בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 224 25/08/15
אימון ביוון
עשור ל"נחשון"
669 באריזונה

כתבות

זכרונות חיים

חמש שנים חלפו מאז התרסק "יסעור" מספר 046 במהלך אימון בהרי הקרפטים ברומניה. שישה אנשי חיל–האוויר נהרגו יחד עם קצין רומני והותירו אחריהם בני משפחה, חברים, מפקדים ופקודים שמספרים על אלו שלא שבו ומבטיחים להמשיך את הדרך

דוד גרינוולד | צילום: ארכיון המשפחות

"אהבתי אותו מאוד"
אל"ם דניאל שיפנבאור ז"ל, בן 43 בנופלו. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים, הורים ושתי אחיות

אל"ם דניאל שיפנבאור ז"ל היה תמיד צעד אחד לפני אל"ם נ', חברו הטוב שהגיע כטייס צעיר לטייסת "מובילי הלילה" בשנת 1994, כשאל"ם שיפנבאור ז"ל היה כבר טייס ותיק. כשאל"ם נ' היה לטייס ותיק, אל"ם שיפנבאור ז"ל היה סגן מפקד טייסת וכשאל"ם נ' התמנה לאותו תפקיד בטייסת אחרת, אל"ם שיפנבאור מונה למפקד הטייסת. למרות פער הגילאים, הפכו שני הטייסים לחברים טובים בתוך ומחוץ לטייסת.
"הוא היה כמו אח גדול שמפלס את הדרך והתחברתי אליו מאוד. בילינו ביחד המון גם בלי קשר לפעילות מבצעית או צבאית. עשינו ספורט יחד, בילינו יחד וגם כשסתם יצאנו לשתות", מספר אל"ם נ'. "אהבנו מאוד לטוס יחד ובשנים שלפני התאונה יצא לנו לטוס הרבה מאוד ביחד באימונים, בפעילות מבצעית ובמבצעים מיוחדים".
במלחמת לבנון השנייה היה אל"ם שיפנבאור ז"ל מפקד טייסת "מובילי הלילה" ואל"ם נ', אז רס"ן צעיר לקראת תפקיד מפקד טייסת, זוכר את המלחמה כמופע המנהיגות המרשים ביותר שראה בחייו.
"דני המשיך להוביל את הטייסת ולעשות פעילות מבצעית גם כאשר נפל מסוק של הטייסת ונהרגו חמישה לוחמים. הוא פעל בכל מאודו וכישוריו בכל מימדי הפיקוד: לטפל במשפחות, לדבר עם אנשי הטייסת ולהיות נוכח בכל הלוויות ובמקביל לפקד על הטייסת ולטוס במבצעים הכי מסוכנים. כל זה היה בכוח אישיותו. הוא היה בכל מקום ובכל זמן, כאילו פיצלו אותו לעשרה אנשים. זו חוויה לא פשוטה להיות בטייסת שאנשים נהרגים במלחמה והיא צריכה להמשיך לטוס ולהילחם אך עשרות רבות של אנשים אמרו 'אחריו', והוא אמר 'אחרי'. אנשים האמינו בו. למדתי ממנו המון".
השניים קיבלו ביחד את צל"ש מפקד חיל-האוויר לאחר ש"יסעור" אותו הטיסו חילץ מעומק לבנון את לוחמי סיירת מטכ"ל, בפעולה בה נהרג סא"ל עמנואל מורנו ז"ל.
"עד היום אני מוזמן לספר את סיפור הקרב מספר פעמים בשנה", מספר אל"ם נ'. "אני מעביר הרצאות מורשת קרב בטייסות השונות, בבית-הספר לטיסה, במטה המבצעי ובמקומות נוספים. לוחמי חיל-האוויר רואים את סרט הטיסה, שומעים את הקולות ורואים את המראות, לומדים את הלקחים והתובנות שהיו באותו טיסה ובאופן אישי, אני מרגיש כאילו דני חוזר להיות איתי למשך שעה קלה. אני שומע אותו צועק עלי ואני צועק עליו בחזרה. זה אחד הדברים שעוזרים להתמודד. הדיסק עם ההקלטה נמצא תמיד קרוב אלי".
גם לפריסה ברומניה היה אמור לצאת אל"ם נ' כשותפו של אל"ם שיפנבאור ז"ל לתא הטייס, אך התחייבות לתפקיד מטה מנעה זאת ממנו.
"כשעודכנתי על התאונה חשבתי בעיקר על יעל, אשתו, שאותה אני מכיר היטב ועל הילדים של דני", מתאר אל"ם נ'. "נשארתי איתם בקשר הדוק".
זמן קצר לפני התאונה החליט מפקד חיל-האוויר להעלות את סא"ל שיפנבאור ז"ל לדרגת אל"ם וייעד לו תפקיד ייחודי במטה החיל. הוא נהרג בתאונה ימים ספורים לפני שהספיק להיכנס לתפקיד החדש. שלוש שנים לאחר התאונה הועלה אל"ם נ' לדרגת אל"ם וקיבל ממפקד חיל-האוויר בדיוק את אותו התפקיד אליו היה אמור להיכנס אל"ם שיפנבאור ז"ל. "יש ביטוי שאומר 'השביל חכם מההולכים בו'. עבורי, בחירתו של מפקד חיל-האוויר לאייש אותי לתפקיד שאותו דני לא הספיק לעשות הייתה סגירת מעגל מרגשת במיוחד. קיבלנו צל"ש יחד, היינו ביחד כל הזמן וכעת נבחרתי לבצע תפקיד שהוא היה אמור לעשות אך נהרג לפני שהספיק לעשות אותו", אומר אל"ם נ'. "לאחרונה מוניתי לתפקיד ראש להק כוח אדם אליו אכנס בשנה הבאה. כל שנותר לי הוא להמשיך את הדרך של דני".

 


"לא ידעו שהוא טייס"
סא"ל אבנר גולדמן ז"ל, בן 48 בנופלו. הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, הורים ושלושה אחים

סא״ל אבנר גולדמן ז״ל התבשר שעבר את גיבוש קורס-טיס כתלמיד בישיבת ההסדר במעלה אדומים. את השאלה היחידה שהייתה לו, הפנה לרבו: באתי לישיבה כדי ללמוד תורה ולעשות מסלול של בן ישיבה ועכשיו הבנתי שאני כשיר לקורס-טיס. מה לעשות?
״הרב אמר לו ללכת למקום בו הוא מרגיש שיתרום הכי הרבה והוא אכן הלך לטיס, אבל לא הפסיק ללמוד״, מספר עובדיה גולדמן, אביו של סא״ל גולדמן ז״ל. "הסיטואציה הזו מתאימה מאוד לאבנר. כל החיים הבוגרים שלו הוא לא היה הולך לישון בלי שעה במכון כושר ובלי ללמוד גמרא, שילוב של תורה ועבודה״.
סא״ל גולדמן ז״ל היה הבכור מארבעת ילדיהם של עובדיה ואריקה מפתח תקווה. בשלב מסוים שירתו כל האחים במקביל כקצינים בצה״ל.
״אבנר היה הבכור וגם הנכד הראשון בא ממנו. תמיד הייתה לו את החשיבות שלו, גם כבכור וגם כאדם״, מספר עובדיה. ״היינו גאים במה שהוא עושה. הוא סיים קורס-טיס למרות שלא חלם לסיים אותו וכטייס מסוקים ורצה להמשיך לטוס עד גיל הפרישה, אך נעצר לפני שהגיע לשם״.
למרות שאהב לטוס ולטייל בשבילי ישראל והוביל את משפחתו למעיינות נסתרים אשר זיהה מהאוויר, הייתה אהבת הספר המוטיב החוזר בחייו. ארון ספריו היה עמוס לעייפה הן בספרי יהדות ותורת ישראל, אך גם הרבה מעבר לכך.
״הייתה לו אהבה לדת ואהבה לדעת ויש סיפור שממחיש: אבנר למד הנדסה ומנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן ולאחר שנהרג סיפר חבר שאבנר נכנס לשיעור שלא היה קשור לתכנית שלו ולמרות שהיה בחור שקט וצנוע, הוא הוסיף הערה לדברי המרצה. בסוף השיעור המרצה אמר לו שהוא העלה נקודה טובה לעבודת הסיום שעליו להגיש בסוף הסמסטר״, מספר עובדיה בחיוך. ״אבנר אמר למרצה: ׳באתי לשמוע אותך כי הנושא מעניין אותי, למרות שאין לו שום קשר לתואר שאני עושה׳. זו הייתה האהבה שלו ללמידה. הוא היה בעל זכרון פנומנלי וידע כיצד להעביר הלאה את הידע שצבר".
סא״ל גולדמן ז״ל העביר עד ימיו האחרונים שיעור גמרא שבועי שנמשך גם לאחר מותו וכתב עשרות מאמרים הקשורים ליהדות ולפרשת השבוע. לאחר שנהרג פרסמה משפחתו את כתביו במשך יותר משנה באחד מעלוני השבת. לאור צניעותו הרבה, רוב חברי קהילתו במודיעין לא ידעו שהוא טייס.
משפחתו פעלה להנצחת שמו: בכל תחילת שנת לימודים באוניברסיטת בר אילן בה למד לדוקטורט בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה מתקיים קולוקוויום עם מרצה אורח ומוענקת מלגה לדוקטורנט מצטיין, נחנכה ספריה תורנית קהילתית בישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין, שם בית הכנסת בו התפלל במודיעין שונה ל״מנורת אבנר״ ולאותו בית הכנסת הוכנס ספר תורה לעילוי נשמתו. גם גרם המדרגות שהוביל מרחוב ביתו לבית הכנסת נקרא לימים "מעלה אבנר", על שמו.
"בגרם המדרגות הזה יש 48 מדרגות, בדיוק כמו שנות חייו. האם מדובר במקרה? אני לא מאמין במקריות", אומר עובדיה. "הקשר בינינו לבין אשתו אורית וארבעת ילדיהם, הנכדים שלנו, קרוב מאוד ואנחנו ממשיכים במסורות הישנות. לדוגמה, אנחנו נפגשים בפורים לקריאת המגילה כמו שהיינו רגילים כל השנים. בשנים האחרונות שלפני האסון אבנר היה קורא במגילה. עכשיו אני זה שקורא".

"פתאום הוא איננו"
רס"ן יהל קשת ז"ל בן 33 בנופלו. הותיר אחריו אישה, שני ילדים, הורים, אחות ואח

השיחה הראשונה בין רס"ן יהל קשת ז"ל וחופית שעשר שנים אחר-כך תהפוך לאשתו, הייתה שיחת טלפון. היא נמשכה כמה שעות. "אחריה הכל היסטוריה", מספרת חופית. "הכרנו בצבא, הוא היה בקורס-טיס ואני בשריון. לאחר עשר שנים בהן טיילנו, התקדמנו וגרנו ביחד, החלטנו להקים משפחה ולהתחתן".
הראל נולד ראשון ועופרי הקטנה שנתיים וחצי אחריו. "הוא היה בעל מדהים ואבא מדהים, אולי אפילו חריג בהצלחה שלו לחלק את הזמן בין התפקיד בטייסת לבין המשפחה. זמן המשפחה היה חשוב לו מאוד", אומרת חופית. "הוא ידע לשים גבול ולהגיד לחבר'ה בטייסת לא להתקשר אליו בין 20:00-21:00 כי הוא מקלח ומקריא סיפור לילדים. גם את המשפחה והחברים שלו הוא היה מקפיד לבקר ולהקדיש להם כמה שיותר זמן".
חודשיים לאחר שנולדה עופרי, יצא רס"ן יהל קשת ז"ל לאימון ברומניה. "לא חששתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא יצא לאימון בחו"ל, לא הייתי עסוקה בזה בכלל. יהל היה טיפוס כה אחראי שלא יכול לקרות לו דבר כזה", מספרת חופית. "למרות זאת, הייתי חודשיים אחרי לידה והעדפתי שלא יסע. אני זוכרת שאמרתי לו שאני מקווה שאולי זה לא יסתדר ושהוא ישאר. הוא אמר לי שיש דברים שלעולם לא מוותרים עליהם ושהאימון הזה הוא אחד מהם".
זמן קצר לאחר האימון היה אמור רס"ן יהל קשת ז"ל להתמנות לסגן מפקד טייסת "דורסי הלילה". המשפחה כבר ארזה את הבית בבסיס חצרים לטובת הבית החדש בשיכון המשפחות בבסיס תל-נוף אליו לא הספיקו להיכנס.
"אני זוכרת את עצמי מושיבה על הברכיים את הראל, הבן הבכור שלנו, בן שנתיים וחצי ואומרת לו שאבא מת ולא יחזור לעולם. אני לא יודעת מה הוא הבין באותו רגע אבל היה לי חשוב להביא אותו לבית העלמין ולהראות לו את הקבר כדי שיבין שאבא נמצא שם", מספרת חופית בדמעות. "כמובן שהיו לו הרבה שאלות כמו 'למה שלא נביא מנוף, נחפור מתחת לאדמה ונוציא אותו'. לקח לו זמן להבין את המשמעות של 'לא יחזור'. ילד בן שנתיים וחצי שאבא נמצא איתו יום-יום ופתאום הוא איננו, מבין עם הזמן שמשהו גדול מאוד ומרכזי מאוד חסר".
להראל נשארו זכרונות משותפים ובעיקר תמונות בהן צולמו שניהם יחד. לעופרי נשארו שלוש תמונות בלבד מיהל.
"אין לה יותר, כי המצלמה שלנו עם התמונות מכל תקופת הלידה הלכה עם יהל לרומניה לפני שהורדנו את התמונות. יש שלוש תמונות שחברה צילמה במקרה את יהל מחזיק אותה. שלוש תמונות זהות, זה מה שיש", אומרת חופית. "היא מכירה אותו דרך הסיפורים ושומעת את הראל מספר עליו, מזכיר או שואל. גם היא שואלת ורוצה לראות תמונות וסרטונים. חשוב לה מאוד לשמוע את הקול שלו ולראות אותו".

"חסר לי"
סרן ניר לקריף ז"ל בן 26 בנופלו. הותיר אחריו אישה הרה, הורים ואחות

"תאומים שנולדו בהפרש של חודשיים". כך מגדיר רס"ן עידן לקריף את מערכת היחסים עם סרן ניר לקריף ז"ל, בן-דודו אשר נהרג בהתרסקות ברומניה.
"מגיל אפס היינו ביחד. גדלנו באותה שכונה, למדנו יחד בגן ובבית-הספר והמשכנו גם לאחר מכן להיות החברים הכי טובים", הוא מספר. "גם כשניר עבר למסלול שוחרים בבית-הספר הטכני נשארנו בקשר צמוד. אני זוכר שכבר בכיתה ח' התחיל הרומן שלו עם חיל-האוויר. הוא התמכר לאווירה, למדים ולארגון".
בגיל שמונה התאהב ניר ז"ל בעולם התעופה. העיסוק בטיסנים הפך לתחביב העיקרי שלו והוא התקדם מטיסנים פשוטים לכלי-טיס גדולים ומורכבים. "בכל דקה פנויה ובכל חור אפשרי, הוא היה יכול להרים טיסן לאוויר. הייתי מלווה אותו בשבתות ובימי שישי", מספר רס"ן עידן. "אחרי שפעם אחת שהוא נתן לי לנסות וריסקתי את הטיסן, הוא אסר עלי להטיס אבל הרשה לי להסתכל. זו הייתה חוויה כל-כך גדולה להסתכל עליו מתעסק עם זה והמשכתי להגיע רק לראות אותו".
כשוחר התגייס סרן לקריף ז"ל לחיל-האוויר כמכונאי מסוקי "יסעור" שהתגלה כבעל יכולת מקצועית גבוהה ואישיות סוחפת. הוא יצא לקורס מכונאים מוטסים עוד בהיותו חייל בשירות חובה.
"במלחמת לבנון השנייה ניר סיים את הקורס ואני השתתפתי במלחמה כקצין באוגדה 91. כשקיבלתי 24 שעות להתרעננות נפגשנו בבית הורי והוא ישב עצבני ומתוסכל, לא מאמין שכל חבריו משתתפים בפעילות המבצעית והוא נמצא בבית", מספר רס"ן לקריף. "הוא קיבל טלפון להתייצב במחניים לעלות לטיסה. לא ראית בן אדם מאושר כמו ניר באותו הרגע. בן אדם הולך לשדה הקרב והוא מבסוט עד הגג".
במהלך המלחמה הופל מסוק "יסעור" שטס במבנה כשניר ז"ל היה במסוק השני. "זה היה אירוע מכונן מבחינתו. חברים קרובים שלו נהרגו", מספר רס"ן לקריף. "ציפיתי שהאירוע הזה יפחיד אותו אבל הוא חיזק, גרם לו לקחת על עצמו עוד יותר תחומי אחריות ולהשתתף בפעילות מבצעית נוספת של הטייסת".
בשנת 2009 נשא ניר ז"ל את מגי, חברתו מאז התיכון ובני הזוג התגוררו בבסיס תל-נוף. שלושה שבועות לפני הפריסה ברומניה נודע לו שמשאלתו מתגשמת ואשתו מגי בהריון. "ניר התקשר בוכה וסיפר לי שמגי בהריון. זה היה אירוע אדיר מבחינתנו". הוא נהרג בטרם התבשר שמדובר בילדה.
"לאחר האסון החיים של כולנו השתנו. הכל התהפך. הוא היה הראשון שהתקשרתי אליו בכל אירוע חשוב ובשנייה אחת הוא איננו. אי אפשר רמות כאלה של צער", מספר רס"ן לקריף. "היה בינינו הסכם שאני נוהג בחתונה שלו והוא נוהג בחתונה שלי. אני נהגתי בחתונה שלו אבל הוא לא הספיק לנהוג בחתונה שלי. הוא חסר לי בהכנות לחתונה, בחתונה וגם כשנולדה לי ילדה לפני חמישה חודשים. חשבתי כל הזמן מה ניר היה אומר, מה ניר היה עושה. כל כך רציתי להרים אליו טלפון".
משנת 2011 נערך מדי שנה מפגן טיסנים לזכרו של סרן לקריף ז"ל שהפך לאירוע בינלאומי, עם אלפי אנשים ומפעילי טיסנים מהארץ ומחו"ל. "יש שם את הטיסנים הכי יפים, צבעוניים ומדהימים שיש. אני מסתכל עליהם ואומר - ניר לא היה רואה אף אחד ממטר".

 


"הוא היה מושלם"
רס"ן ליאור שי בן 28 בנופלו. הותיר אחריו אישה, תינוק בן ארבעה חודשים, הורים, אחות ואח

בתיכון "הדרים" בהוד השרון בו למד רס"ן ליאור שי ז"ל התקיים בין השנים 1998-2000 מירוץ "שיר" להנצחת זכרם של שלושה מבוגרי התיכון אשר נפלו בפעילות מבצעית ונשא את ראשי התיבות של שמותיהם. בין תלמידי כיתה י"ב שהשתתפו במירוץ בשנת 2000 היה גם ליאור שי.
לאחר שסיים קורס-טיס בשנת 2002 והגיע לטייסת "דורסי הלילה", החליט רס"ן שי ז"ל ללמוד את אסון המסוקים שהתרחש בטייסת בה שירת ובו נהרגו חבריו לספסל הלימודים. במסגרת זו הוא אסף חומרי ארכיון רבים הקשורים באסון והפך לבקיא בנושא.
"ליאור החליט ללמוד את סיבות האסון כי תלמידים מבית-הספר שלו נהרגו שם. האסון השאיר עליו רושם רציני מאוד", מספרת מזל שי, אמו. "זמן קצר לאחר מכן הוא הגיע לבית-הספר וביקש מהמורים לספורט המארגנים את המירוץ לאפשר לו להרצות בפני התלמידים על האסון, כדי שידעו על מה המירוץ. בין 2004-2010 ליאור היה מגיע מדי שנה עם מצגת מקיפה מאוד ומרצה לתלמידים לפני המירוץ".
לאחר שליאור נהרג ברומניה, ביקשו אנשי בית-הספר ועיריית הוד השרון ממשפחתו להנציח גם את שמו בראשי התיבות והחל מפברואר 2011, רצים תלמידי תיכון "הדרים" במירוץ "לשיר".
"אנחנו מלווים את המירוץ כמשפחה, אנחנו ההורים עם אחותו הגדולה, כיום בת 36 ואחיו הצעיר בן 29 וגם אנשי הטייסת מתל-נוף אשר ממשיכים ללוות ולסייע. אחד הטייסים מהמחזור של ליאור שגם שירת איתו בטייסת, מציג בפני התלמידים את המצגת שלו", אומרת מזל. "מ-50 תלמידים שהיו בשנת 2000, רצים היום מאות תלמידים שלומדים על הנופלים ומקיימים טקס לזכרם ואנחנו כאילו רואים את ליאור רץ בתוך החבורה. זה משהו עוצמתי מאוד. בשבילנו זה מסע הנצחה שליאור השאיר לנו ואנו ממשיכים. הוא נותן מוטיבציה לחבר'ה שעומדים להתגייס לצבא וגם לנו הוא נותן המון כוח".
הוריו של ליאור מספרים שהיה בחור חכם, בעל קסם אישי ומוטיבציה גבוהה ביותר. בשנת 2005 יצא מוטי, אביו, למסע שורשים בפולין כדי לחפש את קבר אחותו למחצה שנרצחה בשואה. לאחר מאמצים רבים, מצא מוטי את הקבר וחידש אותו וכשיצא ליאור ז"ל לפרויקט "עדים במדים" בשנת 2006, ביקש ממנו מוטי להצטלם עם מדי צה"ל ליד מצבת דודתו.
"ביקשתי שילבש מדי טייס ואמרתי לו שסבא שלו היה מרגיש שהיה שווה לשרוד את המחנות בשביל תמונה כזו. התמונה הגיעה אלינו והתרגשנו מאוד", מספר מוטי. "לאחר התאונה החבר'ה שלו הגיעו וסיפרו שאסור היה להסתובב עם מדים בקראקוב אבל הוא לקח את המדים בשקית והתלבש בבית העלמין למרות השלג ולמרות האיסור, כי אבא שלו ביקש ממנו. כאשר הוא היה בחיים לא העזתי להגיד זאת כי אני לא אוהב להתגאות, אבל ליאור היה מושלם מכל הבחינות".

"להמשיך את הדרך"
רס"ר אורן כהן בן 24 בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות

טוראי דניאלה כהן הייתה בסך הכל בת 15 כשאורן, אחיה הבכור, מכונאי מוטס בטייסת "דורסי הלילה", נהרג בהתרסקות המסוק ברומניה. אורן היה גדול ממנה בכמעט 10 שנים, פער ששניהם התקשו לגשר עליו כשדניאלה הייתה עדיין ילדה.
"זמן קצר לפני שהוא נהרג הייתי בוגרת יותר והתחלנו להתקרב. אני חושבת הרבה על התהליך הזה שנקטע מיד לאחר שהתחיל", היא מספרת. "אני מרגישה שאם התאונה לא הייתה מתרחשת, היינו מתקרבים הרבה יותר. לפעמים אני אוכלת את עצמי על זה שלא הכרתי אותו מספיק. בימים הראשונים לאחר האסון אפילו לא בכיתי ושאלתי את עצמי איזו זכות יש לי לבכות אם לא הייתי ממש קרובה אליו. הייתה ועדיין יש תחושה של פספוס".
למרות זאת, היא מספרת שכמו כל אחות קטנה, גם היא רצתה ללכת בעקבות אחיה הגדולים. לפני כחודשיים התגייסה לחיל-האוויר ובקרוב תסיים קורס ותשרת כטכנאית מל"ט "איתן" בטייסת "הנשר הלבן" מבסיס תל-נוף.
"אמנם אנחנו לא באותה טייסת אבל אנחנו באותו בסיס ומרגיש פה כמו בית. גם אבא שלי ובני הדודים שלי קשורים למקום. הרגל המשפחתית דרכה כאן חזק", היא מחייכת.
"למרות זאת, אני רוצה להוכיח את עצמי ולא מעוניינת שיתייחסו אליי כ'אחות של' או 'בת של'. אני חושבת שלמדתי את זה מאורן, שתמיד נתן את הכי טוב שלו".
"זכרון הנופלים, במיוחד ביחידה שלי בה יש נופלים רבים, עומד תמיד מאחורינו בכל פעולה שאנחנו עושים. גם באימונים, גם בקרב. מאחורי כל נופל בטייסת יש סיפור ואת הסיפורים האלה אנחנו נוהגים לספר", אמר רס"ר כהן ז"ל בראיון שהעניק לקראת טקס יום הזכרון הבסיסי בשנת 2010. "זכרון הנופלים מחייב אותנו להיות יותר טובים בשביל עצמנו, בשביל מי שאנחנו מייצגים ובשביל הנופלים עצמם, שלא נפלו לשווא. זכרון הנופלים נותן לנו דרך להתמודד כי אנחנו אומרים שהם נתנו את המחיר האולטימטיבי בשביל להמשיך ולהילחם ובשביל זה אנחנו פה, להגיד שאנחנו הכי טובים ונהיה הכי טובים ונשלם כל מחיר שצריך בשביל המשפחות, החברים וההורים".
טוראי כהן מספרת שמילים אלו של אחיה הבכור ניתבו את המשך חייה. "המשפט 'זכרון הנופלים נותן לנו דרך להתמודד' כתוב על מדבקה שתלויה על המכונית שלי. זה אומר כן להמשיך לחיות, לא להישאר במקום. לזכור, אבל לא לשקוע. יהיה כואב לאנשים אחרים אם אני אשקע", היא מספרת. "היו ועדיין יש ימים קשים, אבל אני מרגישה שלהמשיך לחיות זה להמשיך את הדרך של אורן".

 לרכישת מנוי לבטאון חיל-האוויר לחץ כאן! 

עוד באותו מדור

מסק"ר יומן מלחמה

במהלך 34 ימי מלחמת לבנון השנייה התמודד מערך מסוקי הקרב עם פלטפורמה חדשה שרק נכנסה לכשירות מבצעית, שתי תאונות קטלניות ואתגרי סיוע לכוחות הקרקע. תשע שנים אחרי, מספרים אנשי המערך על מה שראו דרך חלונות הקוקפיט בקיץ הלוהט של 2006 ועל הלקחים האישיים והמבצעיים

גבוהה רגישה ומרוחקת

על הר גבוה שוכנת יחידת הגילוי של מערך הבקרה. היא שונה במיקומה, באופייה ובעבודתה משאר היחידות בחיל ואנשיה מספרים על ההיבטים הייחודיים והמסוכנים לעיתים, המאפיינים את השגרה הלא שגרתית שלהם