בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 145 (246) 01/06/02

כתבות | 35 שנים למלחמת ששת הימים

אחים בדם

ביום הראשון למלחמת ששת הימים הופל מטוסו של רס"ן יהונתן שחר מעל מצרים. באותו יום, מעל סוריה, הופל גם מטוסו של אחיו, סרן מאיר שחר. יהונתן שהה למעלה מ-12 שעות בלב שטח האויב, עד שחולץ. מאיר נהרג. 35 שנים לאחר-מכן משחזר יהונתן את שני סיפורי המלחמה האלו - מלחמה שהניצחון הגדול בה היה כרוך גם בלא מעט כאב

איילת גונדר, צילום: מיטל דינור

כמה דקות לפני תחילת הראיון עם סא"ל (מיל') יהונתן שחר, נכנסת לסלון אשתו, דיתה. בהתחלה היא שואלת אם אנחנו רוצים משהו לשתות או לאכול. אחר-כך היא שואלת מה בכלל הטעם בראיון הזה. "הרי מלחמה, כל מלחמה, היא דבר רע", היא אומרת. "אנחנו חוזרים ומספרים את סיפורי הגבורה, אבל ממעטים לדבר על המחיר הכבד. סיימנו מלחמה שלמה בששה ימים, אבל ההשלכות של המלחמה הזו ליוו אותנו עוד הרבה מעבר".
היא פונה ויוצאת לעבר הגינה הפורחת שלה, יהונתן עוקב אחריה בחיוך. רק לקראת סוף הראיון הוא מתייחס לדברים ואומר ש-35 השנים שעברו מאז המלחמה הקצרה ההיא עלולות לטשטש את הסכנה הקיומית בה עמדה מדינת ישראל באותה תקופה. "היום קשה להבין את זה, אבל בחודשים שקדמו למלחמה היתה בארץ חרדה אדירה. מדינת ישראל, שהכינה את עצמה לקראת אלפי חללים, הכשירה שטחי קבורה נוספים מבעוד מועד. היית יכול ללכת בתל-אביב ולראות איך מקימים בתי קברות למתים שיבואו. לא תיארתי לעצמי שנצליח להגיע לנצחון גדול כל-כך. גם לא תיארתי לעצמי שהמחיר האישי שאשלם יהיה כה כבד".
המחיר האישי עליו מדבר יהונתן הוא נפילת אחיו הצעיר, מאיר, ביום הראשון למלחמה. שני האחים שירתו כטייסי קרב באותה תקופה - יהונתן כמפקד טייסת המיסטרים "הכנף המעופפת" בתל-נוף ומאיר כטייס מיראז' ב"טייסת הסילון הראשונה" ברמת-דוד.
שמונה שנים הפרידו בין שני האחים, שהגיעו לקורס-טיס מסיבות שונות לחלוטין. "אני רציתי להיות טייס מהיום שאני זוכר את עצמי", מספר יהונתן. "אמא שלי שמרה במשך שנים ציור של מטוס שציירתי בגיל שש ואז זה לא היה כמו היום, שרק מרימים את הראש ורואים אווירון. מתי כבר יוצא לילד בשנות ה-40 לראות מטוס? ובכל זאת, כבר אז ידעתי מה אני רוצה. אצל מאיר זה היה אחרת לגמרי". "בדומה להרבה אחים קטנים, מאיר רצה להיות כמו האח הגדול", אומרת דיתה, אך יהונתן מאמין שזה כבר עניין לפרשנות אישית. "אני לא חושב שמאיר הגיע לקורס-טיס בגללי. הוא בכלל רצה לשחק כדורסל. הוא התנדב לקורס לאחר שמכבי תל-אביב, הקבוצה שבה שיחק, לא הצליחה להשיג לו מעמד של ספורטאי מצטיין. מעין ברירת מחדל. לא שזה הפך אותו לטייס פחות טוב ממני. להפך".
בימים שקדמו לסיסמת "הטובים לטיס" של עזר ויצמן, שני בנים טייסים לא בהכרח נחשבו למשאת נפשו של כל הורה. "אבא שלי רצה מהנדס", מתוודה יהונתן בחיוך. "היחס לטייסים בתקופה ההיא היה שונה. כשהגעתי לבסיס תל-נוף כדי להתחיל את החלק המעשי בקורס-הטיס, כל גדוד הצנחנים של הבסיס חיכה לנו בשער וצעק: 'הנה הגיעו הג'ובניקים'...".
כשיהונתן זכה לתואר 'ג'ובניק' ב-1955, מאיר רק התחיל את כיתה ה'. היחסים בין האחים לא היו, מטבע הדברים, הדוקים במיוחד. "הרבה דברים למדתי עליו רק אחרי מותו. למשל, שבזמן שאמא שלי הוזעקה לבית-הספר כדי לדבר על 'מה עושים עם הפרחח מאיר שחר', הוא אירגן קולנוע פרטי עם מקרן שקופיות בבית. חבר שלו הגיע אליו בוכה לאחר שאביו לא הצליח לממן את האופניים שהבטיח לו לבר-המצווה. מאיר לקח את מכשיר הקרנת השקופיות של אמי והזמין את החבר'ה ל'קולנוע ביתי'. כל אחד היה משלם כמה פרוטות ומאיר המציא מדי יום סיפור חדש לאותו סט שקופיות. כל ילדי השכונה הגיעו ואחי אסף סכום השווה לחצי ממחיר אופניים באותה תקופה. הוא הלך לביתו של החבר ההוא, הניח בפני האבא את הכסף ואמר לו 'יש כאן חצי מסכום הכסף שאתה צריך בשביל האופניים שהבטחת לילד שלך. תוסיף את המחצית השנייה ותקיים את מה שהבטחת'".

"פתאום היה לי אח בבסיס"

בשלב שבו מאיר היה מסדר אופניים לחבר'ה, יהונתן כבר היה בן 22. "שמונה שנים הן הפרש עצום בגילאים האלו", הוא אומר. "במהלך הקורס בקושי חזרתי הביתה, וכשכבר חזרתי היו לי דברים יותר חשובים בראש. בנות למשל. הייתי מגיע לתל-אביב פעם בשבועיים, רואה שהילד גדל קצת וחוזר לצבא. ככה כל שבועיים הוא גדל עוד קצת, עד שבסוף הילד הפך בעצמו לחייל".
וכשהחייל החליט להיות טייס, הוא החליט את זה לבד. "מאיר לא התייעץ איתי לגבי קורס-טיס. באופן כללי לא היינו משפחה שמתייעצת הרבה. וכשהוא כבר טרח להתייעץ, הוא בדרך כלל היה עושה בדיוק ההפך ממה שהצעתי. כשמאיר רצה לעשות משהו הוא עשה אותו וכך זה היה גם במקרה הזה". מאיר אמנם לא התייעץ עם אחיו הגדול בנוגע לטיס, אבל מרגע תחילת הקורס לא היתה לו ברירה אלא לערב בין המשפחה לצבא: יהונתן היה מפקד טייסת בשלב הבסיסי של הקורס. המפקד שלו.
"פתאום היה לי אח בבסיס. ביום הייתי מפקד הטייסת שלו ובערב היינו חוזרים ביחד לבית שלי בשיכון, מורידים את הסרבלים וחוזרים להתנהג כמשפחה: מדברים לתוך הלילה, משחקים ביחד כדורסל. הבית שלי ושל דיתה בשיכון המשפחות הפך לביתו השני. זו היתה הפעם הראשונה מזה שנים שהיינו נפגשים מדי יום וזו הייתה ברכה גדולה". לדברי יהונתן, כל הקרבה והחמימות המשפחתית נעלמו בשעה שבע וחצי בבוקר, עם תחילת יום העבודה. "זה אולי נשמע מוזר, אבל מבחינתי הוא היה חניך לכל דבר. בישיבות בהן דנו עליו השתדלתי לסתום את הפה. במהלך כל הקורס טסתי איתו רק פעם אחת. גם מבחנים לא עשיתי לו. כשהוא פישל לא היתה בעיה לבוא ולהגיד לי. ידעו שאגיב כמו שצריך".
רק פעם אחת התערב יהונתן בהתקדמותו של מאיר בקורס-טיס וקשה להגיד שההתערבות הזו היתה לטובה. "ניסיתי למנוע ממנו לקבל את תואר החניך המצטיין של הקורס שלו", אומר יהונתן ומסביר שחשש שהקירבה המשפחתית תרים כמה גבות. "כשאחי נבחר על-ידי כל שאר מפקדי הטייסות, פניתי למפקד בית-הספר לטיסה וביקשתי שלא יעשו אותו חניך מצטיין, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר-כך שאחיו הגדול סידר לו את זה. מפקד בית-הספר הודיע לי שאף אחד לא שואל אותי ובזה נגמר הסיפור".
בשנת 1965 סיים מאיר בהצטיינות את קורס-הטיס ובמשפחת שחר התגאו בשני טייסי קרב מבצעיים. על אף ששיחות סלון בנושאי תחזוקת מנועי סילון נראו מתבקשות, יהונתן טוען שהדבר מעולם לא אירע. "לא דיברנו בבית על מטוסים. היו לנו מספיק נושאים אחרים לדבר עליהם. גם על הפחדים הנלווים לשני בנים בשמיים לא דיברו. אנשים נהגו אז לפחד בשקט. לא כמו היום, כשהאמא יודעת על כל מנת קרב שחסרה במסע סוף מסלול".
בשנת 1966 עבר מאיר ל"טייסת הסילון הראשונה" בבסיס רמת דוד. יהונתן התמנה למפקד טייסת "הכנף המעופפת" ושני האחים שבו לראות אחד את השני במרווחי זמן גדולים יחסית. שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, בנשף מוצאי יום העצמאות שנערך בבסיס תל-נוף, נפגשו בפעם האחרונה. "הוא היה אחד מכוכבי המופע שהעלו אנשי צוות-האוויר של בסיס רמת דוד, אף-על-פי שאת המופע עצמו איני זוכר. באמצע ההופעה קראו לי ולשאר מפקדי הטייסות החוצה. הידיעות הראשונות על מועד המבצע הקרב החלו לטפטף. כשחזרתי לאולם אחר-כך כבר לא הייתי מרוכז במה שקרה על הבמה".
בשלושת השבועות הבאים עמדו הטייסות בכוננות שיא לקראת 'מבצע מוקד' - מבצע השמדת חילות-האוויר המצריים והסוריים ביום הראשון למלחמה. יהונתן היה טרוד בהתארגנות טייסת המיסטרים לקראת התקיפות ומאיר, אז סגן, בהכנות לקראת הפעילות המבצעית הגדולה ביותר מאז הגיע לטייסת המיראז'ים. "אני לא יודע אם דיברתי איתו אפילו פעם אחת בשלושת השבועות האלו", אומר היום יהונתן. "לא צלצלנו אחד לשני מהטלפון המבצעי של הטייסת כדי לשאול מה נשמע. פשוט הנחנו, או יותר נכון - קיווינו, שהכל בסדר".
בערב ה-4 ביוני זימן אליו מפקד בסיס תל-נוף את מפקדי הטייסות והודיע להם שמחר תוקפים. מה עושה מפקד טייסת קרב לפני תקיפה גורלית במצרים? חוזר הביתה, אומר לילה טוב לאשתו והולך לישון. "בחמש בבוקר התעוררתי ואמרתי לדיתה שהיום מתחילה המלחמה. לא היה לי מושג לאיזו משימה אמור מאיר לצאת. אבל ידעתי שהוא טייס קרב. וזה מספיק כדי לנחש".

"הפעם פגעתי גם בעצמי"

"הייתי המוביל במבנה השלישי שיצא להפציץ את שדה-התעופה המצרי פאיד. ביעף הצליפה הראשון פגעתי במטוס תובלה מצרי שבדיוק נחת בשדה-התעופה. פגעתי בול. אחר-כך כיוונתי לעבר מיג-19 שעדיין היה על הקרקע ופגעתי גם בו. נשאר עוד יעף צליפה אחד אותו ייעדתי למטוס מסוג מיג-21. ירדתי לגובה מאוד נמוך, כדי לוודא שאצליח לקלוע במדויק. והצלחתי. רק שהפעם פגעתי גם בעצמי".
ההדף מהפיצוץ העז של מטוס המיג גרם לדליקה במטוס המיסטר. תא הטייס נמלא עשן שחור והמטוס החל לאבד גובה. "בשניות הראשונות לא ראיתי כלום בגלל העשן. אחרי שהועפה חופת תא הטייס גיליתי שכל הנורות האדומות במטוס נדלקו. שברתי מזרחה לכיוון האגם המר והבחנתי באונייה מצרית שירתה אלי אש נ"מ. הודעתי על כך בקשר וברגע שעברתי את האגם, נטשתי את המטוס".
תלוי בין שמים לארץ ראה יהונתן את מטוס המיסטר ממשיך בטיסתו צפונה, כשלהבה ענקית מתמשכת מאחוריו. "אחרי כל הרעש של הטיסה הגיע פתאום השקט הזה, רק אני והשמיים. המשכתי להסתכל על המטוס שלי, שבאותו שלב כבר היה קטן יותר מכדור האש העצום שבער בסופו. עברו עוד כמה שניות של שקט ופגעתי בקרקע".
הוא החל לרוץ מחשש שיתגלה והתמיד בריצה הזו כמה שעות. הקרקע החולית האטה את התקדמותו, אך הוא סירב לעצור. רק לאחר שלוש שעות גילה שנטש לא רק את המטוס, אלא גם את המימייה. משהתרחק מספיק מאיזור הנטישה החליט למצוא לו מקום מסתור ומנוחה. "הקרסוליים, שנפגעו בעת הפגיעה בקרקע, התנפחו וגרמו לי לכאבים חזקים. עליתי על אחת הדיונות וחיכיתי. בהתחלה עוד ניסיתי לקרוא למטוסינו באמצעות מכשיר הקשר שהיה בידי. כשהבנתי שאף אחד לא שומע אותי כיביתי את המכשיר, כדי לשמור על הסוללות לשעות הלילה. ידעתי שלא אוכל לשרוד עוד יום במדבר ללא מים ושאם לא אחולץ היום יהיה עלי להסגיר את עצמי מחר לידי המצרים".
"על מה חשבתי?", הוא מחייך למשמע השאלה, "על חיפושיות. בתי הקטנה, רונה, הייתה מטורפת באותה תקופה על חיפושיות ואכן הן היו הידידות היחידות שלי על הגבעה. קטנות ושחורות הן טיילו מצד אחד של הגבעה אל הצד השני והעיניים שלי טיילו אחריהן. במקביל, שמעתי פיצוצים עזים מכיוון שדות-התעופה המצריים. חלק מן הפצצות שהשלכנו היו בעלות מנגנוני השהיה ושעות לאחר התקיפות עוד נשמעו הדי ההתפוצצויות". לדבריו, עמודי העשן המיתמרים באופק שיכנעו אותו לחלוטין שחיל-האוויר השיג את מטרתו. "היה ברור לי שהמלחמה נגמרה. בשדה-התעופה של פאיד לא נשארו מטוסים אחרי שגמרנו שם. מאחר וכבר לא היה לי מה לחשוב על המצרים, התחלתי לחשוב על החברים, על הורי, אחי, על מה שדיתה בטח עושה עכשיו. הסתכלתי על הנוף האהוב של המדבר. זה בהחלט לא היה יום משעמם".
הלילה ירד ויהונתן גילה שקרסוליו הנפוחים מונעים ממנו להתקדם. "החלטתי לתת לעצמי עוד מספר שעות של מנוחה ולהתחיל בהליכה לכיוון הכביש רק בבוקר שלמחרת. הדלקתי שנית את מכשיר הקשר - ושכבתי לישון". הוא מחייך בגאווה ומספר ששוב הוכיח לעצמו שהוא יכול להירדם בכל מצב. "התעוררתי מרעש של מסוק מעל לראש. תחילה לא הגבתי, הרי באותה מידה זה יכול היה להיות מסוק מצרי. לבסוף התחלתי לאותת למסוק באמצעות הפנס שהיה איתי. המסוק נחת על-ידי, כשהוא מביא איתו משב אדיר של חול. כל כך שמחתי שאני חוזר הביתה. לא היה לי מושג שהבית כבר לא יהיה אותו בית".

לא לחשוף פצעים

"בבוקר ה-6 ביוני סיפר לי מפקד הבסיס שאחי נעדר. נסעתי מיד לבית הורי בתל-אביב. הגעתי לשם, אחרי שביום אחד הורדתי שבעה ק"ג ממשקלי כתוצאה מאובדן מים ונצרבתי כולי בשמש. כשאדם מתבשל במשך 12 שעות ללא מחסה, במדבר, בשמש לוהטת, רואים את זה עליו. הורי לא ראו שום דבר. גם דיתה לא. לא היה להם מושג על כל מה שעבר עלי ביום הראשון למלחמה. מספיק שבן אחד שלהם הופל מעל סוריה, הם לא צריכים לדעת שהשני כמעט ונהרג גם הוא באותו יום מעל מצרים".
מטוס המיראז' של מאיר יצא בשעות אחר-הצהריים ביחד עם מטוס נוסף למשימת פטרול מעל שדה-התעופה של דמשק. הם היו המטוסים היחידים באיזור. כשהחל להיגמר הדלק הודיעו שהם חוזרים לנחיתה, אך קיבלו פקודה להיכנס ליעף צליפה על שדה-התעופה, למרות שכבר כמעט לא נשאר מה להפציץ. "צריך לזכור שהיום טייס יודע שהפקודה היא לא מאלוהים, בסך-הכל קצין שנותן הוראה", אומר יהונתן. "היום יש הרבה יותר שיקול דעת - לבצע או לא לבצע, לשאול שאלות, לברר. אז לא היה דבר כזה, האמון במפקדים היה מוחלט. אחי והטייס השני, מפקד הטייסת, נכנסו ליעף והסורים חיכו להם. הם פתחו עליהם באש תופת. שני המטוסים הופלו. מפקד הטייסת הצליח למשוך את המטוס ולנטוש בשלום מעל הכינרת, אחי נשאר שם".
במשך חצי השנה הבאה המשיך יהונתן לפקד על טייסת המיסטרים ולאחר-מכן ביקש לעזוב את התפקיד. כעבור זמן קצר השתחרר מחיל-האוויר. "זה היה מעבר ליכולתי", הוא אומר היום. "מתוך 25 טייסי קרב שנהרגו במלחמה, 20 הכרתי באופן אישי. הם היו חברים שלי. בשבוע אחד איבדתי את כולם. זה היה משבר נפשי גדול מאוד. כל-כך הרבה אנשים שפשוט נמחקים בבת אחת. אז נכון, הניצחון היה אדיר, אבל היה לי קשה, קשה מאוד להמשיך הלאה".
לא רק יהונתן התקשה להמשיך. דיתה מספרת שאפילו בנם דני, שהיה אז רק בן חמש, חווה בצורה קשה מאוד את התקופה שלאחר המלחמה. "מאיר היה משחק איתו במשך שעות. היה ביניהם קשר מאוד חזק. כל חברה של מאיר, והיו לו הרבה, נמדדה בעיניו גם ביחס שלה אל הילדים של אחיו. דני הכיל כל-כך הרבה כאב ואנחנו, שהיינו שקועים עמוק בכאב שלנו, התקשינו לעזור לו".
"האטימות בחברה הישראלית כלפי השכול היתה אדירה", אומרת דיתה. "לא הבנתי בכלל מה קורה איתי. אף אחד לא היה שם כדי לעזור לי להבין. היום אנחנו כחברה מספיק בוגרים כדי לדבר על הדברים האלו, אבל אז לא דיברו על כלום. לא על מוות. לא על שכול. אבא של יהונתן הרכיב משקפי שמש אחרי שהבן שלו נהרג, כדי שלא יראו את העיניים הנפוחות. אנשים עברו לצד השני של הרחוב כשהם ראו אותנו, כי לא ידעו מה להגיד. הייתה אווירה כללית של לא לדבר, לא לחשוף פצעים".
"ההתבגרות שלנו כעם במישור הזה היתה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים", מוסיף יהונתן. "אחרי המלחמה ההיא כל המדינה דיממה, כך שלא היה לאף אחד מה להסתיר. היום יש פסיכולוג שמתייצב אחרי כל אירוע, אז זה לא היה. שום פסיכולוג לא בא אלינו הביתה לתמוך באח שכול. גם בינינו לא דיברנו מספיק".
לאחר שעזב את חיל-האוויר הצטרף יהונתן ל'אל-על' והמשיך לטוס במילואים כטייס עיט בטייסת 'אבירי הצפון'. מלחמת יום-הכיפורים העמידה את המשפחה מול דילמה קשה. "כמה ימים אחרי תחילת המלחמה ניגשתי אל אביו של יהונתן וביקשתי שילך לבני פלד, מפקד חיל-האוויר דאז, וידרוש שיפסיקו ליהונתן טיסות", מספרת דיתה. "בן אחד זה בהחלט מספיק. לא צריך לתת גם את השני". שלושה ימים התלבט האב וביום השלישי הלך אל המיפקדה. "זה היה מנוגד לחינוך שהוא קיבל בבית ומנוגד לחינוך שהוא העניק לילדיו", אומרת דיתה, "אבל זה היה הכרחי. כשבני פלד ראה אותו הוא אמר לו 'שב מר שחר. אני יודע למה באת וזה יהיה בסדר'".
כעבור כמה שעות זומן יהונתן אל חדרו של מפקד בסיס רמת דוד, תא"ל יעקב אגסי, שבישר לו שעל-פי מברק שהגיע מהמיפקדה, הוא מקורקע עוד ממלחמת ששת הימים. יהונתן לא התרשם. "אמרתי לו שאחרי שתגמר המלחמה אשמח לדבר איתו על הנושא - וחזרתי לטייסת".
"אני מבין את הסיטואציה האיומה בה עמדו ההורים שלי, אבל הסיטואציה בה עמדה המדינה היתה קשה לא פחות. אבא שלי בין כה וכה היה אדם גמור. הוא הפסיק לחיות ברגע בו הודיעו לו שאחי נהרג. השמחה פשוט נעלמה מהבית. זה לא שפתאום הסלון עמד שומם. חברים המשיכו לבוא, אבל הוא עצמו הלך והסתגר. זה היה בית של חברים, קונצרטים, הצגות - וזה נקטע בבת אחת. הוא המשיך ללכת כל יום לעבודה, כל יום שבת לבית-הכנסת וכל יום שני - היום בו פרצה המלחמה - לבית הקברות. בשבילי זה היה שוק איום ונורא. אני הכרתי אבא אחר לגמרי, אדם מלא חיים וטמפרמנט. ניסיתי לדבר איתו, אבל שום דבר לא עזר. אמא שלי היא סיפור אחר לגמרי. היה לה כוח חיים חזק בהרבה משלו".
בשנת 1974, בהיותו בן 37, פרש מטיסה בחיל-האוויר, ועבר לשירות מילואים כראש צוות במחלקת מבצעים של חיל-האוויר, תפקיד אותו מילא עד שנת 1995. "במסגרת התפקיד הייתי אחראי על תיכנון מבצעים בסמוך לגבולות הלחימה בארץ", הוא מסביר ומוסיף שהלקחים מנפילת אחיו ליוו אותו בכל אותה תקופה. "ברגע שהמבצע מתחיל, היחיד שיודע מה באמת קורה הוא מי שנמצא בשטח. אני כמפקד חייב להשאיר מקום לשיקול דעת של הטייס. גם כיום, כשאמצעי התקשורת מפותחים בהרבה משהיו לפני 35 שנים, חשוב להשאיר את מרווח ההחלטה בין המפקדים ובין מי שנמצא באוויר".

עוד באותו מדור

"היד רועדת לי"

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים הספיק סרן יאיר נוי-מן ז"ל להשתתף בגיחה אחת לקהיר-מערב, חזר לטייסת, שטף את רצפת המועדון, הכין סלט, כתב את רשמיו בספר הטייסת ויצא לגיחה נוספת, שממנה לא חזר. מטוסו נפגע מאש נ"מ ונוי-מן, שכונה בטייסת "הילד", נרצח על הקרקע בידי כפריים מקומיים. הוא היה טייס מיראז', בן 25, דתי, נשוי ואב לתינוקת בת חצי שנה. בנו הצעיר נולד חודשים אחדים לאחר מותו

נצחון טכני

מאחורי כל המראה, נחיתה או גיחה עומד צוות שלם, שאחראי לתיפעולו התקין של המטוס. חמישה נציגים של המערך הטכני - מטייסות אפאצ'י, קוברה, צופית, F-16 ופאנטום - מתארים את שיגרת חייהם, אם ניתן לקרוא לה שיגרה, על רקע החודשים האחרונים עמוסי הפעילות, המתח והלחץ