בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 147 (248) 01/10/02

כתבות

נבי יושע - הסיפור שלא סופר

הקרב לכיבוש מצודת נבי-יושע הוא אחד הקרבות המוכרים של מלחמת העצמאות, אולם רק בודדים יודעים כיצד הוכרע בסופו של דבר. אחרי שלושה נסיונות עקובים מדם לכיבושה, לוחמי חטיבת "יפתח", שנכנסו בבוקר ה-17 במאי 1948 למצודת נבי-יושע, גילו להפתעתם מצודה נטושה. הניסיון הרביעי צלח ללא התנגדות. שנים לפני שחיל-האוויר פיתח את תורת הלחימה הלילית, הצליחו טייס ומטילן מטייסת הגליל לנווט מטוס אוסטר בודד בלילה חשוך אל המצודה ובעזרת פצצות תבערה פרימיטיביות הכריעו את הקרב

רן רוזנברג

בעודי נשען על חומת מצודת נבי-יושע המעטרת את פיסגת הרי נפתלי שבגליל העליון, מחזיק בזהירות מחשב נישא, חולף מעלי זוג מטוסי F-16. אני מתיישב על סלע גדול, מדליק את המחשב ומתחיל לכתוב. למה דווקא שם? התשובה פשוטה. ישנן כתבות שאי אפשר לכתוב מהמשרד, או מכל מקום אחר שהוא לא השטח עצמו בו התרחשו האירועים. הפצצת מצודת נבי-יושע מהאוויר היא ללא ספק כתבה מהסוג הזה. היום, 54 שנים אחרי שנכבשה המצודה, הכל נראה שקט; הנוף הפסטורלי והאוויר הנקי. רק שלט לסימון "שביל הפלמ"ח" ואנדרטה לזכרם של 28 מלוחמי הפלמ"ח שנהרגו בקרב מעידים על המאבק הקשה שהתרחש כאן.
את סיפור הקרב ההירואי על כיבוש מצודת נבי-יושע מכירים רבים מאוד. או לפחות חושבים שהם מכירים. ארבע פעמים הסתערו כוחות הפלמ"ח על המצודה. בשלוש הפעמים הראשונות כשלו מבצעי הכיבוש. בפעם הרביעית הצליח המבצע - מתברר שחיילי המשמר הערבים נסו, כשהם מותירים מאחוריהם את המצודה השולטת החשובה ביותר בגליל העליון נטושה. מה השתנה בפעם הרביעית? השמיים. מטוסי F-16 המסיימים זה עתה אימון בצפון, נראים כעת כנקודות קטנות ושחורות הנבלעות באופק. לפני 54 שנים, אותן נקודות קטנות ושחורות היו מטוסי אוסטר קלים של טייסת הגליל, שנודעו בכינוים "פרימוסים", רק שהם לא היו במהלך אימון.

החלטה "בן-גוריונית"

תחילת שנת 1948. אופיו ההררי של הגליל והריחוק הגיאוגרפי מבסיס שדה-דב, שם ישבה "טייסת א'", היקשו על טייסי שירות-האוויר בביצוע משימותיהם השונות. המשימות התרכזו בסיורים והספקת ציוד ומזון לישובים היהודיים הנצורים, אליהם לא ניתן היה להגיע בכל דרך אחרת. הדרדרות המצב הביטחוני בגליל וריבוי ההתקפות על הישובים באותה תקופה חייבו את שירות-האוויר לשפר את הסיוע לחטיבת גולני, שהוקמה באותה עת והופקדה על ביטחון הגיזרה.
לאחר שנפתחה טייסת הנגב במארס אותה שנה והוקם עבורה בסיס קבע בסמוך לקיבוץ ניר-עם שבצפון-מערב הנגב, גבר הלחץ במטה השירות ובקרב הטייסים בני הצפון להקים בסיס דומה גם בגליל. בין מובילי המהלך היה גם אל"מ (מיל') משה פלד, מראשוני טייסי חיל-האוויר ולימים מפקד בסיס חיל-האוויר חצור וממקימי בסיס לוד. את שירותו הצבאי התחיל בפלמ"ח בהכשרה בקיבוץ רמת-יוחנן, אולם מאוחר יותר יצא לקורסי דאייה ובשנת 1938 היה בקבוצה הראשונה שהחלה את קורס-הטיס של חברת "אווירון". ערב מלחמת העצמאות התכוון פלד לטוס לאנגליה כדי להוציא רשיון-טיס מסחרי, אלא שאז פרצה המלחמה.
"המצב בגליל באותה העת היה קשה מאוד. כחבר קיבוץ בית-קשת, ששבעה מחבריו נהרגו בקרבות ההגנה על הישוב, לא יכולתי לסבול את חוסר האונים וחוסר היכולת שלנו לסייע ללוחמים המרוחקים. טיסה ממוצעת משדה-דב אל הגליל וחזרה ארכה כשעתיים ואיפשרה לנו שהייה של כשעה לכל היותר מעל המטרה".
מטה שירות-האוויר השתכנע בנחיצות המעבר והוחלט כי כמה מטוסים יעברו לשדה-התעופה הבריטי במחניים ויופעלו משם בכפוף למטה חטיבת גולני. תקופת מה מאוחר יותר, כאשר מטה החטיבה עבר ליבנאל סמוך לכינרת ולנוכח העובדה כי שדה-התעופה במחניים היה חשוף לפגיעת ארטילריה סורית, הוחלט להקים גם בסיס ביבנאל. במקום הוכשר מסלול באורך אלף מטר וברוחב 60 מטר והמושבה העמידה כמה מבני מגורים לרשות השדה. כך, בחמישה באפריל 1948 עברה טייסת הגליל לבסיס יבנאל.
פחות מחודש אחרי הקמת הטייסת נהרג מפקדה, דניאל בוקשטיין, והפיקוד הועבר לידיו של משה פלד. "הנסיבות, הצורך והיוזמה הם שהביאו אותנו ליבנאל", אומר משה פלד. "הקמת טייסת הגליל ביבנאל היתה במובנים רבים החלטה 'בן-גוריונית' שהשפיעה רבות על מהלך מלחמת העצמאות בצפון. הגענו לשטח ולא ידענו מה בדיוק ניתן להפיק מהמטוסים הקלים. בהתחלה ביצענו רק טיסות סיור והובלת מפקדים. אחר-כך גילינו שאפשר גם להטיל פצצות ולירות עם מכונות ירייה דרך הדלת. בשלב מסוים גם ערכנו טיסות פינוי של פצועים. הנסיבות הקשות הן שהכתיבו את שיגרת העבודה. בדיעבד, אחרי שרכשתי ניסיון ומקצועיות, הבנתי עד כמה מסוכנות היו הפעולות שביצענו. באופן אירוני, היתרון שלנו היה בהיותנו לא מנוסים, לכן הרשינו לעצמנו לעשות דברים שלא ייעשו".
מספר שבועות קודם-לכן גובשה במטה הכללי "תוכנית ד'". תוכנית זו התוותה את דרך הפעלתם של כל כוחות צה"ל השונים לקראת פינוי הבריטים מארץ-ישראל. המשמעות המרכזית של התוכנית, בשונה מתוכניות קודמות, היתה נטילת יוזמה התקפית אקטיבית כנגד האויב. בבסיסה נקבעו שני יעדים עיקריים: הראשון, השתלטות על כל השטחים שניתנו למדינת היהודים בארץ-ישראל בהתאם לתוכנית החלוקה של האו"ם. השנייה - השתלטות על כל השטחים האסטרטגיים.
"בתוכנית ד' הוגדר מפורשות שיש להשתלט על מצודת נבי-יושע בכל מחיר", מסביר יהודה דקל, מלוחמי הגדוד השלישי של חטיבת "יפתח" ומי שחוקר את תולדות המצודה מיום בנייתה ועד לכיבושה. "במסגרת יציאתו של הצבא הבריטי מארץ-ישראל נמסרה מצודת נבי-יושע ב-15 באפריל, לידי הערבים, בטענה כי עמדות המפתח יחולקו בין הניצים לפי ריכוז הישובים באיזור. מיד עם מסירת המצודה לכוחות הערביים, ככל הנראה לאנשי 'צבא ההצלה' של קאוקג'י, ירדה ממטה ההגנה פקודה ברורה למפקד חטיבת גולני שיש לארגן התקפה על המצודה עוד באותו לילה.
"אנשים רבים שואלים אותי, מדוע היה חשוב כל כך לכבוש את מצודת נבי-יושע ולדפוק את הראש בקיר", אומר דקל. "התשובה פשוטה - מי שיושב במצודת נבי-יושע הוא בעל-הבית על אצבע הגליל ודרום לבנון. החשיבות האסטרטגית של המצודה היא מעל לכל שיעור, גם במונחים מודרניים".
הניסיון הראשון לכיבוש המצודה נכשל. פעולת הבזק המאולתרת התבססה על התקדמות של שלושה אוטובוסים משוריינים ועוד רכב מיוחד לפריצת שער המצודה. עקב תקלה טכנית נדלקו פנסי אחד האוטובוסים והשיירה כולה נחשפה. כמה שניות לאחר-מכן נפתחה לעברם אש-תופת, שגרמה למותם של ארבעה לוחמים.
מצבו הקשה של הישוב היהודי בהרי נפתלי החמיר; מצוקת המים ומלאי האספקה שהדלדלה חייבו הגשת עזרה דחופה. הוחלט בשנית, שיש לכבוש את מצודת נבי-יושע. תאריך היעד נקבע ל-20 באפריל, כך שלגדוד השלישי, עליו הוטלה המשימה, היה זמן רב להתכונן. ואכן, התיכנון היה קפדני ומפורט.
יום לפני-כן, בבוקר ה-19 באפריל, ערכה טייסת הגליל גיחת צילום של המצודה ובשעות הצהריים היו מונחים לפני מפקד הגדוד השלישי, שמואל (מולה) כהן ז"ל תצלומי-האוויר. בעזרת תצלומים אלו ובעזרת חומר מודיעיני נוסף בנה קצין המודיעין החטיבתי מודל מדויק של המצודה. לפני היציאה לקרב, התארגנו הכוחות הלוחמים בקיבוץ חולתה, שם קיבלו תדריך מפורט, כמעט אישי. תוכנית הקרב כללה שני כוחות נפרדים: האחד יתקדם מכיוון דרום ויביים התקפה גדולה ככל האפשר, כדי למשוך את מלוא תשומת-הלב. כוח שני, קטן יותר, יתקרב בהסתר מצד הוואדי הצפוני - צד שנחשב "שטח מת" עבור היושבים במצודה. כוח זה יחתוך בשקט את הגדר ויניח חומר נפץ ליד קיר הבטון כדי לאפשר למחלקת הפורצים לחדור פנימה.
לרוע המזל, גם הניסיון השני כשל. הלוחמים, שסירבו לסגת בלי לחלץ את חבריהם הפצועים, נפגעו בזה אחר זה. בסופו של דבר ניתנה הוראה כללית לסגת, אלא שגם הנסיגה לא התנהלה בצורה מסודרת.
"למחרת קיבלנו ממטה החטיבה הוראה לצאת לסיור באיזור", מספר משה פלד, כשהוא מעיין בספר הטיסות האישי שלו, אותו הוא שומר עד היום. "ה-20 באפריל 1948. שעה 14:00, סיור מעל נבי-יושע. אני זוכר שטסנו סביב המצודה משך שעה וחצי בניסיון לאתר את הלוחמים שנסוגו ולא חזרו. לצערנו, לא מצאנו איש".

סיוט מפחיד

ב-15 במאי, כחודש לאחר הניסיון האחרון לכיבוש נבי-יושע, החלה פלישתם של צבאות-ערב הסדירים לארץ-ישראל. על-פי תוכנית הפלישה היה על צבאות סוריה ולבנון לפלוש לאיזור הצפון, מחיפה ועד מטולה ולכבוש אותו. כוחות חטיבת "יפתח" ריכזו מנגד את מאמצי בלימת הצבא הלבנוני בגיזרת מלכיה וקדש. כיבוש נבי-יושע קיבל עדיפות עליונה.
להתקפה על נבי-יושע הקצה יגאל אלון ז"ל, מפקד חטיבת "יפתח", את אחת הפלוגות של הגדוד השלישי. שעת ה'שין' נקבעה ללילה שבין ה-15 ל-16 בחודש. לאור הנסיונות הקודמים, הוחלט שהפעם תבוצע הפריצה למצודה מכיוון דרום. על החבלנים הוטל להתקדם בחסות החשיכה אל תוך כפר נבי-יושע הנטוש, לפוצץ את גדרות המצודה ולפרוץ בה פירצה. שתי כיתות אחרות יעמדו בכוננות ויחכו לאות כדי לפרוץ לבניין עצמו. במקביל נקבע, כי לפני ההסתערות ימטירו זוג תותחי 20 מ"מ אש על המצודה לריכוך ההגנה. בבוקר ה-15 במאי יצא לדרך המבצע השלישי לכיבוש המצודה. ההתחלה היתה מבטיחה.
"הסתתרנו במחפרות קטנות בינות לסלעים במרחק 200 מטר מגדרות המצודה וחיכינו לרדת החשיכה", מתאר מנחם נווה, אחד מלוחמי הגדוד השלישי שהיה באותו מבצע. "שעת השין הגיעה. תותחי הנ"מ פתחו בהרעשה כבדה והפגזים הנותבים נראו כמיפגן-זיקוקין. מיד אחר-כך פרצנו לכפר הנטוש ומשם התקדמנו אל הגדר. אלא שאז, להפתעתנו, גילינו שבין הגדר ובין קיר המצודה הציבו הערבים כתריסר שורות של קונצרטינות-תיל. חיתוך התיל לא היה בא בחשבון מפאת קוצר הזמן ובידינו היו רק ארבעה צינורות-נפץ לפיצוץ גדרות. החלטנו להשתמש בחומר-הנפץ שנועד לפריצת החור בחומה כדי להרוס את הגדרות והודענו בקשר שידאגו לאספקה של חומר-נפץ נוסף. השלכנו את כל תיקי-החבלה על הגדרות, סך-הכל כ-80 קילוגרם של חומר-נפץ וכשהגענו אל החומה נותרנו בידיים ריקות. כל אותה עת הערבים ירו עלינו כמו משוגעים ומחוסר ברירה נסוגונו אל הרכס שמדרום למצודה והתבצרנו שם עד רדת החשיכה. זה לא היה פשוט. ההר, שלא כמו היום, היה מכוסה בשיחים, קוצים ואבנים.
"ההמתנה בשטח היתה קשה. כל אחד מאיתנו ידע איפשהו, עמוק בפנים, שאולי הוא יהיה הבא בתור. שאולי יהיה זה הוא שלא יחזור משדה הקרב". מנחם עוצר. עיניו נוצצות וקולו השקט רוטט מעט. כעבור רגע הוא ממשיך: "נבי-יושע היתה בעבור רבים מאיתנו סיוט מפחיד. ידענו ש-26 לוחמים כבר קיפחו את חייהם בנסיונות הקודמים ושהמצודה מצוידת היטב". בבוקר אותו היום, לאחר שנכשל ניסיון הכיבוש בלילה, קרא אליו יגאל אלון ז"ל את משה פלד, שהיה כבר מפקד טייסת הגליל. זאת לאחר שהורה למפקדי הכוחות בשטח להישאר בעמדותיהם ולהיערך להתקפה נוספת בלילה, שתכלול גם הפגזה של תותחים והפצצה מהאוויר.
"הגעתי אל מטה החטיבה במושבה ראש-פינה וניגשתי אל יגאל", מספר פלד. "יגאל פתח ישר לעניין ואמר לי: 'מצב הלוחמים בכי רע. חומרי-הנפץ נגמרו וצריך לטוס למטה בתל-אביב ולהביא חדשים. אנחנו מוכרחים לעצור את הלבנונים. חיילי הגדוד השלישי על סף אפיסת כוחות ואני רוצה שתטוסו בלילה, תרדו מעל נבי-יושע ותפילו לתוך חצר המצודה את הפצצות. אין ברירה אחרת".
כאמור, זאת הפעם הראשונה בה נתבקשה טייסת הגליל לסייע באופן אקטיבי לכיבוש המצודה. אי-אפשר שלא לתהות מדוע לא נעשה שימוש כזה בנסיונות הקודמים. "באותם הזמנים לא היה מקובל לחשוב על חיל-האוויר כחיל מסייע התקפית אלא כחיל מסייע לוגיסטית", מנסה להסביר יהודה דקל. "לוחמי החטיבה חונכו על טהרת החי"ר. הם סמכו קודם כל על עצמם וייאמר לזכותם שהם היו לוחמים מעולים. האבידות הרבות ומוראל הלוחמים שנפגע הם ששינו את פני הדברים".

ניווט לאור המדורות

ליל ה-16 במאי היה לילה ללא ירח והישובים העבריים כיבו את האורות כדי שלא לחשוף עצמם להתקפות הערבים. הגליל כולו עטה חשיכה מוחלטת. משה פלד מצא עצמו, כמו בפעמים רבות אחרות, נקרע בין המציאות הקשה בשטח לבין האמצעים העומדים לרשותו. הפתרונות שנדרשו ממנו היו לעיתים בלתי אפשריים, אבל המציאות לא הותירה ברירה.
"התשובה הראשונה שלי היתה שלילית. אמרתי ליגאל שזה טירוף ושאין סיכוי שנטוס בלילה נטול ירח ושגם אם נצליח לטוס, אין סיכוי שנאתר את המצודה. בסוף השיחה השתכנעתי בחשיבות ההפצצה ואמרתי ליגאל שנעשה את זה. עוד לא ידעתי איך בדיוק נטוס לשם, אבל החלטתי שאת המשימה הזאת אנחנו מבצעים. הבעיה הראשונה היתה להצליח לנווט בלילה חשוך, ללא מכשירים. הבעיה השנייה שעמדה לנגד עינינו היתה כיצד לאתר את המצודה ולהטיל לתוכה את הפצצות".
כשחזר פלד לטייסת, ניגש בראש וראשונה אל אברהם בלאטיטה, שהיה המטילן הוותיק ביותר בטייסת ומהוותיקים בחיל. בלאטיטה (73) התגייס לפלמ"ח בשנת 1946, שלוש שנים אחרי שעלה לארץ מפולין. בתחילת הטירונות הוזמן להצטרף למחלקת-הטיס של הפלמ"ח ונשלח לקיבוץ נען. עיוורון צבעים קל מנע ממנו להתקדם כטיס והוא עבר הסבה למטילן.
"ישבנו יחד וחשבנו איך להוציא לפועל משימה מסובכת כל כך", אומרים פלד ובלאטיטה. "האמצעים שעמדו לרשותנו היו אפסיים. מטוסי האוסטר לא היו מצוידים במכשירי ניווט, שלא לדבר על אמצעים לראיית לילה. לא התאמנו בצורה מסודרת בטיסות לילה ואת הניווטים היינו מבצעים לפי קו האופק, שלא קיים בלילה".
הפיתרון שגיבשו פלד ובלאטיטה היה מורכב וכלל מספר שלבים. "נדרשנו להרבה מקוריות ואילתורים", הם ממשיכים. "כדי להתגבר על בעיית הניווט עד להרי נפתלי ביקשנו מיגאל אלון שיורה לכוחות שהיו פזורים בעמק החולה ובאצבע הגליל להדליק מדורות בנקודות-ציון ידועות מראש. כך יצרנו נקודות התייחסות שלפיהן טסנו וניווטנו בחשיכה".
עד כאן החלק הפשוט של המשימה. התוכנית שגיבש יגאל אלון לכיבוש המצודה כללה כמה שלבים: בשלב הראשון הפעלת תותחי נ"מ 20 מ"מ שהוצבו במעיין הג'חולה למרגלות הרי נפתלי. בשלב השני הפצצה של חיל-האוויר ומיד אחר-כך הסתערות של הכוחות הקרקעיים. הדגש העיקרי הושם על התיזמון המדויק ועל שמירת רצף הפעילות כנגד המצודה, כדי לא לאפשר למתבצרים להיערך בין גל תקיפה אחד למשנהו.
"כיוון שחיל-האוויר היה חלק מתוך תוכנית שלמה לתקיפה משולבת, היה צורך לתאם את כל האופרציה הזאת באמצעות מכשיר קשר", מתאר אברהם בלאטיטה. "למעשה, לפי מיטב ידיעתי, זאת הפעם הראשונה בתולדות חיל-האוויר הישראלי, שמטוסים ביצעו הפצצה טקטית. עד אז, היינו ממריאים ומבצעים את המשימות לבד: מפציצים בנייני משטרה, עורכים גיחות צילום, מצניחים אספקה ועוד, אבל לא פועלים במשולב עם שני כוחות. כדי שיצליח התיאום בין הגורמים, התקנו על מטוס האוסטר מכשיר קשר (מ"ק 300) שהיה ברשות כוחות החי"ר. קדחנו חור בתיקרת המטוס, דרכו יצאה האנטנה ואילו את המכשיר עצמו הצבנו לצד המושב האחורי ועל הפעלתו היה אחראי המטילן. אמנם מכשיר הקשר לא יוצר במקור עבור מטוסים, אך לשמחתנו גילינו שטווחי השידור והקליטה גדלו פי כמה כשהפעלנו את המכשיר מהאוויר".
כמה ימים קודם-לכן, לגמרי במקרה, נתקבל במטה חיל-האוויר משלוח של עשרות פצצות תאורה, מעודפי הצבא האמריקאי. בחיל-האוויר קיבלו פצצות אלו את הכינוי "מקרונים", כיוון שדמו בצורתן לפסטה הידועה. "היו אלה צינורות בקוטר שני אינץ' ובאורך 40 ס"מ", מספר בלאטיטה. "הצינורות מולאו בחומרי בעירה מיוחדים, אולי זרחן, וכאשר היינו מטילים אותם היתה יוצאת מהם אש בלתי-רגילה. לפני תקיפת נבי-יושע, קרא לי משה פלד והציע שנשתמש בהם למשימה הזאת. החלטנו שנטוס עד לאיזור המצודה, שם נזרוק את פצצות התאורה ובעזרת האור שיפיצו נוכל לזהות את בניין המצודה ולבצע 'יעף הפצצה' מהיר.
"לא היו לנו אשליות שהפצצות המעטות יסבו נזק משמעותי לחומת המצודה, שכן היא היתה יצוקה מבטון עבה וחזק. בתור תושבי הגליל, הכרנו היטב את המנטליות של ערביי האיזור וניצלנו את זה כדי להבהיל אותם. החיילים הערבים שהיו במצודה לא עברו הכשרה צבאית מסודרת וכיוון שמרביתם היו בורים, החלטנו להפוך את זה ליתרון. הם לא היו רגילים לשמוע מטוסים באוויר וגם לא שיערו בנפשם שמטוסים יכולים להפיל עליהם פצצות. ופתאום, כל השמיים בוערים ועל הקרקע נשמעים קולות נפץ רמים. אתה יכול לשער מה עובר בראש של אותו לוחם, שעד עכשיו היה בטוח שהוא הולך לזרוק אותך לים".

מצודה ריקה מאדם

בשעה 23:45 המריאו משה פלד ואברהם בלאטיטה משדה-התעופה במחניים לכיוון נבי-יושע, כשמטוס האוסטר שלהם עמוס לעייפה. "במבצע הזה היה ברור שלוקחים כל מה שאפשר לקחת. העמסנו שתי פצצות תבערה ועוד 20 פצצות תאורה", מתאר בלאטיטה. "את פצצות התבערה השכבתי בכסא הקדמי הימני, לצד משה ואילו את פצצות התאורה הנחתי לצידי בחלקו האחורי של המטוס. כדי להקל על הטלת הפצצות הסרנו את דלת המטוס של התא האחורי, כך שמרחב הפעולה יהיה גדול יותר. הפצצות היו בעלות מנגנון פשוט ומשקלן נע בין 20 עד 25 קילוגרמים. הפצצה עצמה היתה בקוטר ארבעה אינץ' ובחלקה העליון הורכב מנגנון הצתה שכלל שתי ניצרות בטיחות שחוברו בשרשרת. מרגע שליפת הניצרות היה ניצת פתיל השהיה מיוחד למשך עשר שניות. כיוון שפצצות אלו היו מוטלות דרך חלונות המטוסים, הפעלתן הפכה למסוכנת ודרשה מאיתנו רמה גבוהה של מקצועיות ושיתוף פעולה".
משהגיעו לשטח עמק החולה המתינו פלד ובלאטיטה לאות שסימן את סוף ההפגזה הארטילרית של תותחי הנ"מ. "מיד עם קבלת ההודעה בקשר פנינו לכיוון המצודה. טסנו במעגלים זמן רב יחסית עד שאיתרנו את המצודה", משחזר פלד. "זה לא היה קל בגלל החשיכה הכבדה, אבל הצלחנו בסופו של דבר. עזרה לנו מאוד הכשרתנו כסיירים בפלמ"ח בטרם גיוסנו לשירות-האוויר, מה גם שהכרנו את הגליל בעיניים עצומות. ידענו איפה נמצא כל ישוב וישוב, הכרנו את הגבעות השונות, את אגם החולה - את הכל".
טסים בגובה 30 מטר, נעזרים בשבילים ששימשו את המקומיים כדי להגיע לנבי-יושע, הצליחו פלד ובלאטיטה להבחין במצודה. "מלמעלה נראתה המצודה כריבוע שחור שבמרכזו עמוד גבוה", נזכר בלאטיטה. "לא חששנו לטוס בגובה 'אפס' כיוון שידענו שעל ראש ההר אין מכשולים פרט למצודה עצמה. ברגע שטסנו מעליה השלכתי את כל פצצות התאורה שהיו לצידי. תוך כמה שניות נשטף ההר כולו באור יום בוהק והמצודה, על כל חלקיה, נתגלתה לעינינו. השלמנו את הפנייה והתארגנו לקראת ההפצצה האמיתית. כיוונתי את משה שיטוס בזווית הנכונה וביקשתי ממנו שיבצע פנייה ימינה. הנחתי את הפצצות על סמוכת הכנף וברגע המתאים, דחפתי אותן החוצה כשבידי נשארות הניצרות בלבד. הדיוק היה מרשים ביחס לתנאים. הפצצה הראשונה פגעה בסמוך למצודה ליד הגדרות בעוד השנייה נפלה בחצר הפנימית. קולות הנפץ נשמעו היטב ומגובה 30 מטר יכולנו לראות בבירור כיצד שומרי המצודה קופצים בבהלה מעמדות השמירה. הם אפילו לא השתמשו במדרגות כדי לרדת מהמגדלים - פשוט קפצו וברחו לכל עבר.
"אני אומר לך ומוכן לחתום על זה - חיל-האוויר הוא שהכריע את הקרב על כיבוש נבי-יושע. ברגע שקיבלתי את ההודעה כי נבי-יושע נכבשה היה לי ברור, שאנחנו אלו שהכרענו את הקרב. רבים יחלקו עלי ובתהילת הניצחון אף אחד לא רוצה שותפים, אבל זו האמת".
מיד אחרי הפצצת האוסטר פרצה כיתת חבלנים אל עבר קיר המצודה דרך המעבר שנפרץ בלילה הקודם, הניחה את חומרי החבלה והפעילה אותם. "נשמע פיצוץ אדיר", מתאר מנחם נווה, "אך הקיר לא נפרץ. חומר-הנפץ החדש היה מתוצרת הארץ והיה חלש ביחס ל-T N T בו השתמשנו לפני-כן".
משראו הלוחמים כי קיר המצודה נשאר עומד, הפעילו הפורצים תותח "פיאט" - נשק נגד טנקים שפגזיו הכילו גם גז-מדמיע. פגזי הפיאט הצליחו לחדור מבעד לחומה, אבל להפתעת הכוח הפורץ לא נורה לכיוונם ולו קליע אחד. הדבר עורר את חשדו של מפקד הפלוגה, שהחליט לדחות את הכניסה אל המצודה לבוקר. משעלה אור ראשון נערך סיור מקיף סביב קיר המצודה וכשהגיעו הלוחמים אל השער נכונה להם הפתעה נוספת - השער היה פתוח לרווחה. בטרם נכנסו אל המצודה, הבחין קצין החבלה במטען גדול במשקל 40 ק"ג שחובר אל דלת השער. רק אחרי שנוטרל המטען נכנסה הפלוגה אל המצודה.
"המצודה היתה ריקה לגמרי", ממשיך נווה. "חלק מהכוח הלך לנוח באחד החדרים, בעוד האחרים יצאו לחפש את גופות הלוחמים שנהרגו חודש קודם-לכן". באותו זמן נפתחה אש ארטילריה לבנונית ממלכיה. שניים מהלוחמים שישבו בחדר לנוח, נהרגו. עם סיום ההפגזה חזרו החוליות שיצאו לסרוק את הסביבה. גופות הלוחמים שנמצאו זוהו והובאו לקבר אחים בחצר המצודה. נבי-יושע היתה בידנו.

עוד באותו מדור

הזנקה, קרב, שלוש שניות. שתי הפלות

25 במאי 1982, השעה 12:00 אחר-הצהריים. בבסיס חיל-האוויר בצפון הארץ מוזנקים זוג מטוסי F-16 מטייסת "אבירי הצפון" לעבר לבנון. כעבור 21 דקות נכנסים המטוסים לקרב-אוויר מול זוג מטוסי מיג-21 סוריים מעל שמי ביירות. תוך פחות משלוש שניות מופלים שני המיגים. היתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבה נכנסו מטוסי F-16 לקרב-אוויר מיד אחרי הזנקתם והפילו מטוסי אויב מעבר לגבולות המדינה. סיפור הקרב של סא"ל (מיל') מ' וסא"ל (מיל') ע' - מראשוני טייסי ה-F-16 בחיל-האוויר

ציור בהיסטוריה

כשהילדים בבית-הספר מילאו את פקודת "הנסיך הקטן" וציירו כבשים, רוי גרינל, רוברט טיילור ואילן ורשאי ציירו מטוסים. כשהילדים התבגרו ונטשו את הציור, ציירי התעופה הצעירים התמחו בציורי קרבות-אוויר והפלות. כיום פועלים בעולם מאות ציירי תעופה המציירים ציורים אוויריים ריאליסטיים. בישראל מספרם מצומצם, אך הקרבות הרבים שבהם השתתפו מטוסי חיל-האוויר מספקים להם השראה