בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 146 (247) 01/08/02

עסקי אוויר

האיש שחשב אחרת

האלוף בני פלד, מפקדו השמיני של חיל-האוויר ומי שעמד בראש החיל במהלך מלחמת יום הכיפורים, הלך בחודש שעבר לעולמו. במבצע "קדש", כשחולץ עם כוויות קשות ורגל נקועה, בעומק 240 ק"מ בשטח האויב, העיר לטייס המחלץ על שכיבה את המנוע. ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים, כשאלופי המטכ"ל תיכננו נסיגה, איים שיירה בכולם בעוזי. ב-1976, כשהממשלה החליטה לנהל מו"מ עם חוטפי המטוס לאנטבה, תיכנן להתפטר. דיוקנו של טייס, לוחם ומפקד נחוש ואמיץ, בעל תפיסת עולם בלתי שגרתית ודעות מהפכניות

ישגב נקדימון, צילום: רובי קסטרו

"לאחר שנכשלה תקיפת הנגד שלנו ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים, החלו במטה הכללי, בראשות סגן הרמטכ"ל טליק, לתכנן נסיגה ל-40 ק"מ מהתעלה. אני יצאתי ממרתף הדיכאון הזה, מהבור של הירוקים, בטריקת דלת ואיימתי על כל הקצונה הבכירה - אם תמשיכו לתכנן נסיגה, אני אישית חוזר לכאן עם העוזי שלי ויורה בכולכם". הסיפור הזה, שחשף פעם בני פלד בראיון לבטאון חיל-האוויר, מעיד אולי יותר מכל על האיש שהיה למפקדו השמיני של החיל. פלד, שנפטר בחודש שעבר לאחר מחלה קשה, היה איש חכם, בעל תפיסת עולם בלתי שגרתית ודעות מהפכניות, ומעל לכל - מפקד ולוחם נחוש ואמיץ.
אלוף (מיל') בנימין פלד (ויידנפלד) נולד בתל-אביב ב-1928. ב-1946 סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה והחל לשרת במשטרת הישובים העבריים בגליל העליון. ב-1947 החל פלד את לימודיו בטכניון, בפקולטה להנדסת מכונות, אך אלה הופסקו בעקבות פרוץ מלחמת העצמאות. בדצמבר אותה שנה התנדב לשירות האוויר. היתה זאת תחילתה של קריירה צבאית מזהירה, שהסתיימה 30 שנה אחר-כך, עת פרש פלד מהתפקיד הבכיר ביותר בסולם הדרגות של החיל - מפקד חיל-האוויר.
בתחילה, עקב חוסר מקום בקורס-הטיס, נשלח פלד לקורס הראשון למכונאי מטוסים. הוא שימש כמכונאי של מטוסי אוסטר בשדה-דב ולאחר-מכן כמכונאי צוות קרקע של מטוסי תובלה בשדה-התעופה עקרון וכמכונאי של מטוסי מסרשמיט בטייסת הקרב הראשונה. ב-1949 נשלח לקורס-טיס, אותו סיים בהצטיינות. פלד הוצב בטייסת הקרב הראשונה, במסגרתה עבר קורס אימון מבצעי על מטוסי מוסטנג.
כבר בשלב מוקדם זה של הקריירה הצבאית שלו, בא לידי ביטוי חוש הביקורת המפותח, שיהפוך לאחד מסימני ההיכר של פלד בשנים שיבואו. באפריל 1951 תקפו מטוסי ספיטפייר ומוסטנג של חיל-האוויר כוחות סוריים שנכנסו למובלעת אל-חמה. פלד טס בפעולה זו במטוס הרווארד, ששימש כמרכז קישור בין המטוסים התוקפים לבין מוצב הפיקוד. פלד לא היסס לתאר בחדות את תוצאות התקיפה, שנעשתה על-ידי טייסים בכירים ומנוסים ממנו. "הפצצות נפלו בכל מקום, פרט למטרה" - כך דיווח.
כשהסתיימה תקופת שירותו הראשונה בחיל, ביקש לחתום קבע לכל החיים. "אם לא רוצים לקבל אותי עד גיל פרישה", אמר, "אני לא חותם אפילו לחודש". משלב זה והלאה, עמד פלד בראש החץ של מעבר חיל-האוויר לעידן הסילון. בשנת 1952 נשלח לבריטניה לקורסים שנמשכו כשנה וכללו קורס הסבה למטוסי סילון (ומפייר ומטאור) והסמכה למדריך סילון ולמדריך מקלענות וחימוש. ב-1953 שב לארץ והתמנה לסגן-מפקד טייסת הסילון הראשונה של חיל-האוויר.
בתחילת 1954 נשלח פלד לצרפת כדי לבחון מטוסי קרב שיתאימו לשירות בחיל-האוויר. ב-1955 הוביל את העברת מטוסי האוראגן מצרפת לישראל, הקים את טייסת האוראגנים הראשונה של חיל-האוויר ופיקד עליה. חמישה חודשים לאחר-מכן יצא להביא מצרפת לישראל את המטוס העל-קולי הראשון של החיל - המיסטר. הרמטכ"ל דאז, משה דיין, רצה לרכוש את מטוס המיסטר-2 שהוצע על-ידי צרפת, אך פלד גילה שהמטוס סובל מאי-יציבות במהירות גבוהה, מטווח טיסה קצר ומכושר נשיאת חימוש קטן. פלד שיכנע את מערכת הביטחון שלא לקבל את עמדת הרמטכ"ל, אלא לרכוש את מטוס המיסטר-4, שלא סבל מאותם חסרונות. בהמשך, התמנה פלד למפקד טייסת מטוסי המיסטר, עליה פיקד במבצע "קדש" בדרגת רס"ן.
ב-2 בנובמבר 1956, בעיצומו של מבצע "קדש", נפגע מטוסו של פלד מאש נ"מ מצרית מעל ראס-נצרני והוא נאלץ לנטוש את מטוסו. בכך היה לטייס הראשון בחיל-האוויר שנטש בעזרת כסא מפלט. פלד נכווה בידיו ובפניו מן האש שאחזה במטוס ובעת החבטה בקרקע נקע את רגלו. המצנח שלו נגרר הרחק ממנו ברוח הנושבת. שני חיילים מצרים, שראו את פלד צונח וביקשו לקחתו בשבי, רדפו אחרי המצנח המיותם וכך, בעצם, התרחקו מפלד הפצוע. ללא מזון או מים, רץ פלד - כשרגלו האחת נקועה - למצוא מסתור בקרבת מקום. כמה שעות אחר-כך חולץ על-ידי מטוס פייפר של חיל-האוויר, 240 ק"מ בשטח האויב. "עדיין לא הצלחנו ליצור קשר עם העורף באילת", סיפר לימים הטייס המחלץ, "אבל את בני הדאיגו דברים אחרים: 'למה כיבית את המנוע בנחיתה? ואם הוא לא היה נדלק? ולמה עשית שלושה סיבובים?'. זה בני".
פלד חזר לטייסת המיסטרים וב-1958 הוצב במטה החיל כראש מדור אימונים אוויריים. באותה שנה יצא ללימודים וביוני 1962 סיים לימודי אווירונאוטיקה בטכניון. במאי 1964 התמנה למפקד בסיס חצור, עליו פיקד גם במלחמת ששת הימים. באוגוסט 1967 חזר למטה, בתפקיד ראש מחלקת אוויר. בתחילת 1969 עסק פלד בהכנת התוכניות לקליטת מטוס המיראז'-5 בחיל-האוויר, תוכניות שהופסקו בעקבות האמברגו הצרפתי על ישראל. במארס 1969 "הושאל" פלד על-ידי חיל-האוויר לתעשייה האווירית, בתפקיד משנה למנכ"ל. בחודש יוני של אותה שנה שב לשרת בחיל-האוויר.
באותם ימים, הקים פלד צוות לבחינת המטוסים העתידיים שייקלטו בחיל. הצוות החל את בחינתו עם מטוסי הנשר והכפיר והמשיך אותה עם מטוסי ה-F-15 וה-F-16, שהיו אז בשלבי פיתוח. באוגוסט 1971 חזר פלד לתפקיד ראש מחלקת אוויר. במאי 1973, פחות מחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא התמנה למפקדו השמיני של חיל-האוויר.
"נכנסתי לתפקיד מפקד חיל-האוויר", סיפר פלד, "מתוך ידיעה ברורה, שהמלחמה נמשכת וכי מעולם לא נפסקה, למרות שהיהודים נותנים לפעילות הזו אלף שמות אחרים". משפט זה התברר כאמת, לצערו, תוך זמן קצר.
מלחמת יום הכיפורים פרצה בתנאים שונים לגמרי מאלה שתוכננו בצמרת צה"ל. חיל-האוויר מצא עצמו נאלץ להגיב במקום ליזום, לבלום במקום לתקוף. חרף תנאי הפתיחה הקשים והאבידות הכבדות של אנשי צוות-אוויר ומטוסים, שנגרמו בהמשך, הוביל פלד את חיל-האוויר לניצחון על חילות-האוויר של סוריה ומצרים. בשנים שיחלפו מאז המלחמה הקשה ההיא, יטען פלד בלהט, בכל פורום אפשרי, כי הכל היה נראה אחרת אילו היו מאפשרים לחיל-האוויר לבצע את תקיפת המנע אותה הציע. את הביקורת הנוקבת שלו על קברניטי המדינה - שלא הכירו בחיוניותה של תקיפת המנע שהציע - ישא עמו עד יומו האחרון.
במהלך המלחמה, נהרג גם חברו הטוב של פלד, אל"מ לב ארלוזור (זוריק) ז"ל, מפקד בסיס רמת-דוד. תא"ל (מיל') רן פקר, שפיקד במלחמה על בסיס תל-נוף, תיאר את פלד באותם רגעים, עם קבלת הידיעה על אבידה נוספת: "בני היה מפקד מרוחק ועצור, שהקפיד להיות תמיד קר, חזק והחלטי. אבל באותו בוקר, זמן קצר לאחר שזוריק נהרג, תגובתו היתה אנושית ונוגעת ללב. מפקד חיל-האוויר הקשוח, שנשא על כתפיו אחריות כה כבדה, הצטייר כמי שמעדיף לדחוק את האמת ולהיאחז בשביב של חוסר ודאות ולו רק כדי להתנחם עוד רגע קט. מסתבר שהוא רגיש, כמו כולנו".
במהלך המלחמה הופל גם מטוס הפאנטום של בנו של פלד, יורם. "ארבע שעות ידעתי שהוא מת", סיפר פלד שנים לאחר המקרה בראיון לבטאון חיל-האוויר. "אבל אני מוכרח להגיד, שהייתי אטום לחלוטין. כשהוא קיבל כנפיים, התרגשתי. אפילו מאוד. אבל כשהפילו אותו במלחמת יום הכיפורים, לא התרגשתי. אחרי ארבע שעות קיבלתי פתק שהוא חי. בזה נגמר כל העניין".
עם סיום המלחמה, התפנה פלד לבצע שני תהליכים מרכזיים: תיחקור חד ומעמיק של כל היבטי המלחמה תוך הפקת הלקחים המתחייבים, ואירגון החיל מחדש. פלד גרס בין השאר, כי חיל-האוויר צריך מערך מודיעין טקטי עצמאי משלו, הכולל יחידות איסוף וניתוח. למעשה, פלד הוא מי שאחראי למבנה הארגוני הנוכחי של חיל-האוויר. במסגרת האירגון מחדש שהנהיג, הוגדר החיל כזרוע ומטהו הושתת על ארבעה להקים: אוויר, מודיעין, ציוד וכוח-אדם. לראשונה, הפך להק כוח-אדם לגוף המאויש גם באנשי צוות-אוויר בכירים. בתקופת פיקודו של פלד הוחל גם בתיכנון ובבניית מוצב הפיקוד החדיש של החיל.
בשנת 1976 היה פלד מאדריכליו המרכזיים של המבצע לחילוץ בני הערובה באנטבה. בדיעבד, העיד כי זה היה הרגע הדרמטי ביותר בכל ארבע וחצי שנותיו כמפקד חיל-האוויר. "הממשלה כבר החליטה להיכנע לדרישות החוטפים", סיפר בראיון לבטאון. "גנדי, שהיה יועץ ראש הממשלה לטרור, כבר נשלח לפריס כדי לנהל מו"מ על שחרור המחבלים. אני הייתי על סף התפטרות ואפילו אמרתי לחברים שלי, שאם ממשלת ישראל תיכנע ותמסור מחבלים - אני מתפטר. והיא נכנעה במאה אחוז לכל אורך הדרך, עם הסכמת האופוזיציה. לזכותו של שמעון פרס ייאמר, שהוא לא רצה שישאלו יום אחד אם מישהו בצה"ל בדק אם אפשר היה לעשות משהו. הרמטכ"ל, כשנשאל, היה חייב לספק תשובה. אז הוא שאל אותי אם יש מה לעשות. אני אמרתי לו שיש מה לעשות". ההמשך ידוע: מבצע אנטבה, במסגרתו יצא צה"ל לשחרר בני ערובה יהודים שהוחזקו בידי חוטפים במרחק אלפי קילומטרים מהבית ורשם פרק מפואר בספר דברי הימים של הלחימה בטרור.
פלד היה אחד האחראים להחלטה לרכוש את מטוס ה-F-15 לחיל-האוויר ולהעדיפו על פני מטוס ה-F-14. הוא עצמו היה בשעתו אחד הטייסים הזרים הראשונים שטסו ב- F-15. בהמשך, התעקש פלד גם על רכישת מטוס ה-F-16, תוך העדפתו על ה-F-18. בכך קבע פלד את דמותו של חיל-האוויר לשנים רבות קדימה.
פלד ראה חשיבות רבה בנושא כוח-האדם. במקום הסיסמה "הטובים לטיס", אימץ לעצמו פלד את עקרון "המתאימים לחיל-האוויר". המטרה שביקש להשיג היתה "להגיע לרמת טיפול כזו בכוח-האדם, כמו שהגענו במכשירים ובמכונות". את ה'אני מאמין' שלו לגבי המרכיב האנושי של חיל-האוויר תיאר כך: "אני מאמין שצריך שיהיו בחיל-האוויר סוג מסוים של אנשים שיעמדו בפרץ. שיהיו קנאים. שיעשו להם חישולי נפש. שיתנו להם חינוך נוגדני. צריך לקבוע סטנדרטים אחרים ולהכריח את האנשים לעמוד בהם".
באוקטובר 1977 סיים פלד את תפקידו כמפקד השמיני של חיל-האוויר והעביר את הפיקוד על החיל לאלוף דוד עברי. בין השנים 1985-1978 כיהן כנשיא חברת "אלביט" ולאחר-מכן פנה לעסקים פרטיים. גם לאחר שיחרורו מצה"ל, המשיך להביע את דעותיו המקוריות והבלתי שגרתיות בחדות ובבהירות שאיפיינה את דבריו מאז ומתמיד. לא פעם הפכו התבטאויותיו החריפות לכותרות באמצעי התקשורת.
האלוף פלד נפטר ב-13 ביולי 2002 לאחר מחלה קשה והוא בן 74. הותיר אחריו אשה, שלושה ילדים (ביניהם שני טייסי קרב) ושמונה נכדים.

המלחמה שלו

בשנת 1980 התבקש האלוף בני פלד לכתוב פרק לספר פנימי של ענף היסטוריה של חיל-האוויר, הבוחן את "השתתפות חיל-האוויר בלחימת היבשה בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים". פלד - שהיה, כאמור, מפקד החיל בזמן המלחמה - לא הסתפק בתיאור מצומצם, ופרס את משנתו הסדורה על המלחמה.
במסמך מפורט מתאר פלד את השלבים שהביאו לפרוץ המלחמה, את היווצרות בעיית הטילים שהפכה ל"עניין רגשי", לדבריו, ובכך הקשתה על מענה מבצעי אמיתי, את הרגע הדרמטי שבו אמר לו שר הביטחון כי "הבית השלישי בסכנה" ואת המחסור במודיעין קרבי אמיתי, שהוביל לכך שתצלומים שבוצעו על-ידי מטוסי החיל נמסרו לידיו רק שבועיים לאחר מועד הצילום. פלד לא חסך את ביקורתו גם מלוחמי חיל-האוויר, שלא הפנימו לדבריו את העובדה שמדובר במלחמה ולא ביום קרב ושבחלק מהמשימות לא גילו את הנחישות הנדרשת. אל הדרג המדיני בא בטענות על כך שלא אישר תקיפת מטרות עומק נרחבת יותר בסוריה ובכלל זה תקיפת אוכלוסייה אזרחית. בכך, לדעתו, אבדה הזדמנות חד-פעמית להכניע את הסורים ולהגיע עימם להסכם שלום ארוך-טווח.
"הערכות המצב המודיעיניות איבדו את תוקפן עם שחר של ה-6 באוקטובר, יום הכיפורים", כותב פלד. "הרמטכ"ל התקשר לביתי בחמש בבוקר לערך והודיעני שיש ידיעות ברורות על כוונות מצרים וסוריה לפתוח במתקפה בערב. לשאלתו על עיתוי אפשרי לתקיפה מקדימה נגד סוריה, הודעתיו שהשעה 11 בבוקר נראית לי אפשרית, אם תינתן הפקודה מיד. הפקודה ניתנה לי וחיל-האוויר החל בהכנות הסופיות ל'דוגמן 5'. פקודה זו בוטלה על-ידי בשבע בבוקר, ובמקומה ניתנה פקודה לתקוף את חיל-האוויר הסורי. הסיבה - אחד התנאים המגבילים התממש - מעל רמת הגולן היה כיסוי ענני סטרטוס ב-200,1 רגל, שלא עמד להתפזר לפני הצהריים. גם פקודה זו בוטלה ב-11 בבוקר, לאחר שהרמטכ"ל הודיעני (בצער) שראש הממשלה לא אישרה מתקפה מקדימה, כנראה לאור אתראת הממשל האמריקאי שאם נעשה מהלך יזום, נאבד את תמיכתו לחלוטין.
"ה'הבטחה' של שר הביטחון והרמטכ"ל, שנוכל לסמוך על כך שיינתן אישור לחיל-האוויר לתקוף את מערכי הטילים ביוזמתנו ולפני שהאויב ינוע לעברנו, לא קוימה. אין בפי תלונה על כך. כל מי שסמך על הבטחות ותקוות מסוג זה, יכול להאשים רק את עצמו. לא נותר לנו אלא להכנס למצב הגנתי, עד שיואילו הסורים לתקוף. ברור היה לי ולחלק מפקודי, שאנו נילחם בתנאי ההתחלה הקשים ביותר שחזינו עד כה. העובדה הנ"ל לא חילחלה במהירות מספקת לתודעת מפקדי הטייסות והטייסים".
בשלב השני של המלחמה, לאחר הירי הסורי של טילי פרוג 7 על רמת דוד ועל מגדל העמק, אישרה הממשלה תקיפת מטרות עומק בלב השטח הסורי, במסגרתה הותקפו המטכ"ל הסורי, בתי זיקוק, מאגרי נפט ותחנות כוח. פלד חושף בספר גם את אותן מטרות שלא אושרו לתקיפה: הנמלים ותכולתם (כולל תנועת האוניות שסיפקו נשק ותחמושת), שדות-התעופה ששימשו את רכבת האוויר הסובייטית, אוכלוסייה אזרחית (ובכלל זה כבישים ונתיבי רכבות) ועוד. "אילו כל אלה היו מותרים ולא היינו מפסיקים את הלחימה ביבשה ברגע שהסורים ביקשו זאת", כותב פלד, "אפשר היה להביא את הממשל הסורי והרוסי להסכם שלום והסדר גבולות ארוך-טווח עם סוריה בגבולנו הצפוני והמזרחי - כולל הסדר מדיני בלבנון".

עוד באותו מדור

תוך שנה וחצי ייקלטו בארץ סימולאטורים ל-F-15 ולמסוקים

כדי לחסוך בעלות שעות הטיסה וכדי לאפשר לטייסים לתרגל היחלצות ממצבי חירום בתדירות גבוהה, החליט חיל-האוויר להצטייד בסימולאטורים מהמתקדמים בעולם. עד סוף 2002 יגיע לארץ סימולאטור ה-F-15, שיאפשר אימון גם לטייסי הרעם (F-15I). שנה אחריו ייקלט בחיל-האוויר סימולאטור למסוקים ובו תאי טייס של יסעור ובלק-הוק

מערכת הנשמה משופרת בבלק-הוק תאפשר טיפול בנפגעים רבים

במרכז ניסויי הטיסה של חיל-האוויר (מנ"ט) הושלמה בחודש יולי סדרת ניסויים בתצורת פינוי רפואי חדשה למסוקי הבלק-הוק.
במהלך הניסויים, שנערכו בשיתוף עם יחידת החילוץ והפינוי בהיטס של חיל-האוויר (669), נבחנה יעילותה של מרכזיית חמצן בעת הנשמת שישה נפגעים במקביל, תוך כדי פינוי אווירי