בטאון חיל האוויר

ביטאון
גיליון 213 01/11/13
לגיליון זה מצורף דגם של מסוק "צפע" להרכבה

40 למלחמת יום הכיפורים

טלטלה

סוללות טילי הנ"מ של מצרים וסוריה אחראיות במידה רבה על הימים הקשים ביותר של חיל־האוויר במלחמת יום הכיפורים. הנסיון למצוא פתרון לאתגר הגדול הביא אנשי צבא ואזרחים על הקרקע ובאוויר להפוך כל אבן בדרך לבניית תורת לחימה שתאפשר לחיל לשמור על עליונות אווירית

שיר אהרון ברם

"טסתי באזור התעלה בגובה 50 רגל במרדף אחרי מטוס האנטר עיראקי. צללתי לעברו, הוא זיהה אותי ומיד התחיל לברוח תוך שהוא חוצה את התעלה בגובה נמוך במהירות גבוהה ואני אחריו. הטילים עפים לעברו ולעברי ולא פוגעים. טסנו במהירות 800-1000 קמ"ש ובמהירות הזו עברנו את כל חגורת הטילים והגענו לדלתה שם הפלתי אותו.
הדרך היחידה להתחמק מהטילים היא לטוס בגובה נמוך במהירות גבוהה. אני טס, מסביב מתפוצצים טילים ואמצעי ההתרעה במטוס מצפצפים ללא הרף בשל עומס האיומים", מספר אל"ם (מיל') עודד מרום, מפקד טייסת "הקרב הראשונה" במהלך מלחמת ההתשה וטייס מיראז במהלך מלחמת הכיפורים.
השינוי הדרסטי ממרדף לנסיון היחלצות מתאר את אחת ההפתעות הכואבות במלחמת יום הכיפורים מבחינת חיל־האוויר: סוללות טק"א (טילי קרקע־אוויר) ניידות נגד מטוסים בהן הצטיידו מצרים וסוריה. טילי SA־6 אשר הורכבו על גבי זחל"ם (זחל משוריין) הגבילו את חופש התנועה של מטוסי החיל אשר נאלצו לקצר את גיחותיהם ולבצע תרגילי התחמקות. רבים מהם הופלו באש הנ"מ (נגד מטוסים) הסורית והמצרית והאיום זכה לכינוי "מסך האש".

טקטיקה שאינה יעילה
המאבק בין סוללות טילי הנ"מ של צבאות ערב לבין מטוסי חיל־האוויר הפך משמעותי במלחמת ההתשה, אז הצטיידו מצרים וסוריה באמצעי לחימה חדשים מתוצרת סובייטית. לאחר מלחמת ששת הימים בה הושמדו עשרות רבות של מטוסי קרב וכלי־טיס אחרים על־ידי חיל־האוויר, הבינו הסובייטים שהיו ספקי הנשק העיקריים של סוריה ומצרים, כי יש למצוא פתרון לעוצמתה האווירית של ישראל וגם לתדמית הנשק הסובייטי שספג מפלה. כתוצאה מכך היו כבר בסוף שנות השישים בידי שכנותיה של ישראל אמצעי לחימה מתקדמים נגד מטוסים שהוכנסו לפעולה במלחמת ההתשה ובאמצעותם עורערה העליונות האווירית של ישראל.
"עליונות אווירית היא המפתח לכל מלחמה כמעט, במיוחד אז. בלעדיה אי־אפשר לבצע תנועה של כוחות קרקעיים מכיוון שהם יהיו חשופים ואי־אפשר להגן על העורף. זה המפתח", מסביר אל"ם (מיל') עודד מרום, "מעבר לאובדן העליונות האווירית חסרו לנו ידיעות מודיעיניות חשובות שפשוט לא הגיעו או נתקעו בדרך ולא היו לנו מערכות "נשק מנגד" (Stand Off) באמצעותן אפשר לתקוף מטרות ולהישאר מחוץ לטווח הפגיעה שלהן".
את המחיר שילם חיל־האוויר במלחמת יום הכיפורים: מעל 100 מטוסים הופלו, רובם על־ידי "מטריית הנ"מ" שפרסו מצרים וסוריה בגבולותיהן. לדברי מרום, עליונות אווירית ניתן להשיג גם מהקרקע וזה בדיוק מה שעשו מדינות ערב וכך בעצם שמטו את הבסיס מתחת לתפיסה הישראלית כי למצרים וסוריה אין מענה לעליונות האווירית הישראלית המובהקת שהוכחה במלחמת ששת הימים.
"לאחר מלחמת ששת הימים תכננו תורת לחימה שכונתה ‘תקיפות חטף' במסגרתה טסים בגובה נמוך ומבצעים תמרון בו משנים גובה, מהירות וזווית בתוך 40 שניות. סוללות רבות הותקפו כך במלחמת ההתשה אך בלילות הראשונים במלחמת יום הכיפורים נוכחנו שהטקטיקה הזו אינה יעילה בלילה", מספר אל"ם (מיל') מרום. "נאלצנו לבצע טקטיקה אחרת ומיושנת הרבה יותר. גורם ההפתעה לא היה לטובתנו וגילינו שסוללות הטילים מוגנות על ידי תותחי נ"מ קלים יותר שפגעו במטוסים מנמיכי טוס. איבדנו ככה מטוסים רבים בשני הלילות הראשונים".

"אין לך סיכוי"
בחיל־האוויר התכוננו לאיום הנ"מ: שני מבצעים מיוחדים תוכננו מראש על־מנת לפגוע בסוללות בסוריה וגם במצרים. המבצעים נקראו "תגר 4" ו־"דוגמן 5" ותוכננו לפגיעה ממוקדת בסוללות הטק"א המצריות והסוריות (בהתאמה) במטרה "לפתוח את השמיים". מבצע "תגר" לא יצא לפועל במתכונתו המלאה עקב הצורך במטוסי הקרב בחזית הצפון ובחלק שהתבצע הופלו שני מטוסי "עיט" (סקייהוק) באש הנ"מ המצרית. המטרות לא הותקפו והאיום על מטוסי חיל־האוויר בחזית המצרית נותר בעינו.
מבצע "דוגמן 5" בוצע: עשרות מטוסי קרב הוזנקו לתקוף יותר מ־30 סוללות טק"א סוריות. להפתעת אנשי צוותי־האוויר לא היה המודיעין מדויק ורוב הסוללות כבר לא היו במקומן המקורי. מערך של תותחי נ"מ מדגם "שילקה" (ZSU־23־4) הוצב בנקודות מפתח ופגע במטוסי חיל־האוויר בגובה נמוך יחד עם סוללות הטילים שתקפו ממיקומים מפתיעים.
"חבר טוב שלי, טייס מחונן בדרגת רב־סרן שהיה מוביל בכיר יצא לתקוף סוללות והמידע המודיעיני היה חסר. כאשר הם הגיעו לנקודה בה התכוונו לתקוף, לא מצאו את הסוללה שבינתיים שינתה את מיקומה", מתאר אל"ם (מיל') מרום. "המטוס הופל עוד לפני שהם הספיקו להגיב. גם אם אתה הטייס היעיל והמקצועי ביותר, כך אין לך סיכוי".
בסיום המבצע הושמדה סוללת נ"מ אחת בלבד ואחת נוספת נפגעה. לעומת זאת הופלו שישה מטוסים ועוד עשרה נפגעו. חיל־האוויר הבין שמדובר באיום חדש ולא מוכר ושכרגע לא יוכל לפעול בחופשיות ולנצל את מלוא כוחו.

אס סובייטי בשרוול ערבי
לפני המלחמה ידעו בצה"ל כי איום הנ"מ מתפתח. מערכות SA־2 יחד עם SA־3 היו מוכרות לחיל־האוויר ולאגף המודיעין ובשיתוף פעולה עם האמריקאים פותחו דרכים להתמודד איתן, בייחוד עם מערכת SA־2 שהייתה דגם מיושן יחסית.
אולם באמצע שנת 1973 הצטיידו סוריה ומצרים במערכת טילי SA־6 המילה האחרונה בטכנולוגיית הנ"מ הסובייטית. סוללות אלו היו ניידות ושינו מיקום בזמן קצר ללא התרעה מוקדמת בניגוד לסוללות המוקדמות. הטיל היה חדיש ותכונותיו לא היו מוכרות במערב ולכן לא פותחה דרך להתמודד איתו.
כאשר משוגר טיל SA־2 לעבר מטוס, ניתן להתחמק ממנו עם קצת מיומנות ותזמון נכון, בעיקר משום שמדובר בטיל "בגודל של עמוד חשמל" כדברי אל"ם (מיל') מרום. הטיל זקוק לטווח ארוך ואינו מהיר מאוד. לעומתו SA־6 מופעל מטווח קצר יותר ולכן אין הרבה זמן להתחמק ולתמרן. מדובר בטיל מהיר וקטן בעל יכולת תמרון שיחד עם ניידות הסוללה הפך לאיום אימתני.
היה ברור שצריך לייצר מענה לאיום החמור ובמערכת הבטחון החלו בפעילות קדחתנית למציאת פתרון.

מחפשים פתרון
"כבר ב־8 באוקטובר יצאנו לרמת הגולן לחפש חלקים מסוללות וטילי SA־6 על־מנת להביא אותם לרפא"ל כדי שינתחו אותם וייצרו דרך להתמודד איתם. היינו קבוצה של אזרחים מגויסים למילואים שמסתובבים בכל מקום במהלך המלחמה", מספר חיים סלעי, איש רפא"ל (רשות פיתוח אמצעי לחימה) בזמן מלחמת יום הכיפורים. "בהתחלה לא היה זכר לטיל זה. מצאנו טילי ‘סטרלה' SA־7)) שנלקחו שלל בידי רפול ז"ל שהיה מפקד אוגדה 36, ובהתחלה הוא כלל לא הסכים לתת לנו אותם אלא התעקש שנסביר לו כיצד להשתמש בהם. רק לאחר שחזרנו והודענו על כך, יצאה הוראה מיוחדת ממטה חיל־האוויר לרפול שייתן לנו את הטילים. בהמשך מצאנו חלק אחורי של SA־6 ולפי המבנה שלו הבנו שהתקשורת של הטיל עם הסוללה מאפשרת יירוט כנגד מטרות נמוכות ומתמרנות".
סלעי ואנשי צוותו העבירו את החלק שמצאו לרפא"ל והמשיכו לחפש אחר שרידים נוספים שיעידו על מאפייני הטיל. "בסה"כ ביצענו כחמש גיחות לרמת הגולן ובסופו של דבר מצאנו גם חלק שרוף מיחידת ההנחייה של הטיל. לאחר מכן התארגן הצוות לנסיעה לסיני לאותה מטרה בדיוק".
סלעי וחבריו הגיעו לחזית הדרומית, החלו להסתובב בין סוללות טילים מצריים שנפגעו בידי צה"ל והמשיכו לחפש את הטיל החמקמק. "הזמן עבר וכוחותינו התקדמו. מצאנו כל מיני חלקים וביום האחרון של המלחמה מצאנו ראש שלם של הטיל בחווה הסינית שככל הנראה נפל מהסוללה ולא התפוצץ", הוא נזכר. "אמנם לא הספקנו למצוא פתרון ל־SA־6 במהלך המלחמה אבל תוך חצי שנה סיפקה רפא"ל מערכת לוחמה אלקטרונית ראשונית שנועדה לסייע למטוסי חיל־האוויר להתחמק מהטילים הקטלניים".

הפעם - מוכנים
לאחר מלחמת יום הכיפורים שררה בצה"ל אווירה קשה ובחיל־האוויר הוקמו ועדות חקירה והפקת לקחים מהמלחמה. אחת מהוועדות המרכזיות התמקדה במציאת פתרון כולל לבעיית סוללות הטק"א הניידות.
בראש אותה ועדה עמד אל"ם (מיל') אביאם סלע, טייס קרב בחיל־האוויר ויחד איתו פעלו מומחים מכל התחומים. הוועדה החליטה על פיתוח פתרון שיכלול מערכות נשק אוויריות וקרקעיות המסוגלות לתקוף סוללות טילים מחוץ לטווח האפקטיבי שלהן, המבוססות על מערכות שליטה ובקרה מתקדמות ומטוסים ללא טייס המספקים מודיעין בזמן אמת. בנוסף הוחלט על פיתוח מערכות לוחמה אלקטרונית אשר ישבשו את יכולות הזיהוי והתקשורת של הסוללות ויגרמו להן לחשוף את עצמן.
חיל־האוויר רכש בשנת 1977 טיל מיוחד נגד מכ"ם מערכות נ"מ אשר כונה "אגרוף סגול" ופותח בידי חברת "ג'נרל דיינמיקס" בהתאם לדרישה ממוקדת של צה"ל כדי שיתאים למטוסי הפאנטום. בהמשך פותחה בישראל גם גרסה קרקעית של הטיל בכינוי "כחלילית".
"אגרוף סגול", "כחלילית" ומערכת השליטה והבקרה "פריסקופ" שפיתחה הוועדה בראשות אל"ם (מיל') סלע שזכה בפרס מפקד חיל־האוויר על הפיתוח, היו כלי־הנשק החדשים של חיל־האוויר כנגד סוללות הטק"א הסובייטיות ולא עבר זמן רב עד שהוכיחו את יעילותם.
בחודש יוני 1982, פחות מתשע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, פרצה מלחמת לבנון הראשונה וב־9 ביוני יצאו מטוסי חיל־האוויר למבצע "ערצב־19" להשמדת סוללות טק"א סוריות.
כ־90 כלי־טיס של חיל־האוויר תקפו את מערך הטילים בבקעת הלבנון ותוך שימוש בטקטיקה מתקדמת ובתורת הלחימה שפותחה במיוחד, הצליחו להשמיד כ־30 סוללות נ"מ סוריות. הסוללות שיגרו טילים רבים, כולל כ־60 טילי SA־6 שכה הצליחו במלחמה הקודמת, אך הפעם לא הצליחו להפיל ולו מטוס קרב אחד.
לאחר התקיפה התפתח קרב האוויר הגדול ביותר בתולדות מלחמות ישראל, מול חיל־האוויר הסורי. יותר מ־80 מטוסי קרב סוריים הופלו במהלך המלחמה. הייתה זו ההוכחה הטובה ביותר ליעילותן של המערכות המתקדמות שפיתחה ישראל לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים ולכך שחיל־האוויר הצליח להשיב לעצמו את העליונות האווירית.

עוד באותו מדור

מעגלי המלחמה שנסגרו

אירועי מלחמת יום הכיפורים יצרו קשר בין טייסת “החרב המתהפכת" ועוצבת השריון “אגרוף הברזל". שתי היחידות שלקחו חלק בשני סיפורי חילוצים במלחמה, של טייס ושל שריונר, גילו באיחור של ארבעים שנה כמה מעגלים שחיכו להיסגר והתאחדו בשנית כדי לספר את סיפוריהן המשותפים

הקרנפים של חורף 73

הקמת טייסת היא משימה הדורשת תכנון רב מראש. לא כך היה במקרה של טייסת "אבירי הציפור הצהובה" אשר נולדה היישר אל תוך סערת מלחמת יום הכיפורים. אלו שהיו שם מספרים כיצד מקימים טייסת תחת אש