, על אף שינוי השם. כשהגיעו לארץ, סירבו התורכים לאפשר להם להיכנס.
אבל, צריך לעבוד קשה כדי לדכא תושייה ציונית: אחרי כמה נסיונות הסתננות, שהסתיימו כולם בגירוש, התחפשו 11 מהחסידים לבדואים והצליחו להסתנן דרך צפון-סוריה ולהתיישב בצפת. הם ישבו בצפת שש שנים, ורק ב-1898, בשבוע של פרשת "ויצא", יצאו אל האדמה שבבעלותם. לישוב החדש שהקימו, קראו מחניים, בהתאם לשם המקום שמסיים את אותה פרשה (בראשית ל"ב, 2).
עד שנוסד הקיבוץ מחניים ב-1939, ננטש ויושב המקום מספר פעמים, ובמלחמת-העולם הראשונה אף הקים בו צבא תורכיה, ללא כל מודעות לשם העברי, שני מחנות סמוכים, האחד צבאי והשני מחנה עבודה לסוללי כביש דמשק-טבריה, שעבר בתוך חצר המשק.
שדה-התעופה במחניים הוכשר על-ידי הבריטים ב-1941. מטרתם היתה למנוע פלישה אפשרית של הצבא הנאצי מלבנון, שהיתה תחת שלטון צרפת של וישי. השדה כונה אז Rosh-Pinna. כיום הוא נקרא מלבד שדה מחניים, גם שדה בן-יעקב על שמו של יצחק בן-יעקב, מחלוצי התעופה העברית בארץ, שנהרג בתאונת דרכים יחד עם דב הוז.

רמת-דוד: על שם ראש ממשלת בריטניה

בדצמבר 1926 התיישבו בבקעת מגידו שבעמק יזרעאל שתי קבוצות, "השרון" ו"שרונה", שאחר-כך שינתה את שמה ל"עיינות". ביניהן חצץ אך ורק כביש, ולכן סירבה מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית להכיר בכל ישוב בפני עצמו, אלא קבעה ששתי הקבוצות יתאחדו לנקודה אחת בשם רמת-דוד. אותו דוד הוא סר דייויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בשנים 1922-1916, שהיה מאוהדי הציונות ובמהלך כהונתו אושרה הצהרת בלפור.
בתחילת שנות החמישים, כשהתהווה הקרע בתנועה הקיבוצית, התפלג רמת-דוד. חברי השרון עזבו, והנותרים ניסו לנצל את ההזדמנות לשוב לשם המקורי "עיינות". אלא שאז הסתבר שהשם כבר נתפס על-ידי בית-ספר חקלאי, וועדת השמות הממשלתית, בנוסף לחוב הישן של התנועה הציונית ללויד ג'ורג', לא הסכימה ששני מקומות ישוב ישאו את אותו שם. ב-21 ביולי 1955 אושר השם הכפוי רמת-דוד.
בעמק יזרעאל נראו מטוסי קרב כבר במלחמת-העולם הראשונה, כאשר טייסי חיל-האוויר הגרמני נחתו ליד עפולה ומרחביה. במלחמת-העולם השנייה חייבו המפציצים הכבדים של חיל-האוויר האמריקאי מרחב גישה גדול יותר מזה של עפולה וסביבותיה. לכן הקימו הבריטים במרכז בקעת מגידו שדה-תעופה חדיש וגדול, וקראו לו בשם הקיבוץ השכן, רמת-דוד.
את רמת-דוד פינו הבריטים רק ביוני 1948, לאחר קום המדינה. עובדה זו לא היתה ידועה למצרים, ששיגרו ב-22 במאי 1948 מטוסי ספיטפייר לתקוף את הבסיס, בהנחה שהוא בידיים ישראליות. בגיחה הראשונה פגעו המצרים במטוסים הבריטיים וגרמו להם נזקים כבדים. כששבו לתקוף בפעם השנייה, נפלו למארב אווירי ואיבדו ארבעה ממטוסיהם.
יום לאחר ההתקפה המצרית, הוכרז רמת-דוד כבסיס של חיל-האוויר הישראלי. כיוון שהיה הבסיס הצפוני ביותר של החיל, ומרוחק משמעותית משאר בסיסי החיל, כונה בראשית דרכו "חיל-אוויר צפון".

שדה דב: לשעבר שדה רידינג

עד ספטמבר 1938 לא היה לתל-אביב שדה-תעופה רשמי. במלחמת-העולם הראשונה השתמשו הגרמנים, ומאוחר יותר הבריטים, בשדה-תעופה מאולתר באיזור שרונה (הקריה של היום), וכשנחת בתל-אביב ב-1936 מטוס פולני, קיבל את פניו ראש העיר דאז, מאיר דיזנגוף, ברחבה שהפכה לימים לכיכר מלכי ישראל, כיום כיכר רבין.
כשנסלל שדה-התעופה של תל-אביב בחולות שמצפון לירקון, הוא כונה שדה רידינג, בשל קירבתו לתחנת הכוח הסמוכה. תחנה זו, אגב, קרויה על שמו של הלורד רידינג, יו"ר מועצת המנהלים של חברת החשמל באותה תקופה. רק לאחר מלחמת העצמאות הוסב שמו של השדה לשדה דב, על שמו של דב הוז, בן העיר תל-אביב, שהיה מראשי תנועת העבודה, חבר במיפקדה הארצית של ההגנה ומייסדה ומנהלה הכללי של חברת "אווירון". דב הוז נהרג יחד עם משפחתו ועם יצחק בן-יעקב, שעל שמו קרוי שדה מחניים, ב-28 בדצמבר 1940, בתאונת דרכים בכביש חיפה-תל-אביב הישן.
בראשית מלחמת העצמאות רוכזו בשדה דב כל המטוסים שהיו ברשות הישוב היהודי בארץ-ישראל. גם לאחר-מכן, כשנפתחו מסגרות מבצעיות נוספות בדרום הארץ ובצפונה, עדיין שימש שדה תל-אביב, כפי שכונה לעתים, כמרכז הכוח האווירי הישראלי.

סירקין: הפוליטיקה ניצחה

המשא-ומתן על השם כפר סירקין החל כבר ביוני 1934, שלוש שנים לפני שהוקם הישוב, על אדמת הכפר הערבי פיג'ה ממזרח לפתח-תקווה. קבוצת הפועלים שהתיישבה במקום רצתה לקרוא לישוב על שם נחמן סירקין, מראשי תנועת פועלי ציון בחו"ל. ועדת שמות הישובים התנגדה, בטענה שמתוכנן לקום בעתיד ישוב על שמו של נחמן סירקין - כפר נחמן, הסמוך לרעננה.
אולם, התושבים לא ויתרו וטענו, כי כפר נחמן קרוי על שמו של הרבי נחמן מברסלב. הטענה לא שיכנעה את חברי הוועדה, בעיקר כשלא נראו המוני חסידים משתטחים על השטח, ואישור השם המשיך להתעכב. כשחלפו שנתיים וגם התערבותו של יצחק בן-צבי, אז נציג ההתיישבות העובדת, לא עזרה, הסירו הפועלים את הכפפות. "בא כוח כפר נחמן הוא רוויזיוניסט", הם טענו, "ומה לו ולנחמן סירקין, מראשי תנועת העבודה?" מול הנימוק המוחץ הזה לא היה לוועדה מה לומר, והשם אושר לבסוף.
שדה-התעופה הסמוך לכפר סירקין הוקם על-ידי הבריטים במהלך מלחמת-העולם השנייה. בעקבות האיום שהטיל הצבא הגרמני על מצרים, תיגברה בריטניה את כוחותיה בארץ-ישראל ובנתה שדות-תעופה גדולים. סירקין היה אחד מהם.
בשנים 1954-1950, כשפעל בסירקין בית-הספר לטיסה של חיל-האוויר, כונה הבסיס "שדה אלון" על שמו של מודי אלון, מפקדה הראשון של טייסת הקרב הראשונה, שמטוסו התרסק בעת נחיתה בשדה-התעופה בהרצליה ב-16 באוקטובר 1948.

לוד: עוד במלחמת-העולם הראשונה

ב-1934 הקימו הבריטים שדה-תעופה אזרחי במרכז הארץ וקראו לו לוד, על שם העיר הסמוכה. במלחמת העצמאות, לאחר שפינו אותו הבריטים, מיהרו הערבים להשתלט על שדה לוד, ורק במהלך מבצע דני, ביולי 1948, נכבש השדה מידיהם.
לשדה-התעופה המנדטורי בלוד קדם מינחת ששימש את חיל-האוויר הקיסרי הגרמני, כשלחם לצד התורכים בקרבות שניטשו בארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה. המינחת שכן לצד המושבה הגרמנית הטמפלרית וילהלמה, שתושביה ישבו בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 והיו חברים בכת גרמנית שביקשה להקים מחדש את בית המקדש.
במלחמת-העולם השנייה שימש המינחת את המפציצים הכבדים של חיל-האוויר האמריקאי ולבסוף התאחדו שני השדות בווילהלמה ובלוד.

פלמחים: פלמ"ח וים

קיבוץ פלמחים הוקם באפריל 1949 על אדמת ואדי רובין, שבדרום מישור החוף. את הקיבוץ הקים גרעין של יוצאי תנועת הצופים, לאחר שלוש שנות שירות בחטיבת יפתח בפלמ"ח, ולכן ניתן לו, מיד לאחר העלייה על הקרקע, השם הזמני קבוצת הצופים ד'. המוסדות המיישבים הציעו לחברי הקיבוץ, שחלקם היו בעברם בצופי ים ורצו להתפרנס מדיג, להתיישב דווקא בנקודה זו, מתוך כוונה להקים ישוב בשממה שבין תל-אביב לעזה.
כשם קבוע לקיבוץ הציעו חבריו את פלמחים, צירוף המילים פלמ"ח וים, אך ועדת השמות סירבה לקבל את ההצעה, בנימוק שהיא אינה קבילה מבחינה לשונית. "בנוסף", טענו אנשי הוועדה, "שילוב המלה פלמ"ח כחלק בלתי נפרד מהשם, עלול ליצור רושם שמדובר בישוב היחידי של הפלמ"ח". במקום פלמחים, הציעה הוועדה את השם "ימה", שלקוח מהפסוק "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", ומסמל את השאיפה לכבוש את הים.
התושבים, כמובן, מחו. ב-5 ביוני 1951 כתבו לוועדה: "א. לדעתנו שם זה אינו יפה. ב. השם ימה מעורר אסוציאציות של קריאה פראית, שוודאי זכורה לכם מימי הערבים. לכן, אנו מוצאים בכך פגם רציני ביותר". למרות זאת, במפה שהוציאה הקרן הקיימת לישראל באותה שנה, מופיע הקיבוץ כ"ימה", אך על טפסי המשק שהיו מקובלים ומוכרים במרכז החקלאי ובקרב הגורמים שקיימו קשרים כלכליים עם הקיבוץ, הוטבע השם "פלמחים".
במרס 1953 הציעה ועדת השמות הממשלתית, שכנראה השתכנעה שיש צורך בביטוי ציבורי לקיומו של הפלמ"ח, לקרוא לקיבוץ פלמ"ח, או פלמ"חיה. החברים המשיכו להתעקש, עד ששנה אחר-כך אושר השם פלמחים רשמית.
כשנחנך באוגוסט 1963 בסיס חיל-האוויר ממזרח לקיבוץ, הוא אימץ את השם פלמחים. בשנים הראשונות שימש הבסיס בעיקר לניסויים, עד שבאפריל 1978 הוחלט להפוך אותו לבסיס מבצעי לכל דבר.

חצור: התלבטות בין יסעור וברקאי

כשהוקם קיבוץ חצור ב-4 באוקטובר 1946, לא רחוק מהמושבות גדרה וגן יבנה, שקלו חברי הקיבוץ לקרוא לו יסעור, כיוון שמוקם על אדמת יאסור. לבסוף הועדף השם חצור, וזו לשון ההודעה ששלחו חברי הקיבוץ לוועדת שמות הישובים:
"לא חפצנו בשמות סמליים וולגריים ולא הולמים ישוב חקלאי וכפר קיבוצי. אין בטבע בסביבתנו, או באופי משקנו, עץ או צמח או דומם - אשר יתבלטו עד כדי כך, שנקרא על שמם את ישובנו. לא רצינו גם להוסיף 'תל' ל'תלים', 'שער' ל'שערים', 'משמר' ל'משמרים'. בחרנו בחצור, על שום צלילו העברי, המלא והחזק. צלילו איתן ומבצרי, אך איננו יהיר ובוטח. עד כמה שידוע לנו, היתה בסביבתנו עיר פלישתית, שנקראה בשם עברי זה. נקווה, כי ככובשי ארץ פלשת, לא תתנגדו אם נכבוש גם שם אחת מעריהם".
ועדת השמות, נדהמת מהיוזמה, ענתה: "איננו יכולים לקבל את הודעתכם, כי קיבוצכם החליט על השם חצור. אנו רואים את מכתבכם רק בתור הצעה". בכל זאת הסכימה הוועדה לשקול את השם, אבל כשנמצא שחצור המקראית שכנה באיזור אשקלון ולא באיזור אשדוד, וכי השם המקראי היחיד על אדמת יאסור, עליה נבנה הקיבוץ, הוא ברקה, החליטה ועדת השמות לקרוא לקיבוץ ברקאי. לבסוף, אחרי שכנועים מרובים, הסכימה הוועדה לאשר את השם חצור.
בימי מלחמת-העולם השנייה בנו הבריטים בסביבה שדה-תעופה גדול, וקראו לו קסטינה. לאחר מלחמת העצמאות, כשהפך השדה לבסיס חיל-האוויר הישראלי, הוא נקרא בשם חצור.
ב-20 בפברואר 1949 הוכרז הבסיס כ"שדה שמואל" על שמו של סם פומרנץ, שהיה ממתנדבי חו"ל (מח"ל) בחיל-האוויר, והתרסק ב-18 בדצמבר 1949 במטוס ספיטפייר שהטיס ארצה. ביוני אותה שנה, במסגרת אירגונו מחדש של חיל-האוויר, ניטש הבסיס, ומטוסיו הועברו לרמת-דוד. כששב חיל-האוויר להשתמש בו בשנות החמישים, נקבע שמו - חצור.

חצרים: על שם הקיבוץ הסמוך

קיבוץ חצרים הוקם ב-6 באוקטובר 1946, כאחד מ-11 הישובים שהוקמו בנגב בלילה אחד, כדי ליצור עובדות בשטח, שיאפשרו לספח את הנגב למדינה היהודית. הקיבוץ הוקם ליד הכפר הערבי קלטה ונקרא בשמו, עד שוועדת שמות הישובים קבעה לו את השם חצרים. בשם זה נקראו גדרות הצאן שהיו באיזור בתקופת המקרא, ושימשו גם למגורים לרועים עצמם. כשהקים דוד בן-גוריון את הוועדה למתן שמות עבריים בנגב ב-1950, אושר השם סופית.
בסוף שנות החמישים הוחל במיפקדת חיל-האוויר בתיכנונו של שדה רביעי, דרומי, בנוסף לרמת-דוד, חצור ותל-נוף. אחת הסיבות המרכזיות לכך היתה מיקומו הבעייתי של בית-הספר לטיסה של חיל-האוויר בתל-נוף, שהיה בסיס מוקף ישובים. אנשי קיבוץ חצרים, ששמעו על הכוונה להקים בסיס מבצעי גדול בסמיכות אליהם, התנגדו לכך בחריפות. אבל כשנמצא איזור חצרים כמתאים ביותר מבין מספר אתרים שנבחנו בנגב, מבחינת תנאי האקלים שבו, הטופוגרפיה ועתודות הקרקע הדרושות להתרחבות עתידית, הוחלט להקים את הבסיס במקום.
בסיס חצרים נחנך בקיץ 1966 ומפקדו הראשון היה אל"מ ג'ו אלון, שנרצח ב-1973 בוושינגטון, כאשר כיהן כנספח אווירי בארה"ב. הדרך חצרים-באר-שבע נקראת מאז על שמו.

נבטים: התקיפה האווירית הראשונה

נבטים היה גם הוא בין 11 הנקודות שהוקמו בן-לילה. את הישוב הקים גרעין חלוצי, שחבריו היו הראשונים מיוצאי עיראק שייסדו ישוב חקלאי בארץ, ולכן נתפסו בעיני עצמם כ"נבטים רכים". השם אושר, הפעם ללא בעיות, על-ידי הוועדה למתן שמות עבריים בנגב, במאי 1950
במלחמת העצמאות ובתקופה שלפניה, סבל הישוב הקטן והמבודד מניתוק, מפגיעות בצינור שהיה מקור המים העיקרי שלו ומהתקפות בדואים. הקשר היחידי אליו התקיים באמצעות "פרימוסים", המטוסים הקלים של טייסת א' של חיל-האוויר, שהיו נוחתים ליד גדר הקיבוץ או מצניחים אספקה לחצרו.
ב-17 בדצמבר 1947, כשנודע לטייס פנחס בן-פורת, שנבטים מותקף על-ידי המון ערבי, המריא לשם במהירות והשליך על התוקפים רימוני יד עד שהבריח אותם. כשהתלוננו הבדואים על התקיפה במשטרת באר-שבע, הבריטים היו משוכנעים שמדובר בפנטזיה מזרחית וסירבו לפתוח בחקירה.
התקיפה המאולתרת הזו היתה התקיפה הראשונה של מטוס ישראלי שהשתייך ל"שירות האוויר", שהוקם על-ידי ההגנה ב-10 בנובמבר 1947 והתקיים עד הקמת חיל-האוויר במאי 1948.
בעקבות הסכם השלום עם מצרים ופינוי בסיסי חיל-האוויר מסיני, הוקם בתחילת 1983 בסיס נבטים ממזרח לקיבוץ, וניתן לו השם נבטים.

רמון: הכל התחיל בטיול

ב-1944 יצאו מדריכי הנוער העובד, בהנהגתו של מזכיר התנועה דאז, שמעון פרס, לטיול לכל אורך הנגב. במהלך הטיול הגיעו גם לוואדי רמאן ולמכתש הגדול. זו היתה הפעם הראשונה, שמטיילים עברים סיירו במכתש.
חברי הוועדה למתן שמות עבריים בנגב דווקא אהבו את השם רימון פרץ - אחת התחנות של בני ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים: "ויסעו מרתמה ויחנו ברימון פרץ" (במדבר ל"ג, 19). מעבר לזה, המונח פרץ מתאר בצורה קולעת למדי את תבנית הנוף של המכתש. כשהתברר לוועדה שאין זיהוי ודאי שזהו מיקומו המדויק של רימון פרץ, וגם הבדואים הוגים את השם "רמאן" ולא "רומאן" (רימון), היא קבעה לראס רמאן - ההר הגבוה בנגב - את השם הר רמון, מהמילה רם.
במאי 1950 ניתן השם רמון גם למכתש רמון ולמעלה רמון, ובינואר 1956 קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם מצפה רמון לישוב הסמוך. אליהם הצטרף בסיס חיל-האוויר רמון, שהוקם לאחר פינוי סיני ביוני 1981.

עובדה: בגלגול הקודם היה שדה אברהם

מבצע עובדה היה המבצע האחרון במלחמת העצמאות, ובסופו נקבעה העובדה שעל שמה הוא נקרא - הנגב כולו ישראלי. במהלך המבצע בדקו מפקד יחידת הבינוי של חיל-האוויר וקצין המבצעים של טייסת התובלה הכבדה שלושה משטחי נחיתה אפשריים למטוסי תובלה באיזור הנגב הדרומי. המשטחים כונו בשמות הקוד אברהם, יצחק ויעקב.
המתאים ביותר לתפקיד היה שדה אברהם ממערב לצוקי עובדה, ואכן מטוסי קישור קלים ומטוסי תובלה כבדים הנחיתו בו דלק, מזון, תחמושת וחומרי נפץ לכוחות שפילסו את דרכם בהרים אל אום-רשרש (אילת).
באחת הטיסות, ב-17 במארס 1949, נמנע בנס אסון כאשר מטוס C-46 קומנדו, שהמריא מהבסיס התרסק, אך אנשי צוותו ניצלו. שני המנועים הכבדים שרדו גם הם את ההתפוצצות, נותרו במקום ושימשו במשך שנים כנקודת ציון באימוני צניחה. כיום, הם מוצגים במוזיאון חיל-האוויר בחצרים.
שדה אברהם ננטש מאז ואינו משמש עוד כשדה תעופה. בשנת 1983, בעקבות פינוי סיני, הוקם בעובדה בסיס של חיל-האוויר, הפועל בסמוך לשדה-התעופה האזרחי.

עוד באותו מדור

אורי, שוליק והג'ינג'י

ב-1953 הגיעו מטוסי המטאור הראשונים לארץ והתקבלו בטקס גדול ורב רושם. בעדשת המצלמה של צלם הבטאון נקלטו שלושה טייסים, שזכו לכיתוב הסתמי: אורי, שוליק והג'ינג'י. 44 שנים חלפו, והשלושה התייצבו לצילום חוזר ולשיחה על הימים הרחוקים ההם

פעם ביובל