בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 139 (240) 01/06/01

כתבות

המודל

תגיות: טייסת "הקרב הראשונה"

לא מעט מאפיינים יש לטייסת "הקרב הראשונה": הזנבות האדומים-לבנים, הברקים הג'ינג'ים וההיסטוריה שמתחילה בקום המדינה. אבל המאפיין החשוב מכולם הוא אל"מ (מיל') ד'. בגיל 51, ד' עדיין כשיר לכל משימה, מוביל רביעייה ובעיקר - מהווה דוגמה לטייסים הצעירים. ממטוסי האוראגן ועד לברקים, ד' ביצע כמעט כל תפקיד, הוביל מאות גיחות, צבר שתי הפלות ולאחרונה קיבל גם דרגת אל"מ (מיל') אישית

אנדה מסלר צילום: אמיר מודן

את הרושם הראשון שעושה אל"מ (מיל') ד' ניתן לתאר כשלווה מדבקת כמעט. אולי זה קשור בקול הנמוך והקבוע שבו הוא דובר, או לעובדה שהוא מקפיד לענות על כל שאלה לפי הסדר - בדייקנות ובתמציתיות. מפעם לפעם הוא עוצר לחשוב לדקה וממשיך לדבר בפני פוקר. כך היה כששאלתי אותו על גיחה הזכורה לו במיוחד. הוא שתק לרגע ואז בחר בגיחה הגרועה בחייו: "טיסה קשה מאוד שבמהלכה כמעט נהרגתי, כשהייתי טייס צעיר בימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור". חיוך הופיע מיד אחר-כך, כאשר הבחין בהפתעה על פני. גם הוא ידע שציפיתי לגיחה מבצעית הירואית, אולי כזו שבצידה הפלה או שתיים. סך-הכל, רוב האנשים לא יתחילו ראיון עם הגיחה הגרועה ביותר שביצעו - אבל ד' הוא לא רוב האנשים.
"באותה תקופה הרבו לשלוח את הטייסת שלנו לתקוף את שדה-התעופה 'בליי' שבסוריה. כמעט כל בוקר היינו חוזרים לשם כדי לתקוף את המסלולים ולשתק את שדה-התעופה. לקראת הצהריים, הגיעו דיווחים על מטוסים שכבר ממריאים משם. זה היה מאוד מתסכל. לא קל לבצע כל בוקר תקיפת עומק מסובכת רק כדי לשמוע בסוף היום שהנזקים תוקנו ושלמחרת חייבים לחזור על הפעולה מראשיתה", הוא ממשיך. "הייתי חלק מרביעיית פאנטומים. הפעם, ציפו לבואנו. ברגע שנכנסנו מעל לשדה, התנפלו עלינו עשרות מטוסים. הרביעייה נפוצה לכל עבר. הייתי האחרון ונותרתי לבד מול הרבה מאוד מטוסי אויב. "יחד עם הנווט, נכנסנו למאבק הישרדות. לבד, מעל אדמת אויב, הסתבכנו בקרב המוני מול 15 מטוסי מיג-17 ומיג-21 מוכנים וחמושים, שאילצו אותנו להילחם, לחיים או למוות. נתנו את כל מה שיש לנו. אין הגדרה אחרת. כתוצאה מהרבה מזל, בשילוב יכולת נמוכה-יחסית של הטייסים הסורים, עברנו את הקרב בשלום. לא אשכח לעולם את החזרה לטייסת על טיפות הדלק האחרונות, לגמרי לבד, בידיעה שהמשימה נכשלה ושהיינו כל-כך קרובים למוות", הוא ממשיך. "אולי בגלל שהייתי סגן צעיר, בלי הרבה ניסיון, הגיחה הזו הותירה בי רושם כביר. עד היום, כשמבקשים ממני לספר לטייסים צעירים על חוויות טיסה שאני זוכר, אני מתחיל בטיסה הזו. חשוב לי להעביר להם שבמלחמה מתרחשים גם דברים שאין אפשרות להתכונן אליהם ביומיום. פתאום הם מולך ואתה חייב להתמודד איתם".

שיא כואב אל"מ (מיל') ד', בן 51, מיבנה, נשוי לאסתי, עורכת-דין במקצועה ואב לשלושה ילדים: עמית, יונתן ונועה. יונתן, הבן האמצעי, משרת גם הוא בחיל-האוויר כמפקד סוללת פטריוט בנ"מ. לטיסה, מצהיר ד', הגיע אמנם במקרה, אך עם הרבה אהבה לתעופה. למעשה, את השבועות הראשונים שלו בצה"ל, אי-שם בנובמבר 1968, בילה בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון). "רציתי להגיע לסיירת 'שקד' של פיקוד הדרום. טיס לא היווה אופציה ממשית עבורי. כך במשך שלושה שבועות, עד שזומנתי לבדיקות הרפואיות לקורס-טיס. משם, הכל התחיל להתגלגל מהר לעבר הגיבוש ומאוחר יותר - הקורס עצמו", מספר ד'. "באיזשהו מקום, טיס היה תמיד חלום רחוק, אתגר. קורס מיוחד וקשה עם הרבה סיפוק בסוף. ידעתי גם שאוכל לאהוב את נושא הטיסה".
בסיום קורס-הטיס, עבר לקורס אימון מבצעי (קא"מ) על מטוסי אוראגן. "בדיוק כאשר המחזור שלנו הגיע לקא"ם, החליטו להוציא את האוראגנים משימוש ואנחנו היינו האחרונים לטוס עליהם", הוא נזכר. "משם עברתי לטייסת מיסטרים, שגם היא נסגרה אחרי ארבעה חודשים והוסבה למטוסי סקייהוק. כך יצא שתוך פחות משנה טסתי על שלושה סוגי מטוסים שונים".
כטייס קרב סדיר נשלח לטייסת "העטלף", וזכה להטיס גם את מטוס הפאנטום. קצת אחרי שהחליט לנסות את כוחו גם בהדרכה בבית-הספר לטיסה, פרצה מלחמת יום כיפור והוא הוזנק חזרה לטייסת, מופתע כמו כולם. "זו היתה מלחמה מתישה לטייסי הפאנטום, בעיקר הצעירים שבהם", הוא מסכם בקיצור נמרץ. מאוחר יותר יתאר את התקופה כנקודת שיא. שיא כואב אמנם, אך עדיין שיא כטייס קרב. "זו היתה חוויה קשה מבחינה אישית, במיוחד למי שלא מוכן לכך. לא פשוט לחוות מלחמה לראשונה. הטיסות משתנות מייד מאימונים שיגרתיים לטיסות ארוכות עם הרבה איומים וריגושים. בטייסת עצמה, מתרחשים דברים שחייבים ללמוד להתמודד אתם ולהמשיך להילחם. רואים אנשים שקשה להם, חברים למבנה שלא חוזרים עוד, או חברים לחדר שנהרגים וצריכים לפנות את הציוד שלהם. כל אחד מתמודד עם זה בדרכו. אפשר להתמודד. אפשר. עובדה", הוא מדגיש בהקפדה ובכל זאת, נימה של כאב ישן מסתננת לדברים. "החיים חייבים להימשך", הוא מסכם ואותה נימת כאב כבר נעלמה.

 

נטישה בין שברי מטוס בעצם, עבור ד' החלה הלחימה כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, כאשר נדרשה רביעיית יירוט בעומק סוריה. בניגוד למקובל, נבחרה רביעיית פאנטומים ולא מיראז'ים. "אני זוכר שכולם ביקשו להיות חלק מהרביעייה הזו. זה היה אירוע נדיר ומאוד מרגש וכולם רצו להיות שם. מפקד הטייסת בחר שלושה מהטייסים היותר ותיקים ואותי, סגן צעיר. זו היתה הפתעה עצומה וכגודל ההפתעה, כך היה גודל ההתרגשות", הוא מספר.
"יצאנו בצהרי היום לכיוון ג'בל-דרוז שבמזרח סוריה. הקפדנו לטוס במבנה בגובה נמוך עד לנקודה שקבענו מראש. שם משכנו בבת אחת לגובה מתוך ציפייה לראות מיגים. במשך דקות ארוכות לא הבחנו בכלום, השמיים היו נקיים. אני הבחנתי ראשון בזוג מטוסי מיג-.21 תוך כדי הודעה למוביל שיש לי קשר עין ושאני מבקש רשות לקחת אותם, התחלתי כבר למשוך לכיוון שלהם. קיבלתי רשות. בזווית העין הבחנתי בזוג מיגים נוסף שמטוסים אחרים מהמבנה שלנו כבר משכו לעברו.
"נשארתי עם הזוג הראשון. ביצעתי תמרון שהסתיים ממש בגובה האדמה, כאשר אני מאחוריהם והם מנסים לברוח ולנתק מגע לתוך ואדי באיזור. הנווט שלי, נחמן פרי, היה אפילו צעיר ממני, כך שיחד היינו צוות צעיר יחסית. סגרנו טווח, ובדיוק כאשר הגענו לטווח הנכון, ירינו באחד המיגים. הוא נפגע והתרסק לאדמה. מייד אחר-כך ירינו בשני. גם הוא נפגע, אבל המשיך לטוס. יכולנו לצפות בזמן-אמת במיג השני שהתחיל להתפרק באוויר. הטייס הסורי הספיק לנטוש בין שברי המטוס וניצל", משחזר ד'.
"אחרי כל המתח, ההתרגשות וההמולה מסביב, הכל נדם ומצאנו את עצמנו לבד, עם מעט מאוד דלק, חגים בעומק סוריה מעל שני מטוסי קרב מופלים. החלטנו שזה מספיק להיום ושאנו חוזרים. את רוב הטיסה ביצענו בגובה נמוך וכאשר התחלנו להתקרב טיפסנו לגובה. בגלל המחסור בדלק, ביקשנו רשות לנחות ברמת-דוד. בתגובה, עלה מפקד הטייסת על הקשר ושאל אותנו לכמות הדלק המדויקת שלנו. כשאמרנו לו, הוא קבע שזה יספיק והורה לנו לחזור הביתה ולשמוח עם כולם".
בטייסת, בין החיוכים והשמפניה, התברר שכל רביעיית המיגים הסוריים הופלה. מאורע מרגש, במיוחד בטייסת שלא עסקה ביירוט. "בסופו של דבר, כל טייס קרב חולם על הפלה משל עצמו. לי יצא להפיל שניים יחסית מוקדם, כך שההרגשה היתה מאוד מרוממת. אבל אלו מסוג התחושות שמלוות במשמעת עצמית. אני זוכר שכל הזמן החזקתי את עצמי כדי לא לאבד כיוון. סך-הכל, עשיתי את מה שציפו ממני. לא היה שום דבר חריג וחייבים להמשיך בעבודה כרגיל", הוא מסייג.

 

"עכשיו או לעולם לא" לאחר שהשלים תקופת הדרכה מלאה של שנתיים, יחד עם השתתפות בצוות האירובטי של חיל-האוויר, ביקש להשתחרר ולטעום גם מהחיים האזרחיים. בפועל, בגלל לחץ מטעם הטייסת, נדחתה התוכנית בשנה. מאותה סיבה, תקופת השחרור נמשכה שנה אחת בלבד שאותה בילה בקיבוץ יד מרדכי, שבו נולד. ביולי 77' מונה ד' לסגן מפקד טייסת סקייהוקים. שנתיים מאוחר יותר חזר שוב למטוסי הפאנטום, הפעם כסגן מפקד טייסת "הפטישים".
"תמיד ידעתי שעד שלא אמצא מקצוע שבאמת ארצה ללמוד, לא אצא ללימודים. באותה תקופה התחיל להתבשל בי נושא האדריכלות והחלטתי שזהו זה. יש בזה שילוב מדהים בין אמנות ויופי לטכנולוגיה ויישום בשטח. עבורי, זה היה שילוב מנצח", נזכר ד' בעיניים נוצצות. חיל-האוויר התלהב קצת פחות. מדובר בלימודים שאורכים חמש שנים ולא ארבע כמקובל. אבל בעיקר היתה בחירתו של ד' יוצאת דופן על רקע של הנדסת המכונות והאלקטרוניקה שהיו הבחירות השכיחות באותה תקופה. ד' לא נרתע. אם חייבים להיפגש כמה פעמים עם ראש להק כוח-אדם בחיל-האוויר וראש אגף כוח-אדם כדי להגשים חלום, הוא עשה גם את זה והסביר שאדריכלות היא המקצוע היחיד עבורו.
בסוף, חיל-האוויר שוכנע, אך הקציב לד' ארבע שנים בלבד ללימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. ד' לא נבהל. הוא הגביר את הקצב והצליח לדחוס חמש שנות לימוד לארבע. לבסיס חיל-האוויר עובדה הגיע כמפקד טייסת כפירים ואדריכל מוסמך כמעט. היה חסר רק פרויקט הגמר, שמעתה הוקדשו לטובתו כל שבת, חופש וחג. עד מהרה קיבל את ההכשרה הסופית, אך יחד איתה התעוררה גם דילמה לא קלה: להיכן פונים עכשיו? ממשיכים להתקדם בחיל-האוויר, או מתחילים דרך חדשה באדריכלות? ד' התלבט והחליט לבצע עוד תפקיד אחד אחרון בחיל-האוויר, הפעם במטה, ובסיומו לנסות את כוחו באדריכלות. בגיל 40, מייד בסיום תפקיד ראש ענף חימוש במטה, ביקש לא לעלות לדיוני השיבוץ לאל"מים וויתר על תפקיד עוזר לנספח בוושינגטון לטובת אהבתו השנייה שלא מכבר הבשילה.
"רציתי שתהיה לי אפשרות לעסוק גם באדריכלות. ידעתי שככל שאדחה את זה, ההזדמנות רק תתרחק. זה או עכשיו או בכלל לא. אז הלכתי על זה מתוך צער מסוים לעזוב את חיל-האוויר, אך גם מתוך ידיעה שכל שבוע או שבועיים, אחזור לטוס בטייסת", הוא ממשיך. מהר מאוד אחרי השחרור פתח עם יפתח אלוני, חבר ללימודים, את המשרד בתל-אביב. מאז, הספיק לבצע מספר תיכנונים אדריכליים גם עבור חיל-האוויר וטייסת "הקרב הראשונה", שבה הוא משרת במילואים.

 

במקום לטפס על ההימאליה בטייסת מספרים שכאשר פקידת המבצעים הודיעה לד' שהגיע לגיל שבו מופסקים המילואים, תגובתו הראשונה הייתה שישיגו לו אישור מיוחד כדי שימשיך לטוס. האישור נמצא וד' עדיין טס. "אני ממשיך לטוס באופן טבעי, מאינרציה כמעט. אני פשוט אוהב את זה. קשה להסביר אהבה. יש בטיסה שחרור מוחלט, חופש, התנתקות מהאדמה והתלכדות בשלושה ממדים. קיימת הנאה אפילו מהעמידה בתובענות ובאתגרים הנדרשים ממך כטייס קרב. אבל בטיסה קיים גם יופי יוצא מהכלל של מראות מהקרקע וצורות, אורות וצבעים מכיוון השמש והעננים. זה יופי שצריכים לחוות כדי להבין ואחרי שחווית אותו, קשה לך להתנתק ממנו", הוא מצהיר.
אבל זו רק אחת מהסיבות. "אני מאמין שחשוב לחיל-האוויר שהטייסים הוותיקים, שיש להם מורשת של מלחמות והרבה טיסות מבצעיות ימשיכו, כל עוד הם מסוגלים, להעביר את ניסיונם הלאה. תמיד האמנתי שהדוגמה האישית היא המודל הנבחר עבור טייסים ומפקדים. קודם צריך לדרוש מעצמך ואחר-כך בא כל היתר. במובן הזה אחטא לאמונה הזו שליוותה אותי עד עכשיו, אם אפסיק לטוס רק בגלל שקשה לי לעזוב את העסק או המשפחה פעם בשבוע-שבועיים. יש בזה אתגר אישי שאני משתדל לעמוד בו כל הזמן. בסופו של דבר, אני גם שואב ממנו סיפוק. אחד מחליט לטפס על הרי ההימאליה, שני הולך לחקור ראשנים באוקיאנוס. כל אדם מציב לעצמו אתגרים ויעדים. עבורי, זו הטיסה".
ואת הטיסה ד' לוקח מאוד ברצינות. הוא מחזיק בהובלה על רביעייה ובכל הכשירויות האפשריות בטייסת "הקרב הראשונה". במציאות, זה מיתרגם להרבה מאוד אימונים כדי להמשיך להחזיק בכל הכשירויות או, במילים אחרות, בהרבה ימי מילואים עמוסים. "מפעם לפעם, כאשר אני נפגש עם טייסי מילואים ותיקים אחרים אנחנו צוחקים אחד על השני ו'מתחרים' לגבי מי יהיה האחרון שיישאר", הוא אומר. "מבחינתי, כל עוד אני נהנה ומסוגל לעמוד בכך, אני אמשיך לטוס. למה לא? בסוף, אני רק מקווה שאני אהיה זה שאחליט להפסיק".
והתגובות: המשפחה מפרגנת. החבר'ה בעבודה מקבלים את זה, כי אין ברירה וזוכים, כבונוס, ביום חופש. עבור הטייסים הסדירים בטייסת, במיוחד הצעירים בהם, הוא מהווה מודל חיקוי נערץ. חיל-האוויר העניק לד' לפני כמה חודשים, בצורה יוצאת דופן, דרגת אל"מ אישית לאות הערכה על תרומתו לחיל.
ויש גם חלום. "כטייס שהתחיל את השירות עם מטוסי אוראגן, אני יכול להעריך את ההתקדמות העצומה שעבר החיל. המטוסים של היום מסוגלים לבצע באופן עצמאי הרבה מאוד פעולות, עד שלטייס נשארת כמעט רק ההנאה. אם כי חסרה לטייסים הצעירים התחושה הבסיסית של הטיסה, הבנת הטיסה מהבטן. זה משהו שתמיד יישאר לי. אם הייתי יכול, הייתי מבקש לטוס גם על דור המטוסים הבא, ולו רק למען החוויה".

 

עוד באותו מדור

צפונה, עם שתי הזקנות

ב-96', דקוטות מספר 034 ו-044 עוד הספיקו לקחת חלק במבצע "ענבי זעם" בלבנון. היום משמשת 034 להעברת דגי סלמון באלסקה ו-044 היא חלק ממוזיאון תעופה פרטי של אספן אמריקאי. שתי הדקוטות, מתוך עשר שנקנו מחיל-האוויר בשנים האחרונות, הוטסו מישראל לצפון-אמריקה על-ידי טייסים ישראלים ואמריקאים. כאן מתאר אחד מהם את המסע המרתק והמסוכן שעברו

קצת מעל הביקיני

שלושה מיליון צופים הצטופפו בתחילת חודש מאי על חופי פורט-לודרדייל שטופי השמש כדי לצפות באקסטרוואגנדה אווירית בת יומיים. המופע האווירי הגדול מסוגו בעולם נערך כדי להראות לציבור האמריקאי כיצד מושקעים כספי המיסים שלו ולא פחות חשוב - כדי לשכנע את הנוער השזוף של פלורידה להתגייס לחיל-האוויר. ההצלחה בינתיים - אדירה