בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 141 (242) 01/10/01

כתבות

ההוראה היתה: "שגרו על כל מטוס שאתם רואים"

שש דקות לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, ב-13:54, מצאה את עצמה יחידת הבקרה האווירית הצפונית מול שמיניית מטוסי סוחוי-7 סוריים - ובלי שאף מטוס ישראלי נמצא באוויר. אנשי סוללת ההוק זיהו את המטוסים ופתחו באש. מטוס אחד הופל, שני ככל הנראה נפגע והיתר נמלטו. היום ברור שאם המטוסים היו מצליחים במשימתם, המלחמה היתה נפתחת בתנאים שונים לגמרי

יואב רוזן

בבוקר יום ראשון, מיד לאחר ראש-השנה בספטמבר 1973, נחת מסוק צבאי במינחת צפוני סמוך לגבול. מהמסוק ירד מפקד חיל-האוויר דאז, בני פלד. הוא הגיע לביקור בסוללת טילי ההוק שהוצבה שם עשרה חודשים קודם, כדי להתרשם אם ניתן לקפל את הסוללה או להסב אותה לסוללת מילואים, כדי להקטין את עלויות האחזקה. בימים של צמצום בתקציב הביטחון, כשכל לירה היתה חשובה, סוללת נ"מ שכזו לא נראתה הכרחית.
כמה ימים מאוחר יותר, ב-5 באוקטובר, חלף מטוס מיג-17 מצרי מעל הכוחות הישראליים בקו תעלת סואץ, למשימת צילום. סוללת הוק אחרת, שהוצבה באבו-סמרא, קיבלה אישור ירי לעבר המטוס, אך הטיל שבכן-השיגור - כך התברר - היה עקר. המטוס לא הופל וחזר לשטח מצרים. בעקבות התקרית, חומשו עוד באותו הלילה כל כני-השיגור בסוללות הנ"מ בסיני ונערכו בהן בדיקות מקיפות. גיחת הצילום הזו - אם רק היתה מסתיימת אחרת - היתה יכולה לחמם את הגיזרה הדרומית מהר יותר, ואולי להדליק עוד כמה נורות אדומות - מלבד אלה הספורות, שנדלקו באותו יום.
פחות מ-24 שעות מאוחר יותר, עוד לפני השעה שתיים בצהריים, עבור אנשי סוללת ההוק הצפונית, המערכה הראשונה של המלחמה היתה כבר מאחוריהם; ב-13:54, שש דקות לפני פרוץ המלחמה, הספיקה הסוללה לבלום את גל מטוסי התקיפה הראשון של הסורים, שהגיע דווקא מכיוון הגבול הלבנוני.
שמיניית מטוסי סוחוי-7 סוריים, שהמריאה משדה-התעופה נצריה, היתה בדרכה לפגוע ראשית ביחידת הבקרה האווירית הצפונית ובבסיס חיל-האוויר רמת-דוד. באותה שעה, אף לא מטוס קרב ישראלי אחד היה באוויר - בדומה לכל צה"ל, שלא היה מוכן - וחלקה הצפוני של הארץ נותר חשוף ופגיע לחלוטין. ביחידת הבקרה האווירית הצפונית, בעמדת הבקר, ישב באותה שעה יאיר כפרי, כיום אל"מ (מיל').
"ישבתי מול מסך ריק, כאשר כמה בנות ביחידה ניגשו אלי וטענו שהן רואות נתיבים עוינים על-גבי המסכים שלהן", סיפר כפרי בעבר. "אחרי כמה שניות נדהמתי לגלות שהמסך שלי התמלא בבת-אחת בעשרות מטוסי אויב, שכנראה משכו לגובה בבת-אחת. לנו לא היה אפילו מטוס אחד באוויר. מיד נתתי הוראה, שלדעתי לא ניתנה עד אז ומאז, לסוללות ההוק. אמרתי להם: 'לנו אין בכלל מטוסים באוויר, שגרו על כל מטוס שנראה'". רשות האש החופשית ניתנה, וסוללת ההוק פתחה באש לעבר המטוסים הסוריים.

"בוא, יש מלחמה"

מתוך 24 מטוסי אויב שהופלו על-ידי סוללות ההוק של חיל-האוויר במהלך מלחמת יום-הכיפורים, נרשמה לזכות הסוללה הצפונית הפלה של מטוס אחד בלבד. אך מדובר, ללא ספק, באחת ההפלות החשובות ביותר במהלך המלחמה, אם לא החשובה מכולן. רס"ן (מיל') מוני אלנקוה, אז מפקד הסוללה, בדרגת סגן, משחזר: "תקופת החגים הגיעה ומפני שהיינו חמישה קצינים בסוללה - ערכנו הגרלה מי יישאר באיזה חג בסוללה. אחרי ראש-השנה, כשמפקד חיל-האוויר הגיע לביקור בסוללה, אני בדיוק הייתי בדרך לשם. החליט המפקד מה שהחליט בנוגע להצבת הסוללה - אך דברים מסוג זה לקחו זמן לבצע. בינתיים, האירועים הכתיבו אחרת.
"האווירה בסוללה היתה נינוחה. עמדנו בסד"כ מצומצם של טילים, לפי הנחיה שקיבלנו לפני-כן. גם כוח-האדם היה מצומצם. היינו יחסית ברגיעה. לא היה שום חשד או חשש, וכל אחד התפנה לענייניו ולמה שהחליט לעשות במהלך יום כיפור". לפי ההגרלה שערכו, אלנקוה ושאר הקצינים יצאו הביתה ואילו סגן יוסי, הבקר בסוללה, נשאר לאייש. "בשבת בבוקר הגיע אלי הביתה אמנון פבריקנט, שהיה אפסנאי טכני בסוללה, ואמר לי: 'בוא, יש מלחמה'. לקחנו את הציוד שלנו ויצאנו".
בבסיס האם של יחידת טילי ההוק הם נפגשו עם מפקד היחידה, איתן יריב, לימים מפקד כוחות הנ"מ וכיום תא"ל (מיל'). "היה מובן שמתרחש איזה תוהו-ובוהו, והשמועות החלו להסתובב. לא הצלחנו להשיג אף אחד במטה. פשוט לא ענו שם. ניסינו לפתוח רדיו, אבל לא היו שידורים. ניסינו לקלוט את שידורי ה-BBC מאנגליה, לשאוב מידע, אך ללא הועיל. כל מפקד תפס יוזמה מקומית. עוד לא גייסו מילואים, אבל קראו למי שהיה אפשר והתחילו להוציא ציוד מהמחסנים".
אחת הבעיות הגדולות ביותר איתן התמודדו היתה, שטילים מעטים בלבד היו מוצבים על כני-השיגור. "לכן החלטנו שעד הבוקר נוציא את כולם מהמחסנים ונציב אותם. כל זאת נעשה ללא אישור מטה. עבדנו כל ערב יום כיפור, גם לאחר כניסת החג, במטרה להכין את הציוד הנדרש", מספר תא"ל (מיל') יריב.
"עד הלילה הכרזנו על כוננות מיידי, למרות שמצב חירום עוד לא נקבע בצבא. ביצענו תדריך ערב לאנשי המילואים, שהגיעו ללא צו גיוס רשמי, והמתנו לבוקר. כך, למזלנו, היינו מוכנים לפתיחה באש לפני כולם.
"כששיירות הכלים יצאו לאתרי הפריסה בשטח, לאחר שמצב החירום הוכרז, סביב השעה 14:00, קיבלתי את ההודעה מהקמב"ץ בסוללה, שהם זיהו שמיניית מטוסי אויב על המסך וירו שני טילים לעברם".
התברר כי עוד ביום שישי, יום לפני המלחמה, הודיע מפקד חיל-האוויר שהולכת לפרוץ מלחמה, אך אין לפתוח עדיין בגיוס כללי של מילואים. ביחידת טילי ההוק, כאמור, נערכו בכל מקרה. טילים נוספים הוצאו מהמחסנים, סוללות מקופלות הוכנו לפריסה בשטח, ציוד ואוכל הוכנו עבור החיילים - למרות שהיה מדובר ביום כיפור.
אלנקוה, יחד עם איתן יריב, מפקד היחידה, וחיילים נוספים שהגיעו לבסיס האם, המשיכו בהכנות. כל הזמן הזה, שמר אלנקוה על קשר עם סגן יוסי, שנמצא בסוללה. "אנחנו אוספים ציוד, עושים טלפונים, מוציאים מכשירים מההאנגרים - ופעם בשעה אני מדבר עם יוסי, שואל אותו מה קורה. ב-12:00 הוא מודיע לי שזוג מטוסי קרב מטייל לאורך רמת-הגולן. כשאני מתקשר ב-14:00, הוא כבר אומר לי: 'עזוב, אני תיכף אחזור אליך'. חמש דקות לאחר-מכן, אני מדבר איתו שוב והוא מודיע לי שהרגע שיגר שני טילים על שמיניית מטוסים ושהוא חושב שהפיל שניים. סגרתי את הטלפון, עליתי על הטנדר יחד עם כל מי שהצליח לעלות גם וטסנו משם לכיוון הסוללה. זו היתה הנסיעה הכי מהירה בחיים שלי: תוך חמישים דקות כבר ישבתי במקומו של יוסי ונשארתי ברציפות עד 11 בלילה".

שקט. ופתאום בום

מעט לפני 14:00, השעה בה נודע לאלנקוה על שיגור הטילים לעבר המטוסים, פיטרלו שני מטוסים סוריים מעל רמת-הגולן, מצפון לדרום וחוזר חלילה. יוסי, הבקר בסוללה, חשד שמדובר בתרגיל הסחה ולכן השאיר מכ"ם עקיבה אחד של הסוללה על זוג המטוסים ואילו את המכ"ם השני הפנה לעבר בקעת הלבנון. "היתה ליוסי תחושה שמדובר בתרגיל של הסורים. הוא הניח, ובצדק, שהם רוצים להסב את תשומת-לבנו, כדי שמטוסים אחרים שלהם יוכלו לטוס באין מפריע", אומר אלנקוה.
בחיפושיו של המכ"ם השני, זוהו לראשונה ב-13:45 שתי רביעיות מכיוון הגבול הלבנוני. הם הגיעו מבקעת הלבנון וחדרו נמוך מאוד. המבנה היה אז צפונית-מערבית למטולה, כעשרה קילומטרים מגבול ישראל-לבנון. "אט אט החלה המערכת הצבאית כולה להתחמם", אומר אלנקוה. "פתאום התחילו לענות במטה, יחידת הבקרה האווירית ביקשה לתגבר את סוללות ההוק. חודשה התקשורת, הקווים התחילו להתחמם".
מאותו רגע, השתלשלות האירועים היתה מהירה. יאיר כפרי מיחידת הבקרה האווירית עלה בקשר ואישר לפתוח באש חופשית, מיד כשהבין את חומרת המצב. כל מטוס שהיה אז בשמי הצפון היה מטוס אויב; מטוסים ישראליים פשוט לא היו שם. אנשי הסוללה לא ביזבזו זמן; הם נעלו מיד על מטוסי המבנה ושיגרו לעברם שני טילי הוק. אחד מהם פגע באחד המטוסים וגרם להפלתו. מטוס שני נפגע, אך לא הופל.
"הדבר החשוב ביותר שקרה כתוצאה משיגורי הטילים היה שהמטוסים במבנה ביצעו מיד תפנית של 180 מעלות, מצפון לרמות-נפתלי, ומשם שברו מזרחה חזרה לסוריה, תוך שחרור מבוהל של כל החימוש שנשאו". וכך, החימוש שהיה מיועד לפגוע ביחידת הבקרה האווירית, נפל בשדות של רמות-נפתלי.
"אם אתה גר בסמוך, ובאמצע כל השקט של יום כיפור אתה שומע פתאום את הבום של השיגורים - אתה יכול להבין: זהו בעצם האות הרשמי לתחילת המלחמה. הבום הזה הידהד בכל האיזור. למעשה", אומר אלנקוה, "אם הסוללה לא היתה שם, כל התמונה היתה אחרת לגמרי. הסוללה הזו מנעה ממלחמת יום-הכיפורים להיות יותר נוראית ממה שהיתה".
בשמונת הימים הבאים, ימי הלחימה האינטנסיביים עבור סוללת ההוק, שיגרו אנשי הסוללה שבעה טילים. מלבד ההפלה הראשונה, לא אושרו הפלות נוספות, אולם התקיפות המתוכננות סוכלו. "רק בהמשך אותו יום, בערב, שיגרנו שני טילים לעבר מסוקים שהתקרבו לרמת-הגולן ונכנסו לטווח הסוללה", מספר אלנקוה, "אבל לא אישרו לנו את ההפלות האלה. עד היום אני לא יודע אם ההפלה אמנם אינה ודאית".
מספר האנשים שהגיעו לאייש את הסוללה היה עצום. "אנשים המשיכו להגיע אל הסוללה. שמונת הימים הראשונים היו הימים האינטנסיביים, בהם מערכת ההוק פעלה ללא הפסקה. היה לנו כמעט גדוד שלם של אבטחה קרקעית ששמר עלינו. אפילו את הארוחות בחדר-האוכל ביצענו במשמרות, כי לא היה מספיק מקום לכולם".
לאחר-מכן, מספר אלנקוה, באה רגיעה מסוימת. "היינו בקשר עם סוללות אחרות, בתעלה, ושמענו סיפורי הפלות על ימין ועל שמאל. אחת הסוללות הפילה 13 מטוסים. קשה לי להגיד שלא היתה קנאה.
"אם המטוסים הסוריים היו מצליחים להגיע ליעדם ולתקוף את יחידת הבקרה האווירית הצפונית, תמונת המלחמה בשעות הראשונות היתה הרבה, הרבה יותר עגומה מכפי שהיא כבר", קובע אלנקוה. "לסורים, שהגיעו כמעט עד שפת הכנרת, היה יתרון קרקעי. אם היו משיגים גם יתרון אווירי - קשה לי לחשוב מה היו יכולות להיות תוצאות המלחמה".

כוח ההרתעה היחיד אז

אלי שטרן, ששימש ראש צוות עוזרי בקר בסוללה, היה אמור להשתחרר בנובמבר משירותו הסדיר. "ממש לפני השיחרור, נכנסנו למלחמה שאף אחד לא צפה", הוא נזכר. שטרן שימש כחזן בבית-הכנסת בבסיס האם של יחידת טילי ההוק באותו יום כיפור. האזעקה הראשונה, שנשמעה בבסיס בעשר בבוקר, תפסה את אנשי הסוללה המתפללים בבית-הכנסת. "כשיש אזעקה לכוננות מיידי, כולם רצים לכלים. הסירנה תפסה אותנו במהלך התפילה הכי קדושה; זו היתה הפתעה גמורה, אבל לא רצנו לסוללה".
סמוך לשעה שתיים בצהריים, כידוע, נשמעה סירנה נוספת. "רצנו לקרון הבקרה של הסוללה וראינו מטוסים מגיעים. הסתכלנו צפונה, אחרי שקיבלנו אזהרה מיחידת הבקרה האווירית, וחיפשנו עם המכ"ם. באוזניות הגיע האישור: 'אש חופשית'.
"כשנעלנו על המטוסים והטילים יצאו - זה היה כמו נצח", נזכר שטרן. "אחרי כמה שניות הם יצאו מכני-השיגור ואז שמענו בום גדול מעל מרכז הבקרה. גם באוזניות וגם על המסכים, המטוסים נעלמו. באוזניות זה נשמע כמו פצפוצים, אחרי שהצפצוף של הנעילה האוטומטית על המטוס נעלם. פתאום אתה לא רואה יותר את נתוני הטיסה של המטוס - כי אין מטוס ואין על מה לנעול יותר. מיד אחר-כך הוציאו אותנו ממרכז הבקרה ונתנו לנו לשתות שמפניה. השמחה היתה גדולה, אך אני סירבתי; מה פתאום לשתות ביום כיפור? מאוד שמחנו על ההפלה. כמובן שלא ידענו מה מתנהל באותו זמן בזירה הקרקעית ברמת-הגולן. דיווחים כמעט ולא הגיעו".
שטרן שירת כמעט חצי שנה נוספת בסוללה והשתחרר באפריל 74'. "מהמלחמה בסוללה אני זוכר הרבה מתח ולחץ, לכל אורכה ובמיוחד בימים הראשונים. היינו מבצעים משמרות של 20 שעות ברציפות. כשהבנו את גודל האירועים שמתרחשים במקומות אחרים, ההפלה שלנו נתפסה כשולית. פתאום שמענו על מטוסים ישראליים שנפלו ועל שבויים".
בראייתם של אנשי הסוללה, היו מטוסי הסוחוי-7 בדרך לשלוש מטרות עיקריות: יחידת הבקרה האווירית הצפונית, בסיס רמת-דוד ובתי הזיקוק בחיפה. "לולא הסוללה, המצב היה רע מאוד", אומר שטרן. "הזיהוי של מטוסי אויב היה ודאי. הערכתי היתה שלא היו מטוסים שלנו באוויר, כי כולם ירדו דרומה, לחזית המצרית.
"בחשיבה לאחור, זה לא היה אפילו הוק משופר שהפיל את הסוחוי הסורי והבריח את השאר, אלא הוק בגירסתו הבסיסית", מוסיף שטרן. "היום זו אופרה אחרת", הוא אומר, לאחר מחשבה מה היה קורה אילו הדברים היו מתרחשים בימים אלה. "היה ברור לנו שהמטוסים הסוריים ידעו שאנחנו שם. אבל כנראה שהם נבהלו; לא פלא, כשאתה טס ברביעייה ופתאום חבר שלך מתפוצץ והשני נפגע. לכן הם חזרו מיד לסוריה. למעשה, היינו כוח ההרתעה היחיד של מדינת ישראל, שעמד באותו רגע קריטי מול חיל-האוויר הסורי".

סייע בתחקיר: פרץ מנור (זימן)

עוד באותו מדור

הניצחון של אנה

150קציני צה"ל יצאו בסוף חודש אוגוסט לסיור במחנות ההשמדה בפולין. משלחת ראשונה מסוגה, שייתכן ותהפוך למסורת. כתב הבטאון, גיורא נוימן, התלווה למשלחת

שבוע אחד ביולי

רס"ן (מיל') אורי יפה, קברניט ב"אל-על" לשעבר, ביקר בתערוכת התעופה באושקוש שבוויסקונסין וחזר עמוס רשמים: 12,000 מטוסים וכמעט מיליון מבקרים ופטי, הטייסת האירובטית היפהפייה, שהדהימה את הקהל בתרגילי אירובטיקה עוצרי-נשימה. אך מרגש מכל היה המפגש האישי עם אגדת התעופה צ'אק ייגר