בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 199 27/06/11

כתבות

אחים לנשק

תגיות: דרוזים

בחיל–האוויר משרתים רבים מבני העדה הדרוזית ושלושה מהם מספרים לבטאון על מה שכרוך בשירות הצבאי שלהם: על הרצון להגשמה עצמית, על המשקל שיושב או לא יושב על הכתפיים כנציגי העדה ובעיקר על הרצון והמוטיבציה לשרת בחיל–האוויר. "אני מצפה ליום שבו לא יראו משהו שונה בזה שיש בקר דרוזי, נווט דרוזי או טייס דרוזי" אומר לנו אחד מהמשרתים

יהונתן מרוז, יובל שוהם ויעל הררי צילום: כרמל הורביץ

שלא כרגיל, כאן חיל-האוויר נמצא רק במקום השלישי. החיל שרגיל דרך קבע להגיע למקום הראשון בתחרויות הספורט, במדד אמון הציבור וכמובן בתנאי השירות שאפשר רק לקנא בהם, נאלץ להסתפק בתחום אחד במדליית הארד.
על-פי אל"ם אחמד רמיז, ראש מנהלת האוכלוסיות בצה"ל, משרתים כיום בחיל-האוויר כ-300 דרוזים. המשמעות: חיל-האוויר נמצא במקום השלישי במצעד היחידות בהן אחוז המשרתים הדרוזים הוא הגבוה ביותר ואם חפצה נפשכם בנתון נוסף: הדרוזים בחיל-האוויר מהווים שמונה אחוזים מכלל חיילי החובה הדרוזים בצה"ל הגדול.
בחרנו שלושה מתוך 300: נווט קרב, לוחם "שלדג" ובקר טיסה. ישבנו איתם לשיחה אישית על הכל: הגיוס לצבא, השילוב בחיל ובחברה, ההבדלים בינם לבין החברים ואיך אפשר בלי מילה על האוכל.

חובת ההוכחה?

בזמן שסוגיית ההשתמטות הולכת ומקבלת יותר ויותר תהודה בשיח הציבורי, הרי שבעדה הדרוזית המילה הזו אינה קיימת בלקסיקון.
"מגיל קטן, כל מה שאחי הגדול ואבא שלי החדירו לי זה צבא וכמה שצריך לתרום", אומר סמ"ר ו', לוחם "שלדג" שזה עתה סיים מסלול ביחידה. "אבא שלי היה סרן בפלס"ר הדרוזי ואחי הגדול שירת ביחידה מובחרת. בכלל לא היתה לי שאלה אם להתגייס או לא. כל העדה מתגייסת, אין דבר כזה שמישהו לא מתגייס. אני זוכר את עצמי ממש 'מורעל' מגיל קטן. מכיתה ט' למדתי בבית-הספר הטכני, אבל רציתי להיות לוחם, אז עשיתי קצת בעיות כדי שיתנו לי. בהתחלה רציתי טיס כמובן או סיירת מטכ"ל, כי אתה לא מכיר משהו אחר. בסוף הגעתי ל'שלדג'".
העידוד לשירות משמעותי חדר עמוק גם לראשו של סגן א', בקר טיסה ביחידת הבקרה הצפונית. גם במקרה שלו, הרקע המשפחתי הותיר מעט מאוד ברירה.
"אבא שלי נכה צה"ל בעקבות פציעה ברמאללה, אחרי 25 שנות שירות בצבא. הוא שירת בכל היחידות, שריון, תותחנים וגדוד 'חרב'. הרבה יותר קל להגיד איפה הוא לא שירת. אני התמיינתי לכל מיני יחידות, עשיתי גיבוש חובלים ויום סיירות וביקשתי להתמיין גם לטיס, אך לא אישרו לי. ביקשו ממני לשרת כלוחם במשך שנה ורק אז לבקש שוב. הצטרפתי למחזור אוגוסט בגדוד 51 של גולני".
ומה לגבי סגן ג', נווט קרב בטייסת "האחת"? הוא אפילו לא רצה להתגייס לקורס-הטיס. "חיל-האוויר לא היה העדיפות הראשונה שלי", הוא מתוודה בחיוך מהוסס. "רציתי ללכת למקום אחר, לסיירת מטכ"ל או לשייטת, כי באותה תקופה זה נראה לי משמעותי יותר. אלא שבסופו של דבר המערכת נותנת עדיפות לחיל-האוויר. עברתי את כל המיונים והגיבוש ואמרתי לעצמי: 'אוקיי, אגיע עד הצ'קים ואחרי שיעיפו אותי אני כבר אלך למקום אחר'".
לאחר ששובץ במגמת נווטי קרב, התחבט ג' בשאלה האם לפרוש מהקורס. הוא הרגיש שעיניים רבות מסתכלות עליו, גורמות לו להרהר עוד רגע לפני שיחליט סופית.
"אחרי ששובצתי לנווטי קרב אמרתי 'תודה רבה, לא מתאים לי, אני הולך מפה'. אחרי זה התחלתי לחשוב על הדברים יותר לעומק, לא מבחינה אישית ואגואיסטית, אלא במובן רחב יותר, של 'מה זה יעשה לאנשים אחרים?'. המסקנה היתה להישאר בקורס ולתת את כל כולי. הרגשתי שאני מייצג את העדה כולה, שכל טעות שאני עושה היא לא טעות שלי בלבד, אלא טעות שאנשים אחרים יספגו בגללה הרבה. רציתי להוכיח לאנשי העדה למה הם מסוגלים, שהם יכולים להגיע לטופ, לדברים שהם בכלל לא חלמו עליהם עד עכשיו".
דבריו של ג' אכן נוגעים בנושא מרכזי ומעניין: האם החיילים הדרוזים מרגישים שהם מייצגים עדה שלמה, שהם נושאים על כתפיהם את כל הקהילה, או שבדומה לחבריהם היהודים הם מרגישים שהם מייצגים בעיקר רק את עצמם?
לסמ"ר ו' גישה שונה מגישתו של ג'. "אף פעם לא הסתכלתי על זה ככה", הוא אומר. "אני אני לא חושב שאני מייצג את כל העדה. במסלול לא הייתי שונה משאר חיילי הצוות, לא הסתכלו עלי אחרת ולא הרגשתי שבוחנים אותי יותר מאחרים. אם הייתי נכשל, אני לא חושב שהיו מסתכלים על זה בצורה של 'הדרוזים נכשלו'. יש מספיק אנשים איכותיים בעדה. ברור שהיה לי צורך להוכיח את עצמי, שאני מסוגל לעמוד במסלול המפרך, אבל לא בגלל שאני דרוזי. אין לזה שום קשר".

נאמנות או חינוך?

למרות ההסתייגות הראשונית, כנראה שחלק מהתשוקה להפוך לאיש צוות אוויר עברה לג' דרך הגנים.
"כשאבא שלי התגייס לצבא, הוא ביקש ללכת לקורס-טיס. אמרו לו לא. למה? 'לא מגייסים דרוזים לקורס-טיס'. מבחינתו, סגרתי לו מעגל ועשיתי את מה שהוא רצה לעשות ולא היה יכול".
שלושה עשורים אחר כך, הגיעו למסדר הכנפיים של ג' מספיק אורחים מהעדה כדי למלא שלוש פעמים את הטריבונות של מגרש המסדרים, הרבה יותר מכל מסיים אחר. בכך היה לבוגר השני מהעדה הדרוזית שסיים את קורס-הטיס. הראשון הוא סרן א', שסיים במגמת נווטי קרב בשנת 2003 ולפני מספר חודשים סיים את הקורס דרוזי נוסף.
והנה המקום לשאול עוד שאלה: למה הם עושים את זה? למה הם בוחרים להתגייס דווקא ליחידות הקרביות ביותר בצבא של מדינה בה הם מהווים מיעוט ונתקלים לעתים בתופעות של חוסר שוויון מלא?
"דרוזים, לא משנה באיזה מקום בעולם, נאמנים למדינה שלהם בצורה הכי חזקה שיש", אומר ו'. "כדרוזי אתה נלחם בשביל שלושה דברים: דת, כבוד ואדמה. אתה עושה הכל כדי לשמור עליהם. על האדמות האלה ישב סבא של סבא של סבא שלי".
ו' טוען כי מה שמוכיח יותר מכל את הנאמנות של הדרוזים למדינה, היא העובדה שהם נלחמו ונלחמים בכל מלחמות ומבצעי ישראל. "עצם זה שהם נהרגים כתף אל כתף עם חבריהם היהודים מוכיחה את הנאמנות שלהם למדינה".
"אני לא חושב שהגיוס לצבא מגיע תמיד ממקום של אידיאולוגיה", חולק עליו ג'. "יש את הרצון לתרום למדינה ולחברה, אבל לפעמים זה נובע מהמצוקה של החברה הדרוזית ומרצון להשתלב בעתיד בחברה הישראלית".
וא' חושב שבכל הנוגע לגיוס, הדיון הוא לא על העדה הדרוזית, אלא על החברה כולה. "למרות שהעדה הדרוזית לא פתוחה כל-כך, לאט לאט היא מתפתחת והשינויים משפיעים עליה. היום כל מקרה לגופו, זה תלוי גם בחינוך שמקבלים בבית, אבל בסך-הכל מדובר כאן בחברה הישראלית ולא בעדה הדרוזית. ביום שבו קשרנו את גורלנו בגורל המדינה הזו, אנחנו שייכים לחברה הישראלית. השאלה אם להתגייס ממש לא רלוונטית בשנת 2011. כולם צריכים להבין שזה לגיטימי ומובן מאליו שמתגייסים, כחברה ולא כעדה מרוקאית או דרוזית לצורך העניין".

הזדמנות שווה?

היום ניתן למצוא דרוזים בכל הדרגות ובכל התפקידים כמעט, אבל למרות זאת, לחלקם זה לא מספיק ולדעתם אפשר לחזק את הקשר בין הצבא לעדה עוד יותר.
"צריך יותר נוכחות של הצבא בכפרים הדרוזים", טוען ו'. "צה"ל צריך להיכנס לכפרים ולבתי-הספר של העדה, להסביר לתלמידים על היחידות, על תהליך הגיוס ועל ימי הסיירות. התלמידים מגיעים לצו הראשון, יושבים מול המחשב, לא מבינים באמת מה רוצים מהם וכל הזמן לוחציםEnter , Enter, Enter ואז הם לא מקבלים תפקידים איכותיים. הדבר הזה צריך לבוא מהצבא. מה שטוב אצל הצעירים הדרוזים הוא שיש להם אומץ לב. צריך לנצל את כל הכוח שגלום בנו".
המודעות למה שיש לצבא להציע, גם בעיני א', מהווה נקודת תורפה של מערכת החינוך הפורמלית של הדרוזים. אותו חוסר המודעות הוא שגרם לו להאמין, לפחות בהתחלה, שאין לו מה לחפש בקורס הארוך והיוקרתי ביותר בצה"ל.
"ישב אצלי בראש שקורס-טיס זה מקום שלא מגיעים אליו. לפעמים הייתי מדמיין שיום אחד אני אהיה טייס ואז אמרתי לעצמי: למה אתה חושב על זה בכלל? עד עכשיו לא היו טייסים דרוזים. גם לא יהיו. זה לא דבר שפתוח לך וזה בטח קשה מאוד. היום יש קצת יותר מודעות, אבל כשהתחלתי לחשוב על העתיד שלי, בכלל לא שקלתי את זה, למרות שדווקא בבית חינכו אותי שאני יכול הכל. אני זוכר את המשפטים שאמא תמיד היתה אומרת: 'אם תחשוב שזה קל, תצליח'. לא שאני מפקפק ביכולות שלי, אבל הרגשתי שיש מחסום במערכת, שקורס-טיס לא המקום שלי. לא הייתי רוצה לקחת את זה לכיוון של 'אתה הדרוזי לא מסוגל', זה פשוט מעין עולם שאפשר רק לחלום עליו".
ג' מגדיל ואומר שאפשר לשפר בקהילה הדרוזית לא רק את המודעות לשירות, אלא גם להפוך את הכניסה לחיים האזרחיים לחלקה יותר.
"אני חושב שיש הרבה מה לעשות בתחום השילוב בין הדרוזים ליהודים. בסופו של דבר, מדובר ב-130,000 איש, שיש להם זיקה למדינה במידה זו או אחרת כמו כל יהודי והם מתגייסים ומשרתים אותה נאמנה. יש מקום לפעול לשוויון גם במגזר הלא-צבאי. בצבא כמעט לכל אחד יש הזדמנות שווה, אבל ברגע שאתה פושט את המדים, זה דבר שונה לגמרי".

להם ולא לו?

חשוב להזכיר: אף אחד לא עושה לבני העדה הדרוזית הנחות ובמקרה שכן, הם עצמם נוטים לוותר עליהן. הכל כדי לא להיות שונים מהשאר.
"בהתחלה החברים לא ידעו מה זה דרוזי", מספר א' על תקופתו בקורס-הטיס. "לפעמים ויתרתי על חגים מסוימים רק כדי להראות שאני חלק מכולם, למרות שזה לא טוב, כי צריך לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם ולקבל את מה שמגיע לך, אבל לפעמים אתה אומר: אני כמו כולם, אז אני גם אשאר בבסיס כמו כולם. בקורס-טיס יש אנשים אינטליגנטים ואף פעם לא הרגשתי שונה. להפך. ידעתי את מקומי וידעתי להשתלב, אבל אני עדיין דרוזי אמיתי. יש לי אמונה במקום שבאתי ממנו ואני לא אשכח את זה אף פעם".
בקורס מצא א' את עצמו מתמודד גם עם מצבים מוזרים אחרים, שלא קשורים כלל במוצא עדתי אלא נובעים מהיותו וותיק צה"ל, לוחם ומפקד כיתה, ששוב צריך לכפות על עצמו משמעת של טירון.
"קשה להתאקלם שם. צריך להתרגל לשאר החניכים, שהם חבר'ה צעירים יותר, לפעמים בהרבה. גם קצת קשה להקשיב למ"כיות, שבאות אלי אחרי שכמעט הייתי במלחמה ותדרכתי חיילים ולוחמים ומסבירות לי איך להחזיק את הנשק והצולבת שלי. אתה מרגיש בגלל זה קצת פיצול אישיות, מבצע דברים בלי לחשוב, כי אתה מסונוור מהמטרה".
אבל א', שכמעט והיה הטייס הדרוזי הראשון וכמעט והצטרף למערך מסוקי הסער, הודח כשבוע לפני מסדר הכנפיים.
"לא רוצה לפתוח את זה", הוא מסביר. "אחרי שעפתי, הציעו לי יותר מכל מודח אחר. אמרו לי 'רק תבחר תפקיד'. בסוף הגעתי למערך הבקרה, שם הבינו שיש כאן בנאדם מבוגר, עם תואר, שראה מספיק בחיים שלו. הם ניצלו את ההזדמנות וקיבלו אותי בזרועות פתוחות ותוך פחות מחצי שנה הפכתי למבצעי.
"בביס"ט אתה נמצא בתוך בועה וברגע שאתה מגיע ליב"א, אתה מגלה עוד עולם שלם. יש לך הרבה כוח כאן, הכל בנוי נטו על ההגיון שלך, על עבודה בפרקי זמן שלפעמים הם לא הגיוניים. אתה יכול למצוא את עצמך במצב בו אין לך אפילו זמן לחשוב וצריך לקבל החלטה שהיא או צל"ש או טר"ש: או לזנק ולהגן על שמי המדינה, או להחליט שלא. מתי תדע אם החלטת נכון? לפעמים רק בבוקר למחרת, אם תשמע שהיתה חדירה לגבולות המדינה".

כבר פתוח?

ההדחה רגע לפני הסוף, אמנם ממשיכה ללוות את א' במחשבותיו, אבל בשנתיים שעברו מאז הוא למד להסתכל על הכל בצורה מפוכחת.
"אני מרגיש סיפוק. אמנם הסיפוק לא מושלם, כי בסוף לא סיימתי, אבל הגעתי לנקודה שעד היום אף דרוזי לא הגיע אליה. אף אחד לא הגיע לשלב מתקדם כל-כך בתור טייס. לדעתי זה בא מבפנים, שאי אפשר לקחת בנאדם וככה פתאום לשנות לו את האופי ולהפוך אותו לטייס. אופי זה משהו שמגיעים איתו מהבית. אני מרגיש שפתחתי דלת, גם לאנשים אחרים וגם בשביל עצמי להמשך החיים, למדתי שם הרבה דברים שנשארים איתי".
אבל יותר מכל דבר אחר, רוצים ג', ו' וא' להגיע לזמן בו כתבות כמו זו שאתם קוראים כעת, לא יכתבו יותר.
"אני מצפה ליום שבו לא יראו משהו שונה בזה שיש בקר דרוזי, נווט דרוזי או טייס דרוזי", מדגיש א'. "אני מחכה שזה יהיה בנאלי. רציתי להפוך את זה לבנאלי לעצמי ולא הצלחתי. אני מקווה שאלה שבאים אחרי יצליחו. הם צריכים רק להאמין בעצמם".
ויתכן כי היום הזה יגיע רק כשבני העדה הדרוזית עצמם ידעו כבר מגיל צעיר שהכל פתוח בפניהם ולא ירגישו שונים באף פרמטר.
א' מסיק, מנסיונו, שאולי היום הזה לא רחוק כל-כך. "כשהייתי בקורס-טיס לא הרגשתי שבוחנים אותי בעיניים אחרות", הוא מסכם. "אולי רק בתור זה שמביא את האוכל הטעים".

עוד באותו מדור

אני בתוך החדר שלי: מיקי גורדוס בעבודה

אוזניים בשמיים

עשרות אירועים שקשורים לתעופה בארץ ובעולם כמו גם אינספור סקופים שיזכרו לעד נחשפו בידי מיכאל (מיקי) גורדוס, הקשב הבכיר של "קול ישראל", איש שמבין דבר או שניים על המושג "חשיפה". ארבעה עשורים ומאות מקלטי רדיו וטלוויזיה, עברו בחדרו הקטן ממנו סיפר מה קורה בעולם. בטאון חיל–האוויר מביא בפניכם את החשיפות הגדולות שלו

יהלומים לנצח

כולם חיכו לו שיציל את המצב והוא הגיע ישר אל תוך המלחמה. מהפגישה הראשונה עם הסקאד מעל רמת גן, עבור בשיפורים ובשינויים במהלך השנים ועד לשילוב העתידי עם מערכת "שרביט קסמים". הפטריוט (יהלום) סוגר שני עשורים בשורות חיל–האוויר