בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 139 (240) 01/06/01

כתבות | בין קשמיר לפקיסטן

שלוש מלחמות לפני עידן הגרעין

תגיות: חילות אוויר זרים

עם עזיבת הבריטים ב-1947 התפצלה הודו לשתי מדינות: הודו ההינדית ופקיסטן המוסלמית. רק קשמיר, חבל ארץ קטן ויפהפה, נשאר באמצע. מאז חלפה יותר מחצי מאה, אך המחלוקת על השליטה בחבל רק מחריפה

חגי גלבוע

החיכוך המתמיד בין הודו ופקיסטן רלוונטי לשאר מדינות העולם לא רק משום שהשתיים הן חברות טריות ב"מועדון הגרעין". העימות ביניהן משפיע גם על היציבות והפוטנציאל הכלכלי של האיזור כולו, שבו חיים כמעט מיליארד וחצי בני-אדם - יותר ממיליארד בהודו לבדה.
אם ההיסטוריה מלמדת משהו, הרי זה שמחלוקות טריטוריאליות בין מדינות אינן נפתרות בקלות. כך גם המחלוקת על חבל קשמיר. עם סיומה של התקופה הקולוניאלית, בשנת 1947, התפרקה המושבה הגדולה ביותר של המעצמה הבריטית לשתי מדינות עצמאיות. החלוקה נקבעה על-פי ההשתייכות הדתית: בהודו נכללו השטחים שהיו בעלי רוב הינדי ובפקיסטן - אלה שהיו בעלי רוב מוסלמי. החלוקה השרירותית יצרה מצבים מסובכים וגרמה לחיכוכים רבים.
שתי המדינות לחמו זו בזו שלוש מלחמות: שתיים מהן סביב איזור המחלוקת קשמיר. המחוז עצמו קטן יחסית, אבל מיקומו הגיאוגרפי, למרגלות רצועת הרי ההימאליה, הפך אותו לנקודה אסטרטגית חשובה. החבל המרהיב ביופיו מהווה עד היום אתר עלייה לרגל למיליוני תיירים.

ולא דקה מאוחר מדי בפברואר 1947 הצהירה הממשלה הבריטית שתוך שנה וחצי תעזוב את שטח הודו. המשנה למלך בריטניה, הלורד לואיס מאונטבטן, שנהרג, אגב, שנים אחר-כך בפיצוץ היאכטה שלו על-ידי המחתרת האירית, נשלח להודו כדי לפקח על המבצע. כאשר הגיע למדינה הבין שהזמן דוחק. הבריטים תיכננו להעביר בהדרגה את סמכויות השלטון להודים שהתנגדו לכך. לורד מאונטבטן הצליח לשכנע את בית-הנבחרים שעזיבה מוקדמת היא בלתי-נמנעת. מועד היציאה הוקדם בשנה ונקבע לאוגוסט .1947
ההחלטה יצרה כאוס. לשתי המדינות שבדרך, הודו ופקיסטן, נותרו ששה שבועות בלבד לקבוע גבולות, להקים תשתית ולחלק ביניהן את נכסי "היהלום שבכתר". בתהליך מזורז חילקו הודו ופקיסטן שלל רב: ממטוסים וארטילריה ועד מכרות פחם, זהב ואוצרות אחרים.
המהומה הלכה וגברה. בסמוך לגבולות החדשים, במחוזות פאנג'ב ובנגל, התקבצו בערבוביה מיליוני פליטים הינדים ומוסלמים שעזבו את בתיהם וחיפשו מחסה במדינה השכנה. היתה זו ההגירה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי. עבור רבים הסתיים המסע לעצמאות באופן טראגי למדי: במוות. מספרם המדויק של הפליטים, שנהרגו במהלך המאורעות, אינו ידוע. ההערכות המספריות מדברות על בין 200 אלף לשני מיליון אנשים, שמצאו את מותם.
רוב הנספים נרצחו במהומות אלימות שפרצו בין הקהילות היריבות. לשאר לא עמד הכוח להשלים את המסע. ראש-ממשלתה הראשון של הודו, ג'ווהרלאל נהרו, אמר פעם, "אחרי שיעזבו הבריטים, לא יהיו עוד מחלוקות מקומיות בהודו". הוא טעה. השבועות והחודשים שעברו לאחר-מכן הוכיחו בדיוק את ההיפך.
בתקופת המנדט, הורכבה תת-היבשת מנסיכויות אוטונומיות שהיו כפופות מבחינה חוקית לאימפריה הבריטית. כעת הן התבקשו להכריע לאיזה משתי המדינות החדשות להצטרף. השליטים ההינדים של מחוז קשמיר התנגדו לעצם הרעיון. כדי "לעודד" את מלכה של ממלכת ההימלאיה לבחור בה, פלשה אליה פקיסטן. כתוצאה מכך, שלחה הודו את חייליה לאיזור. כך פרצה מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה.
רחובות דלהי נשטפו בדם הינדי ומוסלמי. מהטמה גנדי, המנהיג ההודי הרוחני הגדול, צפה בלב כבד בעימות המתלהט. הוא פתח בשביתת רעב כדי להכריח את המנהיגים של שני הצדדים לעבוד במשותף למען השלום. תוך כדי מאמצים אלה להשכנת שלום, נרצח גנדי בינואר 1948 על-ידי קנאי הינדי. הרצח זיעזע את שתי המדינות. בעקבותיו ובסיועו של האו"ם הגיעו המדינות בשנת 1949 להפסקת-אש. חבל קשמיר חולק, אך הפצע המשיך לדמם. בהסכם בין הצדדים הוחלט שהודו תקבל שני שלישים מן השטח במזרח ובדרום ופקיסטן את השאר.
בשנת 1965 פרצה שוב מלחמה בין הודו לפקיסטן על השליטה בקשמיר. הפעם תקריות הגבול בין כוחות קרקעיים, שהתרחשו בתחילת המלחמה, גררו את הצדדים להפצצות הדדיות מן האוויר של שדות-תעופה, מיתקני מכ"ם ושיירות שריון שנעו לאורך צירי הגבול. פקיסטן השתמשה בעיקר במטוסי F-86 סייבר, מטוס קרב רב-משימתי ששימש את המדינה לתקיפות-קרקע. את החיפוי האווירי למטוסים אלה סיפקו מטוסי F-104 סטרפייטר. ההודים, לעומת זאת, הפעילו מטוסי האנטר בריטיים ומספר קטן יותר של מטוסי מיג-21.
בשנת 1966 הגיעו המדינות, בתיווך סובייטי, להסכמה על הפסקת-אש. במהלך המשא ומתן ביניהן, הוצהר כי כל המחלוקות בין הצדדים ייושבו בדרכי שלום בלבד. למרות זאת, לא הצליחו הודו ופקיסטן להגיע להסכמה באשר לשליטה בחבל המריבה.
מסורתית, תומכת פקיסטן בקיום משאל עם בחבל קשמיר; היא טוענת כי יש לאפשר לתושבי האיזור להביע את עמדתם ולקבוע מי צריכה לשלוט באיזור. עמדתה של פקיסטן מובנת ביודעה היטב שהרוב המכריע של תושבי האיזור הם מוסלמים. הודו, שהסכימה בתחילה לקיום משאל, שינתה את עמדתה וכיום היא מתנגדת.

 

מאבקים פנימיים בפקיסטן גם לאחר החלוקה הבריטית של תת-היבשת לשתי מדינות, נותרו בשתיהן הינדים ומוסלמים. בפקיסטן עצמה התרכז רוב מוסלמי במערב המדינה, ורק מיעוט מן המוסלמים ניצב במזרחה. בשנת 1970 נערכו במדינה בחירות כלליות. בבחירות אלה זכתה, לראשונה, המפלגה המוסלמית בפקיסטן, שמרכז הכוח העיקרי שלה היה במזרח המדינה. תוצאות הבחירות בפקיסטן טילטלו את המדינה לתוך מערבולת של מהומות חסרות תקדים. מוקדי הכוח העיקריים בצבא ובפוליטיקה, שהוצבו עד אז במערב, סירבו להעביר את ההגמוניה במדינה למזרח, ובכך לאבד שליטה. כתוצאה מכך, פרצה במדינה מלחמת אזרחים. תשובתה של הודו לאירועים היתה תמיכה בשלטון החדש במדינה, ובעקבות תמיכה זו פרצה מלחמה כוללת נוספת. במלחמה זו הייתה ידה של הודו על העליונה והדבר הביא להקמת מדינת בנגלדש העצמאית בפקיסטן המזרחית בשנת .1971 חמש שנים לאחר-מכן נחתם הסכם נוסף להפסקת-אש.
בהיותה מנהיגת "המדינות הבלתי מזדהות" התחזק מעמדה הבינלאומי של הודו בשנות ה-70. ב-1974 גבר כוח הרתעתה הצבאי בעקבות ניסוי אטומי ראשון שערכה. אז גם סיפחה הודו את מושבותיהן של צרפת ופורטוגל, השריד האחרון לעידן הקולוניאלי; ב-1975 סיפחה לתחומה גם את ממלכת הסיקים שבהימאליה.
מאז שנת 1990, דורשות כמה תנועות בדלניות בקשמיר עצמאות; מספר לא ידוע של אנשים, שנמצאים בשטחי השליטה ההודיים בחבל המריבה, מעוניינים להקים את מדינת קשמיר העצמאית. הודו מאשימה את פקיסטן בעזרה צבאית לכוחות המורדים. באיסלמבד, בירת פקיסטן, מכחישים. פקיסטן טוענת שהיא מעניקה לכוחות רק "תמיכה פוליטית".
ב-11 במאי 1998 הודיעה ממשלת הודו כי ביצעה סידרה מוצלחת של שלושה ניסויים גרעיניים במדבר רג'יסטאן, בצפון-מערב המדינה. יומיים לאחר-מכן, הודיע דובר הממשלה על ביצועם של שני ניסויים נוספים. "הודו זקוקה לניסויים כדי למנוע 'הרפתקנות צבאית' מצד שכנתה פקיסטן", הסביר.
בתגובה, הודיעה ממשלת פקיסטן על ביצוע סידרת ניסויים משלה. ב-28 במאי הודיע ראש הממשלה הפקיסטני, נוואז שריף, על חמישה ניסויים גרעיניים שערכה המדינה. ניסוי נוסף נערך יומיים לאחר-מכן.
בשנת 1999, חזר האיזור והתחמם. באופן כמעט יומיומי נערכו חילופי אש ארטילרית בין הודו לפקיסטן בחבל קשמיר. בחודש יולי עמדו שתי המדינות על סיפה של מלחמה; 11 שבועות של קרב לא רשמי התחולל לאחר שחיילים פקיסטנים חדרו לאיזור ההודי דרך הגבול המושלג של הרי ההימלאיה. מאז הבהירו שתי הממשלות כי הן מעוניינות בפתרון בדרכי שלום של כל נקודות המחלוקת ביניהן. חמשת הניסויים הגרעיניים, שביצעה הודו בשנת 1998 וששת הניסויים שביצעה פקיסטן בתגובה, המחישו את מה שעלול לקרות באיזור, אם לא תימצא פשרה, ומהר.

 

עוד באותו מדור

הם לא עושים רק סרטים

סיפורה של התעשייה האווירית ההודית עובר דרך שני מטוסים: ה"מארוט" - מטוס תקיפה וסיוע שהמריא לראשונה ב-61', לקח חלק בלחימה נגד פקיסטן והוחלף ב-85' במיג-23. המטוס השני הוא ה-LCA מטוס קרב קל שההודים עמלים מ-83' על פיתוחו - אך למרות ההשקעה המסיבית, עתידו נראה עגום

"כשהודו תחתום על ההסכם לאיסור ניסויים גרעיניים, היא תוכל לרכוש מטוסים מארה"ב"

עקב חשש מהשתלטות צבאית על המערכת האזרחית, שלוש הזרועות הצבאיות בהודו מופרדות זו מזו. לא בטוח שלהודים יהיה כסף לרכישת מטוסים אמריקאיים מתקדמים. ההודים התפעלו מאוד מתקיפת הכור העיראקי ובפקיסטן נפוצו זמן רב שמועות שמבצע דומה מתוכנן לגבי הכור הגרעיני הפקיסטני. מאזן האימה הגרעיני בין הודו לפקיסטן הוא היום גורם היציבות הראשון במעלה באיזור