בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 202
גליון 202 29/12/11
מוצגים בפניכם תקצירים משלוש הכתבות הפותחות של כל מדור. את הגיליון הנוכחי ניתן יהיה לקרוא כשהגיליון הבא יצא.

לגליון זה מצורף גיליון ילדים

כתבות

הכל מתחיל בבית

תגיות: משפח"א

עופר שירת בחיל–האוויר כטייס מסוקים, בנו הבכור ממריא מדי יום במטוס "סופה", בן נוסף, שי, הוא טייס תובלה ולפני מספר חודשים, חגגו כולם עם רן, האח הקטן, שסיים את מסלול ההכשרה של יחידת "שלדג". הסיפור שלהם הוא הזדמנות נוספת לענות על סדרה ארוכה של שאלות: זה בגנים? זה מהסביבה? או אולי רק מזל? בואו להכיר משפחת חיל–אוויר

מאי אפרת

גם הפעם, במסדר הכנפיים של חורף 2011, עמד טייס צעיר על רחבת המסדרים ושלח חיוך גאה אל אחיו שבקהל, שסיים גם הוא את הקורס המפרך מספר שנים קודם. מימינו או משמאלו עמד מסיים טרי שבוודאי הסב גאווה לאב ואפילו לסב שאוחזים גם הם בכנפי הטיסה. במרחק לא רב, עמדו זה לצד זה החברים לישוב, אלה שגדלו באותה הסביבה, זו שמככבת כבר שנים במצעד הבוגרים הקרביים.
לאחר שזרקו את כובעי הקצינים וחברו עם המשפחות, ייתכן שחיכו להם ביציע גם בוגרי היחידות המובחרות שיקבלו בחיבוק חם את הלוחם החדש בבית.
אנחנו נמשיך לעקוב אחר הסטטיסטיקות ולנסות לפענח את הצופן, לתהות אם זה עובר בגנים ואולי אם זה לא שם זה לא קיים, או שבכלל מדובר בהשפעה סביבתית? בחברים, בנורמות, בבחירת בית-הספר הנכון? אולי זה בסך הכל עניין של מוטיבציה, או שבכלל מדובר במזל? אבל אפשר גם פשוט לשאול, לנסות לקבל תשובה מאלו שהצליחו לפצח את הנוסחה.

זר לא יבין זאת
מי שינסו לסייע לנו, הם בני משפחה שכל כולה חיל-האוויר: האב, סא"ל (מיל') עופר, שירת בחיל כטייס מסוקי סער ורופא. בנו הבכור, סרן גל (26), הוא טייס קרב בטייסת "העטלף" המפעילה מטוסי "סופה" (F-16I), ילד הסנדוויץ', סרן שי (25), ממריא מטייסת "הנחשון" על מטוס הגאלפסטרים ובן הזקונים, סמל רן (21), הוא לוחם שלדג טרי, שסיים לא מזמן את מסלול ההכשרה.
זו לא נשמעת כמו משימה מסובכת: להפגיש אב ושלושת בניו, לשיחה על קפה ועוגה בסוף השבוע. אבל מסתבר, שמראה בני המשפחה יחד, על הספה המשפחתית, הוא דווקא מחזה יחסית נדיר.
"לא קורה הרבה שאנחנו יושבים ככה בבית. תמיד אחד הוא כונן פה והאחר תופס כוננות שם", מסביר גל, "די נדיר שלא יהיה משהו שיעסיק אותנו, רק מדי פעם זה יוצא. אבל אנחנו משתדלים להיפגש לפחות פעם בשבוע. אם מישהו סוגר, נלך לבקר אותו ואם צריך ניפגש גם במסעדה בתל אביב. המשפחה הכי חשובה".
לא פשוט לשמור על קשר טוב כשכל אחד שקוע בשירות צבאי תובעני, אבל גל מגלה שלא רק שזה אפשרי, השלושה הם אפילו חברים טובים. "יותר מהכל", הוא מדגיש. כנראה שיש משהו, במסלולים הדומים שדווקא תרם לעניין. "אני חושב שזה שעברנו גיבושים ויום סיירות קשה חיבר בינינו".
"יש בתים בהם כל אחד נמצא בעולם שלו וקשה לו להסביר מה הוא עובר, אבל פה זה אחרת", מסכים רן, שזכרונותיו מימי ההכשרה עודם טריים. "כיף שיש עם מי לחלוק את החוויות. זה משהו שמאחד אותנו, יש דברים שאנשים אחרים לא יבינו".
"יש משהו יפה בזה ששלושתנו בצבא במקביל. אבל זה גם לא קל", מסייג גל, "אין ספק שבלי אמא, שמגהצת כל פעם שלושה זוגות של מדים, זה לא היה הולך".
"זה גם הרבה מעבר", מדגיש גל, "היא האוזן הקשבת והכתף התומכת ממש הפסיכולוגית של המשפחה", הוא מספר.
"וכמובן יחד עם אבא, ולא משנה איפה היינו ובאיזה בסיס, תמיד הם היו מגיעים לבקר", ממשיך שי, "בתקופת הקורסים בכל שבת הייתה נסיעה לחצרים".

מורעלים? לא
ובאמת, נראה שהכל התחיל מאבא, הראשון שהתחיל בשירות במדים הכחולים שהפך למסורת משפחתית. "התגייסתי מיד אחרי מלחמת יום כיפור לקורס-טיס מספר 77", מספר עופר, "סיימתי במגמת מסוקים והייתי גם מדריך בבית-הספר לטיסה. אחרי שהשתחררתי, הלכתי ללמוד רפואה וחזרתי לחיל-האוויר בתור רופא בירפ"א וגם בפלמחים, שם כבר היינו עם גל ושי".
"בטוח שהעובדה שהיינו בבסיס צבאי השפיעה עלינו, גרנו שם שנתיים. אני זוכר שבימי עצמאות היינו טסים במסוק, במושבים מאחור ומפזרים סוכריות על ילדי השיכון בפלמחים", משחזר גל, "אבל זה לא איזה חלום שגדלנו עלינו, לא היינו מורעלים על חיל-האוויר כל החיים. אני הלכתי למיונים לצוות אוויר כי זה הדבר הראשון שמקבלים, אבל זה משהו שרציתי. אתה חייב לרצות כדי להצליח".
"לא הייתה בבית ציפייה שנהיה בחיל", עונה שי במהירות על השאלה המתבקשת. "באותה המידה כל אחד יכול היה להיות במקום אחר לגמרי ולהיות מפקד או קצין מצליח גם שם. הייתה עדיפות להיות לוחם, חייל קרבי, לעשות את הכי טוב שאתה יכול".
לאחר מסכת מעברי דירות, המאפיינת במידה רבה את חייהם של ילדים להורים בצבא קבע, השתכנה לבסוף המשפחה בישוב רעות. כשהאחים מנסים להבין מה השפיע על בחירת המסלול הצבאי שלהם, גם מקום המגורים עולה בשיחה. זו אינה השנה הראשונה בה מככבים צעירי מודיעין-מכבים-רעות בהיקף הגיוס לקרבי ולקצונה, עובדה שגורמת למשפחה לתהות אם היא חלק מן המשוואה.
"לדעתי יש פה אפקט של בית-הספר והסביבה יותר מאשר משהו גנטי", אומר עופר.
"גדלנו בישוב של אנשי קבע ומובן מאליו שיש פה אווירה אחרת, הדיבור אחר, כבר מגיל צעיר הולכים לכושר קרבי", מסכים רן, אך שי ממהר להתערב: "זה בנאלי להגיד שאם אתה מרעות תהיה טייס. יש משהו מעבר".
"אני חושב שעצם זה שאנחנו נכדים לניצולי שואה גורם לנו להיות מחוברים מאוד למדינה ולתת כמה שאנחנו יכולים. בכל שנה אנחנו מבקרים עם סבתא יוכבד ב"יד ושם", מבינים כמה זה חשוב, כמה היא מתרגשת מזה שיש לה כאלה נכדים. ככה חינכו אותנו, שצריך לשמור על מה שיש לנו פה", מנסה גל לכוון לנקודה נוספת.
"אנחנו לא באים בגישה שאנחנו אנשים מוכשרים שמגשימים את עצמם, יש כאן הרבה ציונות ואהבה לארץ", מסכים רן, "הרבה פעמים אני חושב למה אני עושה את זה. כי בסופו של דבר להיות חיל קרבי זה לא תמיד קל. בכל פעם אתה צריך להיאחז במשהו שיחזיק אותך: להגן על המדינה".

מחבט במקום סימולאטור
אם אתם מדמיינים את האחים הצעירים גדלים במשמעת נוקשה, שומעים מבוקר עד ערב מושגים צבאיים ומצפים ליום בו יהיו חיילים, הם ישמחו לנפץ את הסטראוטיפ ולהוכיח לכם שאתם טועים.
"זו ממש לא משפחה שדיברה צבא מכיתה א', להיפך. שלושתנו שיחקנו בכלל טניס וסקווש. זה המושג שהיה חזק בבית, במקום סימולאטורי טיסה היו מחבטים", מציין שי. "אין לי ספק שזה תרם הרבה. עוד כשהיינו ילדים התעסקנו עם משהו מקצועי וידענו לתת את הכל. אז זה היה טניס וזה המשיך גם לצבא".
האחים מספרים כי התחביב המשותף נשאר והיום הם אוהבים לטייל ולהשתתף בתחרויות ניווט. בינם לבין עצמם, הם דווקא מתקשים יותר להתחרות. "פעם התחרות שהייתה בינינו הורכבה ממכות בסופי שבוע אבל עכשיו זה כבר לא כוחות. אחרי האימונים בשלדג, רן מפרק את שנינו", מודה גל.
"אסור להתעסק איתו", מהנהן שי מהצד השני של הספה.
"חישלו אותי מגיל צעיר, כנראה שזה עזר", צוחק רן. "הם חינכו אותי", הוא מספר, "יש לנו אותם מרכיבי אופי, אבל לכל אחד יש תכונות שעוזרות. שי לא מתרגש בקלות ויודע להכניס לפרופורציות וגל הוא חם יותר ויודע לתת נקודת מבט שונה. הם תמיד נותנים לי טיפים אבל למדו גם ממני".
"כל אחד נתן את התרומה שלו", מסכים גל, "בתור אח גדול יש לי את הרצון לגונן ולעזור. כאשר שי היה בקורס-טיס, עשיתי כל מה שאני יכול כדי לעזור לו. הבאתי לו דברים מהבית, ביקרתי אותו בערבים, הגנבתי לו בורקסים לאוהל. בכל זאת, זה האח הקטן שלך שם לידך".

"שתי קטנות אני למטה"
דווקא רן שיכול היה לקבל כמות כפולה של בורקסים בעת הצורך, בחר במסלול אחר שאינו מרוצף בנסיון המקדים של גל ושי.
"אני בטוח שהיו איתו במסלול אנשים שאח שלהם או אבא שלהם שלדגיסטים והוא אמר לעצמו: 'אין לי מושג לאן אני הולך'. אבל זה רק מראה שאפשר להתמודד גם בלי שמישהו לפניך עשה משהו דומה. זו לא רק המשפחה, אלא גם השאיפה למצוינות. אני חושב שהתרגשתי בסיום מסלול שלו אפילו יותר מהטקס שלי. כולם בכו, זה האח הקטן שלנו וזה מרגש", מתוודה שי.
"אבא תמיד אמר לי שצריך לגוון. כמה שהמסלול של הטייסים קשה, צריך שיהיה מי שיאפס אותם", קובע השלדגיסט הצעיר לקול צחוקם של בני המשפחה. "אני יוכל להגיד שברגעים הקשים תמיד הייתי חושב עליהם. הייתי הולך בלילות, רואה מטוסים למעלה וחושב לעצמי: איך זה שאני לא שם? הם יושבים בטייסת, חם ונעים להם ואני לא התקלחתי שבוע. אבל אחרי הכל, אני לא הייתי מסוגל להיות טייס, לשבת וללמוד הרבה, זה פחות מתאים לי".
מי שדאג שרן ישב כמה שפחות, הייתה במפתיע מיגל, בת הזוג של שי. "היא הייתה מדריכת הספורט שלי במסלול וגם חברה של אחי הגדול. זה היה קצת מוזר לשלב את החיים שלי בצבא יחד עם המשפחה", מספר רן.
קשה להאמין, אבל לטענת המשפחה הצבא לא עולה מדי פעם בארוחת שישי. "זה ממש לא קורה", מבטיח עופר.
"ממש כן!", מתערבת דפנה, ארוסתו של גל, עובדת בתעשייה האווירית בהווה ומדריכת סימולטור בחיל לשעבר, יודעת לתרום את חלקה כשהנושא עולה לשיחה. "בטח שזה נכנס לחיים, רק אתמול גל שלח לי בהודעה: 'שתי קטנות ואני למטה'", היא צוחקת.
"וזה לא נגמר פה", דפנה מבטיחה, "כדי להצטרף למשפחה צריך לקבל את האישור שלהם. בדיוק כמו שזה נשמע, ועדת קבלה".
רן, הרווק בחבורה, שולח חיוך של הסכמה. "אם תהיה לי חברה אני די בטוח שהיא תצטרך לשבת פה עם שני האחים ולעבור מיני-גיבוש". מסתבר שאפילו סבתא, מוצאת את דרכה להשתלב בשיחות הצבאיות במשפחה. "אמא של אבא מכורה לבטאון", מספר גל, "היא שואלת אותנו שאלות על F-16 כדי להישאר בענייניים".
ואם כבר מזכירים את סבתא, בטח גם היא שואלת את עצמה, מה יהיה עם הדור הבא? "כשהיינו קטנים תמיד אמרו לנו שעד שנגיע לגיל 18 לא יהיה צבא", נזכר גל, "במקרה שלנו זה לא בדיוק קרה, אבל מי יודע, אולי לילדים שלנו זה יקרה".

עוד באותו מדור

"אנחנו יחידה יצירתית מאוד". סא"ל אורי, מהנדס ראשי ביחידה טכנולוגית

חושבים אחרת

פעם בשנה מתכנסות היחידות הטכנולוגיות בצה"ל ומערכת הבטחון לשלושה ימי כיף, יצירתיות ושיתוף פעולה חוצה זרועות. הצצה ל"מחנט", המחנה הטכנולוגי של היחידות הסודיות ביותר שנערך בבסיס רמון והביא לידי ביטוי את המושג "חשיבה מחוץ לקופסא"

הקרן להגנת מטוסים

בתקופה בה הפלת מטוס אזרחי לא דורשת יותר מאשר טיל זעיר ושיח קטן להסוואה, נאלצות חברות התעופה לעסוק בכל הנוגע לפוטנציאל ההרסני של מקרים שכאלה. טילי הכתף שהתפזרו במזרח–התיכון בעקבות "האביב הערבי", האיצו פיתוחי הגנה ותעשיות הבטחון עוסקות בפתרונות שהיו בעבר נחלתו של המדע הבדיוני