בטאון חיל האוויר

ביטאון
גיליון 214 26/12/13
גיליון 100 שנות תעופה עברית.
מצורף גיליון ילדים

100 שנות תעופה בארץ ישראל

אור לדואים

התעופה העברית בארץ ישראל החלה להתפתח בזכות קומץ של "משוגעים" שעשו הכל כדי לעוף גבוה. בין טיסות בדאונים לבתי־ספר לטיסה שהשתייכו למחתרות הם הניחו את היסוד למה שיהפוך ברבות הימים לחיל־האוויר של מדינת ישראל

נעמי צורף


כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת החלו יהודים בארץ ישראל להרהר בהקמת כוח אווירי. ההשראה הגיעה מהתפתחות התעופה בארץ ישראל לאחר הכיבוש הבריטי. תשתיות תעופה נוצרו במסגרת פתיחת קווי תעופה מסחריים בין בריטניה ומושבותיה במזרח וכלי־טיס החלו להופיע בתדירות גבוהה בשמי הארץ.
יהודים רבים, ילידי הארץ ומהגרים, היו חובבי תעופה שדחפו להקמת פרוייקטים שונים הקשורים בתעופה. חלקם הגדול ראו בכך רובד עיקרי בהגשמת התפיסה הציונית בנוסף לאינטרס בטחוני שהניע חלק אחר מחובבי התעופה. אלא שרוב התוכניות נתקלו בקושי בסיסי: מטבע הדברים הייתה כרוכה כל החזקה והפעלה של כלי־טיס באישור בריטי ואלו לא פיזרו אישורים ביד נדיבה.
חלק מחובבי התעופה הבינו שעליהם לפתח תרבות תעופה וכן תשתיות מתאימות, אך המכשולים היו רבים. הם כונו על־ידי חבריהם "משוגעים" ואף "אנטי־לאומיים" בשל ההשקעה הרבה במה שנתפס כתחביב מוזר ואיזוטרי, אך אט אט קרם חזון התעופה העברית עור וגידים: הוקמו קלובי תעופה ומסגרות לימוד שהכשירו בדאייה או בטיס, פעילות שעודדה רבים אחרים לקחת בה חלק.

לרכישת מנוי לבטאון חיל-האוויר לחץ כאן!

"ליוותה אותנו הרגשה של אושר לא יתואר. הרגשנו שאנו כובשים את הנצח עצמו. ידענו שאנו כובשים את אווירה של ארצנו ומשמשים כחלוצים לתעופה עברית מתפתחת ומתקדמת", סיפר עודד אברבנל לימים טייס בחיל־האוויר, שהיה חניך במחנה הדאייה בכפר ילדים בזמן התיכון. "אכן היינו משוגעים לדבר אחד, לתעופה עברית בשמי ארץ ישראל. חלמנו סבלנו ואף עמדנו בצחוקם ולגלוגם של אחרים".

רוצים כנפיים
שנות ה־30 היו משמעותיות מבחינת לימודי התעופה בארץ ישראל. בשנת 1936 נוסדה חברת "אווירון" שיועדה להיות זרוע אווירית של ארגון "ההגנה". מטרותיה הגלויות היו פיתוח התעופה המסחרית בארץ ישראל ופתיחת בית־ספר לטיס, אולם במסגרתה התבצעו פעולות נוספות שהוסתרו מעיני הבריטים. "טסנו הרבה בשביל 'ההגנה'. בתור הסוואה עזרנו באופן בלתי רשמי לאנגלים אבל הם בעצם אף פעם לא ידעו מה אנחנו עושים", תיאר עמנואל צור ז"ל שהיה מראשוני הטייסים בארץ ישראל ונחשב למדריך הטיסה המקצועי הראשון. "היינו עושים את העבודה, כל מה ש'ההגנה' הייתה צריכה לעשות".
ב־1938, החלו תהליכי ההקמה של הזרוע האווירית של האצ"ל כחלק מתכניתו של הארגון להקים צבא על כל זרועותיו כדי להלחם בבריטים ולסלקם מהארץ. כך עלה הרעיון להקים בית־ספר לטיסה שנפתח באפריל 1939 בלוד עם סיום הכשרת תלמידיו הראשונים. בית־הספר של האצ"ל פעל מתחת לאפם של הבריטים שהיו בטוחים כי מדובר בבית־ספר אזרחי ולא שיערו כי כל החניכים הם אנשי הארגון.
"לעיתים העלו הבריטים חשדות, למשל, מדוע טייסים אזרחיים צריכים ללמוד צניחה אבל אנשי הארגון ידעו להשתיק זאת ולהמציא תירוצים", מספר ההיסטוריון יוסף קיסטר. מעבר לתירוצים ולסיפורים, היה על אנשי האצ"ל להוכיח על־ידי עובדות שהקורס תמים לחלוטין, על כן דאגו לרשום למסלול ההכשרה טייסים שמעולם לא הגיעו, ביניהם מוסלמים ונוצרים.
"הביאו לשם ככיסוי חניכים לא יהודים, כמו אותו יווני שהקיא כל טיסה", סיפר חיים שבתאי ז"ל, שהיה חניך בקורס. משה כץ, שהיה מנהל בית־הספר לטיסה וחברת התעופה "שירות ארץ ישראל לתעופה", היה אמון על סיפורי הכיסוי. "הוא היה אדם אלגנטי מאוד", סיפר עליו שבתאי. "הוא תמיד היה לובש מכנסיים מגוהצים ועניבה בעוד אנחנו הסתובבנו עם בגדי חאקי מרושלים".

אז בבית־הספר
תכנית הלימודים בבית־הספר מזכירה בקוויה הכלליים את התכנית בבית־הספר לטיסה בבסיס חצרים כיום, כשנפתחה בהדרכה קרקעית וכללה את יסודות הטיס, אווירודינמיקה בסיסית, חוקים ותקנות תעבורה.
"אחרי שלב האימון הקרקעי יושב התלמיד יחד עם המורה באווירון ובמשך רבע שעה הוא מסתכל על פעולות הטיסה", כך תואר בעיתון "טכניקה ומדע" בשנת 1939. "אז אוחז אף הוא בהגיים ומלווה את תנועות המורה. כעבור דקות מספר עוזב המדריך את ההגיים והתלמיד משתדל לטוס בעצמו בקו ישר ובגובה קבוע".
את טקס הסיום של הבוגרים יצחק ברש, פסח שטיינברג, יצחק בלנק, אברהם יוספי, אליעזר יצרן ובנימין כהנא, חגגו ברחבה שמתחת למגדל הפיקוח והחניכים טסו טיסות ראווה לקול תשואות הקהל הנלהב.
"מאורע לאומי ממדרגה ראשונה. בפעם הראשונה בתולדות הישוב נחנך ביום שישי אחר הצהריים על מגרשי נמל־האוויר בלוד בית־ספר יהודי לתעופה, אשר כבר הספיק להוציא את המחזור הראשון של המעופפים העבריים שקיבלו את חינוכם על אדמת המולדת", נכתב בעיתון "הבוקר".
את כנפי הטיס העניק לבוגרי הקורס לא אחר מאשר הרולד מק־מייקל, הנציב הבריטי בארץ ישראל באותם ימים, שלא ידע על הקשר בין בית־הספר לבין ארגון האצ"ל, כמו רבים בקהל שלא ניחשו זאת, על אף שבמהלך הטקס נקראה ברכתו של ז'בוטינסקי אל "כובשי הרקיע".
לטקס אמנם הגיע קהל רב, שכלל את הרבנים הראשיים דאז הרב הרצוג והרב עוזיאל, אך חסרונם של נציגי הישוב היהודי הרשמיים שנעדרו בשל חילוקי דעות חריפים עם אנשי האצ"ל, בלט מאוד גם לעיני הבריטים והוביל לחיפושים בבתי מסיימי הקורס ובסופו של דבר, בשל חשדות הבריטים וקשיים כלכליים, הופסקה פעילותו של בית־הספר מספר חודשים מאוחר יותר.

קח אותנו למרום
ביולי 1939, שלושה חודשים בלבד לאחר הטקס בלוד, הסתיים גם קורס־הטיס הראשון של חברת "אווירון" באפיקים בו השתתפו דואים מצטיינים.
יש הזוכרים כי המדריך הבריטי היה שיכור רוב שעות היום, אך לאמיתו של דבר היה זה ביטוי של "תפיסת השלבים" שמטרתה הייתה קירוב נושא התעופה לצעירים על־ידי לימוד דאייה ומאוחר יותר לימודי טיס. בשל אותו מדריך שתיין נסגר הקורס ורק לאחר מספר חודשים נפתח מחדש כאשר המדריך הוחלף בארנסט רפפורט, "המדריך המרכזי לקלובי הטיס בדאונים", כפי תיאר דוד בן גוריון ביומנו.
"התנאים בבית־הספר באפיקים היו קשים", סיפר עמנואל צור. "היינו קמים בשלוש בבוקר כדי לטוס במזג־אוויר קריר ובשמונה היינו כבר מוכרחים להפסיק את הטיסות". על אף התנאים הקשים הגיעו אל קו הסיום של הקורס תשעה בוגרים: יצחק נול, יוסף קרן, אברהם מחול, יוסף אופין, אברהם בייטנר, יצחק הנסון, אורי ברייאר, אמיל פוהורילו ויעקב תירושי. חמישה מהם היו מאיזור עמק הירדן וארבעה מתל אביב וחיפה.
"סיום הקורס היה חגיגי. הוזמנו כל מי שהיו בקלוב התעופה ועסקנים מסביב לקלוב וארגנו כינוס גדול", סיפר אורי מיכאלי, ממייסדי קלוב התעופה הארץ ישראלי. "יו"ר הועד הלאומי, יצחק בן צבי וראש הסוכנות היהודית יצחק גרינבאום הגיעו ועוד שורת מכובדים אחרים".
הטקס שנערך באפיקים החל בתרועת חצוצרה, הנפת דגל ושירת "התקווה" ובו הוענקו כנפי טיס לבוגרים הנרגשים שקיבלו רשיונות ממשלתיים והפגינו גם הם יחד עם המדריכים את יכולותיהם בשדה־התעופה.
ואפשר כי להבדיל מבתי־ספר אחרים לתעופה ברחבי העולם, סימלו כמה מילים את יעודו האמיתי של לימוד הטיס בארץ ישראל וביתר שאת - את יעודו של הטייס העברי בהגנה על הישוב היהודי: "גומר בית־הספר שלנו יצטרך לדעת כל שביל וכל ואדי, כל הר וכל כפר ערבי. הוא יצטרך להכיר מיד את המקום בו הוא נמצא", הגדיר יצחק בן יעקב את תפקידו של בוגר קורס־הטיס, בישיבה שדנה בתפקידי התעופה בהגנה על הישוב בשנת 1939.

עוד באותו מדור

במבט על

תצלום אווירי אחד שווה אלף מילים ומאה שנות תעופה מעל ארץ ישראל מביאות עמן אלפי צילומים מהאוויר. יחד עם הצילומים מגיעה כמות בלתי נדלית של סיפורים מרתקים אודות מלחמות העבר, בניית הישוב היהודי והתפתחות הצילום האווירי. ארץ ישראל במבט מהאוויר

כתבת תדמית

תדמיתו של חיל־האוויר בעיני החברה הישראלית השתנתה במהלך השנים שחלפו מאז הקמתו. תפקיד חשוב בתהליך זה היה לכרזות חיל־האוויר אשר מעבר להיותן יצירות אומנות לכל דבר, לקחו חלק גדול בהפיכת תפקיד הטייס לתפקיד היוקרתי ביותר בצה"ל