בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 145 (246) 01/06/02

כתבות

נצחון טכני

מאחורי כל המראה, נחיתה או גיחה עומד צוות שלם, שאחראי לתיפעולו התקין של המטוס. חמישה נציגים של המערך הטכני - מטייסות אפאצ'י, קוברה, צופית, F-16 ופאנטום - מתארים את שיגרת חייהם, אם ניתן לקרוא לה שיגרה, על רקע החודשים האחרונים עמוסי הפעילות, המתח והלחץ

צילום: רובי קסטרו

"החלום שלי הוא להיות מפקד חיל-האוויר"
סמ"ר רונן ספיבק, ראש צוות מכונאים בטייסת F-16. בן 22, מתגורר בפתח-תקווה. לפני 11 שנים עלה לישראל מרוסיה. בוגר בית-הספר הטכני של חיל-האוויר. נבחר השנה לחייל מצטיין ורואה את עתידו בחיל-האוויר
"אני משרת בטייסת 'עוף החול' כשלוש שנים ובימים אלה נכנס לשירות קבע. התחלתי את דרכי בטייסת כמכונאי. למדתי את התפקיד מהר מאוד ותוך זמן קצר הרגשתי שאני צריך אתגר חדש. לאחר חצי שנה קודמתי לראש צוות מכונאים בטייסת, תפקיד שממלא מכונאי ותיק. כיום אני עובד בלי הפסקה ומשקיע את כל-כולי במקצוע.
"כשהייתי בן 11, עליתי לארץ עם הורי ושתי אחיותי מרוסיה וכיום אנחנו גרים בפתח-תקוה. כבר בכיתה י' החלטתי שכשאתגייס, אתרום למדינה בתחום התעופה, תחום שאליו היתה לי משיכה טבעית. רציתי לשרת בחיל-האוויר ולמדתי בבית-הספר הטכני במגמת מכונאות תעופה. בבית-הספר למדנו על טיפול במטוסים באופן תיאורטי בלבד. כשהתגייסתי, ביקשתי לשרת בטייסת 'עוף החול', כי חברים מבית-הספר שירתו שם והמליצו לי על הטייסת. אני ממש לא מצטער שהגעתי לכאן ומרגיש שאני ממצה את עצמי.
"בתקופה האחרונה, הפעילות שלנו בטייסת נעשתה אינטנסיבית והגף הטכני נמצא בכוננות מתמדת. כמעט מדי יום אני מתחיל לעבוד בשעה חמש בבוקר ומסיים את העבודה מאוחר בלילה. תפקידי הוא לדאוג שהמכונאים יבדקו את מטוסי הקרב לפני ואחרי כל המראה, כדי שנהיה במצב בו מטוס יכול להמריא בכל רגע נתון, ללא חשש לאי כשירות.
"הכוננות שאנחנו נמצאים בה גורמת לי לקצר חופשות. בחג הפסח האחרון הוקפצתי לטייסת כדי לתגבר את הגף הטכני. אני לא מתלונן, כי אני פשוט אוהב את זה. אני לא רואה את עצמי משרת בטייסת אחרת. אני קשור לפה ואוהב את האנשים. הקצינים והנגדים מתחלפים עוד מעט, אבל אני מרגיש אחריות כלפי המקום שבו אני נמצא.
"המשפחה שלי התרגלה לזה שאני לא נמצא הרבה בבית. יש לי אחות בת 19, מתכנתת מחשבים בחיל-האוויר ואחות בת 23. אמנם אני לא מגיע כל סוף שבוע הביתה, אבל משתדל לבלות כל רגע פנוי בבית עם המשפחה. החברים שלי רגילים לזה שאני מקבל טלפונים מהטייסת גם במהלך סופי שבוע. אני פשוט רוצה להיות מעודכן בכל מה שקורה בטייסת.
"דווקא בזמנים כאלה של לחץ בעבודה, אני נמצא במיטבי. כשרק הגעתי לטייסת, נלחצתי מכל דבר קטן. לאט לאט למדתי לתפקד תחת לחץ. היום הלחץ הזה הוא חלק מהשיגרה היומיומית.
"מקצוע המכונאות הוא מקצוע שאני נמשך אליו. תמיד אהבתי לעבוד על המטוס, לפרק את הרכיבים ולמצוא תקלות לפני ההמראה. אני לוקח על עצמי את כל האחריות על המראות ונחיתות המטוסים בשלום.
"במהלך השירות שלי רכשתי ידע מעשי רחב בתחומי המכונאות והאירגון. כדי להיות ראש צוות מכונאים, חשוב להיות דומיננטי ולשמש מנהיג. צריך לדעת להקריב עבור החיילים ולתרום כמה שיותר. לפעמים אני צריך גם להיות מורה ושתהיה לי סבלנות, כיוון שאני מדריך את החיילים החדשים שמגיעים לטייסת. החיילים החדשים לא הוכשרו לעבודה המעשית ולמעשה אני חונך אותם.
"החיילים שבתחום אחריותי, חלקם בגילי, פונים אלי בכל בעיה כדי שאשמש להם אוזן קשבת. בשעות העבודה הם יודעים שאנחנו לא חברים כי חייבים להיות מקצועיים, אבל לאחר העבודה הם החברים הכי טובים שלי. עם הזמן למדתי לשלב את המקצועיות עם החברות. לא פעם קרה שמכונאי רצה לצאת הביתה באמצע או בסוף השבוע ואני התנדבתי למלא את מקומו, על חשבון הזמן הפנוי שלי.
"ההשקעה הרבה שלי בעבודה והעובדה שאני נשאר שבתות רבות בבסיס מרצוני החופשי, נשאו פרי השנה. ביום העצמאות נבחרתי לאחד ממצטייני הנשיא. הייתי בטקס שנערך בבית-הנשיא והיה מאוד מרגש. החלום הגדול שלי הוא להיות מפקד חיל-האוויר. אם לא אצליח להגשים אותו, ארצה להיות אישיות משפיעה בחיל, כיוון שהציפיות שלי מעצמי גבוהות".

-יפעת גליק

הפסיכולוג, האבא והאמא של החיילים
רב-סמל מתקדם אבי נחמוקה, מ"ע הטסה בטייסת קוברות. בן 34, מתגורר בהרצליה, נשוי ואב לשניים. משרת 15 שנים באותה טייסת, מתוכן שלוש שנים בתפקידו הנוכחי
"אני משרת כבר 15 שנים בצה"ל וכל השנים שירתתי בטייסת הקוברות הדרומית. פשוט נולדתי בטייסת הזאת. אפשר להגיד שאני קצת שונה מהאחרים, כי לא הרבה עברו את המסלול שאני עברתי בטייסת. התחלתי בתור חייל רגיל, די מהר התקדמתי לתפקיד ראש צוות וכשנכנסתי לשירות קבע כבר הייתי מנהל תורן בטייסת. בהמשך הייתי ממונה על סככה במשך שש שנים. זה תפקיד מאוד שוחק ועם הרבה אחריות. הייתי אחראי גם על המטוסים וגם על החיילים ותוך כדי העבודה גידלתי וחינכתי את החיילים.
"למדתי המון מהתפקיד הזה. למדתי להיות הפסיכולוג, למדתי להיות האבא והאמא של החיילים. אפשר להגיד שהתפקיד הזה שיפשף אותי והכין אותי לעתיד בצורה חזקה מאוד. אחר-כך עברתי להיות ממונה על הכשירות והכוננות בטייסת ושירתתי בתפקיד במשך שנתיים. אז, יצאתי להפוגה של שנה שבמהלכה הייתי ממונה על ההדרכה וגם בתפקיד הזה ספגתי הרבה דברים שאפשר ללמוד וללמד.
"אהבתי מאוד את החינוך של החיילים ואפשר להגיד שזה התפקיד הכי רגוע שעשיתי. אחר-כך מוניתי להיות מ"ע הטסה, שאם צריך להגדיר את התפקיד בכמה מילים, אז ההגדרה הטובה ביותר היא 'מרכז העצבים של הטייסת'. הכל מתרכז והכל זורם דרך ההטסה. אם זה מסוקים עדיפים לטיסה, אם זה ביקורות מסוקים, אם זה שעות טיסה, איזה מסוקים להטיס באימונים, איזה להטיס במבצעים ואיזה מסוק הולך לשגר את הטיל בג'נין.
"כבר שלוש שנים שאני מ"ע הטסה. זה תפקיד מאוד קשה ושוחק. יש בו המון אחריות, ומעבר לאחריות יש בו דרישה להיות דרוך 24 שעות ביממה. ההטסה זה מקום שמאויש כל הזמן: ישנים במקום הזה וזה המקום שדרכו מזניקים את הגף הטכני של הטייסת. אני מאוד אוהב את התפקיד וזה חשוב, כי דבר שאתה עושה באהבה - אתה עושה בצורה טובה.
"לפני כמה ימים היה כאן לילה עמוס בטיסות וכמה חבר'ה מהגף הטכני, גם סדירים וגם מילואימניקים ותיקים, באו אלי בסוף התורנות ואמרו לי שלילה כזה הם לא חוו בחיים. מסוקים נחתו, אחרי ששיגרו חימוש ובתוך זמן קצר כבר היו שוב באוויר, בדרך לתקיפה נוספת. זאת היתה לחימה מאוד קשה, רצפים שנמשכו ונמשכו, הליינים עבדו בקצב אדיר והמסוקים צרכו חימוש רב מאוד. העבודה הזאת קשה ביותר, אבל יש לי זכות שאין לאחרים. תחום העבודה שאני עוסק בו הוא תחום מאוד מעניין, מאוד מספק ואני רואה דברים שאחרים יכולים רק לקרוא עליהם בעיתון.
"אני נשוי עשר שנים ויש לי שני ילדים, אחד בן שבע והשני בן חמש. אשתי תומכת בי בצורה מלאה. לא קל להיות נשואה לאיש קבע במיוחד אם הוא משרת בטייסת מסוקי קרב. זה מצריך הרבה שעות שבהן אני נעדר מהבית לכל מיני פעילויות שאנחנו עושים בטייסת וזה יכול להיות גם בהתראה קצרה. אין לוח-זמנים קבוע. יש טלפון שמודיע להגיע עכשיו לטייסת ואחריו אתה מוצא את עצמך ארבעה ימים רצופים בטייסת, כשברקע לחימה אינטנסיבית.
"הילדים מרגישים את החוסר שלי בבית. זה מתבטא באופן מאוד חריף. אני מגיע הביתה ויש קצת בכי ויש חיבוקים חזקים שמראים את המצוקה אצל הילדים. אבל בסך-הכל, גם מבחינת העבודה, וחשוב להדגיש את זה, יש גמישות בעניין. מחלקים את הנטל, במיוחד במקרה של אנשים נשואים, שחשוב שיבלו גם בתא המשפחתי שלהם. יש במקום הזה אוזן קשבת.
"התחלתי את השירות שלי בתור חמש בטייסת. כל חייל חדש שמגיע לטייסת מסוקי קרב, מקבל שוק אמיתי. רק עם הזמן אתה מתחיל להבין איפה אתה נמצא. אהבתי את התפקיד שעשיתי, נמשכתי לכיוון, היו לי קצינים שנתנו לי כמעט את כל החופש שיכול לבקש חייל והמעבר מהשירות הסדיר לשירות הקבע היה מאוד חלק.
"היחסים בין הגף הטכני לבין גף טיסה בטייסת השתפרו מאוד בשנים האחרונות. כדי להגיע למצב שקיים היום - למצב שמישות המסוקים, לתקיפות מצוינות, לאחוזים גבוהים מאוד של פגיעות - נדרש חיבור בין שני הגופים האלה, כי בלעדיו זה לא יכול להתקיים. המקצוענות והעזרה של הטייסים בהרצות, בטיסות מבחן, אפילו הפידבק שאתה מקבל אחרי טיסה - זה אומר הכל. החיבור בין גף טיסה לגף הטכני הוא מאוד חזק, לדעתי.
"לטווח יותר ארוך, השאיפות שלי הן להתנתק מהטייסת ולעבור למקום אחר. זה קצת מפתיע, אחרי 15 שנים בטייסת, אבל אני חושב שבכל מקום שאתה נמצא בו הרבה זמן אתה מגיע לאיזשהו מיצוי. בעוד עשר שנים אני מקווה להיות בטייסת של מסוק מסוג חדש, שיגיע לחיל-האוויר, או בטייסת תחזוקה, בתפקיד אחר".

-רוני ווינקלר

"המטוס לא יכול להמריא בלי החתימה שלי"
סמ"ר אילת שמעוני, סגנית ראש צוות מכונאים בטייסת פאנטום. בת 21, מתגוררת בירושלים. בעלה לעתיד הוא ראש צוות חימוש באותה טייסת. חולמת להיות קצינה טכנית
"התגייסתי במטרה לעשות משהו מיוחד. לא לשבת במשרד מוקפת בניירת. ידעתי שאני רוצה תפקיד שונה ומאתגר. אני חייבת להודות שלא תיארתי לעצמי שאגיע לתפקיד מכונאית. בתיכון למדתי תנ"ך ופסיכולוגיה, שני מקצועות רחוקים מאוד ממה שאני עושה עכשיו. אחרי חצי שנה בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר הגעתי לטייסת וקיבלתי בדיוק את מה שרציתי.
"כמובן שבהתחלה לא היה לי קל. התפקיד שאני ממלאת נתפס כתפקיד מאוד גברי, עובדה שמתוך ארבעים מכונאים שהגיעו לבסיס בסיום הקורס, היינו רק חמש בנות. החלטתי שאף גבר בטייסת לא יאמר לי 'תני לי לסחוב את זה, זה כבד מדי בשבילך' ועמדתי בהחלטה הזו.
"שאר המכונאיות שהגיעו איתי כבר הספיקו להשתחרר וגם קבוצת הבנים שסיימה איתי את הקורס עומדת לפני שחרור. אני, לעומת זאת, החלטתי חודש לפני השחרור לחתום קבע ולהישאר בטייסת. תקופת שירות של שנה ותשעה חודשים לא מספיקה כדי להבין באמת את המטוס הזה. בחודשים הראשונים תיפקדתי כמו אחות: רק בוחנת את הפגיעה, ממששת, אבל חסרה את הכלים להבחין בפגיעות הפנימיות. עם הזמן למדתי לנתח תקלות חמורות יותר במטוס, בדיוק כמו רופא שמתבונן לתוך הקרביים. לא רציתי להפסיק את תהליך הלמידה הזה מוקדם כל-כך ובחרתי להמשיך ולשרת בטייסת.
"כיום אני משרתת כסגנית ראש צוות באחד הדת"קים (דיר תת-קרקעי). זו הפעם הראשונה שבה משרתת אשה בתפקיד הזה בטייסת ואני מאוד גאה להיות פורצת הדרך בתחום. יחד עם זאת, האחריות היא אדירה. פתאום יש לי חיילים שצריך לדאוג להם, מטוס שצריך להשמיש וטייסים שאני נותנת מולם את החשבון. המטוס אינו יכול להמריא ללא חתימה שלי, שמאשרת את כשירותו לטיסה. אם חס וחלילה משהו קורה, אני יודעת שהיה לי חלק בזה.
"בשבת הראשונה שבה נשארתי בבסיס היתה פעילות מבצעית בלבנון. חימשנו את המטוסים לפני היציאה וקיבלנו אותם בחזרה ללא חימוש. כל המטרות נפגעו. הטייסים ירדו ולחצו ידיים לאנשי הגף הטכני. היתה תחושה חזקה של ביחד, של הצלחה ששייכת לכל הטייסת. גם כיום יש לי הרגשת גאווה בסיום גיחה מוצלחת, בידיעה שהייתי חלק מפעילות שיכולה לסייע למדינת ישראל.
"בתקופה האחרונה, מאז החלה הלחימה בשטחים, כולם עובדים הרבה יותר קשה וכמובן גם הגף הטכני, שרואה את המטוסים הרבה יותר ממה שהוא רואה את הבית. העבודה כיום הרבה יותר אינטנסיבית, אבל הוכשרנו אליה היטב. בפעם הראשונה שבה חתמתי על אישור ההמראה של מטוס רק חיכיתי שהוא ינחת ושאדע שהכל הלך בסדר. היום אני הרבה יותר מיומנת. לא יתכן שיהיה חור בגלגל ואני לא אשים לב. לכן אין לי בעיה לעבוד תחת לחץ, שהוא גורם שיגרתי לחלוטין בכל טייסת מבצעית. במקרה של מלחמה, יהיה עלינו לקבל מטוסים שחוזרים מהפצצה, לתדלק אותם, לחמש אותם ולשלוח אותם שוב לאוויר במהירות האפשרית. האינטנסיביות של הפעילות הנוכחית היא רק אימון לקראת מצב כזה ועמדנו בו בהצלחה.
"אני חייבת להודות, שלא רק האהבה למטוסים השאירה אותי בחיל-האוויר. בטייסת הכרתי את בעלי לעתיד, שהוא ראש צוות חימוש באחד הדת"קים. כמובן שכל הטייסת מוזמנת לחתונה. לא תיכננתי להיות מכונאית ובטח שלא תיכננתי לפגוש בתפקיד הזה את בעלי. הדברים האלו פשוט קורים, אבל צריך לעבוד הרבה כדי שהם גם יצליחו. כרגע החלום הגדול שלי הוא לצאת לקצונה טכנית, אבל הסיכויים די קטנים. לצבא עדיין קשה לקבל נשים בתפקידי קצונה מסוג זה. מצד שני, הצלחתי להפתיע די הרבה אנשים כשבחרתי לחתום קבע, אולי אצליח להפתיע גם בזה".

-איילת גונדר

"הטייסת היא המשפחה השניה שלי"
סגן איתן שוורץ, קצין אחזקה בטייסת צופיות. בן 27, מתגורר בחולון, נשוי ואב לשניים. בקרוב הוא עובר לטייסת אפאצ'י, אבל כבר מתגעגע לטייסת שקלטה אותו ישר מהטירונות
"הגעתי לטייסת 'הגמל המעופף' בתור חייל סדיר בשנת 1994 ומאז נשארתי בה. גדלתי בטייסת הזאת, החל מטירון צעיר ששטף מכונות ועד היום, שאני קצין ומפקד על צוות של 15 אנשים. מבחינה מקצועית, התחלתי בטייסת כחשמלאי מטוסים ולאחר-מכן הפכתי לראש צוות ליין. בשנת 1997 כשנכנסתי לשירות קבע, הייתי ראש צוות חשמלאי מטוסים.
"אחרי שנתיים בתפקיד הגעתי להחלטה שאני רוצה לצאת לקורס קצינים. הקצין הטכני של הטייסת הוא שדחף אותי לצאת לקורס והינחה אותי לאורך כל הדרך. כאשר סיימתי קורס קצינים חזרתי לטייסת, הכל בגלל האהבה הגדולה שלי אליה.
"אני מאוד קשור לטייסת, היא המשפחה השנייה שלי. מעבר ליחסי העבודה עם האנשים, אני מנסה להנחות אותם לבחור בדרך הנכונה, להעביר להם שהצבא בונה ומחשל אותך כדי שאחרי השחרור תצא לחיים האזרחיים ותדע לעמוד על שלך. זאת גם הסיבה שבגללה אני מקדיש שעות רבות בעבודה. אני מרגיש מחויבות לטייסת ברמה מקצועית ומבצעית וגם ברמה האישית, כמפקד של חיילים.
"זו טייסת מאוד פעילה בשנתיים האחרונות והגף הטכני מרגיש שותף מלא לפעילות המבצעית. כשאתה רואה בעיניים את התוצאות של העבודה שלך, זה סיפוק אדיר. כל אנשי הגף מודעים לחשיבות העבודה שלהם ואנחנו שותפים לכל מה שנעשה בטייסת. לא תמיד אנחנו יודעים בדיוק את תוכן המשימות, אבל אנחנו מרגישים את ההכנות ואת הריגוש וכך יכולים להעריך את חשיבות המשימה. אולי אנחנו לא שוכבים במארבים כדי להגן על המדינה, אבל להכין את המטוס ברמה הכי גבוהה שאפשר ולעמוד במשימות שנדרשות ממך זה לא פחות חשוב.
"במסגרת התפקיד שלי אני אחראי על ליין צופיות וזה אומר להכין את המטוסים, למסור אותם ברמה הטכנית המקסימלית ובמהירות האפשרית. בנוסף, אני גם אחראי על אחזקת חלק מהמערכות שבמטוסים וקליטתן של מערכות חדשות. מבחינה מקצועית נדרש ידע במטוסים והכרת כל המערכות מבחינה מיכנית וחשמלית. אני במקור חשמלאי, אך בטייסת עשיתי הסבה גם למכונאי.
"כדי להצליח בתפקיד הזה צריך לדעת לתת מעצמך הרבה, לא רק בעבודה על המטוסים, אלא בעיקר בעבודה עם האנשים. באותה מידה שצריך להכיר את המטוס בצורה מושלמת, צריך גם לדעת לעבוד עם אנשים ואת זה לומדים מהניסיון. בסופו של דבר, אנחנו מתעסקים באנשים שזה הכלי החשוב והיקר מכל ואני יודע שאם אני לא אטפל בבעיה אישית שיש לחייל שלי, אז העבודה שלו תיפגע. אני שם לי למטרה, שלאנשים יהיה ראש שקט לעבודה על המטוס.
"מבחינה אישית, התפקיד דורש שהבית יהווה גב חזק, אשה שתתמוך בך גם בימים שאתה מגיע הביתה בשעות מאוחרות. אני משתדל לתת מעצמי גם בבית כמה שיותר וזה בעיקר בשבתות ובחופשות. העבודה שלי דרשה מהמשפחה הרבה מאוד וגם כמעט שילמתי עליה מחיר יקר. לפני קרוב לשנתיים, כשהתחלתי את התפקיד, גרתי בחיפה והנסיעות הארוכות מהבסיס הביתה התישו אותי. יום אחד נרדמתי על ההגה וירדתי לשוליים. רק בנס לא קרה לי דבר. באותו רגע החלטנו אשתי ואני לעבור לחולון. ממנה זה דרש להחליף מקום עבודה ולהתנתק מהמקום שבו גדלה. אבל היא אשה חזקה, שיודעת עד כמה אני מחובר לעבודה.
"אני מאוד גאה בעבודה שלי. כרגע מה שמניע אותי בחיים זה לא הצד החומרי, אלא הציונות. להיות בצבא זו גאווה אדירה. את זה אני מנסה להעביר לחיילים שלי, אבל גם בבית. יש לי שני ילדים, הבכור בן ארבע והצעיר בן חמישה חודשים. הבן הגדול שלי מגיע איתי לטייסת ודבר ראשון לוקח פנס ומגש ועובר על המטוס, בודק אותו, מושיט לי כלים לעבודה.
"בחודשים האחרונים העבודה בטייסת התגברה, אבל חלוקת עבודה נכונה של הקצין הטכני הביאה אותנו מוכנים לרגע האמת. הטייסת לא נחה כבר למעלה משנה, אבל ראינו את העתיד, ידענו למה לחכות וכשהגיע שיא הפעילות במבצע 'חומת מגן' היינו מוכנים.
"במצב לחימה קל יותר לתפעל את הצוות. כולם יודעים שזו לא טיסת אימון, אלא שזה הרגע שצריך לתת את כל מה שאפשר, כי עכשיו שומרים על ההורים שנמצאים בבית ועל החייל ששוכב בג'נין והמטוס שלנו חייב להיות שם כדי לתמוך בלחימה מהאוויר. כולם מרגישים שהעבודה שלהם עכשיו חשובה מתמיד וזה בא לידי ביטוי בהרבה שעות עבודה של הגף הטכני, שהביאו לתוצאות טובות.
"בקרוב אני מיועד להתחיל תפקיד חדש ובפעם הראשונה מאז הגיוס לעבור לטייסת אחרת. אני עובר לטייסת אפאצ'י כקצין חמ"מ (חשמלאי מטוסים). זה עולם אחר לגמרי וסוג עבודה שונה. המחשבה על המעבר קצת מפחידה, כי אני מכיר רק את הטייסת הזו ועם כל העבודה הקשה אני מאוד אוהב את המקום שאני נמצא בו היום".

-שי שבח

פותר תקלות באוויר
רס"ן ראובן שרמן החל את דרכו בחיל-האוויר כמכונאי בטייסת דיפנדר. מאוחר יותר התנדב לקורס-טיס, אולם משנודע לו כי הוא מיועד למגמת נווטים, ביקש לחזור לטייסת ולשמש כמכונאי. ארבע שנים לאחר שהשתחרר משירות קבע, חזר לחיל-האוויר והיה ממקימי מערך מסוקי האפאצ'י
את צעדיו הראשונים בעולם הטכני של חיל-האוויר עשה רס"ן ראובן שרמן, אז נער בן 18 יליד דימונה, בבית-הספר הטכני שבבאר-שבע. היום הוא לומד לתואר ראשון באוניברסיטת באר-שבע במסלול משאבי אנוש ומתפקד במקביל כקצין טכני בטייסת אפאצ'י במתכונת הצבת חירום.
"הלחימה האינטנסיבית בה נמצא חיל-האוויר מורגשת היטב על חיילי הגף הטכני, האמונים על הכשרת המסוקים והמטוסים. שעות העבודה המטורפות מאלצות אותנו לוותר המון בתחום האישי, כמו משפחה למשל", אומר רס"ן ראובן שרמן, נשוי ואב לשלושה. "כל מסוק שעולה לאוויר הוא באחריות הקצין הטכני. יש המון מתח מבצעי, וכקצין טכני אתה נמצא בחדר המבצעים של הטייסת לאורך כל הגיחה".
מטוסים היו מאז ומתמיד מושא הערצה עבורו, אהבה עיוורת כמעט. "אבא שלי היה מכונאי רכב בחצרים ומאז שאני זוכר את עצמי אני קשור למטוסים. זה התחיל בבניית דגמי מטוסים ובאיסוף תמונות של מטוסי החיל. מאוחר יותר, כשגדלתי, הצטרפתי לחוג טיסנאות וחתמתי על מנוי לבטאון חיל-האוויר", הוא מספר.
בבית-הספר הטכני למד שרמן במגמת מכונות ובחר להתמקצע במסוק דיפנדר. מיד עם גיוסו בשנת 1983 שובץ בטייסת "מגע הקסם", שהפעילה אז מסוקי דיפנדר. "מכונאות זה עניין של אהבה", הוא מסביר את הזיקה למקצוע. "כשאני מחזיק כלי עבודה ביד, אני מרגיש שלם. הכלי כאילו מתחבר אלי והופך לחלק בלתי נפרד ממני". בתום שנתיים בהן הספיק להפוך לראש צוות מכונאים, החליט שרמן לעשות שינוי.
"אחרי מספר שיחות ארוכות עם טייסים מהטייסת, הבנתי שזה הזמן לנסות ולהיות טייס. אני זוכר את עצמי, עוד לפני הקורס, עולה על חלק מטיסות המבחן של המסוקים ומבקש מהטייסים שיסבירו לי את עקרונות הטיסה. בשלב מאוחר יותר הם גם הרשו לי להחזיק את ה'סטיק' ולהטיס - כדי שתהיה לי מיקדמה על החניכים האחרים".
בסוף טיסת המבחן העשירית בפייפרים זומן שרמן לשיחה עם מפקד המגמה. "הוא אמר לי שאני מנווט מצוין, אבל יכולות הטיסה שלי לא מספיק טובות - שאני טס בצורה מכנית ושמייעדים אותי לנווטות. באותו רגע החלטתי שאני עוזב. אם לא להיות טייס, אז לחזור להיות מכונאי".
נסיונות השיכנוע של סמ"ט א' מהטייסת לא צלחו. אפילו מפקד בית-הספר לטיסה קרא לו לשיחה בתקווה להניא אותו מהחלטתו, אבל ללא הועיל. "הגעתי ליחידת המיון והמעבר (ימ"מ) ובראיון עם קצין המיון הציעו לי תפקידים חלופיים הקשורים בעולם הטיסה: בקר, פקח העמסה, פקח במגדל פיקוח, אולם אני ביקשתי לחזור לטייסת ולשרת כמכונאי. עם סיום תקופת השירות שלי בסדיר חתמתי לעוד שנתיים ומילאתי תפקיד 'פן צ'יף'". בתפקידו החדש פיקד שרמן על 20 מכונאים והיה אחראי על 11 מסוקים.
בסוף אותה תקופה פרש שרמן מהצבא, אך כעבור ארבע שנים קיבל הצעה לחזור לשרת בחיל-האוויר ולקחת חלק במשלחת ההקמה של טייסת האפאצ'י הראשונה של חיל-האוויר. הוא יצא לקורס קצינים טכנים, סיים בהצטיינות וקיבל דרגת סגן. זמן קצר לאחר מכן הוסמך לטכנאי מכונות ומונה לקצין אחזקה בטייסת האפאצ'י.
כאמור, באוקטובר יצא רס"ן ראובן שרמן ללימודי תואר ראשון, אחרי שהספיק למלא שורת תפקידים כקצין מוסך וכקצין טכני, במהלכם נבחר גם לקצין מצטיין בבסיס בו שירת.

-רן רוזנברג

עוד באותו מדור

קווים לדמותם

בשנים 1949-1948, שנותיו הראשונות של חיל-האוויר, סייר הצייר נחום גוטמן ז"ל בבסיסי החיל הצעיר והנציח ברישומיו את הווי החיילים. 54 שנים לאחר-מכן, אותרו חלק מהמצוירים. לפני כחודש וחצי נפתחה תערוכת הציורים החדשה של גוטמן, המוצגת במוזיאון על שמו בתל-אביב. התערוכה עוסקת בצבא וחלק ניכר ממנה מוקדש לחיל-האוויר

מחזיקים אצבעות

ב-19 ביולי תשוגר לחלל טיסה STS-107 של המעבורת "קולומביה", למשימה בת 16 ימים. שבעה אסטרונאוטים יהיו על המעבורת וביניהם אל"מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון. ארבע שנים עברו מאז החל רמון את ההכנות לקראת הטיסה, שכללו אימונים, סימולאציות, תירגולים ובדיקות רפואיות. בטיסה עצמה ישמש כמומחה מטען ויפעיל ניסוי לחקר אקלים כדור-הארץ