בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 145 (246) 01/06/02

כתבות | 35 שנים למלחמת ששת הימים

כרעם ביום בהיר

לכאורה, כל מה שניתן לספר על מבצע "מוקד" - מבצע הפתיחה של מלחמת ששת הימים - כבר סופר. עשרות אם לא מאות מאמרים וספרים נכתבו בישראל ובשאר העולם על המבצע. דני שלום, חוקר התעופה, מפרסם בימים אלה ספר חדש על מבצע "מוקד", המסכם תריסר שנות מחקר בנושא ומגלה, כי יש עוד מה לספר

נועם אופיר

בשעה 07:45 של ה-5 ביוני 1967 החל חיל-האוויר הישראלי במה שנחשב עד היום לציון דרך בהיסטוריית הלחימה האווירית. בתוך שעות ספורות הצליח חיל-האווויר להשמיד על הקרקע את מרבית חילות-האוויר של מדינות ערב. לבד מההשפעות האזוריות של מבצע "מוקד" ומלחמת ששת הימים עצמה, לתקיפת שדות-התעופה הערביים היתה גם השפעה מרחיקת לכת על הלחימה האווירית. במידה רבה ניתן לומר שאחרי ה-5 ביוני 67' חל שינוי מהותי בדרך שבה נתפס כוח אווירי בתוכניות הלחימה. לראשונה בהיסטוריה הכריע כוח אווירי מלחמה. הלקח הזה נלמד היטב - לא רק במזרח התיכון, אלא גם בארה"ב, במערב אירופה ואפילו בגוש הקומוניסטי. הדי הצלחה זו הדהדו במלחמת לבנון, במלחמת המפרץ וביוגוסלביה ואפילו בפעילות האמריקאית הנוכחית באפגניסטן.
הספר, "כרעם ביום בהיר", הוא סיפורו המלא של מבצע "מוקד". לצורך כתיבת הספר עב הכרס, ריאיין דני שלום יותר ממאה אנשים שהיו מעורבים בתיכנון המבצע ובהוצאתו אל הפועל. למעשה, שלום ריאיין לפחות טייס אחד מכל אחד ממבני המטוסים שהשתתפו במבצע. בנוסף, ריאיין שלום אנשי מפתח בתיכנון המבצע וכן אנשי מודיעין ואנשים ממערך השליטה והבקרה, שהיה להם תפקיד בהצלחת המבצע.
לאחר שקיבל את אישורו של מפקד חיל-האוויר באותה התקופה, האלוף (מיל') איתן בן-אליהו, זכה שלום לעיין במסמכים אותנטיים הקשורים למבצע, לרבות פקודת המבצע עצמה.
תוצאת המחקר היסודי הזה הוא הספר המפורט ביותר שנכתב עד כה על המבצע. אבל, חשוב לציין, לא מדובר רק בסיפור הצד המבצעי של הפעילות, אלא בעיקר בסיפוריהם האישיים של המשתתפים בו. הספר כולל עשרות סיפורים של טייסים שנטלו חלק במבצע, שמרביתם לא סופרו עד כה.
הכתבה הבאה מתבססת על הפרקים הראשונים בספר, העוסקים ברקע שמאחורי התיכנון המבצעי של מבצע "מוקד". הסיפור המעניין של התקופה שקדמה למבצע מראה את הלבטים שהיו למתכננים, תוכניות המגירה שנזנחו, ההכנות והאימונים, מאמצי איסוף המודיעין ואפילו הוויכוח האם תוכנית "מוקד" נידונה לכישלון.

לזרוק לפח את התוכנית

בשלהי שנת 1962 החליט מפקד חיל-האוויר דאז, עזר ויצמן, לערוך בחינה מחודשת של השאלה "כיצד משיגים עליונות אווירית?". המשימה המורכבת הוטלה על יאק נבו, מראשוני טייסי הסילון בחיל-האוויר, שמילא באותה התקופה את תפקיד ראש מחלקת מבצעים של החיל.
באותה התקופה היתה בכספות של חיל-האוויר תוכנית מגירה, למקרה שיוחלט על ביצוע תקיפת שדות-התעופה של מדינות ערב. הפקודה, שנקראה "תלם", שימשה במשך תקופה ארוכה כבסיס לאימונים שביצעו טייסות חיל-האוויר. בשעת מלחמה, זו היתה הפקודה שהיתה מוצאת אל הפועל. במסגרת המנדט שקיבל ממפקד חיל-האוויר ביקש נבו מרפי סברון, נווט במטוסי צילום וטייס מסוקים עתיר ניסיון, לבדוק ולרענן את פקודת "תלם".
"הפקודה הזו היתה קשקוש גמור", מספר על כך סברון. "נכנסתי לראש הענף וביקשתי רשות להשליך אותה לפח". התוכנית, חשוב לציין, לא רק שימשה כבסיס לכל האימונים של החיל בנושא, אלא תוכננה על-ידי מוטי הוד, מי שעמד באותה תקופה בראש מחלקת אוויר.
סברון הסביר לנבו כי הפקודה כוללת טעויות תיכנון רבות. "למשל, אורגנים מחצור תוכננו לתקוף את שדה גרדקה מעבר לים סוף - מה שהיה בהחלט מחוץ לטווח הטיסה שלהם". כאשר סברון בירר עם מתכנני התוכנית מדוע הוחלט כך, התשובה שקיבל היתה: "המטוסים תוכננו לתדלק לפני הגיחה בשדה-התעופה האזרחי באילת".
הביקורת של סברון על התוכנית לא היתה היחידה. ענף אוויר 2, בראשותו של יואש "צ'אטו" צידון, ערך בחינה מקיפה משלו של התוכנית על היבטיה השונים. סיכום המחקר היה נחרץ: "אם ההנחות שביסוד מחקר זה הן סבירות, צפוי שכוח התקיפה הקיים, בשיטת התקיפה הקיימת, לא יצליח לשתק את רוב שדות-התעופה של האויב, לא במטס ראשון ולא במטסים הבאים. יש לבצע הערכת מצב ולשנות את שיטת התקיפה בהתאם".
תוכנית "תלם" נזנחה באופן פורמלי. כעת הוטל על מחלקת המבצעים להתחיל ולתכנן מההתחלה תוכנית מקיפה להשמדת שדות-התעופה של האויב.

בחזרה למשבצת הראשונה

כאשר ישבו המתכננים ושקדו על פיתוח קונספציה חדשה לתקיפת שדות-התעופה, היה עליהם להחליט האם לדבוק בעקרונות שעמדו ביסוד תוכנית "תלם" ותוכניות מבצעיות דומות שקדמו לה, או לנסות ולחשוב על קונספציה חדשה לגמרי.
הרעיון המרכזי בתוכניות אלה היה חלוקה גיאוגרפית של המטרות. הטייסות הצפוניות של חיל-האוויר תוכננו לתקוף את שדות-התעופה של סוריה ועיראק והטייסות במרכז הארץ ודרומה היו אמורות לתקוף את ירדן ומצרים. תיכנון התקיפה עצמה התבסס על העיקרון המקובל באותה עת בעולם. לכל אחד מהמטוסים הוקצה יעד ברור - חלק יתקפו את המוסכים, חלק יפגעו במגדלי הפיקוח ואחרים ינסו להשמיד את המטוסים החונים.
נבו החליט לנסות לבחון את הנושא בצורה בסיסית יותר. הוא חזר לשאלה המקורית שעמדה לפניו - "איך משיגים עליונות אווירית?". השאלות שעלו היו בסיסיות בהרבה מאשר השאלה מהי הדרך הנכונה לתקוף שדות-תעופה. אלה כללו נושאים כמו מהי הדרך הנכונה - הגנה או התקפה. אם בוחרים בהגנה, כמה מטוסים נדרשים כדי להתגונן מול חילות-האוויר של מדינות ערב? איזה סוגי מטוסים נדרשים לשם כך? מצד שני, אם בוחרים בהתקפה, האם יש לנסות להשמיד את המטוסים על הקרקע או לנסות ולמשוך אותם ל"אזורי קטל" שבהם יתנהלו קרבות אוויר המוניים? לעומת זאת, אם מחליטים בכל זאת לתקוף שדות-תעופה, אילו סוגי מטוסים יש לשלוח לאיזה שדה? איזה מטרות בשדה יש להשמיד?
לאחר גיבוש כל השאלות הללו והניסיון לתת להן מענה, כינס נבו בעלי תפקידים שונים בחיל-האוויר והציג להם את מסקנותיו. בפני אנשי המבצעים, האמל"ח, המודיעין והבקרה הציג נבו מסמך שכתב ושהוגדר כ"תוכנית אב". מסמך זה פירט את התובנות של נבו בנוגע לדרכים השונות להשגת עליונות אווירית. מסמך זה היה רחוק מלהיות תוכנית מבצעית סדורה, אך הוא שימש כבסיס התיאורטי של מבצע "מוקד".
אחת המסקנות העיקריות של יאק היתה שיש לזנוח את החלופות ההגנתיות. חיל-האוויר לא יכול לשמור על מערכת הגנה אווירית בכוננות מתמידה ואין לו משאבים לניהול סוג כזה של לחימה. לחיל-האוויר לא היו מספיק מטוסי קרב או תותחי נ"מ כדי לנהל לחימה אווירית הגנתית. בנוסף, הרעיון של ניהול קרבות אוויר המוניים מעל שמי ישראל היה בלתי-מקובל.
בחינת הנושא ההתקפי הראתה כי הדרך הנכונה היא התפיסה הקלאסית, לפיה הדרך היעילה ביותר להשגת עליונות אווירית היא על-ידי ניטרול יכולתם של מטוסי האויב לפעול מבסיסם. בסופו של דבר, לרשות האויב עומד מספר לא גדול של שדות-תעופה שמיקומם ידוע. ובעודם על הקרקע, מהווים מטוסי האויב מטרה נוחה מאוד.

שאלות ועוד שאלות

לאחר שעזר ויצמן, מפקד חיל-האוויר, נתן את ברכתו לרעיונותיו של יאק נבו, החל חיל-האוויר, בשיתוף עם גופים אחרים, במאמץ חסר תקדים ללמוד את נושא תקיפת שדות-התעופה. בשלב הראשון הופעלה קהילת המודיעין כדי לאסוף כל פריט מידע שיהיה חיוני למבצע תקיפה דוגמת זה שתוכנן. כמות הפריטים שנאספו, או שהיה צורך לאסוף אותם, היתה כמעט אינסופית.
כך למשל, בחנו אנשי המודיעין נושאים כמו הזמן שנדרש להעברת הודעות ממיפקדה למיפקדה, כמה זמן אורכת העברת טייסת מנקודה אחת לשנייה וכך הלאה. היעד שהציבו לפניהם אנשי המודיעין היה יומרני במידה רבה - הם רצו להכיר את יכולות חילות-האוויר של האויב טוב יותר מאשר האויב עצמו. שפע המידע שנאסף תורגם לטבלאות ביצועים מפורטות.
לצד השאלות המודיעיניות צצו ועלו גם שאלות מבצעיות רבות. כאמור, הרעיון המרכזי בתוכנית היה תקיפת שדות-התעופה של האויב. באופן טבעי, השאלה הראשונה שצצה היתה איך עושים זאת? בעבר, בחן חיל-האוויר אפשרות לתקוף את המסלולים עצמם. אבל, חישוב מספרי העלה שיש מסלולים רבים מדי. לכן, בתוכניות המבצעיות, דוגמת תוכנית "תלם", הוחלט כי השמדת השדה תבוצע על-ידי תקיפת מיתקנים חיוניים בו כמו ההאנגרים, המוסכים, המגורים ומגדלי הפיקוח. "תוכנית האב" של נבו שינתה את התמונה. המסקנה של נבו היתה חד-משמעית - המטרה הראשונה לתקיפה צריכה להיות המסלולים. אחרי "סגירת השדה" יש לתקוף את המטוסים עצמם. כל יתר המטרות - משניות.
ביסוד התפיסה הזו עמד הרעיון הבא - השמדת המסלולים היא הסוד להצלחת הפעולה להשגת עליונות אווירית. באמצעות השמדת המסלולים ניתן להבטיח שהמטוסים שנותרו על הקרקע בכוננות לא יוכלו להמריא, בעוד המטוסים שיימצאו באוויר באותה עת לא יוכלו לנחות. אומנם, האויב יוכל לתקן את הפגיעות במסלולים, אך הדבר יימשך כמה שעות - פרק זמן שיאפשר לכוחות צה"ל לפעול בחופשיות, בלי חשש איום אווירי.
כדי לחשב את הזמן שיקח לאויב לתקן את המסלולים הפגועים, ערך חיל-האוויר סדרת ניסויים, במהלכם תקפו מטוסים שדה-תעופה מדומה שהוקם במטווח בדרום הארץ. מיד לאחר הפגיעה במסלולים, נתבקשו חיילים למלא את המכתשים שנוצרו בעפר ולנסות ולהחזיר את המסלול לשימוש מהר ככל הניתן. הזמן הנדרש לשיקום המסלולים נמדד ושימש לקביעת סבבי התקיפה הנדרשים להבטחת "סגירת" השדות לפרק זמן שיאפשר את השמדת המטוסים.
אחד הלקחים הגדולים מתוכנית "תלם" היתה שלעיתים התוכניות המבצעיות אינן מציאותיות. כזכור, "תלם" התבססה על נתוני ביצועים לא-הגיוניים של מטוסים. לכן, במקביל לאיסוף המודיעין ולתיכנון המבצעי עצמו, ערך חיל-האוויר בחינה מעמיקה של יכולותיו שלו. במסגרת חלק זה בפרויקט היה צורך לקבוע במדויק את הטווח של מטוסי חיל-האוויר השונים, בפרופילי טיסה שונים ותוך נשיאת סוגים שונים של חימוש.
הגדרת מעטפות הטיסה המדויקות של המטוסים לא נעשתה רק באופן תיאורטי. במשך תקופה ארוכה ביצעו מטוסי חיל-האוויר גיחות אימון רבות שבמהלכן נמדדו ביצועיהם במיתארים שונים. חלק מהטיסות כללו טיסות פשוטות בלבד, בעוד אחרות היו ניסוי כמעט מלא של המשימה שאותה יצטרכו המטוסים לבצע במסגרת מבצע עתידי אפשרי לתקיפת שדות-תעופה ערביים. במקביל לעבודות התיכנון שנעשו במטה חיל-האוויר, החל החיל גם בהכשרת צוותי-אוויר לקראת המשימה. תוכנית האימונים החילית החלה לשים דגש על נושאים כדיוק בתקיפת מטרות קרקעיות, ניווט, זיהוי מטרות בעת טיסה בגובה נמוך ורמת מקלענות גבוהה מול מטרות מזדמנות.
מחלקת המבצעים של החיל בנתה מערכי אימונים לטייסות, שהיו העתק כמעט מדויק של המשימות שהן יידרשו לבצע במסגרת תוכנית התקיפה שגובשה באותה עת. כדי למנוע את חשיפת תוכנית המבצע הסודית, בוצעו כל משימות האימונים בהיקף נמוך יחסית ודימו רק חלקים קטנים מאוד מהתוכנית.
כדי להגדיל את מידת המציאותיות באימונים, הוקם בנגב שדה-תעופה מדומה על כל רכיביו. טייסות הקרב השונות התאמנו שוב ושוב במטווח עד שהכירו אותו בעיניים עצומות.
אלמנט חשוב נוסף בהכנות היה קביעת שעת ה"ש" של המבצע. למתכננים היה ברור, כי המפתח להצלחה במבצע היא שמירה על הפתעה מוחלטת. בדרך כלל הכוונה בחיל-האוויר היא ששעת ה"ש" היא גם הזמ"מ, הזמן שבו המטוסים יימצאו מעל המטרה שלהם. במקרה של תוכנית התקיפה שגובשה, שעת ה"ש" היתה השעה שבה המטוסים אמורים היו, על פי הערכות, להתגלות על-ידי האויב. המפתח להפתעה היה אפוא תיזמון מדויק של מבני התקיפה השונים, כך שכולם ייחשפו בו-זמנית ולא יתרחש מקרה בו מבנה תקיפה אחד יחשוף את המבצע כולו.

"מוקד" העניינים

בסוף שנת 1964, לאחר שעות תיכנון רבות, הוציא חיל-האוויר חוברת דקה בת 16 עמודים שנשאה את השם "מבצע מוקד - פקודת האב". חוברת זו, שסיווגה היה "סודי ביותר", כללה סיכום ראשוני של העבודה המסועפת שנעשתה על-ידי מחלקת מבצעים. עד שנת 1965 השלימה מחלקת המבצעים את כתיבת פקודת המשימה המפורטת של מבצע "מוקד". פקודה זו, המשתרעת על-פני מספר כרכים עבי-כרס, כללה תיאור מפורט של כל הרכיבים השונים של המבצע לתקיפת שדות-התעופה של האויב.
קוריוז מעניין נוגע לבחירת השם של התוכנית: עם השלמת הטיוטה הראשונית של התוכנית חשב רפי סברון לכנות אותה בשם "תומר" על שם בנו הבכור שנולד זמן קצר קודם-לכן. "אשתי לא הסכימה", אומר סברון. "היא אמרה: מלחמה זה מלחמה וזה תינוק חמוד ומה אתה מערבב ביניהם". את השם שהתקבל לבסוף, "מוקד", הציע אחד מראשי המדורים במחלקת המבצעים שאמר, כי המבצע המתוכנן עתיד להיות מוקד האירועים של פעילות חיל-האוויר.
פקודת "מוקד" כללה שלוש חלופות פעולה אפשריות - תוכנית א' למקרה של מבצע שיתמקד רק במצרים, תוכנית ב' לתקיפה בסוריה בלבד ותוכנית ג' שכללה תקיפה משולבת נגד מצרים וסוריה, או צירופים שונים של מדינות אלה עם ירדן, לבנון ועיראק.
המשימה, כפי שהוגדרה על-ידי פקודת "מוקד" היתה "שיתוק חיל-האוויר של האויב על-ידי פגיעה במסלוליו והשמדת מירב המטוסים על הקרקע, תוך הגנת שמי המדינה וביצוע יתר משימות החיל, על-פי התפתחות המלחמה". הגדרת המשימה כללה גם את סדר תקיפת היעדים, שהיה העתק מדויק של העקרונות שהציג נבו כמה שנים קודם-לכן - "בשדות האויב יותקפו מסלולים, מסלולי הסעה מקבילים ומטוסים על הקרקע. מערך ההגנה של האויב יותקף, כמשימה משנית, בהתאם למידת הפרעתו לביצוע המשימה הראשונית".
הטיוטה של תוכנית "מוקד" הוצגה בקיץ 1965 בפני מפקד חיל-האוויר וסגנו ונשלחה גם למפקדי הטייסות שנתבקשו להעיר את הערותיהם.
לעזר ויצמן היו הערות בודדות, שמרביתן נגעו לאספקטים טכניים מסוימים, דוגמת איסור שהטיל על שימוש בפצצות השהיה. הנקודה המרכזית שהעלה מפקד חיל-האוויר היתה בנוגע לשעת ה"ש" של המבצע. ויצמן הורה שהמבצע יבוצע עם אור ראשון. נבו, שחשש מתנאי הראות בשעות הבוקר ומהעובדה שבאותן שעות היו פטרולי אויב באוויר, הציע לתקוף בצהריים. סברון לעומת זאת חשב שאין טעם לקבוע את שעת ה"ש" מראש אלא לקבוע אותה זמן קצר לפני הביצוע בהתאם לתנאים המדויקים שישררו אז.
באפריל 1966 החליף מוטי הוד את עזר וייצמן בתפקיד מפקד חיל-האוויר. אחד הנושאים הראשונים שהוצגו בפני הוד עם כניסתו לתפקיד היתה תוכנית "מוקד". התוכנית המקורית לא השתנתה, אך היא עודכנה כל העת לאור מידע מודיעיני חדש שהגיע או שינויים ביכולות והכשירויות של חיל-האוויר.

"מוקד" נידון לכישלון?

היום, בראייה לאחור, נחשבת תוכנית "מוקד" לאחת התוכניות המבצעיות המזהירות והמבריקות ביותר בתולדות הלחימה האווירית. אולם, בחינה היסטורית של הנושא מראה, כי היו גם כאלה שחשבו שהיא לא תעבוד. בסוף שנת 1965 נערכה בחינה מקפת של תוכנית "מוקד" על-ידי צוות של ענף אוויר 2, בראשותו של יואש צידון. כזכור, היה גוף זה בין הגורמים הבולטים לתיכנון מבצע "מוקד" לאחר שקבע שהתוכנית הקודמת, "תלם", אינה ישימה.
הבעיה היתה שמסקנתו של צוות הבדיקה היתה שגם "מוקד" לא יעבוד. "התוכנית כפי שהוצגה נידונה לכישלון", נכתב בדו"ח. "ניתוח תוצאות המשחק (הסימולציה) מצביע על כך שאם יופעל 'מוקד' ללא אבידות, טעויות וכדומה, כלומר בתנאים טובים בהרבה מהמשוער, אז רק כשליש השדות יוצאו משימוש במטס הראשון. גם לתוצאה זו יש ודאות נמוכה מהסביר של 66 (אחוזים) לערך... אילו נדרש ביטחון של לפחות 90 אחוזים ששליש (מהשדות) יוצאו משימוש, אז היה נדרש כוח תוקף (גדול) פי שלושה מהנתון ב'מוקד'".
הניתוח הביקורתי של ענף אוויר 2 עורר תרעומת רבה בקרב הצוותים שתיכננו את המבצע. "הם נתנו לה רק 20 אחוז הצלחה לעומת 50 אחוז שאנחנו הערכנו", אומר סברון. "גם היום לא הייתי מנתח את התוכנית על בסיס הסתברות", מסביר רפי הרלב, שהיה ממתכנני התוכנית. "הייתי דורש לדעת אם יש סיכוי של 90 אחוז הצלחה - אם לא, התוכנית לא היתה מתבצעת. אם אנחנו משיגים הפתעה ומזג-האוויר מאפשר לפגוע במטרות - זה 90 אחוז הצלחה. אם מטוסי חיל-האוויר לא מצליחים להשיג הפתעה ומזג-האוויר לא מאפשר לנו, הייתי אומר שהתוכנית היא כשלון".
מחבר הדו"ח, יואש צידון, ביקש לזמן דיון אצל מפקד חיל-האוויר. הצעתו של צידון היתה ברורה - יש לגנוז את "מוקד", בדיוק כפי שנעשה עם תוכנית "תלם". אבל, צידון היה יחיד בהתנגדותו. לאחר שאנשי מחלקת המבצעים הציגו את התוכנית ונשמעו הדיונים בעד ונגד פסק מוטי הוד שהתוכנית פשוטה וטובה. "בוא נרוץ על זה!", אמר הוד לצידון.

מתוכנית למבצע

עם אישור התוכנית על-ידי מפקד חיל-האוויר, החל חיל-האוויר בהכנות מעשיות לקראת האפשרות ליישמה. ענף ההדרכה של החיל עיצב תוכנית אימונים שנבנתה על-סמך התוכנית המבצעית. כל טייסת קיבלה את רשימת היעדים והתאמנה שוב ושוב בביצוע חלקה במבצע. אימונים שעד אז היו מנותקי הקשר, היו כעת בעלי מטרה ברורה - הכנה חוזרת ונשנית לקראת מבצע "מוקד". עדות טובה לשינוי התפיסה באימונים מצויה בעובדה שטייסות קרב שעד אז התמחו בעיקר בקרבות אוויר החלו לשים דגש רב יותר על אימוני תקיפת מטרות יבשתיות. "לוח ההפלות" שהיה תלוי בטייסות הוחלף ב"לוח פגיעות". "הטייסות מצאו משהו להיאחז בו והטייסים ידעו כי יש סיבות מדוע ולמה הם מתאמנים כך ולא אחרת", מסביר סברון.
מעטים יודעים שמבצע "מוקד" כמעט ויצא לפועל כבר ב-1965. בעקבות שורת תקריות עם הצבא הסורי אשר תקף מוצבים וישובים ישראליים באצבע הגליל התעורר החשש כי המצב יידרדר לכדי מלחמה כוללת. במלחמה כזו יהיה צורך להשמיד את חיל-האוויר הסורי בבסיסיו.
ב-16 באוגוסט נערך חיל-האוויר לקראת תקיפת שדות-התעופה בסוריה. טייסות חיל-האוויר שנועדו להשתתף בתקיפה קיבלו טבלה של "כוחות ומשימות" שהתבססה על החלק הסורי בתוכנית מבצע "מוקד". כל ההכנות לתקיפה התבססו על התוכניות שהופיעו ב"מוקד". אבל אחרי יומיים של כוננות, במהלכם הופלו מספר מטוסים סוריים בקרבות אוויר, שככה המתיחות. ב-18 באוגוסט ירדה הכוננות והתוכניות חזרו לכספות. הפעם הבאה שבה יוצאו וייבחנו יהיה ערב מלחמת ששת הימים.
גירוש משקיפי האו"ם מסיני ב-18 במאי 1967 סימן את ראשיתו של המשבר שהתגלגל לבסוף למלחמה כוללת. חיל-האוויר, שעקב מקרוב אחרי התחממות העניינים, החליט להיערך לקראת האפשרות שיצטרך להוציא לפועל את תוכנית "מוקד". הפקודה הוצאה מהכספות ועודכנה בהתאם לשינויים שחלו בשטח.
הטייסות השונות, שאמורות היו ליטול חלק במבצע, החלו באימונים ובטיסות ריענון לטייסים. במשך מספר ימים יצאו המטוסים לטיסות בנתיבים דומים לאלה שיצטרכו לבצע במקרה של מלחמה. הטיסות נערכו בגובה נמוך בדממת אלחוט מלאה והסתיימו בתרגולים במטווחים שהוקמו בדרום הארץ. כשבוע לאחר תחילת המתיחות הורה מפקד חיל-האוויר להפסיק את טיסות האימון כדי לאפשר לצוותי הקרקע להשמיש את מרבית המטוסים.
ב-20 במאי ערך חיל-האוויר תרגיל מקיף רב-ממדים לאימון בתקיפת שדות-תעופה. תרגיל זה איפשר לכל הכוחות שעתידים היו ליטול חלק במבצע לתרגל את משימותיהם השונות. הדגש בתרגיל היה על תיזמון נכון והגעה בזמן מדויק למטרה וכן בחינה של רמת המקלענות. כן נבחנה בתרגיל יכולתם של צוותי הקרקע לבצע סבב מהיר, כך שמטוס ששב מתקיפה יוכל להמריא לתקיפה נוספת בתוך דקות ספורות. חיל-האוויר פיצה על החיסרון המספרי שלו בכך שהתפוקה מכל מטוס היתה גבוהה מהמקובל.
ב-4 ביוני, לאור החמרת המתיחות, התכנסה ממשלת ישראל לישיבת חירום. הממשלה שמעה דיווחים מפי שר הביטחון משה דיין וראש אגף מודיעין, אהרון יריב. המסקנה, לאור התמונה הקשה שנצטיירה מהערכות המודיעין, היתה כי על ישראל לפעול. לממשלה היה ברור כי התקפה אווירית רק על שדות-התעופה של מצרים תחשוף את ישראל לתקיפות מצידן של מדינות ערב האחרות. לכן, לאחר דיון ארוך, אישרה ממשלת ישראל לצה"ל לפתוח בפעולת התקיפה ביום המחרת. גולת הכותרת היתה מבצע "מוקד" של חיל-האוויר. ההצלחה, בניגוד לחששות, היתה גדולה יותר מאשר העז מישהו להעלות בדעתו.

עוד באותו מדור

אחים בדם

ביום הראשון למלחמת ששת הימים הופל מטוסו של רס"ן יהונתן שחר מעל מצרים. באותו יום, מעל סוריה, הופל גם מטוסו של אחיו, סרן מאיר שחר. יהונתן שהה למעלה מ-12 שעות בלב שטח האויב, עד שחולץ. מאיר נהרג. 35 שנים לאחר-מכן משחזר יהונתן את שני סיפורי המלחמה האלו - מלחמה שהניצחון הגדול בה היה כרוך גם בלא מעט כאב

"היד רועדת לי"

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים הספיק סרן יאיר נוי-מן ז"ל להשתתף בגיחה אחת לקהיר-מערב, חזר לטייסת, שטף את רצפת המועדון, הכין סלט, כתב את רשמיו בספר הטייסת ויצא לגיחה נוספת, שממנה לא חזר. מטוסו נפגע מאש נ"מ ונוי-מן, שכונה בטייסת "הילד", נרצח על הקרקע בידי כפריים מקומיים. הוא היה טייס מיראז', בן 25, דתי, נשוי ואב לתינוקת בת חצי שנה. בנו הצעיר נולד חודשים אחדים לאחר מותו