בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 145 (246) 01/06/02

כתבות

שישה ימים ביוני

מהזווית החיל-אווירית, השבוע הראשון של מלחמת לבנון היה הצלחה אדירה: מערך סוללות טילי הקרקע-אוויר הסורי הושמד תוך מספר שעות ובמקביל הפילו מטוסי חיל-האוויר 82 מטוסים סוריים. ההישגים האלה נלמדים עד היום בחילות-אוויר בכל העולם. 20 שנה אחרי, מתייחסים בכירי חיל-האוויר באותה תקופה לדילמות ולשאלות שעמדו אז על הפרק: האם היה נכון לתקוף את סוללות הטילים הסוריות ולחשוף את יכולות התקיפה המיוחדות שפיתח חיל-האוויר? כיצד ניתן היה לקצור את פירות העליונות האווירית, שנרכשה באותם שישה ימים גורליים של יוני 1982? האם המלחמה היתה יכולה להסתיים אחרת? ומה כל זה אומר על המלחמה הבאה? תחקיר מיוחד

ליאור שליין ונועם אופיר

בראשית שנות ה-90, כמעט עשר שנים אחרי מלחמת לבנון, ביקר האלוף (מיל') דוד עברי בצ'כוסלובקיה. עבור עברי, אז מנכ"ל משרד הביטחון, היה זה ביקור עבודה רגיל. אבל כשגילה למארחיו כי אימו נולדה בצ'כוסלובקיה, הפכו השיחות לפחות רשמיות והאווירה השתחררה. ואז ניגש אליו אחד הקצינים, איש נ"מ צ'כי, שהיה ביוני 1982 חניך במכללה לביטחון לאומי במוסקבה, ופתח בשיחה על אותה מלחמה.
"לדעתי", אמר הקצין הצ'כי, "המבצע שלכם להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסורי בלבנון היה אחד הגורמים לגלסנוסט". עברי, שהיה מפקד חיל-האוויר בזמן המלחמה, האזין בהנאה. "היכולת הזו פשוט היכתה בתדהמה את המנהיגות הצבאית הסובייטית", המשיך הצ'כי. "עד אותו רגע היא היתה בטוחה כי מערך ההגנה האווירית שלה עמיד בפני היכולות המערביות". עד היום, כששואלים את עברי מה הלקח המרכזי שלו מהמלחמה, הוא נזכר בסיפור.
המערכה האווירית במלחמת לבנון כללה שני הישגים משמעותיים. הראשון היה השמדת מערך סוללות טילי הקרקע-אוויר (טק"א) הגדול והמודרני של סוריה בבקעת הלבנון תוך מספר שעות. השני היה ניצחון מוחץ, על האפס, בקרבות-אוויר. ההישגים האלה נלמדים עד היום, 20 שנה אחרי, בחילות-אוויר בכל העולם. במלחמת המפרץ, ואחריה ביוגוסלביה ובאפגניסטן, זה מה ששמעו הטייסים האמריקאים בחדר התדריכים.
אם מלחמת לבנון נמשכה כמה חודשים, ויש אומרים 18 שנים, הרי שהמערכה האווירית היתה קצרה בהרבה והסתיימה תוך שישה ימים. במהלכה נאלצו קציני חיל-האוויר הבכירים, שניהלו את הלחימה האווירית, להתמודד עם שורה ארוכה של שאלות ולבטים: האם לתקוף את סוללות הטילים הסוריות? ואם כן, מתי? האם לחשוף את יכולות התקיפה המיוחדות שפיתח חיל-האוויר? וכיצד לממש את העליונות האווירית שהושגה בעקבות אותה תקיפה? 20 שנה אחרי, נשאלת שאלה נוספת - כיצד נוצר פער כה גדול בין ההצלחה המזהירה של חיל-האוויר ביוני 1982, לבין תוצאות המלחמה בכלל. פער של שמיים וארץ.

שם המבצע: "ערצב-19"

סיפור ההצלחה של חיל-האוויר מה-9 ביוני 1982, היום בו הושמד מערך הטק"א הסורי בלבנון, מתחיל תשע שנים קודם, באירוע מוצלח הרבה פחות. במלחמת יום הכיפורים, ולמעשה כבר במלחמת ההתשה שקדמה לה, נתקל לראשונה חיל-האוויר באיום הגדול של טילי הקרקע-אוויר. "הטיל כופף את כנף המטוס", כינה זאת עזר ויצמן לאחר שבמלחמה בין הטיל למטוס איבד חיל-האוויר אנשי צוות-אוויר רבים ועשרות ממטוסיו המתקדמים ביותר. חיל-האוויר לא יכול היה להרשות לעצמו, שהאימרה הזו תישאר בתוקף גם במלחמה הבאה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, נושא הטק"א לא היה עוד פרויקט, משימה או תוכנית חומש. עבור בכירי החיל זה היה, בלי להגזים, מפעל חיים של ממש. אל"מ (מיל') אביאם סלע, שחקן מרכזי בצוות שהיה אחראי על הנושא, מגדיר את המשימה כפרויקט לאומי.
"אני מדבר על תקופה של חמש שנים מאוד אינטנסיביות, בין 1973 ל-1978", אומר אל"מ (מיל') סלע. "השנים האלה נוצלו להתארגנות מרשימה בנושא הלחימה בטילים. נושא זה חצה תעשיות, תשתיות, אנשים, יוזמות ורעיונות. היתה שורה אינסופית של בעיות שצריך היה למצוא להן מענה - בתחום המודיעין, התקשורת ואמצעי הלחימה. התהליך הזה היה פשוט מדהים. הוא גם עלה הרבה כסף. במונחים של היום, מדובר במאות מיליוני דולרים".
עד כמה היה נחוש חיל-האוויר למצוא פתרון לבעיית הטק"א ניתן ללמוד, בין השאר, מהסיפור הבא. "היו לנו תיקים שלמים שיוחדו לרעיונות של משוגעים", נזכר סלע בחיוך. "פנינו להמון אנשים, לכל אחד שעשויים להיות לו רעיונות. ואלה לא איחרו לבוא. הגיעו אלינו אנשים עם פתרונות מטורפים. היה אחד שהציע פצצות שקופות. היה מישהו שהציע להתחבר לטלוויזיה ולרדיו הסוריים ולנסות לשכנע אותם להיכנע בלי קרב. היו כאלה שהלכו צעד אחד נוסף ולא היו מוכנים אפילו לספר לנו מהי ההמצאה שלהם, מרוב שהיא סודית. הם אמרו 'תאמינו לנו, זה יעבוד ויהיה בסדר'".
נקודת המיפנה התרחשה ב-28 באפריל .1981 באותו יום הפילו מטוסי F-16 של חיל-האוויר שני מסוקי מי-8 סוריים. בעוד חיל-האוויר חוגג את הפלת הבכורה העולמית של מטוס ה-F-16, מיהרו הסורים בתגובה להציב סוללות טק"א בבקעת הלבנון. הסורים ידעו שמבחינתה של ישראל מדובר בחציית קו אדום ושהתגובה היא רק שאלה של זמן.
"בפעם הראשונה עמדנו לתקוף את הסוללות הסוריות ב-1981", נזכר תא"ל (מיל') יצחק אמיתי (ז'טלני), שבמהלך מלחמת לבנון היה ראש מדור במחלקת מבצעים ושותף לתיכנון ולניהול המבצע לתקיפת הסוללות. "הממשלה כבר אישרה את המבצע והמטוסים היו חמושים ומוכנים, אבל ברגע האחרון הכל בוטל בגלל מזג-האוויר". עד שהתבהר מזג-האוויר, כבר היה חיל-האוויר עסוק בהכנות אחרונות לתקיפת הכור בעיראק. בממשלה החליטו שמוטב להימנע מלפתוח חזית נוספת מול הסורים. הדחייה במבצע תקיפת הטק"א סיפקה, אם כך, עוד זמן להשלמת ההתארגנות.
מבחינת אנשי צוות-האוויר שהיו אמורים ליטול חלק במבצע, הדחייה לא שינתה דבר. בניגוד למקובל בחיל-האוויר, הטייסים והנווטים שהיו אמורים לתקוף את הסוללות ב-1981 ותקפו אותן בסופו של דבר ב-1982, נבחרו למשימה כבר ב-1980. כדי להבין את מידת העיסוק של חיל-האוויר באותן שנים במשימת תקיפת הטק"א, מספיק לנסות לעקוב אחר העיסוק הכמעט אובססיבי בשם שהוענק למבצע "ערצב 19", הנחשף כאן לראשונה. "ב-1981 כשהכנו את התוכנית לתקיפת סוללות הטק"א שהסורים הכניסו ללבנון, קראנו לה 'חפרפרת 3', כשהסיפרה שלוש מסמלת את מספר הסוללות", מסביר אביאם סלע. "ברגע האחרון, ממש לפני שעמדנו להוציא את התוכנית אל הפועל, הוסיפו הסורים שלוש סוללות נוספות. אז החלפנו את הסיפרה שלוש בשש.
"ככל שהחודשים חלפו, הסורים, כפי שהערכנו מראש, פרסו עוד ועוד סוללות. בינתיים ה'חפרפרת' הפכה מ-6 ל-9, ל-12, והגיעה ערב המלחמה ל-19. בנקודה הזו החלטתי שהגיע הזמן לשנות את השם. לא עוד 'חפרפרת 19', אלא 'ערצב 19'. 'ערצב' היה השם שליווה את התוכניות המבצעיות שלנו מאז 1973 לתקיפת סוללות טק"א כחלק ממלחמה כוללת. 'חפרפרת' היה שם למבצע נקודתי. זה נשמע אולי מוזר לייחס כזו חשיבות לשם, אבל לי זה נראה מאוד משמעותי מסיבה פסיכולוגית. המעבר מ'חפרפרת' ל'ערצב' הזכיר לכל המעורבים בנושא שכבר לא מדובר במבצע קטן, אלא בדבר האמיתי - התשובה לבעיה שליוותה אותנו מאז 1973".

כל הדילמות נעלמו

האימונים הממושכים, ההכנות הארוכות, המחויבות המוחלטת לפתור את בעיית הטק"א - כל אלה מעלים את השאלה מה, בעצם, קדם למה. האם פרוץ מלחמת לבנון חייב את חיל-האוויר להשמיד את סוללות הטק"א, או שחיל-האוויר היה להוט ליישר את כנף המטוס שכופפה על-ידי הטיל ומלחמת לבנון סיפקה לו את הזדמנות הפז? התשובה של כל המרואיינים לכתבה זו נחרצת: חיל-האוויר לא חיפש הזדמנות.
למעשה, אומרים כולם, ההתלבטות לגבי חיוניות מבצע תקיפת סוללות הטק"א נמשכה גם בשלושת הימים הראשונים למלחמה. ההנחיה המדינית בנושא לצה"ל בכלל, ולחיל-האוויר בפרט, היתה ברורה: יש לפעול בגיזרה הלבנונית בלבד ולהימנע ממלחמה כוללת עם הסורים.
"בתור מישהו שנכח בישיבות הממשלה והמטכ"ל, אני יכול להגיד בפירוש שלא היה שום לחץ של חיל-האוויר על מקבלי ההחלטות ללכת בכיוון הזה", אומר סלע. "להיפך, בימים הראשונים של המלחמה, לפני מבצע תקיפת הסוללות, היו כמה מיפגשים בין מטוסים שלנו למטוסים סוריים ואנחנו המשכנו לנסות ולהימנע מעימות ישיר איתם. בכמה מקרים עברי אף הזיז את הכוחות האוויריים לכיוון מערב, רק כדי להימנע מכניסה לקרבות-אוויר עם חיל-האוויר הסורי".
"אם תחפשו הרבה, תמצאו מי שיגיד לכם שמאחורי הקלעים ישבה קבוצה של אנשים שעברה את מלחמת יום הכיפורים ואמרה שאת הכתם של הטק"א צריך לנקות", אומר תא"ל (מיל') אמיתי. "אבל זה ממש לא היה כך. תוכנית המבצע לתקיפת הטק"א אמרה במפורש, שאנחנו נבצע אותה רק אם יהיה צפוי עימות עם הסורים, או אם תהיה הפרעה למטוסינו. וכך היה".
למרות הרצון להימנע מעימות עם הסורים, אחרי זמן קצר הוא הפך לבלתי נמנע. תנועת כוחות על הקרקע יצרה סדרה של התנגשויות בין שריון ישראלי וסורי. בשלב זה לא היה ברור עדיין אם מדובר במדיניות סורית מכוונת ליצור מגע עם הכוחות הישראליים המתקדמים, או ביוזמה אישית, מקומית, של מפקדים בשטח. אבל כדי לסייע לכוחות הקרקעיים, צריך היה להעלות מטוסים לאוויר. וכדי לאפשר למטוסים לפעול, צריך היה קודם כל לתקוף את הטק"א.
"ביום שלישי, ה-8 ביוני, הבאנו לאישור הממשלה את הבקשה להוציא לפועל את מבצע התקיפה", משחזר אלוף (מיל') דוד עברי, אז מפקד חיל-האוויר. "במקביל, קיבלנו ידיעות על תנועות במערך הטק"א הסורי. הידיעה החשובה הגיעה בלילה שבין שלישי לרביעי. התברר לנו שהסורים הזיזו כוחות מרמת-הגולן כדי לעבות את המערך בלבנון. המשמעות היתה אדירה. עכשיו היתה לנו הוכחה שהסורים מחלישים את ההגנה האווירית ברמת-הגולן וחושפים בכך נתיבי חדירה לדמשק. כלומר, שמבחינתם אין כוונה להרחיב את המלחמה למלחמה כוללת, מה שהקל עלי מאוד לתת אור ירוק למבצע התקיפה". בשעות הצהריים של יום רביעי, ה-9 ביוני, אישרה הממשלה לחיל-האוויר להוציא לדרך את מבצע "ערצב 19". זמן הביצוע נקבע לשעה שתיים בצהריים. כעת עבר הכדור למגרש של חיל-האוויר. עכשיו גם צצה ועלתה הדילמה האמיתית.
השאלה שעמדה בפני חיל-האוויר היתה האם כדאי לחשוף את כל היכולות, השיטות, הטקטיקות ואמצעי הלחימה הייחודיים שפותחו במאמץ רב מאז 1973 במטרה לספק מענה לאיום הטק"א. היו שאמרו, ששימוש באמצעים אלה במבצע מוגבל יחסית, שאינו חלק ממלחמה כוללת, יגרום לאבדן ההפתעה ויבזבז את הפוטנציאל המבצעי הגדול הגלום ביכולות שפותחו.
"נכון, היו שאמרו", אומר יצחק אמיתי. "אבל בכל הדיונים לפני המלחמה אמרנו דבר אחד. שאם נלך על מבצע מוגבל, שיכוון רק נגד סוללות בודדות בבקעה, אז מוטב להשתמש רק בחלק מהאמצעים. אבל מהרגע בו הבנו שאנחנו לא מתעסקים עם שלוש סוללות בלבד, אלא במערך טק"א גדול, לא היתה שום התלבטות אם לחשוף את האמצעים והשיטות. כל הדילמות נעלמו".
במקביל להחלטה לחשוף את עצם היכולת, החליט חיל-האוויר להטיל מעטה כבד של חשאיות על הדרך בה נוהל המבצע. ואכן, גם היום, 20 שנה אחרי, אי אפשר לספר כמעט דבר על הדרך בה בוצע "ערצב 19". דבר אחד אפשר לחשוף, והוא אומר כמעט הכל: חיל-האוויר לא היה מוכן לקחת שום צ'אנס שהמבצע ייכשל.
"ההערכות שלנו היו שנצליח, אבל זה לא יקח יום אחד, אלא יומיים-שלושה", אומר אלוף (מיל') אביהו בן-נון, אז ראש להק אוויר. "הערכנו שתהיינה אבידות, כתוצאה מתקיפת הסוללות ומקרבות-האוויר שיתפתחו במהלכה. לכן החלטנו ללכת על בטוח ופעלנו בשיטה של שכבות. הרעיון היה, שאם לא נצליח בצורה מלאה בגל התקיפה הראשון, יהיו גלים נוספים שיבואו אחריו וישלימו את המשימה".
אל"מ (מיל') אביאם סלע, שפיקד על מבצע תקיפת הסוללות, מתאר את הדברים בצורה פלסטית: "היינו נחושים מאוד להשמיד את מערך הטק"א באופן כזה שלא יישאר שום שריד, אף חתיכת ברזל".

"אני עוצר את המבצע"

מבצע "ערצב 19" היה אופרציה לא פשוטה. בכל רגע נתון היו בשמיים עשרות כלי טיס למשימות שונות - תקיפה, יירוט, מודיעין. בשעה שחלק מהם נכנסו לתקיפה, אחרים יצאו ממנה. וכל זאת, יש לזכור, בשטח אווירי קטן יחסית. גל ראשון יוצא, גל שני נכנס, גל שלישי מחכה לתורו. התיאום בין כל הכוחות היה חייב להיות מושלם. כל טעות היה צריך לתקן בזמן-אמת. אחרת, הכל יכול להתמוטט כמו מגדל קלפים.
"מבחינת ניהול המבצע, בניגוד לתיכנונו, תקיפת סוללות הטילים היה אחד המבצעים הפשוטים ביותר שיצא לי לפקד עליהם", אומר אל"מ (מיל') סלע. "הכל דפק כמו שעון. לכן, גם אחרי שהמטוסים הראשונים הצליחו לפגוע בסוללות, הוריתי להמשיך להטיל עליהן פצצות. התחושה היתה שכל שינוי, כל עצירה או תזוזה רק עלולים ליצור מהומה שתפריע למהלך העניינים".
מבצע "ערצב 19" נחל הצלחה מלאה. המטוסים תקפו, הסוללות נפגעו, מטוסי האויב הופלו וכל טייסינו שבו בשלום לבסיסם. הרבה מעל למצופה. ואז, דווקא בנקודה הזו, החליט סלע לעצור את הכל. את ההחלטה הזאת הוא מגדיר, גם היום, כהחלטה המשמעותית שקיבל בחייו. וכפי שגם סלע מעיד על עצמו, זאת לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה בה הוא נדרש לקבל החלטות הרות-גורל.
"לקראת השעה ארבע אחר-הצהריים החלטתי להפסיק את המבצע", הוא משחזר. "בשלב זה כבר השמדנו 14 סוללות, היינו שעה לפני אור אחרון ולא איבדנו שום מטוס. הערכתי שלא נצליח להשיג תוצאה טובה יותר. נשענתי לרגע אחורה על הכיסא, לקחתי אוויר ואמרתי 'בואו נעצור. עשינו את שלנו להיום. ממילא, מחר הם יביאו סוללות נוספות'.
"הלכתי לחדרו של עברי. רפול, שהיה הרמטכ"ל, ישב מימינו. הלכתי לאוזן השנייה שלו, כך שרפול לא ישמע את מה שאני אומר, ואמרתי 'אני עוצר את המבצע. לא נצליח להשיג יותר היום. מחר נשמיד את היתר'. עברי הינהן בראשו".
המבצע הופסק. מטוסים רבים שהמתינו באוויר ועמדו להשתתף בתקיפה נאלצו לחזור לבסיסיהם, מבלי שהטילו חימוש. אבל, כפי שסלע העריך, עוד באותו לילה הביאו הסורים לאיזור הבקעה סוללות טק"א חדשות. שעות ספורות אחר-כך השמיד חיל-האוויר גם אותן. הדבר חזר על עצמו גם ביום שלמחרת.
"גם היום, אני בטוח שזו היתה החלטה נכונה", אומר סלע, "למרות שהיא זכתה לביקורת מצד אנשים רבים. אריק שרון, שהיה אז שר הביטחון, חלק עלי פעמים רבות בסוגיה זו. עד היום, בכל פעם שאנחנו נפגשים, הוא מזכיר לי את זה". עברי, שאישר את ההחלטה של סלע, סבור גם היום שזו היתה החלטה נכונה. "היו כאלה שחשבו שהיינו צריכים להמשיך בתקיפת מערך הטק"א גם אחרי שרובו הושמד. במבט לאחור, סיכון נוסף של מטוסים היה מיותר וההישג השולי הנוסף בהמשך התקיפה היה בלתי מוצדק מול הסיכונים שהיו כרוכים בו".
קצת אחרי ארבע אחר-צהריים הופסק המבצע. בשמונה בערב כבר נערך התחקיר. אל מטה חיל-האוויר בתל-אביב הגיעו כל מפקדי הבסיסים והטייסות שהשתתפו במבצע. גם כמה ממפקדי החיל בעבר כיבדו את האירוע בנוכחותם. סלע הגיע אחרי שכבר החל בהכנות לקראת המשך התקיפה של הסוללות שנשארו ושל אלה שעוד תגענה, למחרת. "מה שאני זוכר מאותו ערב", הוא מספר, "זה שבתחילת התחקיר קמתי ואמרתי כמה מילים ואחרי היה אמור לדבר איש מודיעין. תחקיר בחיל-האוויר, ולא משנה אחרי איזה מבצע, הוא תמיד משהו מוגדר, מסודר, מדויק, בלי שינויים. ופתאום, במקום איש המודיעין, קם תא"ל יפתח ספקטור, שהיה אז מפקד תל-נוף, ועלה לבמה.
"ספקטור אמר 'תיאמתי עם מפקד חיל-האוויר על שינוי בתוכנית, ואני רוצה, בשם חיל-האוויר, להודות לאביאם סלע'. הם אילתרו, בתל-נוף, איזושהי מתנה, מודל של מטוס וטיל, שעד היום אני שומר בבית. וכולם קמו ומחאו כפיים. זה נמשך איזה חמש דקות. חיל-האוויר הוא חיל ענייני, ציניקני, אף אחד לא מפרגן יותר מדי. ופתאום, אנשים עומדים ומוחאים כפיים כמו בתיאטרון ואני הרי לא בדיוק רגיל להופיע בהצגות". גם היום, עשרים שנה אחרי, כשסלע משחזר את אירועי אותו ערב, דמעות עומדות בעיניו.

"כמו משחק שחמט"

פרט להצלחה האדירה בהשמדת מערך סוללות הטק"א הסורי, רשם לזכותו חיל-האוויר הישג נוסף: ניצחון מוחץ, על האפס, בקרבות-אוויר.
אם בשלושת הימים שקדמו למבצע "ערצב 19" הסתפק חיל-האוויר בהפלת ארבעה כלי טיס סוריים, הרי שבמהלך המבצע עצמו - ולמעשה כתוצר ישיר ממנו - נוספו למאזן עוד 29 הפלות. למחרת, כששב חיל-האוויר ותקף סוללות טק"א ששרדו את היום הקודם וכאלה שנשלחו לתגבר את המערך הסורי הפגוע, שוב חזרה התמונה על עצמה - 30 כלי טיס נוספים הופלו. ולמחרת, עוד 19 הפלות. בכל המקרים הללו, כאמור, לא איבד חיל-האוויר אפילו מטוס אחד בקרב-אוויר. סך-הכל 82:0, תוך פחות משבוע ימים.
"תחום האוויר-אוויר נחשב לחלק הכי קשה", אומר האלוף (מיל') דוד עברי. "היה ברור שצריך לאפשר למטוסים שתקפו את הטק"א להמשיך ולתקוף, בלי שאף אחד יפריע להם".
מיד עם תחילת התקיפה הישראלית הורו הסורים לכל המטוסים לשוב לבסיסיהם. כנראה מתוך הנחה, שאם לא יהיו בשמיים מטוסים סוריים וסוללות הטק"א בבקעה יקבלו אור ירוק לפתוח באש חופשית, הם יצליחו לגרום אבידות לכוח התקיפה הישראלי.
"אבל אחרי כעשרים דקות הבינו הסורים שכל מערך ההגנה האווירית שלהם מתחיל לקרוס", ממשיך עברי. "ואז, מה שהם עשו היה להזניק, בצורה מאוד לא מבוקרת, הייתי אומר אפילו בפאניקה, את מטוסי היירוט שלהם. הם קיוו שאלה יצליחו להפריע למטוסי התקיפה שלנו. העניין הוא, שהסורים עשו זאת בצורה שבלונית, כך שראינו אותם מבעוד מועד ומטוסי היירוט שלנו כבר היו מוכנים לקראתם".
כל אחד מעשרות קרבות-האוויר שהתנהלו באותו יום נמשך זמן קצר מאוד. דקה, דקה וחצי, לא יותר. על כתפיו של עברי היתה מוטלת אחריות כבדה מאוד: למנוע ירי בשוגג של מטוסינו על מטוסינו, שהיו מרוכזים אותה עת בתקיפת משגרי הטק"א. בשל הרצון להימנע בכל מחיר מתקריות ירי ידידותי, היו אפילו כמה פעמים בהם ויתר חיל-האוויר על הפלת מטוסי קרב סוריים, רק בגלל החשש, הקלוש אמנם, שמדובר בכל זאת במטוסים ישראליים. "זה היה ממש כמו משחק שחמט", אומר עברי. עד היום, אם שואלים קצינים שמילאו תפקידים בכירים בזמן מלחמת לבנון כמה כלי טיס סוריים הופלו במהלך המלחמה, מקבלים מכל אחד תשובה אחרת. אפילו ספרי ההיסטוריה הרשמיים חלוקים סביב המספר המדויק. חלק אומרים 82, חלק מדברים על 90 ובגירסאות מסוימות זה עובר אפילו את המאה. על שתי עובדות אין מחלוקת. הראשונה, במהלך המלחמה הופלו למעלה מ-80 מטוסים, מרביתם ב-48 השעות שהחלו במבצע תקיפת הטק"א. הנתון השני, בטור האבידות של חיל-האוויר הישראלי, בסעיף קרבות-האוויר, מופיעה הסיפרה אפס.
עברי, כהרגלו, מעמיד את הדברים על דיוקם. "לכל מספר יש את ההסבר שלו. במהלך המבצע עצמו הופלו 82 מטוסים. נקודה. בשבועות הראשונים שאחרי הפסקת-האש הופלו ארבעה נוספים. הנתון שנע סביב מאה מטוסים כולל את התקופה שלפני המלחמה, שבמהלכה אירעו מספר מיפגשים אוויריים בינינו לבין הסורים".

מחיר ההצלחה

"כאן", ממשיך בן-נון, "הייתי עוצר ומוסיף הערת ביניים על דבר שלא נוהגים להזכיר אותו יותר מדי. למרות ההצלחה הגדולה מאוד של המערכה האווירית, גם בהשמדת סוללות הטק"א וגם בתחום קרבות-האוויר, חיל-האוויר לא ניצל את העליונות האווירית כפי שיכול היה, אחרי שהעליונות כבר הושגה וכבר טסנו באופן חופשי בשמי לבנון.
"עליונות אווירית היא לא סתם כדי להגיד 'השמדנו מערך סוללות טילים', או 'הפלנו שמונים ומשהו מטוסים', אלא כדי להגיע להכרעה על הקרקע. ובעניין הזה חיל-האוויר לא מיצה את יכולתו. וזה לא עניין מדיני, זאת החלטה צבאית. "הפעולות שעשינו שם אחר-כך היו פעולות חלקיות בלבד. היו לכך כמה סיבות. חלק מהן נובע מהקשר עם הכוחות על הקרקע, שלא היה מספיק טוב. זה הביא לכך שניצול ההצלחה - למשל, על-ידי השמדת הדיוויזיה הסורית עוד לפני שברחה חזרה לסוריה - לא היה טוב. המשך התקיפה זה לא רק להשמיד את שאריות סוללות הטק"א. על אלה היינו יכולים להתגבר באמצעות לוחמה אלקטרונית. זה להשמיד, למשל, יחידות שריון סוריות, שהיה בהן מספיק בשר בשביל כל חיל-האוויר.
"מהלך כזה עשוי היה להשפיע על ההתנהגות של כל המזרח-התיכון, ושל סוריה בפרט. בעניין הזה, לפי התפיסה שלי לפחות, שגינו. שגינו בכך שלא ניצלנו את ההצלחה מיד עם השגת העליונות האווירית. כי השגת עליונות אווירית היא לא מטרה, אלא אמצעי. אחרי שאתה משיג עליונות אווירית, אתה יכול להיכנס חופשי, להפציץ ולפגוע בכל מטרה שתבחר.
"כל מה שעשינו אחרי תקיפת סוללות הטילים היה סיוע קרוב, או דברים מהסוג הזה. כלומר, רק נתנו לכוחות הקרקעיים את מה שהם דרשו. חיל-האוויר יכול היה גם ליזום, ללכת אל מעבר לכוחות, להגיע לכוח העיקרי הסורי שבשטח לבנון ולהשמיד אותו. אני לא מדבר על כניסה לסוריה, אלא על תקיפת מטרות סוריות בלבנון. הרי בכל מקרה תקפנו את סוללות הטילים, כך שזה לא היה משנה את הגישה של הסורים וגורם להם להיכנס למלחמה כוללת. בתוכניות שקדמו למלחמה הופיע האלמנט הזה בשלב שאחרי תקיפת הסוללות. בפועל, במלחמה, חיל-האוויר עצר את זה.
"במקום ללכת על עיקרון ריכוז הכוח וההבסה של האויב, בחרנו בעיקרון של שמירת הכוח. את ההחלטה הזאת קיבל, בסופו של דבר, מפקד חיל-האוויר ואני לא מבקר אותו על כך. אני רק מציג עובדות. דעתי היתה שונה, אבל היו גם דעות אחרות ואפשר היה להבין אותן.
"היו שאמרו, למשל, 'אנחנו לא הולכים עכשיו למלחמה כוללת עם סוריה, אז למה להשמיד להם עכשיו 500 טנקים, בכל מקרה הם ירכשו אותם אחר-כך שוב. אולי מספיק שנראה להם שאנחנו שומרים על עליונות אווירית ולא צריך לסכן מטוסים. הצלחנו בכל מה שעשינו, חזרנו הביתה בלי להיפגע ומוטב לעצור את זה פה'. לי היתה דעה משלי, הצגתי אותה בזמנו ואני תומך בה גם עכשיו, אבל אני לא יכול לבוא ולהגיד שבדעה ההפוכה אין היגיון.
"היה ויכוח די גדול בעניין בתוך חיל-האוויר, וזה מה שהוחלט בסוף, ברגע האחרון. אני אומר ברגע האחרון, כי היו כבר תוכניות ומטוסים באוויר כדי להמשיך את המיתקפה הזאת".
עברי, גם היום, חושב אחרת. "המדיניות של הממשלה היתה ברורה - להימנע מלהיגרר למלחמה כוללת עם סוריה. ההגבלה היחידה והמאוד משמעותית שהטילו עלינו מקבלי ההחלטות היתה להימנע מלהרחיב את המלחמה לסוריה. לדעתי, אגב, זאת היתה גישה מדינית נכונה. לכל מלחמה צריך להיות יעד פוליטי והצדקה, ושינוי פני הזירה אינו יעד מדיני. לא כל שינוי הוא רק לטובה ולא כל כיבוש שטח הצדיק את עצמו בהיסטוריה הקצרה שלנו. צריך לזכור שהניצחון הצבאי נועד להביא להישגים מדיניים ואם בעקבות הניצחון יש נזקים מדיניים - אין לו שום הצדקה".
כשמדברים על תקיפת מטרות סוריות בשטח לבנון, אומר עברי, צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות של טעות. לדבריו, זאת גם היתה אחת הסיבות להתלבטות אם לתקוף את סוללות הטק"א. "טעויות יכולות לקרות", הוא אומר. "אתה יכול להיגרר לתקוף בטעות סוללה מעבר לקו ואתה יכול לרדוף בטעות אחרי מיגים ולהיכנס לסוריה. "אם היתה מדיניות שונה, היינו מפעילים את חיל-האוויר בצורה אחרת. היינו מטפלים קודם כל בחיל-האוויר הסורי ומשמידים את שדות-התעופה ואת מערך הטק"א שלהם. היתה באמת התלבטות רצינית אם אחרי שכבר חשפנו את היכולות, אולי כדאי כבר להשמיד את כל מערך הטק"א - לא רק בלבנון, אלא גם בסוריה - כי שוב לא נוכל לממש את אותה הפתעה. בראייה מבצעית נטו, זה מה שצריך היה לעשות. אבל זה לא עמד כלל על הפרק, כי היתה הנחיה מדינית מאוד ברורה - הימנעו ממלחמה עם הסורים. אני שמעתי את זה בממשלה כמה פעמים. וזאת היתה הנחיה נכונה".

מלחמה מסוג אחר

עשרים שנה אחרי מלחמת לבנון ושאלה אחת עדיין נותרה פתוחה. שאלת הפער הגדול בין הדרך בה נתפסת המלחמה בעיני חיל-האוויר, לבין ההתייחסות אליה בצה"ל ובציבור הישראלי. "אני מסכים שקיים פער בין ההצלחה של חיל-האוויר לבין המתואר בספרי ההיסטוריה", אומר עברי. "אבל לדעתי, הסיבה העיקרית לכך היא לא מה שנכתב בספרים, אלא יותר מה שלא נכתב על פעילות חיל-האוויר. הפעילות הזו נשארה בצל וכמעט שלא נחשפה עד היום. אבל אני יכול לחשוב גם על סיבות אחרות, כמו המשך ההתמודדות הקרקעית בלבנון, שמשכה את מרבית תשומת-הלב והנטייה הרווחת לחשוף כשלונות ותקלות ולא לשבח הישגים".
מחיל-האוויר, בכל אופן, אי אפשר לקחת את ההישגים. ההצלחה היתה כמעט מושלמת. חיל-האוויר איבד מספר קטן מאוד של מטוסים ומסוקים במלחמה, אף לא אחד מהם בקרבות-אוויר. מערך הטק"א הסורי בבקעת הלבנון נפגע אנושות. חיל-האוויר השיג עליונות אווירית מוחלטת בשמי לבנון ואיפשר למטוסיו חופש פעולה לאורך שנים רבות.
"הסכנה אחרי הישג כמו זה של חיל-האוויר בלבנון", אומר בן-נון, "היא שיש ציפייה שנשחזר אותו בכל הזדמנות. אבל צריך לזכור שזאת לא היתה מלחמה כמו אלה שלקראתן צה"ל התכונן, במרחבי סיני או מול סוריה. זאת היתה מלחמה מסוג אחר לגמרי. לכן הדגשנו, אז וגם היום, שזאת לא מלחמה טיפוסית או תסריט שיחזור על עצמו גם במלחמה הבאה.
"החשש שלי הוא שטייסים שהתנסו רק במלחמה מהסוג הזה, או במלחמה שאנחנו מנהלים היום בשטחים, עלולים לטעות ולחשוב שזו הדרך בה מתנהלת מלחמה. המלחמה הבאה לא תהיה כמו מלחמת לבנון או כמו מלחמת המפרץ. זאת טעות לחשוב כך. המלחמה הבאה תהיה שונה לחלוטין".

"לא כולם הבינו מה אפשר לעשות עם המסק"רים"

אלוף (מיל') בני פלד, שהיה מפקד חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים, נהג במשך שנים לקחת איתו לכל הרצאה שהתבקש לשאת על המלחמה את אותו תצלום-אוויר. בתחילת דבריו הוא פתח את התצלום המגולגל, הצביע עליו ואמר: "זה גשר. אם הייתי יודע בזמן שיש גשר כזה ואיפה הוא נמצא, המלחמה היתה נראית אחרת".
הסיפור הקצר הזה נועד להעלות את השאלה אם תשע שנים אחר-כך, במלחמת לבנון, שופר שיתוף הפעולה בין הכחולים לירוקים. ובמילים אחרות, האם חיל-האוויר נוצל כהלכה במלחמה.
"זאת באמת שאלה מאוד טובה", אומר אלוף (מיל') דוד עברי. "אני לא יכול להגיד חד-משמעית, כי אני לא לגמרי אובייקטיבי, אבל לדעתי התשובה היא כן. בנושא מערך הקרב, אני חושב שהיה מיצוי יחסית טוב מאוד, כי היה לנו עודף כוח. זאת לא היתה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הזאת היתה קלה מאוד לטייסי הקרב.
"לגבי המסוקים, זה כבר יותר מורכב. זו היתה הפעם הראשונה בה הפעלנו מסוקי קרב והניצול שלהם לא היה אופטימלי, כי לא כל הדרגים הבינו בדיוק מה ואיך אפשר לעשות עם המסק"רים. שיתוף הפעולה, לדעתי, לא היה מספיק טוב". "מצד אחד, שיתוף המסק"רים הפך את הקשר עם הירוקים ליותר הדוק", אומר אלוף (מיל') אביהו בן-נון. "מצד שני, ליותר מסוכן. אמנם לכל יחידה היו צמודים נציגים של חיל-האוויר, קציני סיוע אווירי, אבל מתוך ארבעה מסוקי קרב שנפלו או נפגעו במלחמה, שניים היו מירי כוחותינו. זה קרה אחרי שכמה גאזלים סוריים תקפו את כוחותינו ומאותו רגע כל מסוק באוויר היה עבורם מטרה שצריך לירות עליה ולא משנה מה המקור.
"זה, אגב, אחד החששות הגדולים שיש לנו גם מהמלחמה הבאה. יהיה קשה מאוד לגרום למצב בו כל הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, יזהו ויכירו בדיוק כל מסוק באוויר. אני עדיין מוטרד מהעניין הזה, כי פשוט אין שליטה על כל מפקד טנק".
"כלי חדש נוסף שנכנס למערכה היו המזל"טים", אומר עברי. "היחידה עדיין היתה בשלבי בחינה, לא לגמרי מבצעית, והיה ויכוח אם להכניס בכלל את המזל"טים ללבנון ולהפעיל אותם. היו כאלה שטענו שאלה צעצועים, שלא צריך אותם. אני החלטתי אחרת, אבל גם בתחום הזה עוד היה מקום לשיפור".
"גם עם כוחות הנ"מ שהצטרפו ליחידות הקרקעיות היתה בעיה", אומר בן-נון. "לא תמיד חיל-האוויר הצליח להשתלט על שיתוף הפעולה בינם לבין הירוקים. היחידות הקרקעיות השתמשו בהם, בעצם, ככלי היעיל ביותר למלחמה בשטח בנוי. הוולקן, למשל, בגלל היכולת שלו לירות בזוויות חדות, הוא הנשק הקלאסי לאזורים בהם התותח של הטנק אינו יכול להגיע. גם קצב האש שלו מרשים, וההרתעה שיש ב-20 מ"מ בקצב של 600 בדקה היא לא פחותה מההרתעה של פגז טנק אחד כל כמה דקות.
"אבל בנושא הזה היה בפירוש שימוש מוגזם. פעמים רבות הפעילו אותם שלא לצורך. גם אם בדיעבד, בראייה צה"לית, זה אכן היה הנשק המתאים לסיטואציה, לא כך תוכננה הפעילות של כוחות הנ"מ. אחת התוצאות היא שלא תמיד לקחו מספיק תחמושת".

עוד באותו מדור

מפגשים מהסוג הרוסי

איש לא העלה בדעתו שמטוס קרב רוסי, סוחוי-27, יטוס ביום מן הימים לכיוון ישראל. איש גם לא האמין שהוא ימשיך בכיוון הזה אחרי שהוזנקו לעברו ארבעה מטוסי F-16 ישראליים. ובוודאי שאיש לא חשב ששלושה מטוסי סוחוי-27 ינהגו כך בזה אחר זה. אבל ב-27 בינואר 1996 כל הדברים האלו קרו: החל בהזנקה, דרך התימרונים החדים בשמיים ועד לשרשרת המפגשים בין מטוסי הסוחוי-27 למטוסי ה-F-16, שכמעט והסתיימו בהפלה. בעידן התמימות שלפני ה-11 בספטמבר, הכל הסתיים בשלום

עיניים על הקרקע

מלחמת אפגניסטן לא הביאה עמה חידושים גדולים * ההתפתחות המעניינת לא קשורה למטוסים יקרים, טילי שיוט ארוכי טווח או מערכות איסוף מודיעין חלליות * מדובר דווקא בלוחם חי"ר חמוש ברובה, משקפת, מכשיר קשר ומציין לייזר * הוא לא עולה עשרות מיליוני דולרים ולא מעורר עניין תקשורתי רב, אבל תרומתו של פקח האוויר הקדמי גדולה * לא פעם הוא זה שיבטיח שפצצה שמחירה כמה מאות אלפי דולרים, שהוטלה ממטוס תקיפה חמקן שעולה עשרות מיליוני דולרים - תפגע במטרה * הביטוי "מכפיל כוח" לא יכול להיות מוחשי יותר