בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 143 (244) 01/02/02

כתבות |  כ ו כ ב   ב ו ד ד  

הפרדוקס הבליסטי - מי הראשון שיתן "מכה שנייה"?

הטילים הבליסטיים הגרעיניים יצרו את מאזן האימה של המלחמה הקרה - ידיעת שני הצדדים שאין להם סיכוי להשמיד את האויב בלי שיושמדו בעצמם, נחשבה לגורם ממתן דווקא - כדי לשמר זאת, נחתמה בשנת 1972 אמנה (ABM) בין ארה"ב לבריה"מ למניעת פיתוחים נוספים - אולם דווקא זו, שנועדה לבלימת מכה שנייה, סיבכה את המצב בכך שיצרה פיתוי לתת את המכה הראשונה - בדצמבר 2001 הודיע הנשיא בוש על פרישת ארה"ב מאמנה זו - עסק פוליטי, מסובך, יקר ומאוד מסוכן

נועם אופיר

זהו אחד הפרדוקסים הגדולים באסטרטגיה צבאית. אבל, הניסיון ההיסטורי מראה, כי איום הדדי בהשמדה מוחלטת של אוכלוסייה אזרחית באמצעות שימוש מוחלט וכולל בארסנל הגרעיני, היה אחד הגורמים הממתנים החשובים ביותר ביחסים בין ארה"ב ובריה"מ לאורך שנות המלחמה הקרה. אפילו ראשי-התיבות המכנים את האסטרטגיה הזו מעידים על "העיוות" שבה - MADו- "השמדה הדדית מובטחת" וגם "משוגע" באנגלית.
כשחושבים על זה בצורה רציונלית, הרי שהרעיון העומד בבסיס האסטרטגיה הגיוני מאוד. אם שני הצדדים היריבים יידעו שאין להם יכולת להשמיד את הצד השני וגם להבטיח שתישלל יכולתו להגיב במכה הרסנית משלו, הם יחשבו היטב לפני שיפעלו. בנוסף, לפני כל שימוש בנשק גרעיני, גם אם מדובר בנשק טאקטי בלבד, יידע הצד התוקף שמעשיו עשויים להביא במהירות למצב שבו הוא אינו מעוניין - מלחמה גרעינית כוללת.
המפתח ל-MAD היא היכולת המכונה "מכה שנייה". הרעיון שעומד בבסיס התפיסה הזו הוא הקניית כושר שרידות למערך הגרעיני של המדינה כך שמכה מקדימה, "מכה ראשונה", של הצד השני עליו לא תביא להריסתו המוחלטת. בשפה פשוטה יותר - גם אם האויב יצליח להשמיד את מרבית הנשק הגרעיני של המדינה המותקפת, יישאר בידיה כוח מספיק בכדי להשיב מהלומה גרעינית בעוצמה כזו שהנזק שייגרם לאויב יהיה סופני. הבסיס ל-MAD הוא מצב בו לשני הצדדים יש יכולת "מכה שנייה". במקרה כזה לא יהיה עידוד לאחד הצדדים להיות הראשון שיבצע מתקפה גרעינית. כדי להשיג יכולת "מכה שנייה" הצטיידו שתי המעצמות בכלי-נשק גרעיניים ניידים. בעוד משגרי הטילים הביניבשתיים של שתי המעצמות הם במרבית המקרים נייחים ומכאן גם פגיעים מאוד למכה מקדימה, חרף מיגונם הכבד, הרי שנשק גרעיני המוצב בצוללות ועל גבי מפציצים קשה יותר לפגיעה. גם אם האויב יצליח להשמיד את כל משגרי הטילים ובסיסי המפציצים, הדוקטרינות הגרעיניות של שתי המעצמות כללו נוכחות סביב השעון של מפציצים נושאי פצצות גרעין וצוללות חמושות בטילים בליסטיים עם ראשי-נפץ גרעיניים בפטרולים חשאיים.

"השתמש בזה, או הפסד את זה"

כאן בדיוק נכנסת לתמונה הבעייתיות של מערכות ABM. לכאורה, ה-ABM היא מערכת הגנה טהורה ואינה שונה, למשל, ממערכות נ"מ שנועדו ליירט את מטוסי האויב, לרבות המפציצים הגרעיניים שלו. אבל, מערכת ABM איכותית יכולה לערער את היציבות של ה-MAD. מערכת הגנה אפקטיבית תצליח ליירט חלק ניכר מהנשק הגרעיני של האויב ובכך תמנע ממנו לבצע מכה מקדימה ("מכה ראשונה"). חלק זה נשמע טוב, שכן הוא פוגע ביכולת של התוקפן, אך הבעייתיות הגדולה היא דווקא בפגיעה ביכולת "המכה השנייה".
מדינה המחזיקה ביכולת ABM אפקטיבית, עשויה להתפתות לבצע מכה מקדימה על המערך הגרעיני של האויב, בידיעה שגם אם חלק ממנו ישרוד ותישמר היכולת לבצע "מכה שנייה", הרי שמערכת ה-ABM שלה תצליח לנטרל את ההתקפה. במצב כזה הצד השני עשוי להתפתות בעצמו לשגר ראשון את הנשק הגרעיני שלו, קודם לספיגת מכה של האויב, מה שמכונה USE IT OR LOSE IT ("השתמש בזה, או הפסד את זה"). השלכה נוספת של מערכת ABM יעילה היא האצת מירוץ החימוש הגרעיני בין המעצמות. לכל מערכת ABM יש "שיעור זליגה" מסוים, כלומר אחוז ראשי-הנפץ הגרעיניים שיצליח בכל זאת לחדור מבעד למטריית ההגנה של המערכת. לכן, אמצעי נגד אפקטיבי כנגד מערכת ABM הוא הגדלת הסד"כ הגרעיני - כך שניתן יהיה בו-זמנית לשגר מספר גדול של ראשי-נפץ ולגרום ל"רוויה" של המערכת. השורה התחתונה של מצב זה ברורה - מערכת ABM אפקטיבית, במקום שתגדיל את הביטחון של המדינה המצוידת בה - דווקא מפחיתה אותו. במקום שה-ABM תעודד מתינות וריסון בנוגע לנשק גרעיני, הרי שהיא דווקא מעודדת תוקפנות ושימוש ראשון בו.
המעצמות הגדולות היו מודעות היטב לבעייתיות הכרוכה בהצבתן של מערכות ABM. לכן ב-3 באוקטובר 1972 נכנסה לתוקף אמנה שנועדה לשמר את המצב הקיים. בריה"מ וארה"ב הסכימו להציב מגבלות קשות על יכולתן לפתח, לנסות ולהכניס לשירות מבצעי מערכת ABM מסוג כזה שיאפשר ניטרול או פגיעה קשה ביכולת "המכה השנייה".
בניגוד למרבית הפירסומים בנושא, אמנת ה-ABM אינה אוסרת פיתוח של מערכת ABM בעלת יכולות מוגבלות. סעיף 1 של האמנה מגדיר את מטרתה כשלילת היכולת של המדינות החתומות עליה להציב מערכת ABM בעלת יכולת להגנה על כלל הטריטוריה שלהן. למדינות מותר לפרוס עד מאה מיירטים (טילי ABM) באתר אחד מוגדר.
בתוספת לאמנה ממאי 1976, נאסר על ארה"ב להציב מערכת ABM שתגן על וושינגטון בעוד על בריה"מ, שהציבה כבר מערכת ABM באיזור מוסקבה, נאסר לפרוס מיירטים נוספים להגנה על משגרי הטילים הביניבשתיים שלה.
נוסף לכך, כוללת האמנה התחייבות להגביל את הפיתוח של טכנולוגיות שיכולות לשמש מערכות ABM וגם להגביל את הייצוא של יכולות בנושא זה למדינות אחרות. אחד הסעיפים האחרונים של האמנה, שעלה לכותרות בחודשים האחרונים, נוגע ליכולת של הצדדים החתומים לפרוש ממנה ומההתחייבויות המופיעות בה. ככתוב באמנה, היא אמורה להשאר בתוקף ללא הגבלת זמן, אך לכל מדינה נשמרת הזכות, מתוקף ריבונותה הלאומית, להחליט על פרישה מהאמנה אם היא חשה כי זו מסכנת את האינטרסים החיוניים שלה. במקרה כזה על המדינה הפורשת למסור למדינה החתומה השנייה, ששה חודשים מראש, הצהרה רשמית ובה היא מודיעה על כוונתה לפרוש מהאמנה ועל הסיבות שהביאו אותה לנקוט בצעד זה.

ויכוח סוער על פרישה מהאמנה

כידוע, הודיעה ארה"ב לאחרונה לרוסיה (שהפכה לצד באמנה עם התפרקות בריה"מ) על כוונתה לפרוש. הוויכוח בנוגע לאמנת ה-ABM ועל פרישת ארה"ב ממנה הוא אחד הסוערים ביותר על סדר היום האמריקאי. באופן טבעי, שני המחנות, אלה התומכים בפרישה מהאמנה ואלה המתנגדים נחרצות לכך, בטוחים שטיעוניהם נכונים יותר. הטענה העיקרית של מתנגדי האמנה היא שזו התאימה לעידן המלחמה הקרה ואינה רלוונטית בעידן, שבו בריה"מ אינה קיימת עוד. ארה"ב היא מעצמת-העל היחידה ומדינות רבות בעולם, לרבות משטרים הנחשבים עוינים לארה"ב, מצטיידים בטילים ארוכי-טווח ובנשק להשמדה המונית. לדבריהם, פיתוח מערכת כזו חיוני לביטחון הלאומי של ארה"ב. בלעדיה, תתקשה ארה"ב להתמודד עם מדינות שיצטיידו בנשק להשמדה המונית ואמצעי שיגור ארוכי טווח. מדינה דוגמת עיראק, שתצטייד ביכולת כזו, תוכל לעשות ככל העולה על רוחה מבלי חשש שארה"ב תפגע בה. כל שעל עיראק לעשות הוא "לסחוט" את ארה"ב ולהודיע כי כל התקפה עליה תביא לשיגור טיל נושא ראש-נפץ לא-קונבנציונלי לעבר ארה"ב. נכון להיום, לארה"ב אין יכולת טכנית להתמודד עם איום כזה.
באופן דומה, המערכת תספק הגנה למקרה של שיגור לא רצוי (בין אם כתוצאה מטעות, תקלה או שימוש על-ידי גורם לא מורשה) של טיל גרעיני מרוסיה. שוב, גם מול תסריט כזה, שיש הטוענים שהוא אינו דמיוני, ארה"ב אינה מסוגלת להתמודד בהצלחה כרגע.
מנגד, המתנגדים לפרישה של ארה"ב מאמנת ה-ABM מעלים שורת טענות, הגיוניות לא פחות. ראשית, האמנה היוותה נדבך חשוב במערכת היחסים בין ארה"ב לבריה"מ ומאוחר יותר רוסיה. פרישה חד-צדדית ממנה, תוך התנגדות פומבית נחרצת של ההנהגה הרוסית, תביא לעליית המתיחות בין שתי המדינות, דבר שעומד בניגוד לאינטרסים הלאומיים של ארה"ב. עובדה זו גם יצרה מתח בין ארה"ב למדינות אירופה, שמערכת ABM אמריקאית לא תגן עליהן.

מה תעשה סין וכיצד יגיבו הודו ופקיסטן

שנית, פיתוח מערכת ABM עשוי להביא להאצה של מירוץ החימוש הגרעיני ברחבי העולם. כך לדוגמה סין, המחזיקה כיום מספר זעום של טילים ביניבשתיים המסוגלים להגיע לשטחה של ארה"ב. הצבתה של מערכת ABM, גם אם מוגבלת בביצועיה, תשלול מסין את היכולת לתקוף את ארה"ב ולכן היא עשויה לעודד אותה להגדיל בצורה משמעותית את הארסנל הגרעיני שלה. מומחים רבים מעריכים כי אם סין תבצע מהלך כזה, יביא הדבר לניסיון הודי להגדיל גם כן את המערך הגרעיני שלה (כמשקל נגד לזה הסיני) וכתוצר ישיר לכך, גם לצעד דומה מצידה של פקיסטן. ברמת המתיחות הנוכחית בין הודו לפקיסטן, שהגיעה לשיאה לאחרונה, איש אינו מעוניין שבידי שתי המדינות יהיה ארסנל גרעיני גדול. להפך.
טענה שלישית נוגעת ישירות ליכולת הטכנולוגית של ארה"ב לפתח ולהציב מערכת ABM אפקטיבית. עד היום, חרף השקעת סכומי עתק, לא הצליחה ארה"ב (ואף לא מדינה אחרת) לפתח מערכת ABM יעילה. כזכור, אחד המבחנים החשובים של מערכת ABM הוא שיעור הזליגה שלה. הטכנולוגיה הקיימת וגם זו שנראית באופק אינה מסוגלת להביא לפיתוח מערכת עם שיעור זליגה העומד על אפס. כל שיעור זליגה אחר לא יהיה מקובל. מערכת שתבטיח, למשל, שיעור זליגה של חמישה אחוזים, תהיה מסוגלת ליירט 95 אחוזים, אחוז שנראה מרשים מאוד. אבל, באופן מעשי, אם המערכת תנסה ליירט מאה ראשי-נפץ חודרים היא תשמיד 95 מהם. כלומר, למרות אמצעי ההגנה, יצליחו חמישה ראשי-נפץ גרעיניים לפגוע במטרתם. ספק אם גם מדינה גדולה כארה"ב תשלים עם מצב שבו חמישה ראשי נפץ ישמידו חמש מעריה הגדולות.
קיימים עוד עשרות נימוקים בעד ונגד פיתוח מערכת ABM. לכל טיעון כזה מעלה הצד השני טיעון נגד. כך לדוגמה, חסידי מערכת ה-ABM טוענים ששיעור זליגה גדול מאפס אינו טוב אמנם, אך הוא עדיף בוודאי על מצב שבו יצליחו כל ראשי-הנפץ לפגוע במטרותיהם. באופן דומה, יטענו מתנגדי המערכת שיש הגזמה בתיאור היכולת של מדינות דוגמת איראן ועיראק לפתח טיל ביניבשתי שיהיה מסוגל לשאת ראש-נפץ גרעיני לארה"ב. ובכלל, אין שום סיבה שמדינות אלה יחליטו להסתכן בהשמדתן המוחלטת, בכך שיעזו לשגר טיל גרעיני לעבר ארה"ב.
בוויכוח הזה אין הכרעה. כל צד מתבצר בעמדותיו ומנסה להראות מדוע הצד השני טועה. נכון להיום, המימשל האמריקאי בראשות ג'ורג' בוש נמנה עם אלה התומכים בפיתוח מערכת ABM מוגבלת בביצועיה. בעוד שנשיאים קודמים ניסו להמנע מהחלטה בנושא, הרי שמימשל בוש עשה את הצעד הפורמלי והודיע על כוונתה של ארה"ב לפרוש מאמנת ה-ABM. מה ההשלכות? ימים יגידו. אין ספק שהוויכוח בנושא רחוק מהכרעה.

ההונאה הטכנולוגית הגדולה ביותר?

האם היתה תוכנית ה-SDI אחד הבלופים הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית? אם להאמין לחלק מהטענות בנושא שנשמעו בשנים האחרונות הרי שהתשובה חיובית. לפי תיאוריה זו, המימשל האמריקאי הבין מהר מאוד, כי תוכנית ה-SDI היא יומרנית מדי מבחינה טכנולוגית וכי החזון של מערכת הגנה יעילה מפני טילים ישאר בגדר חלום רחוק. אם כך, מדוע הושקעו מיליארדי דולרים בתוכנית שנידונה מראש לכישלון? הטענה היא שארה"ב ניסתה להונות את הרוסים ולגרום להם להשקיע סכומי כסף אדירים בפיתוח מענה לתוכנית האמריקאית. יש כאלה המוסיפים, כי מירוץ החימוש החדש שנפתח בעקבות ה-SDI היה כה יקר ומסובך עד שהוא היה בין הגורמים להתמוטטותה הכלכלית של בריה"מ שהביאה בסופה להתפרקותה. בפועל, התמונה הרבה פחות ברורה.
"כיום קיימים שלושה כיווני חשיבה מרכזיים בנוגע לאלמנט ההונאתי בתוכנית ה-SDI האמריקאית", מסביר ד"ר יגאל שפי מהתוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל-אביב. "הכיוון הראשון מדבר על כך שארה"ב החלה בפרויקט ה-SDI בכוונה רצינית להביא לפיתוח של מערכת מבצעית להגנה מפני טילים. אם היתה הונאה כלשהי הרי שהיא היתה פנימית בעיקרה. חלקים במימסד הביטחוני האמריקאי או בתעשיות ובמכוני המחקר הפריזו מאוד בהצגת היכולות הטכנולוגיות שלהם להגיע להישגים ולביצועים שהם טענו כי הם ברי השגה. הסיבה להפרזה זו היתה הרצון לקבל את תקציבי הפיתוח הגדולים ולזכות במקום חשוב יותר בסדר העדיפויות של המימשל.
"כיוון חשיבה שני אומר שכבר מההתחלה היה ניסיון להונות את הרוסים על-ידי ניסיון מכוון להפריז ביכולות הפוטנציאליות של ה-SDI. לצעד כזה היו שתי מטרות עיקריות - ניסיון להרתיע את בריה"מ, שהוגדרה על-ידי הנשיא רייגן כ'אימפריית הרשע' ואולי גם לגרום להם להסיט את המחקר והפיתוח הביטחוניים שלהם לכיוונים אחרים שיגרמו להם לבזבז משאבים ניכרים.
"הכיוון השלישי מהווה פיתוח של ההסבר השני. התומכים ברעיון זה טוענים, כי האמריקאים התחילו את פרויקט ה-SDI בכוונה רצינית ואמיתית להביא לפיתוח מערכת מבצעית. אבל, כאשר הסתבר כי ההוצאות הדרושות לפיתוח מערכת כזו הן כה גבוהות וכי טכנולוגית הרעיון אינו ישים בעתיד הנראה לעין, הוחלט להאט את הפרויקט, להפסיק את הפיתוח המעשי ולהתמקד בצד המחקרי. אבל, כלפי חוץ נעשה ניסיון להמשיך ולהציג את הפרויקט כאילו הוא מתקדם בהתאם לתוכנית העבודה המקורית וכי הושגו בו הישגים מעשיים. ההונאה במקרה זה היתה עשויה להיות הן החוצה כלפי הרוסים והן פנימה במטרה להמשיך ולקבל תקציבים גדולים".
האם ייתכן הסבר רביעי ולפיו תוכנית ה-SDI היתה הונאה אחת גדולה מלכתחילה? "לא ניתן לשלול את האפשרות הזו, כי לא נמצאים לפנינו כל המסמכים הרלוונטים בנושא", מסביר ד"ר שפי. "אבל, טיעון זה מעולם לא עלה בצורה רצינית. ייתכן וכבר בשלבים הראשונים של הפרויקט שולב אלמנט הונאתי, חיצוני או פנימי, אך אין מדובר בהונאה מוחלטת שנעדרה כל כוונה אמיתית".
בין אם מדובר בהונאה מכוונת משלביו הראשונים של הפרויקט ובין אם מדובר במימד הונאתי שנוסף רק בשלבים מאוחרים יותר, שאלת המפתח שנותרה פתוחה היא מידת ההשפעה על הצד הרוסי. "במחקר בנושא שהתפרסם לאחרונה טוען החוקר, על סמך מסמכים רוסיים שראה וראיונות שקיים עם אנשים בבריה"מ לשעבר, כי לדברי הסובייטים, ההשפעה של ה-SDI על נושא המחקר והפיתוח ועל הסבת מאמצים מכיוון אחד לאחר, תפסה מקום מועט מאוד בסדר העדיפויות של בריה"מ", אומר ד"ר שפי. "זה אומר, שהונאת ה-SDI, בין אם היתה מכוונת ובין אם לאו, תרמה באופן מועט בלבד. אבל, יש לזכור, שמרבית החומר בנושא טרם נחשף ויעבור עוד זמן בטרם תהיה לחוקרים גישה אליו".

עוד באותו מדור

והם בכלל לא ידעו שהוא כזה

מסלולו הצבאי של אל"מ (מיל') שמעון בן-נר לא היה טיפוסי: הוא החל כלוחם חי"ר בסיירת "אגוז" ושירת, כקצין קרבי, בסיירות שונות. אחרי ארבע שנים התנדב לקורס-טיס וסיים אותו כטייס תובלה. אחרי שנתיים בטייסת, עבר בן-נר ליחידת החילוץ והפינוי בהיטס (669) ולבסוף היה מפקד היחידה. לקראת סיום שירותו פיקד בן-נר על יחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף בדרגת אל"מ. לפני כשנה, בטיסת הפרידה של הדקוטה, פרש מטיסה. "פשוט לקחו לי את המטוס", הוא אומר בחיוך

כוכב בודד

נושא ההגנה מפני טילים בליסטיים הטריד מסוף מלחמת-העולם השנייה את מנוחת מנהיגי המעצמות לקנדי, ג'ונסון וניקסון היו תוכניות, שעלו הרבה, אבל לא עלו יפה בשנת 1983 הודיע הנשיא רייגן על תוכנית מפורטת להגנה מפני מתקפת טילים התוכנית, שכונתה אז "מלחמת הכוכבים" וכללה תסריטים כמעט-דמיוניים על מראות ענקיות המיירטות קרני-לייזר מחוץ לאטמוספירה, עלתה למשלם המסים האמריקאי מיליארדי דולרים והסתיימה כפארסה מאז היו גם לבוש ולקלינטון תוכניות משלהם, אך גם אלה הסתיימו בלא-כלום התוכנית החדשה נקראת NMD ולמרות שהיא הרבה פחות שאפתנית ויקרה, הוויכוח על התאמתה לעולם החד-מעצמתי של היום הולך וגובר