בטאון חיל האוויר

ביטאון
גיליון 239 01/02/18
אימון בקפריסין
תרח"ט אוויר
15 שנים לאסון "קולומביה"

כתבות

לבד באל-עריש

סיפור טיבועה של המשחתת אח”י “אילת” בידי המצרים בשנת 1967 ידוע ומוכר, אך סיפורה של פקידת מבצעים אחת שניהלה את פעולות החילוץ מבסיס חיל–האוויר בסיני, נותר בצל. 50 שנים לאחר מכן היא מספרת לבטאון על הלילה הקשה, על התחושות, המראות והזכרונות שממשיכים לחיות בתוכה

הדס לבב | צילום: סליה גריון

21 באוקטובר 1967 התחיל כיום רגיל לגמרי בבסיס אל־עריש בסיני. מוצאי שבת שלווים של שמחת תורה ובבסיס נותר מספר מצומצם של חיילים.
“הייתי בחדר המבצעים, בשעה שש וחצי שמעתי מאחד ממכשירי הקשר את הקריאה ‘כאן אילת האם שומע?׳״, משחזרת ברכה ליכטנברג אטינגר, שהייתה אז פקידת מבצעים בת 19 בדרגת רב״ט אשר שהתה במשמרת בחדר המבצעים עוד מהבוקר. “באותה מידה יכלו להגיד ‘כאן חיפה׳ או ‘כאן תל אביב׳. לא נמסר מידע מקדים לבסיס באל־עריש על הימצאותה של ספינה כזו באזורנו״.
מלחמת ששת הימים הסתיימה לא מזמן, תחושת האופוריה מורגשת והמשחתת אח״י (אונית חיל־הים)״אילת״ יצאה למשימת הפגנת ריבונות מול חופי מצרים כאשר על סיפונה 199 אנשי צוות וחניכי קורס.

בשעה 17:25 שיגרו המצרים שני טילי ים־ים “סטיקס״ לעבר המשחתת. הטילים פגעו במרכזה ושיתקו את מערכות ההנעה והקשר של הספינה, כשבבסיס התורן פרצה שריפה והמשחתת החלה נוטה על צידה. כשעתיים ורבע לאחר מכן שיגרה ספינת “קומאר״ מצרית שני טילים נוספים לעבר אח״י “אילת״. הטילים שפגעו בירכתיים גרמו להתלקחות וארגזי תחמושת שהיו על הסיפון התפוצצו וסיכנו את חייהם של הניצולים הלכודים בירכתיים. בשלב זה הודיע מפקד האנייה על נטישת המשחתת.

"כאן אילת, האם שומע"?
“כאן אילת האם שומע?״, נשמעה הקריאה באחד ממכשירי הקשר של חדר המבצעים באל־עריש ומיד אחר מכן שמעה ברכה הודעה ממכשיר קשר אחר ־ דיווח מהאו״ם על חילופי אש בין ספינה ישראלית למצרית כשהספינה הישראלית טובעת. ההודעה לא כוונה לאוזניה, אבל היא חיברה בין שני הדברים ונדרכה.

ברכה החלה את שירותה הצבאי כפקמ״צית בטייסת מסוקי־הסער 124. “בחרתי לשרת בטייסת שמתעסקת בהצלה״, היא נזכרת. “לא לקחתי בחשבון שאראה פצועים. שרתתי בטייסת במהלך מלחמת ששת הימים ובסיומה ביקשתי לעבור לבסיס הכי שקט בצה״ל, כך הגעתי לאל־עריש״.
לאחר הדיווח השני בקשר החלה ברכה לפעול. “לא היה מפקד בבסיס אז יצרתי קשר עם הבור, אבל מי שענה, התייחס אל דברי בביטול ושאל ‘איפה המפקד שלך ילדה?׳. היה לי ברור שמתחולל אסון גדול״.

ברכה יצרה קשר עם טייסות המסוקים שהכירה במסגרת שירותה בבסיס תל־נוף. “ביקשתי מפקידות המבצעים לטלפן לטייסים שהיו בחופשת חג. טלפנתי בעצמי לטייסים שהכרתי והתחלנו לצאת לדרך״.

היא החליטה לעשות הכל כדי לסייע בחילוץ הניצולים והפצועים. “לא חשבתי מה יהיה אם יתברר שזה לא נכון, חשבתי כמה נורא יהיה אם יתברר שזה אכן נכון. ידעתי שהפינוי יעבור דרכנו מאחר ואל־עריש הוא הבסיס הכי קרוב לחופי סיני וביקשתי מחיילי הבסיס להתחיל להעביר דברים להאנגר של הבסיס כי אנחנו מקימים בית־חולים שדה״.

החיילים המעטים החלו מעבירים מזרונים, בגדים, נעליים, מגבות, שמיכות וסדינים. “יצרתי קשר עם פרופסור יוסף שטרן, מנהל בית־החולים בבאר שבע, מולו עבדתי גם במלחמת ששת הימים. ביקשתי שישלח רופאים ואחים לבסיס. שטרן נענה מיד והוציא רופאים ואחים לדרך״.

קור רוח
בבסיס היה באותה עת סא״ל (מיל׳) יוסי נחמני, אז סרן שפיקד על פלוגה בשירות מילואים שהוצבה באל־עריש. “בעת האירוע הזדמנתי במקרה לחדר המבצעים״, הוא מספר. “הייתי קצין חי״ר שלא ידע דבר על חיל־האוויר וראיתי בחורה בת 19, מחלקת פקודות לטייסים ולרופאים בקור רוח מרשים. היא תפסה פיקוד בשנייה. אף אחד לא אמר לה מה לעשות והיא הבינה בדקות שמשהו קרה ושהמציאות הובילה אותה לנהל את זה. היא ראתה באותו לילה את המצב וקראה אותו טוב יותר מכל צה״ל״.

ברכה הוציאה את מבצע ההצלה לדרך בשעה 18:37, למעלה משעה לפני מטח הטילים השני ובבסיס תל נוף התכוננו טייסי המסוקים להמריא על סמך הזנקתה.
“הם יצאו לדרך בלי נקודת ציון מדויקת ובלי שגורם בכיר ביקש חילוץ מהאוויר״, מספרת ברכה. רק בשעה שבע וחצי, שעה לאחר קריאת המצוקה מהמשחתת, יצר הרמטכ״ל קשר עם מפקד חיל־האוויר וביקש מבסיס תל־נוף מטוסים להנרה, חיפוי והצנחת סירות הצלה. חילוץ מהאוויר לא התבקש אבל בפועל התרחש.

כמה דקות לאחר שחיילי הספינה קפצו למים כבר הייתה באוויר הנרה מעל לנקודה ובתשע וחצי המסוקים כבר חילצו פצועים וניצולים מהמים. “הטייסים היו צריכים לרחף מעל המים ולהעלות פצועים בעזרת כבלים״, משחזרת ברכה. “היו מקרים שעל הכבל ניסו לעלות יותר ניצולים ממה שהכבל יכול היה לשאת והיו פצועים שהחליקו בגלל השמן. תיאמתי לטייסי המסוקים יציאה מהים לחוף לאל־עריש וכן סבבי דקוטה ונורד לאל־עריש וממנה, כדי להעביר באמצעותם פצועים לבתי־חולים. היה צפוף באוויר והייתה המולה אדירה בקשר כי היה צורך למשות במהירות כמה שיותר אנשים מהמים״.
ברכה תיאמה בין “ראש חוף״ בחוף רומני לבין יחידות הבקרה בסיני ובמצפה רמון, ארגנה בית־חולים שדה בבסיס אל־עריש ובהמשך הורתה להעביר את אנשיו ואת הציוד הרפואי לחוף רומני.

בשעה 23:50 הגיעה לאזור סט״ר (ספינת טורפדו) ראשונה. מרגע זה והלאה נמשו הפצועים לספינה והועלו למסוקים מן הסיפון כאשר בשלב מסוים ריחפו באזור בו זמנית כ־14 מסוקים של חיל־האוויר.

כמו שדה קרב
“את החושך בבסיס האירו רק הירח ופנסי הנחיתה של המסוקים״, זוכרת ברכה. בשעה שתיים וחצי בלילה היא יצאה מחדר המבצעים לרחבה ששימשה כמנחת מסוקים. “הפצועים הלכו מולי ואת ריחם השרוף לא אשכח. הם היו משוחים בשמן והלכו לכיוון האוטובוס לבית־החולים, אמרתי למפקד התורן שהגיע לבסיס רק אז שהפצועים לא יכולים לנסוע באוטובוס במצבם״.

בשלב זה התלקח אחד ממסוקי הפינוי. “שמעתי פיצוץ חזק וראיתי להבה פורצת. קפצתי אחורה, המסוק התמוטט והרוטור שלו ננעץ באדמה מול הרגליים שלי. מצאו אותי יושבת מול הלהבות של המסוק הבוער ובוהה״, נזכרת ברכה. “לוחם משייטת 13 לקח אותי לחדר המבצעים, התעדכנתי ורשמתי מה קרה בזמן שנעדרתי והמשכתי לתפקד״.

מטוסים ביצעו הנרה כל הלילה, מטוסי תובלה נחתו והמריאו באל־עריש והמסוקים המשיכו בפעילות כל הלילה. למרות הלילה הקשה שעברה, המשיכה ברכה לתפקד וכעבור שלושה לילות ללא שינה התמוטטה. “היה לי יום של בכי ורעידות, לא הבנתי מה קורה לי ורק אז גם גיליתי שנפצעתי בגב מפיצוץ המסוק״.  כיום, ד״ר ברכה ליכטנברג אטינגר היא אמנית בעלת שם עולמי, ציירת, פסיכואנליטיקאית, תיאורטיקנית ופרופסור לאומנות ולפסיכואנליזה. נושא המים החל להגיח ביצירותיה בשנת 2008 בהקשר של מי רחם ומי מעיין במדבר.

“את המראות והריחות מהאירוע הצלחתי להדחיק במשך שנים״, היא אומרת. “עד שבשנת 2010 החל נושא הטביעה לעלות בציורים שלי דרך מוטיב של מים ודימויים של עיניים נוצצות בחושך ופיות פעורים באימה. ואז, בשנת 2013, נתקלתי במברק ששלח מפקד חיל־הים למפקד הבסיס שלי בנושא האירוע ובבת אחת חזרו לי הקולות והמראות מאותו הלילה והתחילו אצלי סיוטים״.

השקט שנשאר
ברכה התחילה לברר פרטים על אותו הלילה, דיברה עם ניצולים מהטביעה כדי לחפש עוד מידע והוזמנה לאירוע שערך חיל־הים לזכר אח״י אילת.
“האירוע התקיים על ספינה, בקושי התקרבתי לשפת הים עד אותו היום״, היא מספרת. “זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את הניצולים כקבוצה. ראיתי את הילדים, הנכדים והנשים שלהם. התיישבתי רועדת ויאיר רוביו, אחד הניצולים, אמר: ‘חבר׳ה, ברכה שהצילה אותנו פה׳. ביקשו ממני לדבר וסיפרתי על הטראומה ועל הזכרון שלי, הוספתי שמי שרוצה לדעת על החילוץ שלו, יכול לפנות אלי כי יש ברשותי דפים מיומן המבצעים. לאט־לאט, מעודדת מהיחס של הניצולים, התחלתי להזדקף. לראות שחלק מהם זוכרים את שמי ואת פני וזה נגע ללבי״.

סא״ל (מיל׳) נחמני: “לפני שהאירוע התחיל ראיתי בברכה פקידת מבצעים ומסתבר שבני אדם יכולים להפתיע. היא התגלתה כגיבורת על, ניהלה את פעילות חיל־האוויר בלילה נורא אחד, עשתה דבר יוצא דופן לחלוטין ואנשים לא מכירים אותה״.

“הרצון שהם ייחיו הוביל אותי״, מדגישה ברכה. “לא היה לי שום קנה מידה לקלוט מה אני עושה, גם לא חשבתי על זה פעמיים באותה עת. הייתי רגילה לעבוד עם טייסי המסוקים בתנאי שדה אז לא היה זר לי לדבר איתם. אחד הניצולים אמר לאחרונה שהיום, כנראה לא היו מוציאים מבצע כזה ללא הוראות, הנחיות, אישורים ואפילו כמה עורכי דין. אני נותרתי עם תהייה גדולה כיצד יתכן שלא בוצע תחקיר על מבצע הצלה כה גדול ומאמינה שעוד ידובר על השקט שנשאר״.                    #

עוד באותו מדור

זכרונות מאילן

אל”ם אילן רמון ז”ל, טייס קרב בחיל-האוויר והאסטרונאוט הישראלי הראשון, נספה לפני 15 שנה באסון מעבורת החלל “קולומביה”. חברים, מפקדים ומפקדים שהפכו לחברים, מספרים על האיש, הדמות ומה שהותיר אצלם

חוזרים לקפריסין

מטוסי ומסוקי חיל–האוויר בשיתוף כוחות מיוחדים של צה”ל יצאו לאחרונה לתרגיל יוצא דופן במרחבי קפריסין. הם הנחיתו כוחות בשטח אויב, הצניחו ציוד ופעלו במתאר מבצעי בשטח לא מוכר, בדיוק כפי שיעשו בעת מלחמה