יומן ארועים

Bookmark and Share
סיפורו של קורס-הטיס הסודי באיטליה פורסם בתאריך 24.04.2019
תגיות: היסטוריה , קורס-טיס
במהלך מלחמת העצמאות יצאה קבוצה של צעירים ישראלים לאיטליה כדי לעבור הכשרת טיסה אזרחית ולהפוך לטייסים בחיל-האוויר הצעיר. מסלולי ההמראה היו מדשאות, המגורים היו בוילה על גבעה ואת מדחפי המטוסים הניעו ביד. חלק מהם מספרים כעת על הקורס העלום, על האוכל הנפלא ועל השיחה בעברית עם האפיפיור
יעל פוקס | צילום: ארי אלוף ז"ל

"זה היה בבסיס אווירי קטן קרוב לרומא, הרחק מהקרב הזועם במדינה היהודית הצומחת, בה חיל-האוויר הישראלי פרש כנפיים לראשונה", כותב ויקטור פרי. "וזה היה ברומא בחצי השני של שנת 1948, כשנזדמן לי להשתתף כמדריך בקורס-הטיס המאורגן הראשון לטייסים ישראלים, עם 25 תלמידים ומגוון מדריכים: אמריקאים, דרום אפריקאים וקנדים, רובנו בוגרי מלחמת העולם השנייה".

קורס מינוס שתיים
מאי 1948. המצב בארץ ישראל התדרדר לקראת המלחמה העתידה לפרוץ בתום שלטון המנדט הבריטי בארץ בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי. "ה-15 למאי מתקרב ועלינו להתכונן ואחת התכונות היא: כוח אווירי. הקושי שאין אנו יכולים להקים בסיס אווירי בארץ. כי אווירונים קשה להסתיר, ואם יתגלו - הממשלה הבריטית תחרים אותם", כך כותב דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל לעדה סרני, נציגת ההגנה באיטליה שלימים הפכה להיות אחראית ההכשרה מטעם המוסד לעלייה ב'. "יש לנו צורך בשני טיפוסים: לוחמים להגנה ומפציצים להתקפה. יש לנו לחשוש מהתקפה אווירית ממצרים או מעיראק או משתיהן. השאלה אם יתכן הדבר שהממשלה האיטלקית תאפשר לנו שימוש באחד הבסיסים שלה. כמובן שהכל יהיה בסוד מוחלט".

חניכים רבים נשלחו לרחבי העולם לעבור קורסים צבאיים והכשרות אוויר אזרחיות במטרה אחת - לחזור כטייסים לארץ ולספק כוח אווירי במהרה. באותו זמן נשלחו חניכים נוספים לקורס-טיס צבאי בצ'כוסלובקיה. ארבעה מהם היו הראשונים לקבל את כנפי-הטיס במרץ 1949 והקורס שלהם קיבל את המספר "מינוס 2".

כדי להגיע לכמה שיותר צעירים, נשלח מכתב לכל יחידות צה"ל: המפקדים חייבים לאשר לכל מי שרוצה לנסות להתקבל לקורס-טיס. המיונים התקיימו בתל לוינסקי, במפקדת חיל-האוויר ובבסיס חיל-האוויר הבריטי עקיר (כיום תל-נוף). "עברנו בדיקות רפואיות פיזיות בסיסיות ואז נכנסנו לפסיכיאטר שהיה מתנדב מדרום אפריקה בשם ד"ר מילר. בחיים לא שמעתי שיש דבר כזה לפני כן", צוחק רס"ן (במיל') שאול ארלוזורוב, בנו של חיים ארלוזורוב, שהיה חניך בקורס-הטיס באיטליה. "הבנתי מהר מאוד שכל מי שכסס ציפורניים לא התקבל. אז ביקשתי לדחות בשבועיים את הבדיקה שלי כדי לגדל ציפורניים כי הייתי מהכוססים". הבדיקות היו מנטליות ופיזיות. באחת מהן הוכנסו המועמדים לקרוסלה שהסתובבה במהירות גבוהה כדי לבדוק התמודדות עם לחץ ג'י ותזוזה מהירה. רק בודדים עברו לחלק הראשון של הקורס.

מקימים בית ספר
המועמדים החלו ללמוד תאוריה בישראל וכדי להשלים את מספר החניכים הובאו לאיטליה גם ניצולי שואה אשר שהו עדיין באירופה. אך השאלות עדיין נותרו: איפה ישהו? מה יאכלו? מי ידריך אותם? איך לשמור את הפרויקט בסוד? הוחלט כי חניכי הקורס יתאמנו עם מדריכי ומטוסי החברה האיטלקית "אליקה" אך ההנהלה תהיה ביד הישראלים. המטוסים היו מדגמי "FL-3", "פרוקטור" ו"אמברוזיני גריפו".

"למדריכים של אליקה נמסר שההדרכה לא יכולה להיות זהה ושווה לכולם, מאחר שהיו הבדלים גדולים בגיל, בתרבות ולא פחות חשוב גם בשפה", כתב לימים מאסימו גריני, אחד המדריכים האיטלקיים בקורס. "המדריכים בבית הספר פעלו כמו בענפי ספורט, להשיג תמיד יותר ולאחר שהושג להפכו להרגל ולשפר את טבעו של האדם לטיסה. להדרכה היה אופי של משחק אשר הכין מקצוענים, בעלי תגובות מהירות ומיומנות, נתונים אשר הקלו על הטסת מטוסים צבאיים".

כך, בחודש אוגוסט, התייצבו לפתיחת הקורס 25 חניכים ישראלים ואליהם הצטרפו עשרה ניצולי שואה. "כדי להשאיר את נוכחותנו ברומא בסוד, גרו התלמידים באחוזה מבודדת בשם 'וילה לאוקלי' מצפון לעיר", כתב לימים פרי, מדריך בקורס. "הווילה נראתה כמו סט קולנוע הוליוודי". "וילה לאוקלי" השתייכה לסופר יהודי מפורסם בשם איגנציו סילונה שהחליט לתרום אותה לטובת לימודי הטיס.

בגבעה מול ‘וילה לאוקלי' ישבו אנשי "המוסד לעלייה ב'" בהובלת עדה סרני וטוביה פכטר, שפיקחו על הנעשה וניהלו את בית הספר מרחוק. החניכים התחלקו לשתי קבוצות כאשר בבוקר קבוצה אחת לומדת תיאוריה תעופתית בוילה ובמקביל החצי השני לומד טיסה בשדה התעופה "אורבה" ולאחר ארוחת הצהריים, התחלפו הקבוצות.

"שים יד על הסטיק, ותרגיש מה אני עושה"
"בית-הספר הקרקעי נמשך יותר ממחצית הקורס בן שבעת החודשים", כתב פרי, מדריך בחלק התיאורטי בקורס. "הבעיה העיקרית שלנו עם התלמידים הייתה שכמו הרבה ישראלים הם סבלו מ'בטחון יתר'. הם הרגישו שהם יכולים ללמוד את החומר מהר יותר מהקצב בו לימדנו. הייתה רק דרך אחת לטפל במחלה הישראלית הזו - להטיס אותם ולהראות להם כמה מעט הם יודעים. מהר מאוד חזרו כולם לכיתת הלימודים בהקשבה מלאה".

כשאומרים "שדה-תעופה" מדמיינים שטח נרחב מלא במסלולים רחבים, אך "אורבה" היה לא יותר ממגרש דשא רחב עם סימונים בודדים להמראה ונחיתה מעליו התאמנו החניכים בגובה נמוך יחסית מחשש לחשיפה. "כדי להתניע את המטוסים היה צורך לדחוף את הפרופלור בקדמת המטוס. המדריך היה צועק לאבא שלי ‘קונטאטו' באיטלקית לבשר שהמנוע התחבר ואפשר להתניע, ואבא שלי היה דוחף את הפרופלור בכל הכוח מספר פעמים עד שהמטוס התניע. היה חשוב לרוץ מהר אחורה כדי לא להיפגע מהפרופלור", אמרה יעל רדושקביץ, בתו של ארי אלוף ז"ל, אחד ממשתתפי הקורס.

כיצד תקשרו המדריכים והחניכים? "המדריך אמר לי 'שים יד על הסטיק, שים רגליים על הפדלים ותרגיש מה אני עושה. תסתכל החוצה ותבין'", משחזר ארלוזורוב. "אחרי כמה פעמים כאלו כבר יכולתי להמריא ולנחות. המדריך היה מחזיק את הסטיק גם הוא תוך כדי, למקרה שאעשה טעות". למרות ההתנהלות הזו, לא נרשמה בקורס ולו תאונה אחת.

אסור לדבר בעברית
כל מי שפניתי אליו בקשר לקורס באיטליה זוכר דבר אחד - את האוכל. אין ספק שהאוכל באיטליה היה מקור אמיתי להנאה, מהפסטות בחדר האוכל ועד ה"פורקטה אלה רומאנה", החזיר הצלוי אצל הרוכלים ברחוב. "הייתה בוילה איטלקייה צעירה בשם מרתה. היא הייתה מבשלת לנו את הארוחות וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה שאכלנו אוכל טוב אחרי תקופה ארוכה של מלחמה ועוני, לא היה אוכל כזה בארץ", נזכר שאול. "הייתה אצלה במטבח רשימה של 25 סוגי פסטות ולכל סוג פסטה היה את הרוטב האישי שלו. כל הזמן אכלנו פסטות, כמו לחם, זה אוכל שלא נמאס".

בין האימונים, הארוחות והתרגילים, יצאה הקבוצה לטייל באיטליה בכל סוף שבוע בליווי מדריכים, עם כלל אחד ברור: אסור לדבר בעברית. בחג המולד החליטו שאול ושניים מחבריו ללכת לבקר בוותיקן. "לא היו הרבה אנשים. ראינו מקבץ אנשים עומדים ומחכים למשהו, אז חיכינו איתם", אמר ארלוזרוב. לפתע אפפה דממה מוחלטת את הוותיקן והאפיפיור ירד במדרגות. עוד לפני שהספיקו השלושה להבין מה קורה, הוא נעמד מולם, שאל לזהותם ובאיזו שפה הם מדברים.

"אמרנו לו בעברית ובאנגלית", המשיך ארלוזרוב. "הוא הסתכל עלינו בפליאה ואמר: ‘עברית? אתם מדברים בשפתו של הגואל?'. אמרתי לו ‘כן, אנחנו מדברים עברית. כבודו מדבר עברית?' הוא ענה שכמובן שהאפיפיור מדבר עברית ושאל למעשינו באיטליה. ידענו שאי אפשר לשקר לאפיפיור, אז אמרנו שאנחנו לומדים להיות טייסים. הוא הבין מייד שזה קשור לישראל, איחל לנו בהצלחה, שנהיה טייסים טובים והלך לדרכו". ביום למחרת התפרסמה תמונת שלושת הטייסים הצעירים והאפיפיור בעיתונות האיטלקית.

ללמוד לטוס בשנית
בעת שהותם באיטליה לא היו החניכים בקשר עם משפחותיהם, על-מנת שלא לעורר חשד והמשפחות לא ידעו היכן נמצאים בניהם ומה מעשיהם. רק לאחר חצי שנה, בתחילת ינואר 1949, ארזו החניכים את המזוודות ושבו למדינת ישראל.

כאשר התייצבו בחיל-האוויר, התברר להם כי בית הספר לטיס של חיל-האוויר החל להעביר קורס-טיס וכי אותה חצי שנה באיטליה במהלכה למדו לטוס, לא תוכר כחלק מהכשרתם. הם נדרשו לשוב וללמוד בבית הספר לטיס. חלקם וויתרו על החלום להיות טייסים וחלקם החליטו לפעול כדי שיכירו בהם כטייסים מן המניין ללא צורך בהכשרה נוספת. שאול מצא את דרכו בלימודי הנדסה בטכניון וכשרצה לחזור לקבל את כנפיו, "עזר ויצמן אמר לי שאני זקן מדי", הוא נזכר. ולמרות זאת, המסע באיטליה הותיר חותם בלב, בתרבות ובשפה של חניכי הקורס האזרחי ומשפחותיהם.