בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 148 (249) 01/12/02

כתבות

ציד הסקאדים הגדול

בשעה שעיני העולם נשואות ל"מלחמת המפרץ 2", חשוב לדעת כמה עובדות: למרות כל המאמצים, אף משגר סקאד לא הושמד במהלך מלחמת המפרץ. למרות השנים שחלפו מאז, לא חל שינוי בדרך שבה צפויה ארה"ב להתמודד שוב עם איום הסקאדים. הקשיים והבעיות שהיו ב-1991, רלוונטיים גם ב-2003. אבל, ובכך עוסקת הכתבה הבאה, השינוי העיקרי הוא בגישה

נועם אופיר

750 גיחות נגד מקומות מיסתור אפשריים, 450 גיחות נגד מיתקני ייצור ותשתית, 215 גיחות נגד משגרים ניידים, כמה עשרות פשיטות חשאיות מוטסות, 15 צוותי קומנדו אמריקאיים, ארבעה כוחות קומנדו ממוכנים בריטיים, יותר מ-500 לוחמים וקרוב ל-20 הרוגים ושבויים מקרב היחידות המיוחדות של הצבא האמריקאי והצבא הבריטי - אלה הנתונים מאחורי המצוד של כוחות הקואליציה אחר משגרי הטק"ק העיראקיים במלחמת המפרץ ב-1991. התוצאה: אפס משגרי טק"ק מושמדים. לא בכדי הגדיר מפקד חיל-האוויר האמריקאי דאז, גנרל מריל מקפיק, את ההתמודדות עם הסקאדים ככישלון הגדול ביותר שלו.
גם היום, 12 שנים לאחר מבצע "סופה במדבר", בשעה שמלחמה נוספת במפרץ נראית כמעט ודאית, נחשב ציד הסקאדים במלחמת המפרץ לנקודה כואבת. למעשה, כבר ב-1991 הוא נחשב לכזה.
בשעה שעיני העולם נשואות לקראת "מלחמת המפרץ 2", כדאי וחשוב להיזכר בשיטות ובאמצעים - אלה שעבדו יותר ואלה שעבדו פחות - שהופעלו ב-1991. על אף השנים שחלפו מאז מבצע "סופה במדבר", באופן כללי לא חל שינוי רב בדרך שבה צפויה ארה"ב להתמודד שוב עם איום הסקאדים. הקשיים והבעיות שהיו ב-1991, רלוונטיים במרבית המקרים גם ב-2003. השינוי העיקרי הוא בגישה.

"מבצע עקרב" - התוכנית לכיבוש מערב עיראק

באופן מקרי, ביולי 1990, פחות מחודש לפני הפלישה העיראקית לכווית, ערך פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי, האחראי על איזור המפרץ הפרסי, תרגיל בשם "מבט פנימי 90". מטרת התרגיל היתה בחינת גירסה חדשה של תוכנית המלחמה האמריקאית להגנה על סעודיה. אם בעבר החשש היה בעיקר מפני איום סובייטי, הרי שהגירסה החדשה של התוכנית התמקדה באיום עיראקי.
לצורך התרגיל התבקש פיקוד המרכז להכין רשימת מטרות עיראקיות, "שיותקפו" במהלכו. מבין 293 מטרות לתקיפה, אפילו אחת לא היתה קשורה לטק"ק. חיל-האוויר האמריקאי, לעומת זאת, הגיש רשימה בת 218 מטרות, שכללה אמנם מטרות טק"ק, אך אלה הסתכמו בשבע בלבד.
מדוע זכה הטק"ק להתייחסות כה דלה בתיכנונים האמריקאיים? סיבה אחת, מבצעית באופיה, היתה היעדר מודיעין איכותי בנושא. המודיעין האמריקאי ידע פרטים מעטים בלבד על מערך הטק"ק העיראקי, הרכבו, דפוסי פעולתו והמקומות בהם בו הוא נמצא. בהיעדר מידע כזה, לא ניתן היה להגדיר מטרות לתקיפה.
אבל הסיבה העיקרית היתה בסיסית יותר: עבור הצבא האמריקאי לא נתפסו הסקאדים כאיום רציני. הסקאד נחשב למערכת נשק חסרת ערך ולא אמינה. בעיני המתכננים, הסקאדים היו מיטרד בלבד.
אבל עבור הפוליטיקאים בוושינגטון, הסקאדים היו הרבה מעבר למיטרד. הם חששו, כי עם פתיחת המלחמה במפרץ, ישתמשו העיראקים בסקאדים כאמצעי לגרירת ישראל לתוך המערכה. ההנחה המקובלת היתה, כי התקפת סקאדים על ישראל תביא בהכרח לתגמול ישראלי. במקרה כזה, עתידה של הקואליציה, שנבנתה בעמל רב על-ידי מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, היה מוטל בספק.
בשל לחץ של הדרגים הפוליטיים, העניקו המתכננים הצבאיים משקל גדל והולך לנושא הטק"ק בתוכניות המלחמה שלהם. נכון ל-20 בדצמבר 1990, כללה רשימת היעדים לתקיפה 13 מיתקנים הקשורים לנושא הטק"ק. אלה כללו משגרי טק"ק נייחים שנבנו במערב עיראק, בסיסים לוגיסטיים, מיתקני ייצור וכדומה. בשלב זה לא היתה בידי המתכננים כל שיטה לאיתור ולתקיפה של המשגרים הניידים. למעשה, איש לא ידע בוודאות כמה משגרים ניידים יש ברשות עיראק, ויכוח שעתיד להימשך גם לאחר המלחמה.
בעוד שגנרל נורמן שוורצקופף, המפקד העליון של כוחות הקואליציה במפרץ וצוותי התיכנון שלו בסעודיה, היו עסוקים בעיצוב תוכניות המיגננה וההתקפה במפרץ הפרסי, שררה בוושינגטון התחושה שהעניינים מתנהלים בקצב איטי מדי. התוכנית ההתקפית הראשונית, שהציג שוורצקופף בפני המימשל באמצע חודש אוקטובר, לא היתה מוצלחת, בלשון המעטה. בשעה ששוורצקופף עשה את דרכו בחזרה לריאד, יזם שר ההגנה דאז וכיום סגן הנשיא, דיק צ'ייני, תוכנית התקפית חלופית.
הרעיון המרכזי בתוכנית שפיתח הצוות של צ'ייני, תחת השם "מבצע עקרב", היה תקיפה ישירה של מערב עיראק על-ידי מספר דיוויזיות אמריקאיות. בבסיס תוכנית "עקרב" היה שיקול כפול. הראשון, שהתקפת פתע במערב עיראק תכניס את המשטר העיראקי להלם, שכן מדובר באיום פוטנציאלי על בגדד עצמה. התקווה היתה, שאפקט הרתעתי זה יביא להפלתו של משטר סדאם חוסיין. היה והמשטר יחזיק מעמד בכל זאת, הרי שנוכחות כוח קרקעי אמריקאי גדול במערב עיראק תשמש כמנוף להפעלת לחץ על מישטרו של סדאם - מה שעשוי לגרום לעיראק לסגת מכווית.
השיקול השני שמאחורי תוכנית "עקרב" נשען על חששו של צ'ייני מנושא הסקאדים ונועד למנוע מעורבות ישראלית במלחמה. כיבוש מהיר של מערב עיראק על-ידי ארה"ב, אמור היה לשלול מהעיראקים את היכולת לשגר טילים לעבר ישראל.

"סקאד סאנדיי" - כישלון מודיעיני צורב

המתנגדים לתוכנית "עקרב" - המתכננים של הצבא האמריקאי ובייחוד גנרל שוורצקופף - הגדירו אותה כ"תוכנית משוגעת". הם טענו כי לא תשיג את יעדיה ותחייב הסטת כוחות רבים, שיידרשו למיתקפה הישירה על כוחות הצבא העיראקי ובייחוד כוחות משמר הרפובליקה. הם המשיכו לדבוק בגישתם הבסיסית, כי הסקאדים הם מיטרד חסר חשיבות.
יחסם המזלזל של המתכננים לכל נושא הטק"ק נשען על ההערכה כי המודיעין יודיע להם מבעוד מועד על כל שיגור טיל סקאד. הערכה זו התבססה על שתי הנחות מודיעיניות, שהתגלו מאוחר יותר כשגויות. הראשונה, כי על-מנת שהטיל יהיה כשיר לפעולה, יש לתדלקו מחדש כל ארבעה עד שישה שבועות. על סמך נתון זה העריך המודיעין האמריקאי, כי ניתן יהיה לאתר את המשגרים כאשר יוחזרו לאיזור בגדד לתידלוק מחודש. מידע שמסרו הרוסים זמן קצר לפני המלחמה העלה, כי ניתן לתדלק את הסקאדים גם אחרי פרק זמן כפול מהמשוער.
ההנחה השנייה היתה שבשל רמת הסיכון הגבוהה הכרוכה בתידלוק הטיל, יש לבצעו בשטח פתוח, פעולה שצפויה לקחת כחצי שעה. בפועל, התמחו העיראקים בתידלוק מהיר של הטילים מתחת לרשתות הסוואה.
על בסיס שתי הנחות יסוד שגויות אלה, נעדר המודיעין האמריקאי את היכולת לזהות את משגרי הטק"ק קודם לשיגור. למעשה, העדות הראשונה למיקום המשגר היתה רק עם איתור יציאת הטיל על-ידי לוויני ההתראה המוקדמת של פיקוד החלל של ארה"ב, ה-DSP. שלב זה היה מאוחר מדי, שכן עד לאיתור מיקומו המדויק של מקום היציאה של הטיל, כבר מיהר רכב השיגור להתפנות מהשטח.
אם נזקקו כוחות הקואליציה לאירוע שישכנע אותם כי אינם ערוכים היטב להתמודדות עם הסקאדים, הרי שהוא התרחש ב-2 בדצמבר 1990, במה שידוע מאז כ"יום ראשון של הסקאדים" (SCUD SUNDAY).
באותו יום ערכו העיראקים שלושה שיגורי ניסוי של טילי סקאד. הראשון נתגלה שש דקות לאחר ביצועו, כלומר דקה אחת לפני שפגע בקרקע. שני השיגורים האחרים נתגלו רק לאחר שחתימת החום של הטיל נקלטה על-ידי לוויני ההתראה.
מה שהביך במיוחד את המודיעין האמריקאי היתה העובדה שעיראק הודיעה מבעוד מועד על כוונתה לבצע פעילות חריגה. מטוסים אזרחיים עיראקיים נתבקשו יום קודם לניסויים שלא לטוס באיזור מסוים, שהיה אותו איזור ממש בו בוצעה יממה אחר-כך סידרת שיגורי הטילים.
ההפתעה של ה-2 בדצמבר, בשילוב עם לחץ מוושינגטון, הביאו לכך שנכון ל-15 בינואר 1991, יום פקיעת האולטימטום שנתנה מועצת הביטחון לעיראק, כללה רשימת המטרות לתקיפה 43 יעדים הקשורים לטק"ק. לכאורה, מדובר בגידול משמעותי, אך בפועל, היו אלה 43 יעדים מתוך רשימה כוללת של 476 יעדים.

המשגרים שהותקפו היו אמצעי הונאה

ב-17 בינואר 1991 פתחו ארה"ב וכוחות הקואליציה במבצע "סופה במדבר". בין היעדים הראשונים שהותקפו היו משגרי הטק"ק הנייחים במערב עיראק. בוושינגטון ובסעודיה היו רבים שהניחו כי איום הטק"ק הוסר.
פחות מ-24 שעות אחר-כך השתנתה התמונה. סקאדים, או ליתר דיוק טילי "אל-חוסיין", החלו לפגוע בישראל. כל הטילים במטח הראשון, כמו גם במטחים הבאים, שוגרו ממשגרים ניידים. המשגרים הנייחים, כך התברר, היו לא יותר מאשר אמצעי הונאה.
הנזק של פגיעת הטילים בגוש דן ובחיפה אמנם לא היה גדול, אבל החשש הגדול בוושינגטון מפני תקיפה ישראלית הולכת וקרבה, היה מוחשי. ראשי המימשל האמריקאי מיהרו ליצור קשר טלפוני עם עמיתיהם בישראל ולהבטיח כי ארה"ב עושה כל שביכולתה כדי לעצור את הסקאדים. בפועל, התמונה היתה שונה.
בוושינגטון רווחה הדעה, כי גנרל שוורצקופף ואנשיו לא עושים די כדי להתמודד עם הסקאדים. כאשר צ'ייני וקולין פאוול, ראש המטות המשולבים, עברו על הדו"חות שהגיעו מסעודיה, הם הבחינו כי מעט מאוד משאבים וגיחות מופנים לטובת הניסיון לאתר ולהשמיד את משגרי הטק"ק הניידים של עיראק. צ'ייני, הידוע כאדם קר-רוח, איבד את שלוותו. מאוחר יותר יגיד פאוול כי היתה זו הפעם היחידה במהלך המלחמה בה ראה את שר ההגנה רותח מזעם. "לעזאזל, אני רוצה שיתחילו לטפל בבעיה הזו. אם מה שצריך הוא שאני אדבר ישירות עם שוורצקופף, אני אעשה זאת", צעק צ'ייני על פאוול והוסיף, "כל עוד אני מכהן כשר ההגנה, משרד ההגנה יעשה מה שאני אומר לו. המשימה בעדיפות הראשונה היא לשמור על ישראל מחוץ למלחמה". פאוול דאג להעביר את רוח הדברים לשוורצקופף.
ללחץ מוושינגטון היו מספר תוצאות. שוורצקופף נאלץ להקצות כלי טיס רבים יותר לטובת ציד הסקאדים במערב עיראק. לכאורה, מדובר בהקצאה נרחבת של משאבים - רבע מגיחות התקיפה של מטוסי ה-F-15E, רבע מגיחות התקיפה של מטוסי ה-F-16 המצוידים במערכת "לנטירן" להכוונת חימוש, שמינית מהגיחות של מטוסי ה-F-111, שבעה אחוזים מהגיחות של מטוסי ה-A-10 ועוד מספר גיחות רב של מטוסים אחרים - הוקצו לטובת איתור והשמדת משגרי הסקאד.
במהלך המלחמה כולה בוצעו 1,460 גיחות תקיפה, שתכליתן היתה "ציד סקאדים". מדובר באחוז קטן מאוד, מסך כולל של 41,310 גיחות תקיפה, שבוצעו במלחמה. בנוסף, יש לזכור, שבמרבית הגיחות במערב עיראק לא אותרו משגרים או ציוד נלווה ולכן תקפו המטוסים יעדים אחרים שכלל לא היו קשורים למצוד אחר הסקאדים.
הקצאת מטוסים רבים, לרבות מטוסי תקיפה איכותיים, לטובת ציד הסקאדים לא פתרה את הבעיה. מטוסי התקיפה התקשו לאתר את המשגרים הניידים, שהוסוו היטב. אם מוסיפים לכך את העובדה, שלמעלה מ-80 אחוז משיגורי הטילים התבצעו בלילה, עולה שאיתור משגרי טק"ק ניידים היתה משימה כמעט בלתי אפשרית.
כאשר כבר אותרו מטרות קרקעיות, התקשו הטייסים להבחין האם מדובר במשגר אמיתי, משגר דמה, או כלי רכב בעל חתימת חום דומה, כמו מכלית דלק. במרבית המקרים שבהם דיווחו הטייסים על פגיעה במשגרים, התגלו המטרות מאוחר יותר כמשאיות גדולות. ב-42 מקרים הצליחו צוותי-האוויר שפיטרלו בשמי מערב עיראק להבחין בשיגורי סקאדים, אבל רק שמונה פעמים הצליחו הצוותים לזהות את המטרה בצורה כזו שאיפשרה להם לנסות ולפגוע בנקודת השיגור.

הכוחות המיוחדים נכנסים לתמונה

ללחץ מוושינגטון היתה תוצאה נוספת, בעלת משמעות רבה על המשך הלחימה בסקאדים. עוד קודם לפרוץ המלחמה ניסה המפקד העליון של הכוחות הבריטיים במפרץ הפרסי, גנרל סר פיטר דה-לה-בלייר, לשכנע את שוורצקופף לאפשר ל"שירות האוויר המיוחד" הבריטי, ה-SAS, לפעול בעומק עיראק החל משלביה הראשונים של המלחמה.
ה-SAS, יחידת העילית של הצבא הבריטי, מתמחה מאז הקמתה, בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה, בביצוע פשיטות נועזות בעומק שטח האויב, בייחוד באזורים מדבריים. דה-לה-בילייר, בעברו לוחם ב-SAS ומפקד היחידה, טען כי כוחות ה-SAS שהוצבו במפרץ יכולים לשמש הן לאיסוף מודיעין איכותי והן לביצוע פשיטות, לרבות על יעדים הקשורים לסקאדים. שוורצקופף לא השתכנע. הוא סירב בכל תוקף לאפשר לכוחות קרקעיים להיכנס לשטח האויב קודם לראשית המיתקפה היבשתית המתוכננת. ה-SAS נותרו, לפיכך, מקורקעים בסעודיה.
ב-19 בינואר, לאחר מיתקפת סקאדים נוספת על ישראל, השתררה בוושינגטון תחושה, שתקיפה ישראלית בעיראק הינה בלתי נמנעת. בפועל, אכן כך היו הדברים. חיל-האוויר הישראלי היה במרחק שעות ספורות מביצוע תקיפה רחבה. מה שעצר את הפעולה היתה החלטה של ממשלת ישראל להמשיך במדיניות האיפוק ולראות האם האמריקאים יטפלו בבעיית הטק"ק כפי שהבטיחו שוב ושוב.
בשעה שהמתינו הטייסים הישראלים במטוסיהם לקבלת אור ירוק מהממשלה שהתכנסה באותה שעה בירושלים, העניק שוורצקופף אור ירוק משלו ל-SAS להתחיל ולפעול.
כוחות ה-SAS קיבלו יד חפשית בבחירת דרך פעולתם. מיפקדת היחידה הציעה שתי חלופות. הראשונה כללה כוח בן שמונה לוחמים, שיוחדר באמצעות מסוק לעומק שטח מערב עיראק ויפטרל רגלית בשטח. החלופה השנייה היתה חדירה קרקעית של טור ממונע, הכולל 12 רכבי "לנדרובר" וכ-30 לוחמים. בסופו של דבר, יושמו שתי החלופות בווריאציות שונות.
השלב הראשון בפעילות ה-SAS במערב עיראק היה החדרת שלושה צוותי סיור באמצעות מסוקי צ'ינוק. כל צוות סיור אמור היה להציב תצפיות על אחד משלושת נתיבי התנועה העיקריים במערב עיראק. שלושת הצוותים, שקיבלו את הכינוי "בראבו שתיים", נתקלו בקשיים רבים ולא הצליחו לבצע את משימותיהם תוך כדי שהם סובלים ממספר אבידות. עלילותיו של הצוות הצפוני, "בראבו שתיים-אפס", שסבל את האבידות הכבדות ביותר, הונצחו לאחר המלחמה ברב-מכר שכתב מפקדו, תחת השם הבדוי, אנדי מקנב.
בעוד צוותי "בראבו-שתיים" מתקשים לבצע את משימותיהם, הצליחו יותר ארבעת הכוחות הממוכנים. הכוחות חדרו לשטח עיראק החל מה-20 בינואר. במשך מספר ימים הוגבלה תנועתם לשטח מוגבל, מחשש שישראל תחליט לגמול על מיתקפות הסקאדים ותבצע בעצמה תקיפות במערב עיראק. הבריטים חששו שכלי הרכב של ה-SAS ייראו מן האוויר כמו משגרי סקאד.
ב-24 בינואר קיבל ה-SAS אישור לחדור עמוק יותר למערב עיראק. למרות שהצוותים לא הצליחו לאתר או להשמיד אפילו משגר סקאד אחד, הרי שהחל מה-26 בינואר לא שוגר אפילו טיל אחד מהשטח בו פיטרל ה-SAS.
בהמשך המלחמה המשיכו צוותי ה-SAS הממוכנים לבצע מספר רב של פשיטות על יעדים שונים במערב עיראק. במהלך משימות אלה השמידו הצוותים כמה כלי רכב שנחשדו תחילה כמשגרי טק"ק. מאוחר יותר התברר כי מרביתם היו משגרי דמה באיכות גבוהה מתוצרת מזרח-גרמניה. במהלך משימות אלה נפגעו מספר לוחמי SAS ולפחות אחד מהם נהרג.

"אני רוצה לדבר איתך על סקאדים"

בשעות הבוקר של ה-22 בינואר ביקש גנרל ווין דאונינג להיפגש באופן אישי וחשאי עם גנרל תומס קלי, מפקד אגף המבצעים במטה הכללי של צבא ארה"ב. "אני רוצה לדבר איתך על סקאדים", אמר ולא פירש. קלי השיב בחיוב.
דאונינג עמד בראש "פיקוד הכוחות המיוחדים המשולב" (JSOC), הגוף המפתח שיטות ואמצעים עבור מבצעים משולבים של הכוחות המיוחדים האמריקאיים. בפועל, אחראי גוף זה על ה-SMU, "היחידות למשימות מיוחדות" של הצבא האמריקאי, המתמחות בלחימה בטרור ובביצוע משימות רגישות במיוחד.
בראשית המשבר עם עיראק עסקו היחידות של JSOC, ובייחוד "כוח דלתא", היחידה ללחימה בטרור של הצבא האמריקאי, בתיכנון מבצעים שונים לחילוץ בני ערובה מערביים מכווית. עוד לפני שפרצה המלחמה, בספטמבר ובדצמבר, ביקשו דאונינג ומפקדו, גנרל קרל סטיינר, האחראי על כלל הכוחות המיוחדים בצבא האמריקאי, לאפשר ל-JSOC לבצע משימות מיוחדות בעומק עיראק וכווית, לרבות חטיפה של קצינים עיראקים בכירים, אך בכל המקרים התשובה שהתקבלה היתה שלילית.
כאשר החלו הסקאדים לנחות בישראל ועל רקע חוסר היכולת של כוחות האוויר להתמודד בהצלחה עם המשגרים הניידים, החל גנרל דאונינג לנסות ולקדם את הרעיון להשתמש בכוחות JSOC לביצוע מצוד קרקעי של המשגרים, בצורה דומה לזו שמבצע ה-SAS הבריטי. דאונינג הציע להקים מיפקדה קידמית בער-ער, בסיס נידח בקירבת גבול סעודיה-עיראק וממנה להחדיר באמצעות מסוקים כוחות קומנדו לעומק מערב עיראק. קלי הקשיב לתדריך של דאונינג, אך כעבור שעות אחדות, כאשר חזר על עיקרי הדברים בפני פאוול, השיב זה בשלילה ואמר שעוד לא הגיע הזמן להכניס לתמונה את JSOC.
בעוד חיל-האוויר האמריקאי ממשיך להקצות כוחות גדלים והלכים לטובת הניסיונות העקרים לאתר את משגרי הטילים ובשעה שלוחמי ה-SAS ממשיכים בפטרולים קרקעיים, לא פסקו שיגורי הסקאדים לעבר ישראל. השיא היה ב-25 בינואר, כאשר שמונה טילים שוגרו לעבר ישראל ועוד שניים לעבר סעודיה. אולם, מה שהכריע את הכף לטובת הכוח של דאונינג היתה דווקא הכותרת הראשית ב"וושינגטון טיימס" מה-28 בינואר. נכתב בה, כי תיסכול רב שורר בקרב אנשי "כוח דלתא" וצוות 6 של הקומנדו הימי על כך שמסיבות פוליטיות לא מאפשרים להם לפעול במערב עיראק, בעוד שה-SAS הבריטי פועל שם מזה מספר ימים בניסיון לאתר ולהשמיד משגרי סקאד. פאוול, שכלל לא ידע על כך שה-SAS קיבלו את אישורו של שוורצקופף לפעול במערב עיראק, רתח מזעם. בו ביום נתבקש דאונינג להכין עבור פאוול מצגת בנוגע ליכולות של JSOC לפעול נגד הסקאדים.
יומיים מאוחר יותר כבר העניק דאונינג תדריך אישי לפאוול ולצ'ייני. אחת ההצעות הראשונות של דאונינג ואנשיו היתה להפסיק ולהתרכז במשגרי הטילים. המטרה החשובה, לדברי דאונינג, היתה לעצור את שיגור הטילים ולא לפגוע במשגרים. המפתח, כפי שהסביר דאונינג לפאוול ולצ'ייני, הוא לפגוע במטרות תשתית המסייעות לפעילות המשגרים הניידים. מטרות אלה היו מיצבורי דלק, מערכות לוגיסטיות, ציוד תקשורת, כבישי גישה וכדומה. לגישה זו היה יתרון בולט: הרבה יותר קל לאתר מטרה נייחת כמו מרכז תקשורת, מאשר משגר נייד. וכך, במקום לשלוח צוותים מיוחדים שישוטטו זמן ממושך בעומק עיראק מבלי שימצאו דבר, ניתן לשגר אותם לפשיטות נקודתיות על יעדים שנבחרו מראש.
בסיום התדריך אישר צ'ייני לשלוח את JSOC למפרץ. הכוח כלל טייסת אחת של "כוח דלתא" וכוח מסוקים מחטיבת האוויר המיוחדת ה-160, "מתגנבי הלילה". מאוחר יותר, ב-14 בפברואר, התקבל אישור לשלוח טייסת שנייה של "כוח דלתא". בסך-הכל הועברו למפרץ כ-400 לוחמים מ-JSOC.
"גנרל, מתי תוכל לצאת לסעודיה?" שאל צ'ייני את דאונינג. "אנו יכולים לצאת הלילה", השיב דאונינג. פאוול, שידע כי שוורצקופף לא מתלהב מכוחות מיוחדים פנה לצ'ייני ואמר: "אתה יודע שנורם (שוורצקופף) לא רוצה לראות את החבר'ה האלה אצלו". צ'ייני לא חשב פעמיים. "לא איכפת לי מה נורם רוצה. היו לו שבעה ימים להפסיק את שיגור הטילים והוא לא הצליח. דאונינג יוצא לשם".

הלוחמים הונחתו באמצע הלילה

שעה לפני חצות של ה-30 בינואר, פחות מעשר שעות אחרי שהציג את התוכנית בפני פאוול, היו גנרל דאונינג וכוח JSOC בדרכם לסעודיה.
עם הצטרפות הכוחות המיוחדים האמריקאיים לציד הסקאדים, הוחלט על חלוקת עבודה ביניהם לבין ה-SAS, שכבר פעלו בשטח. כדי לייעל את הפעילות, הוחלט לחלק את "תיבת הסקאדים" (כך כונה השטח במערב עיראק, שממנו שוגרו הטילים) לשני חלקים. החלק הדרומי, הגדול יותר, שכלל את איזור H-2, כונה "סימטת הסקאדים" והיה באחריות ה-SAS. החלק הצפוני, שכונה "שדירת הסקאדים", כלל את איזור אל-קאים והיה באחריות הצוותים האמריקאיים.
החדירה הראשונה של צוות מ"כוח דלתא" התבצעה בלילה שבין ה-6 ל-7 בפברואר. כוח שמנה 16 לוחמים ושני כלי רכב, הוחדר לעומק עיראק באמצעות מסוקי MH-47 של חטיבה .160 את הכוח ליוו מסוקי MH-60 DAP חמושים וכן סופקה לו מטרייה אווירית של מטוסי קרב. שבוע מאוחר יותר הוחדרו צוותים נוספים מ"כוח דלתא" ומחטיבת הסיור ה-75, ה"ריינג'רס".
במהלך המלחמה ביצעו צוותי הקומנדו האמריקאיים כ-15 משימות בעומק עיראק במסגרת המאמץ לשבש את ירי הטק"ק. בשיא הפעילות שהו בשטח עיראק ארבעה צוותים מיוחדים, שכללו כ-50 לוחמים.
כל כוח קומנדו טיפוסי מנה לרוב כתריסר לוחמים, מרביתם אנשי "דלתא". כעיקרון, לפחות אחד הלוחמים היה איש STS, טייסות הטקטיקה המיוחדות של חיל-האוויר האמריקאי. תפקידו של איש ה-STS, פקח טיסה קרבי בהכשרתו, היה לתאם את הפעילות מול כוחות האוויר של הקואליציה.
הכוח הוחדר לעומק עיראק באמצעות מסוקי MH-60 ו-MH-47 מחטיבה 160, או מסוקי MH-53 מהכוחות המיוחדים של חיל-האוויר האמריקאי. הלוחמים הונחתו בשעות הלילה, לרוב לאחר שהמסוקים ביצעו כמה הנחתות דמה באזורים מרוחקים יותר, כדי להטעות את העיראקים לגבי מיקומו המדויק של הכוח. במרבית המשימות הועברו לשטח גם כלי רכב, בעיקר נגזרות צבאיות של טרקטרונים ורכבי שטח מסוג "האמר", שהותאמו במיוחד לצרכי הכוחות המיוחדים.
נוהל הפעילות של הצוותים על הקרקע היה להסוות עצמם בשעות היום ולנוע בשעות החשיכה. למרות שהצוותים היו חמושים בציוד שאיפשר להם לתקוף את היעדים בכוחות עצמם, לרוב בוצעו המשימות באמצעות הכוונת מטוסי תקיפה. במשך כל שעות היום פיטרלו מטוסי תקיפה מסוג A-10 מעל איזור מערב עיראק. בלילה החליפו אותם מטוסי F-15E, שצוידו באמצעי ראיית לילה מתאימים.
ההכוונה של המטוסים התבצעה באמצעות מערכת הקשר, אם כי סביר להניח שבחלק מהמשימות השתמשו לוחמי "דלתא" במצייני לייזר ניידים על-מנת להנחות בעצמם את החימוש המונחה שהטילו המטוסים.
ברוב המקרים הצליחו הכוחות לבצע את משימתם מבלי שהיה צורך לחלצם במהירות מהשטח. אבל לפחות פעמיים רק תושייתם של טייסי מטוסי התקיפה הבטיחה את חזרתם בשלום של הצוותים.
אחת הפעמים קשורה בסיפור שמאחורי ההפלה המוזרה ביותר במלחמה. לאחר המלחמה פורסם כי מטוס מסוג F-15E הצליח להפיל מסוק עיראקי באמצעות פצצה מונחית-לייזר. כיום כבר ידוע, כי התקרית התרחשה לאחר שמסוק עיראקי התקרב יתר על המידה לאחד מצוותי "דלתא". מטוס F-15E, שסייע לכוח בתקיפת המטרות, הפיל את המסוק ובכך איפשר לכוח להמשיך בפעילותו החשאית.
המקרה השני היה אף הוא לא שיגרתי. גם הפעם יצא טייס F-15E לעזרתו של צוות "דלתא", שנקלע לסכנה. ארבעה לוחמי "דלתא" התגלו על-ידי חיילים עיראקים, שנעו בתשעה כלי רכב משוריינים. מטוס F-15E, שטס מעל לכוח, החליט שלא לפתוח באש בשל הקירבה הרבה בין כלי הרכב העיראקיים ללוחמים האמריקאים. במקום זאת, נהג הטייס בדרך מקורית. הוא הדליק את אורות כני-הנסע של המטוס וצלל במהירות לעבר העיראקים. עבור העיראקים היתה זו ודאי חוויה מפחידה. לפתע, באמצע הלילה, הבחינו בחפץ מואר, שהתקרב אליהם במהירות שיא תוך השמעת רעש אדיר. אין פלא, שהם מיהרו להימלט. ובזמן שהעיראקים נסו על חייהם, הצליח מסוק חילוץ אמריקאי לנחות בקירבת הכוח ולחלצו מהאיזור.

את מה תקף הבלק-הוק החמוש?

במסגרת המאמצים לייעל את הלחימה במשגרי הטק"ק, החליט פיקוד הכוחות המיוחדים להכניס לשימוש מערכת נשק מסווגת, שלא הופעלה עד אז באופן מבצעי. ה-MH-60 DAP, המוכר גם בכינויו הלא-רשמי AH-60, פותח בשלהי שנות ה-80 לפי דרישתם של הכוחות המיוחדים.
עד אז, המסוק החמוש היחיד שהפעילו הכוחות המיוחדים היה ה-AH-6, מסוק תקיפה קל חמוש בשני מקלעים וכוורות רקטות. מאחר ומסוקי תקיפה סטנדרטיים, דוגמת האפאצ'י, אינם מתאימים במאפייניהם לצרכים הייחודיים של הכוחות המיוחדים, הוחלט להתאים את מסוק ה-MH-60, הגירסה למשימות מיוחדות של הבלק-הוק, למשימות תקיפה.
התוצר של התוכנית, ה-MH-60 DAP, הוא אחד ממסוקי התקיפה החמושים ביותר. המסוק חמוש בשני מקלעים סטנדרטיים המותקנים גם בגירסה הלא חמושה, אך לאלה נוספו שני תותחי 30 מ"מ מהסוג בו מצויד מסוק האפאצ'י, כוורות רקטות וכן טילי אוויר-קרקע ואוויר-אוויר. בין השאר, הותאם המסוק לנשיאת טילי סטינגר, הלפייר ואפילו מייבריק.
התאריך המדויק שבו בוצעה פשיטת ה-MH-60 DAP אינו ידוע, אבל במהלכה הושמד, מה שנראה היה בתחילה, כמשגר סקאד. כאשר הצוות שב ממשימתו, הוא מיהר להראות את סרט הווידיאו לדאונינג. בסרט נראה היטב משגר סקאד בכוונת המסוק, כשחייל עיראקי רץ לידו. שניות ספורות אחר-כך נעלם המשגר בפיצוץ מרהיב.
דאונינג מיהר לטלפן לשוורצקופף. "הם דפקו כמה סקאדים", אמר בהתלהבות. שוורצקופף נשמע אדיש וספקן. דאונינג, שידע שמדובר ברגע מכריע מבחינת פעילות הכוחות המיוחדים נגד הסקאדים, ביקש שיארגנו לו מטוס למיפקדה הראשית בריאד. שלוש וחצי שעות אחר-כך הופיע דאונינג יחד עם אחד הטייסים שביצעו את התקיפה במשרדו של שוורצקופף.
בשעה ששוורצקופף צפה בסרט, שהו עימו דאונינג, טייס הבלק-הוק וכן גנרל בסטר גלוסון, מפקד המערכה האווירית. לדברי דאונינג, לאחר ששוורצקופף ראה את הסרטון הקצר, הוא התחיל לקפץ בחדר מרוב שמחה. "לעזאזל", אמר שוורצקופף, "זה היה טיל סקאד. מאיפה השגתם את זה?"
בדיעבד ידוע, כי אף משגר טק"ק לא הושמד במהלך המלחמה. אם כך מה הותקף על-ידי מסוק הבלק-הוק באותה גיחה? מצפייה בסרטון שצילם המסוק נראה בבירור משגר סקאד, מה שמחזק את ההשערה שמדובר בדגם מדויק של משגר, ששימש לצרכי הונאה, ככל הנראה אחד מהדגמים המזרח-גרמניים.
בהמשך המלחמה ביצעו מסוקי ה-MH-60 DAP עוד מספר גיחות תקיפה, שזכו לכינוי "ריצות הרעם". המספר המדויק של הגיחות, כמו גם התוצאות שהושגו במהלכן, נותרו בעלטה. על מידת ההצלחה של ההפעלה הראשונה של הבלק-הוק החמוש ניתן ללמוד מהעובדה שקליפטון וולקוט, מי שהיה קצין הפרויקט של הבלק-הוק החמוש בחטיבה 160 ושהיה אחראי על תיכנון וביצוע מרבית משימות התקיפה במלחמה, זכה לאחריה בעיטור "כוכב הכסף", אחד העיטורים הגבוהים ביותר בארה"ב. אותו וולקוט נהרג שנתיים מאוחר יותר לאחר שמסוק ה-MH-60 שלו הופל במהלך פשיטת הנפל בסומליה, שהונצחה בסרט "בלק-הוק דאון".
לפעילות של הכוחות המיוחדים היה גם מחיר, אם כי בשל רמת הסודיות הגבוהה הוא הוסתר במשך זמן רב. ב-21 בפברואר נפצע קשה לוחם "דלתא", סמל פטריק הארלי, שנפל ממצוק בעיצומה של משימה לאיתור משגרי טק"ק. הארלי נמנה עם מייסדי כוח "דלתא" ונטל חלק במרבית פעילויותיו בעבר, לרבות כמפקד צוותי הצלפים של היחידה בעת הפלישה לפנמה ב-.1989
למרות מזג-האוויר הסוער ששרר באותה עת וחרף הימצאו של הכוח בעומק שטח האויב, נשלח מסוק MH-60L מחטיבה 160 כדי לחלץ את הארלי ושני חבריו לצוות. כפי שנכתב מאוחר יותר בציונים לשבח של צוות-האוויר, המסוק טס בעלטה מוחלטת ובראות אפסית לעומק שטח האויב כשהוא מתחמק בדרך ממערכות נ"מ רבות. לשם כך נאלצו טייסי המסוק, צ'ארלס קופר ומייקל אנדרסון, לטוס בגובה של מטרים ספורים במהירות של כ-220 קמ"ש. בתנאי ראות רגילים מדובר בטיסה מורכבת, אבל בתנאים ששררו באותו לילה מדובר היה במשימה הגובלת בהתאבדות.
למרות כל הקשיים הצליח ה-MH-60L להגיע לנקודה בה שהו שלושת לוחמי "דלתא" ולחלצם מהשטח. הדרך חזרה למינחת ער-ער נעשתה באותה טכניקת טיסה. אבל, כאשר התקרב המסוק למינחת, הוא נקלע לסופת חול קשה. פעמיים ניסה הצוות לנחות, אך בלא הצלחה. בניסיון השלישי איבד הצוות את ההתמצאות והמסוק פגע במהירות רבה בקרקע. לא היו ניצולים.
בתאונת ה-MH-60L נספו שבעה לוחמים - שלושה אנשי "דלתא" וארבעת אנשי צוות-האוויר. מאחר והתאונה התרחשה בעיצומה של משימה מסווגת, היא אינה מופיעה ברשימה הרשמית של האבידות הקרביות במלחמה במפרץ. העובדה שהמסוק התרסק בשטח סעודיה, איפשרה להסוות את התאונה כתאונת אימונים.

הצלחה או כישלון?

על רקע האמצעים הרבים שהושקעו בנושא והמחיר ששילמו ארה"ב ובריטניה במהלך "ציד הסקאדים", מתבקשת השאלה הקלאסית: האם הושגה המטרה? השאלה היא איך מנסחים את המטרה. אם בוחנים את התוצאות לפי מספר המשגרים שהושמדו, הרי התוצאה היתה כישלון מוחלט.
למרות שצוותי-האוויר דיווחו על השמדת כ-80 משגרים וצוותי הקומנדו הקרקעיים דיווחו על כ-20 משגרים מושמדים נוספים, קבע דו"ח של סוכנות המודיעין של משרד ההגנה האמריקאי, ממארס 1991, כי "למרות למעלה ממאה דיווחים על השמדת טק"ק, מקורות מודיעין לאומיים לא הצליחו לאשר בוודאות אף אחד מהם".
אבל אם בודקים את דפוס הפעולה של הסקאדים במהלך המלחמה, ניתן לראות מגמה מובהקת של ירידה ככל שהמלחמה התמשכה. בסך-הכל, נורו במהלך מלחמת המפרץ 89 טילי סקאד על נגזרותיהם השונות. הטילים נורו לעבר ישראל, סעודיה ובחריין. 33 מהטילים שוגרו במהלך שבעת הימים הראשונים של המלחמה והיתר במהלך 36 הימים הבאים. בעוד שבשבוע הראשון הסתכם הממוצע היומי ב-4.7 שיגורים ליום, הרי שבהמשך המלחמה ירד הממוצע ל-1.5 שיגורים ביום. רק לקראת סוף המלחמה הצליחו העיראקים להגביר מעט את מספר הטילים ששוגרו, אך הירי נותר לא מדויק. כמו כן, אם בוחנים את דיוק הפגיעה של הטילים שנורו לעבר ישראל, מגלים כי ככל שהמלחמה התקדמה, כך יותר ויותר טילים נחתו באזורים לא מיושבים, הרחק מריכוזי אוכלוסין.
מה, אם כך, היתה תרומתו של "ציד הסקאדים הגדול" ובעיקר של פעילות הכוחות המיוחדים בשיבוש פעילות הסקאדים העיראקיים במלחמה? קשה להשיב על כך תשובה חד-משמעית. אין ספק, כי נוכחותם של כוחות בריטיים ואמריקאיים בעומק מערב עיראק חייבה את העיראקים להשקיע מאמצים רבים בהסתרת המשגרים ובניודם ממקום למקום. עובדה זו הפריעה בוודאי ליכולת של העיראקים לשגר מטחים מדויקים גדולים וחייבה אותם לשגר מאזורים שלא הוכשרו לשם כך, מה שגרם לירידה בכושר הדיוק של הטילים.
חשובה לא פחות היא המשמעות הפוליטית של הפעילות. העובדה שהאמריקאים והבריטים היו מוכנים להפעיל כוחות מיוחדים בעומק שטח עיראק ואף לאבד חיילים תוך כדי כך, העידה כי הם מתייחסים לנושא הסקאדים בכובד ראש. אפילו שוורצקופף, שתחילה התייחס בזלזול לסקאדים ונאלץ לקבל את הכוחות המיוחדים כמעט בכפייה, לא נזקק לזמן רב בכדי להכיר בתרומת "ציד הסקאדים" להצלחת המלחמה.
במהלך השבוע הראשון של מארס 1991, ימים ספורים לאחר הפסקת האש, טס שוורצקופף לקירבת הגבול עם עיראק, כדי להביע את הערכתו לאנשי הכוחות המיוחדים. בין השאר, ביקר שוורצקופף גם בבסיס ער-ער בו שהו הכוחות של JSOC, לרבות שתי הטייסות של "כוח דלתא".
"מה שעשיתם לא הולך להתפרסם לעולם ואנחנו לא יכולים לחשוף אותו בפומבי", אמר שוורצקופף ללוחמים, "אבל אתם שמרתם על ישראל מחוץ למלחמה".

עוד באותו מדור

אבירי הדרום

טייסת "אבירי הצפון", אחת מטייסות ה-F-16, פרסה לאחרונה למשך ימים אחדים לעובדה, הבסיס הדרומי ביותר של חיל-האוויר. המטרה: דימוי מצב מלחמה. רחוק מבסיס האם הצפוני, תירגלה הטייסת שורה של תקיפות ויירוטים, ביום ובלילה, בעומק שטח האויב ובלוח-זמנים הדוק וצפוף

מר בטיחות

שלוש הפלות של מטוסי מיג-21 במלחמת יום-הכיפורים וחברים רבים שאיבד בתאונות טיסה, הביאו את סא"ל (מיל') רז, נווט קרב, להחלטה שהוא רוצה לראות את הדברים מצידם השני. הוא התמנה לחוקר במינהל הבטיחות וביקורת איכות (מבק"א) של חיל-האוויר ועד היום ביצע כ-600 חקירות, מתוכן של 400 תאונות מבצעיות. הוא איש מילואים פעיל, יועץ בטיחות ב"אל-על", וחוקר ראשי במינהל התעופה האזרחית. "אני מאמין בבטיחות בטיסה כדרך חיים", מסביר רז