יומן ארועים

Bookmark and Share
"את התקווה עלינו להבין. אנחנו חלק ממנה" פורסם בתאריך 01.05.2019
תגיות: שואה וזיכרון , טקסים , מפקד חיל-האוויר
הערב (ד') נאם מפקד חיל-האוויר, אלוף עמיקם נורקין, בעצרת הזיכרון הממלכתית לשואה ולגבורה, שנערכה במכון הבינלאומי ללימודי השואה "משואה". "לא תמה המשימה. תקוות הניצולים היא מצפן עבורנו. המצפן למדינה בטוחה ומשגשגת ממשיך להנחות את עשייתנו מדי יום"
מערכת אתר חיל-האוויר | צילום: מייק יודין

הערב (ד'), נערכה עצרת הזיכרון הממלכתית לציון יום השואה והגבורה זו השנה ה-54 במכון הבינלאומי ללימודי השואה "משואה" בתל-יצחק. העצרת, שעמדה השנה בסימן "השחרור - בין כאב לתקווה", נערכה במעמד שר התחבורה, ח"כ ישראל כ"ץ, מפקד חיל-האוויר, אלוף עמיקם נורקין ויו"ר משואה, פרופ' יצחק קשת.

את שש משואות הזיכרון בעצרת הדליקו צבי איכנולד, אפרים אפטר, אברהם אשר ומשה סלומון, יהודית דורון, סא"ל (מיל') אריה עוז ופרופ' מוטי רביד, כולם ניצולי שואה אשר לוו על ידי בני משפחותיהם וחיילי צה"ל. את המשואה השביעית, משואת התקומה, הדליק הרב ד"ר בני לאו.

מתוך דבריו של מפקד חיל-האוויר, אלוף עמיקם נורקין, בעצרת הזיכרון:

ניצולי השואה,
מורי ורבותי,
מכובדי כולם,
הטקס הנוכחי, העוסק בנושא ה''שחרור - בין כאב לתקווה'', פוגש אותנו בתקופה מיוחדת. תקופה בה אנו מקבלים את האחריות לזיכרון. תקופה בה אנו מקבלים את הפיקדון על הסיפור, על הפרטים, על פרק אפל בתולדות האנושות וטרגי בתולדות עמנו.

את הכאב - לעולם לא נבין. גם אם נרבה בפרטים, גם אם נתבונן בתמונות, גם אם ננסה לא נבין. ננסה, נתאמץ, אך מי שלא היה שם, לא יבין את הכאב.

את התקווה - עלינו להבין. אנחנו חלק ממנה. אלו ששרדו את התופת - הייתה להם מטרה אחת, היה להם חזון משותף, יעוד משותף - להקים חזרה את הבית. להקים בית לעם שכמעט ונכחד. המשימה הזו, שלא נכתבה בשום פקודה או הוראה, הייתה ברורה לכל אחד מהם. הן במישור האישי והמשפחתי, והן במישור הלאומי. והם התגייסו למענה. זו הייתה משימת חיים. ראשית בביטחון, אבל הרבה מעבר לכך.

ניצולי השואה, בתקוותם היוקדת נטלו חלק, השפיעו והובילו תהליכים מרכזיים בתקומת ישראל. בתעשייה, בחינוך, במשפט, באומנות, ברפואה ובתרבות, בחקלאות ובמדע - בכולם, בכולם נמצאה מנהיגות שורדת שואה.

בחיל האוויר שירתו מעל 140 ילדים שניצלו ושרדו, ולימים הפכו לטייסים. הם לא דיברו. הם היו נחושים כמו חבריהם בשאר זרועות הצבא, להקים מדינה שאזרחיה יכולים לחיות בה בביטחון וברווחה. אריה עוז, שהדליק אך לפני רגע משואה, היה אחד מהם. אריה כטייס חילץ את בני הערובה מאנטבה - מבצע שהפך לדוגמא ומודל לחיקוי. והילד הזה ששרד השואה הפך למפקד אמיץ המוביל את אנשיו. הילד הזה - היום הוא אבא לתת אלוף שיר עוז וסבא לסרן מעיין עוז.

וזה כוחה של התקווה. הכוח לאחד השורות, לחתור למצוינות, לשאוף לשגשוג. הכוח להתמודד עם שכונה מזרח תיכונית מורכבת ומאיימת. הכוח לנצח במלחמות. התקווה והכוח הללו הם שהביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים. ולא, לא תמה המשימה. תקוות הניצולים היא מצפן עבורנו. המצפן למדינה בטוחה ומשגשגת ממשיך להנחות את עשייתנו מדי יום.

יש לנו במה להתגאות. במבט לאחור - הרבה במה להתגאות. ולצד זאת, אתגרי העתיד מצריכים את אותה התקווה המאחדת שורות ומצעידה אותנו להיות טובים יותר.

בשנה האחרונה נפטר פרופ' זאב שוס, לשעבר ראש המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב. פרופ' שוס היה הצעיר בילדי טהרן שעלה לארץ ב - 1942. לזכרו כתב עמיתו פרופ' פיליפ רוזנאו שיר שפורסם באחד העיתונים, וארצה לצטט ממנו קטע קצר - ''אבל זה אינו מפריע לו לדלג בעיניים עצומות על התחנות ולשוב למושבו ברכבת עמוסה ילדים שיצאה לפני שבוע מסמרקנד, חולפים על פני פלאים ומראות שכמו נתלשו מספרי אגדות, בדרכם אל העיר שתכתיר אותם בתואר ''ילדי טהרן''. נחש הפלדה מפלס דרכו על פני מישור אינסופי ומוציא לשון ארוכה לדרך המשי: בקרון, נערים פולנים מציירים מטוסי קרב מעוטרים בריבועי אדום לבן, של חיל האוויר הפולני, תרומתם שלהם למאבק שלהם על המולדת. הוא שומע את עצמו פונה אליהם: ''גם אני רוצה'', ונענה בגערות חותכות: ''ליהודים אין זכות להחזיק מטוסים''.

היום יש לנו מטוסים וטייסים שמגינים על אזרחי ישראל, ועל כנפי המטוסים מצויין מגן דוד כחול. יש לנו מפקדים בצה''ל - שלומדים את הכאב, ועוסקים במימוש התקווה מידי יום, משימתנו לא תמה. תקוותם - תקוותנו, היא נר לרגלנו.