בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 145 (246) 01/06/02

כתבות | 35 שנים למלחמת ששת הימים

"היד רועדת לי"

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים הספיק סרן יאיר נוי-מן ז"ל להשתתף בגיחה אחת לקהיר-מערב, חזר לטייסת, שטף את רצפת המועדון, הכין סלט, כתב את רשמיו בספר הטייסת ויצא לגיחה נוספת, שממנה לא חזר. מטוסו נפגע מאש נ"מ ונוי-מן, שכונה בטייסת "הילד", נרצח על הקרקע בידי כפריים מקומיים. הוא היה טייס מיראז', בן 25, דתי, נשוי ואב לתינוקת בת חצי שנה. בנו הצעיר נולד חודשים אחדים לאחר מותו

שי שבח

"5 ביוני 1967. יום לפני הכניעה הגדולה של מצרים וגרורותיה. היד רועדת לי! שמישהו אחר יכתוב!" כך כתב סרן יאיר נוי-מן ז"ל בספר הטייסת של טייסת "הקרב הראשונה" בבוקר יומה הראשון של מלחמת ששת הימים. שעות ספורות לאחר-מכן הודיע בקול רגוע: "בלעתי עשן" וצנח אל הכפר זקזיק שבדלתא המצרית, שם נרצח בידי המון משולהב של כפריים.
יאיר ("הילד") נוי-מן ז"ל נולד בפברואר 1942 בתל-אביב. הוא היה נער דתי, שהקדיש את מרבית זמנו לחלום יחיד - להיות טייס בחיל-האוויר. מגיל צעיר חלם על הישיבה בתא-הטייס ונהג להתגאות במעיל הטיסה הישן מתקופת מלחמת-העולם השנייה, שהיה ברשותו. הוא לבש את המעיל כשלראשו קסדת טיסה ומגיני עיניים ודימה כי הוא טייס. הוא הכיר את כל מטוסי חיל-האוויר ולמד את ביצועיהם ויכולתם הטכנית.
"הייתי פותח ספר זיהוי מטוסים ומראה ליאיר קצה זנב של מטוס והוא היה מזהה את סוג המטוס ומפרט את כישוריו", מספר סא"ל (מיל') אברהם שלמון, שותפו לחדר בקורס-הטיס.
יאיר למד בבית-ספר "המזרחי" בגבעתיים והיה חבר בתנועת הנוער "בני-עקיבא". גם לאחר שסיים את קורס-הטיס המשיך לקיים מצוות והסיר מראשו את הכיפה רק כאשר חבש את קסדת הטיסה. באותה תקופה, מספר הטייסים הדתיים בחיל-האוויר היה זעום. למעשה, יאיר היה הראשון שסיים קורס-טיס והמשיך לקיים מצוות. המיפגש בינו לבין חבריו לקורס היווה עבור רבים מהם מיפגש ראשון עם הדת ועם נער בן גילם השומר מצוות בדבקות. "לרובנו, לחיות עם אדם דתי היה דבר חדש", מספר רס"ן (מיל') אבנר סלפק, חברו של יאיר מקורס-הטיס ומהטייסת. "הוא היה איש יחיד במינו והדת היתה חלק מהאופי המיוחד שלו. היה קל מאוד להתחבר אליו ומרגע שעשית את זה - לא יכולת בלעדיו".

"נגמרה המשימה. עכשיו אני שומר שבת"

"יאיר שילב את הדת עם הצבא מבלי ששני העולמות יתנגשו", אומר שלמון. "רק לאחר חודשיים שבהם חלקנו חדר אחד, גיליתי שבעוד כולנו קמנו בחמש וחצי להתעמלות בוקר, יאיר התעורר חצי שעה לפנינו, הלך לבית-הכנסת להתפלל שחרית וחזר בדיוק בזמן להתארגן לאימונים הצבאיים".
בקורס-הטיס נחשב יאיר ל"אטרקציה". האלוף שלמה גורן ז"ל, אז הרב הצבאי הראשי, עקב אחריו לאורך כל הקורס. יאיר אף נהג להרצות בבתי-ספר דתיים, על-מנת לעודד צעירים דתיים נוספים להתנדב לקורס-טיס. "בבתי-הספר ובקיבוצים הדתיים כולם הכירו את יאיר נוי-מן כמושג להצלחה", מספרת ציונה סלע, אחותו של יאיר. "הוא היה מושא הערצה, יחיד שהצליח במקום שאחרים נכשלו בו". בכתבה שהתפרסמה בבטאון חיל-האוויר בשנת 1965 על טייסת "הקרב הראשונה" הביע יאיר את דעתו בנוגע לגיוס בני נוער דתיים לקורס-טיס: "כל אדם מוכשר לטיסה שלא הולך לקורס-טיס, הרי זה בבחינת ביזבוז הן למדינה והן לעצמו".
"לטייס קל במיוחד לשמור שבת", המשיך יאיר. "אני מבצע תורנויות כוננות בשבת, ככל טייס, אך במידה ויינתן אות אזעקה ויהיה עלי להמריא בשבת, הרי לא יהיה לי כל ספק בדבר חיוניות פעולתי".
יאיר סיים את קורס-הטיס בשנת 1961. את כנפי-הטיס קיבל בגיל 19 וחצי והיה הצעיר ביותר במחזור. עם סיום הקורס עבר לקורס אימון מבצעי, הטיס מטוסי אורגאן וסופר-מיסטר בטייסת "הצרעה" והדריך בבית-הספר לטיסה. בשנת 1965 הוצב בטייסת "הקרב הראשונה" בה הטיס את המיראז', מטוס הקרב המתקדם ביותר באותן שנים.
בשנת 1964 רכש חיל-האוויר מספר מטוסי אורגאן משומשים מצרפת, שהיו מיועדים לטייסת "הצרעה", בה שירת יאיר באותה תקופה. לפני נסיעתו של יאיר לצרפת כדי להביא לארץ את המטוסים, קרא לו לשיחה אלוף (מיל') עמוס לפידות, אז מפקד הטייסת והסביר לו כי התנאים בצרפת אינם מתאימים לשמירת מצוות וכי ישנה אפשרות שיצטרך לטוס בשבת. יאיר החליט לצאת למשימה באמירה כי זו משימה של חיל-האוויר וחשוב לבצעה.
"שהינו בצרפת שבועיים ויאיר הסתדר עם כל האילוצים", מספר אלוף (מיל') לפידות. "הגענו ארצה ביום שבת, לאחר טיסה שנמשכה יומיים. כל משפחות הטייסים באו לקבל את פנינו. הסתובבתי ב'ליין' כדי לראות שהכל בסדר ואז ראיתי את נוי-מן יושב לבד בצד אחרי שכולם הלכו. אמרתי לו 'גמרנו, לך הביתה' והוא ענה לי 'לא, נגמרה המשימה. עכשיו אני שומר שבת'".
מגיל צעיר תיעד יאיר את חייו בתמונות. המצלמה ליוותה אותו לכל מקום ואירוע אליהם הגיע. "בתמונות ראינו את הדברים דרך העיניים של יאיר", מספר אבנר סלפק. "דרך העיניים שלו הכל היה יפה. אנחנו ראינו את הדברים אבל לא הבנו עד כמה הם יפים, עד שהוא היה מראה לנו את התמונות. מהמטוס ראינו כל הזמן את אותם נופים, אבל הוא התפעל מהם בכל פעם מחדש, כאילו ראה אותם לראשונה בחייו".
התלהבותו הסוחפת מהמראות הנשקפים מתא-הטייס והשובבות שאיפיינה אותו התאימו לכינוי שדבק ביאיר עד יומו האחרון - "הילד". בני משפחתו קראו לו כך משום שהיה צעיר הבנים במשפחה וחבריו בצבא - בשל היותו צעיר החניכים בקורס. "המפקד בקורס כתב עליו בתיק האישי שהוא ילדותי", מספר אברהם שלמון. "היו בו אופטימיות ורוח שובבות והוא לקח הכל בקלות".
בשנת 1966 נישא יאיר לאורה, נערה חילונית ששמרה למענו מצוות. בטרם מלאו לו 25 שנים נולדה בתו הבכורה, חמוטל. הבית שהקימו יאיר ואורה בשיכון המשפחות היה מפורסם בכל הבסיס. "אנשים אמרו לנו 'אל תפתחו חלון, שלא תברח האהבה'", נזכרת אורה, אלמנתו של יאיר.
מלחמת ששת הימים מצאה את יאיר בתקופה של לבטים קשים בנוגע להמשך שירותו הצבאי. הוא חש שבשל מסירותו לתפקיד הוא אינו מבלה די זמן עם משפחתו. האהבה שרכש לאשתו ולבתו התנגשה עם אהבתו לטיסה ולחיל-האוויר. חודש לפני שהחלה מלחמת ששת הימים כבר היה ברור כי עומדת לפרוץ מלחמה. בערב שישי, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, שאלו את יאיר בני משפחתו על הפעילות הצבאית המתוכננת וביקשו את דעתו בנושא. יאיר ענה במשפט אחד: "נצח ישראל לא ישקר" ועם המשפט הזה יצא למלחמה.

"יש פה טילים. אני מושך"

בבוקר ה-5 ביוני 1967 רוכזו כל טייסי טייסת "הקרב הראשונה" לתדריך, שבסיומו החל מבצע "מוקד" לתקיפת שדות-התעופה של מדינות ערב. יאיר נקרא לטייסת מבית-הספר לטיסה, שם שימש כמדריך. בשעה 07:45 נשברה דממת האלחוט המפורסמת ומטוסי המיראז' נכנסו ליעפי צליפה ראשונים במצרים. יאיר היה במבנה של מטוסי מיראז', שתקף את שדה-התעופה קהיר-מערב. המיראז'ים תקפו את מסלול ההמראה והשמידו חמישה מפציצי טופולב-16.
פרק הזמן שעבר בין המטס הראשון לשני היה קצר ביותר. בטייסת היתה תחושה של אופוריה ובכל רגע נוספו ידיעות מדהימות על תוצאות הפגיעות של חיל-האוויר. בין המטס הראשון לשני שהה יאיר על הקרקע פחות משעה ואז המריא במבנה הראשון של המטס השני. "5 ביוני 1967. יום לפני הכניעה הגדולה של מצרים וגרורותיה", כתב יאיר בספר הטייסת לקראת צאתו למטס השני. "יאיר היה הראשון שהבין מה קרה במצרים", מספר אבנר סלפק. "הוא ראה את הניצחון הגדול שלנו, את החזון שהתגשם. הוא האמין בכוחו של חיל-האוויר להכריע את המלחמה כבר בשעות הראשונות שלה".
"היד רועדת לי! שמישהו אחר יכתוב!" המשיך יאיר, שנכבש בתחושת הניצחון. "היתה באוויר תחושה של ניצחון ועליונות", מעיד אבנר סלפק. "יאיר היה נרגש מאוד".
במירווח הזמן שבין המטסים, שטף יאיר את רצפת מועדון הטייסת. "מבחינת יאיר, בכל מצב הכל היה צריך להיות נקי ומסודר", אומר אבנר סלפק. "וזה כולל את החברים, הטייסת והחדר". אל"מ (מיל') דני שפירא מתאר בספרו "לבד בשחקים" את המיפגש בינו לבין יאיר בזמן ההמתנה בין המטס הראשון לשני. "ביום הראשון למלחמה, לפני הצהריים, ישבתי עם הטייס סרן יאיר נוי-מן, בחור דתי וצנוע שהייתי מיודד עמו", כותב דני שפירא בספרו. "הוא הכין לנו סלט ושוחחנו על אירועי המלחמה, כשלפתע קראו לו ברמקול לצאת למשימה. הוא קם במהירות ובהתאם לתחושת הגאווה והניצחון שהיתה באוויר, הבטיח לי שאחרי שיחזור מהגיחה, יכין לי סלט מוצלח יותר".
דקות ספורות אחרי השעה 11:00 בבוקר הוזנק יאיר לגיחה שנייה לשדה-התעופה קהיר-מערב, שממנה לא שב. הוא היה מספר שתיים במבנה, כאשר רס"ן (מיל') אבנר סלפק היה המוביל, רס"ן (מיל') רן אבשלום מספר שלוש ורס"ן (מיל') יוסי ארזי מספר ארבע. המבנה יצא לניווט בגובה נמוך, בהתחלה מעל הים ולאחר-מכן מעל הדלתא המצרית. כשהגיעו לשדה-התעופה קהיר-מערב, הסתדר המבנה בזוגות, לפי שיטת התקיפה שהיתה נהוגה במלחמת ששת הימים, כשיאיר היה בן-זוגו של אבנר סלפק. "בזמן שיאיר ואני נכנסנו לתקיפה, הזוג השני הודיע לנו שהתלבש עלינו מיג", מספר אבנר סלפק. "יאיר ואני המשכנו בתקיפה ואבשלום וארזי נכנסו לקרב-אוויר עם המיג".
אבשלום וארזי פתחו מבערים, זרקו מכלי דלק נתיקים ונכנסו לקרב-אוויר עם המיג. יאיר וסלפק המשיכו בתקיפה וכשסיימו את משימתם החלו בטיסה חזרה לבסיס. במהלך הטיסה מעל הדלתא המצרית נורה לעברם מטח טילי קרקע-אוויר מהחזית ומצד ימין. סלפק ירד לטיסה נמוכה. יאיר הודיע בקשר "יש פה גם טילים נגד מטוסים, אני מושך".
"אמרתי לו שלא ימשוך, שיירד", ממשיך סלפק, "ואז הוא הודיע: 'בלעתי עשן'. אלו היו המילים האחרונות שלו. יותר לא ראיתי אותו. הוא היה מאחורי בצד ימין ותוך שניות לא מצאתי אותו. האיזור כולו היה מכוסה עשן טילים ופצצות. שמונה שנים הכרתי אותו ובשניות איבדתי אותו". יאיר נפגע מאש נ"מ חזקה, טילי SA-2 ובמשך ימים רבים לא נודע גורלו והוא הוגדר כנעדר.
הידיעה על נפילתו של יאיר עברה בטייסת במהירות והשפיעה על כולם. ברגע אחד הסתיימה תחושת האופוריה. "בחמש אחר-הצהריים יצאנו, רביעיית מטוסים, לעבר שדה-התעופה קהיר-מערב", כותב דני שפירא בספרו. "אחרי נפילתו של יאיר נוי-מן בקרב, היה לי חשבון אישי עם השדה הזה והתכוונתי לפרוע אותו עד תומו".
יאיר הצליח לנטוש את מטוסו בשלום. הוא צנח אל הכפר זקזיק שבדלתא המצרית, שם נרצח על-ידי המון של כפריים, חמושים בגרזנים ובקילשונים. "יאיר היה אוהב אדם", אומרת אורה, אלמנתו. "הוא מת מוות אלים, שעמד בניגוד לכל מה שהאמין בו".
"השאיר אחריו אשה הרה ותינוקת בת חצי שנה", נכתב על יאיר בעיתונים שהתפרסמו לאחר המלחמה. חצי שנה לאחר מותו, נולד בנו ינון, המשרת כיום כקצין פסיכולוגיה בחיל-האוויר.
סרן יאיר נוי-מן ז"ל חזר מטיסתו האחרונה באיחור של 80 יום. גופתו הוטסה לארץ במטוס של הצלב האדום כחלק מעיסקת חילופי שבויים בין ישראל למצרים. נפילתו של יאיר נותרה בחלקה בגדר תעלומה. מטוסו נעלם בתוך שכבת העשן שכיסתה את הדלתא המצרית ואיש לא ראה אותו צונח. "יאיר הוא כמו הנסיך הקטן", אומרת אחותו ציונה. "נעלם במדבר".

עוד באותו מדור

נצחון טכני

מאחורי כל המראה, נחיתה או גיחה עומד צוות שלם, שאחראי לתיפעולו התקין של המטוס. חמישה נציגים של המערך הטכני - מטייסות אפאצ'י, קוברה, צופית, F-16 ופאנטום - מתארים את שיגרת חייהם, אם ניתן לקרוא לה שיגרה, על רקע החודשים האחרונים עמוסי הפעילות, המתח והלחץ

קווים לדמותם

בשנים 1949-1948, שנותיו הראשונות של חיל-האוויר, סייר הצייר נחום גוטמן ז"ל בבסיסי החיל הצעיר והנציח ברישומיו את הווי החיילים. 54 שנים לאחר-מכן, אותרו חלק מהמצוירים. לפני כחודש וחצי נפתחה תערוכת הציורים החדשה של גוטמן, המוצגת במוזיאון על שמו בתל-אביב. התערוכה עוסקת בצבא וחלק ניכר ממנה מוקדש לחיל-האוויר