בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 198 09/05/11

כתבות

הגיעו מהשמים

תגיות: מח"ל

אלפי מתנדבי חוץ-לארץ (מח"לניקים), הגיעו כדי לתרום כמה שרק ניתן. רובם נלחמו במלחמת העולם השנייה, חלקם לא היו יהודים ובכל זאת הם השתתפו בהקמת מדינת ישראל. לרגל יום העצמאות, מגולל הרולד (סמוקי) סימון את סיפור המלחמה ונזכר בימיו הראשונים של חיל-האוויר

טל מיכאל צילום: ארכיון הבטאון

הרולד סימון, או "סמוקי" כפי שכולם קוראים לו ב-70 השנים האחרונות, נולד בדרום אפריקה בשנות העשרים במאה הקודמת.
סיפורו של הרולד בן ה-91 הוא סיפורם של מאות צעירים חדורי מוטיבציה והרפתקנים שהגיעו לכאן לפני או בזמן הקמת המדינה. קראו להם "מתנדבי חוץ לארץ" (מח"ל), או בקיצור מח"לניקים ולא רבים תיארו לעצמם שברבות הימים הם יוזכרו כמייסדי חיל-האוויר.
"אלפי מתנדבים מחו"ל הגיעו למדינת ישראל עם הקמתה. הם היו צעירים חדורי מוטיבציה והגיעו מכל רחבי העולם", מסביר הרולד, נשען על הכיסא במשרדו בבית אל-על, כיאה לוותיק חיל-האוויר ומצביע על מפת העולם הפרוסה על הקיר.
"מאות מתנדבים מדרום אפריקה, מאירופה, מארצות הברית וקנדה ואפילו מאיראן ומרוקו. כמעט כולם יהודים. חלקם היו הרפתקנים וחלקם היו ממשפחות ציוניות", מתגאה הרולד המכהן כראש ארגון המח"ל העולמי. "123 מתוכם נהרגו, ביניהם גם ארבע נשים. קשה להבין מה הקריבו כשעזבו את המשפחות מאחור ובאו הנה רק כדי לשרת בכל תפקיד שיציעו להם בצבא, בידיעה שלא ישובו". הוא מזדקף קלות על הכיסא ומחייך. "גם אני מח"לניק. אולי כדאי שאספר מעט על עצמי".

קולות של מלחמה

"בינואר 1941 הצטרפתי לחיל-האוויר של דרום אפריקה לאחר שסיימתי תואר ראשון בראיית חשבון. בהמשך השנה, סיימתי את קורס-הטיס בחיל-האוויר הדרום אפריקאי כנווט מפציץ", מספר הרולד.
"לאחר סיום הקורס נשלחתי לחזית, לקרבות במדבר המערבי". "במהלך הסיבוב הראשון של הקרבות טסתי על מפציץ קל מדגם "בולטימור", עד שדחקנו את הגרמנים לאיטליה. בסיבוב השני פיקדתי על משימות לגילוי צוללות גרמניות באוקיינוס האטלנטי וההודי".
כך במשך חמש שנים במלחמת העולם השנייה, צבר הרולד נסיון ושעות טיסה רבות, עד שפרש מן החיל בשנת 1945 כשבאמתחתו הכינוי "סמוקי". בינתיים נחשפו זוועות השואה באירופה.
"הגל של השואה הכה בנו", מספר הרולד. "מהגרים רבים מאירופה הגיעו לדרום אפריקה והביאו איתם את סיפורי האימה מגרמניה. ככל שהתווספו הסיפורים, החלה אש הנקמה לבעור בנו. כאנשי הקהילה היהודית הרגשנו שצריך לנקום".
ואז הגיעו ידיעות ממקום אחר על מפת העולם. "שלב אחר שלב, התחלנו להרגיש גם את רוחות המלחמה מהמזרח-התיכון", ממשיך הרולד. "הבנו שעומד לקרות משהו בפלסטינה. אספנו חבורה מצומצמת של יהודים מחיל-האוויר והחלטנו להגיע כמה שיותר מהר".
"למרות שהשלטונות ידעו לאן אנחנו מתכננים לעזוב, אף אחד לא אמר כלום. לכל מקרה שלא יהיה, אשתי ואני השגנו אישור לימודים מפוברק באוניברסיטה העברית ועלינו על טיסה לישראל ב-9 במאי 1948". וכך, שישה ימים לפני פרוץ מלחמת העצמאות, המריאו הרולד ואשתו אל עבר ביתם החדש.

"גפילטע פיש"

ב-10 במאי 1948 התייצבו הרולד וחבריו במטה חיל-האוויר ומאותו הרגע הפכו לאנשי צוות אוויר ישראלים לכל דבר ועניין.
"התרגשנו מאוד. התקבלנו בחיבוק חם והזמינו אותנו לארוחות שישי ושבת ובכל הזדמנות אפשרית", מחייך הרולד. "אבל תוך זמן קצר ההתרגשות הוחלפה בחשש כבד לשלום מדינת ישראל".
"כולם חשבו שקיום מדינת ישראל הוא שאלה של זמן. היה ברור שמלחמה עומדת לפרוץ ולכן אנחנו כאן עם הכלים, הידע והנסיון".
השימוש בכלים, בידע ובנסיון לא היה תיאורטי והחל מיד עם הגעתם ארצה. "באותה התקופה התמקמנו בבסיס שדה-דב, בתל אביב. היינו מעט מח"לניקים ולא היו לנו כמעט מטוסים. השתמשנו בשתי בוננזות שהברחנו מאפריקה ובשלושה מטוסי פיירצ'ילד מוברחים".
על-אף שהתקשה עם השפה ועדיין לא הכיר את תוואי השטח, נקרא הרולד לבצע את משימתו הראשונה כחייל, רגע לאחר קום המדינה. "לא חלף הרבה זמן מאז הכריז בן גוריון על הקמת המדינה ועד שיצאנו למשימה הראשונה. בעוד כולם מאושרים ושמחים מהמעמד, ידענו שהלגיון הירדני בדרך הנה. לא היה לנו יותר מדי זמן לשמוח".
הרולד המריא יחד עם טייס וצלם. "טסנו לעבר קיבוץ אילון בצפון. כשהגענו לאזור ראינו שריפה עצומה משתוללת ולראשונה הרגשתי את הניגוד העמוק בין שמחה לעצב. רק יותר מאוחר הצלחנו להבין את מימדי האסון ואת מספר ההרוגים הרב".
בעודם מתקרבים אל עבר הגבול, הבחינו בספיטפייר ירדני הממריא לעברם. "אנחנו היינו בבוננזה, חסרי תחמושת. ידענו מה היכולות שלנו והיה ברור כי ביחס ליכולותיו של הספיטפייר, אין לנו סיכוי. טסנו לכיוון השמש כפי שלמדנו במלחמת העולם השנייה, בנסיון לסנוור את הטייס הירדני וכך הוא איבד אותנו. נחתנו בשדה דב ונסענו לדווח".הכוחות הערבים המשיכו להתקדם, בעוד חיל-האוויר הישראלי הולך ונולד. "באותו השבוע טס סא"ל מרדכי (מודי) אלון יחד עם חמישה אחרים לצ'כוסלובקיה במטרה להביא מטוסים ותחמושת. תוך כמה ימים חזר מודי ארצה עם מטוס תובלה ובו תחמושת רבה ומטוס הקרב הראשון בישראל, המסרשמידט".
בהמשך החודש הובאו לישראל מטוסי מסרשמידט מפורקים נוספים מצ'כוסלובקיה והורכבו בארץ על-ידי טכנאים צ'כים.
"המטוסים מדגם אוויה-S-199 היו גרסה צ'כית למסרשמידט הגרמני. מבחינתנו זה היה נצחון! לטוס על מטוסים של האויב הגדול ביותר שלנו ממלחמת העולם השנייה", מספר הרולד.
עד שמודי אלון ז"ל נהרג, נשמרו המטוסים בסוד. "באותה התקופה היה לנו טייס מח"לניק אמריקאי שמטוס המסרשמידט שלו נפגע על-ידי כוחות בצפון", מספר הרולד. "הוא החליט לנטוש, אך חשש שהמטוס יפגע באנשים. לבסוף הוא נטש את המטוס צפונית לכפר ויתקין וצנח על שפת הים. כיוון שלא היו מודעים בארץ למטוסים אלה, הוא פחד שיזהו אותו כמצרי והתחיל לצעוק מילים כמו "גפילטע פיש", כי הוא לא ידע עברית".

בקבוקים על דמשק

בעוד הקרבות נמשכו ומספר האבדות בקרב הצדדים עלה, הוחלט באו"ם על הפסקת אש.
"הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-10 ביוני 1948 ואנחנו החלטנו לא לוותר", מספר הרולד. "תכננו לצאת למבצע 'פסיכולוגי' בשמי דמשק. להרתעה בלבד". אלא ש"המבצע הפסיכולוגי" יזכר ברבות הימים כהפצצה הראשונה של דמשק בידי חיל-האוויר הישראלי.
"פעם בשבוע היה מגיע מטוס דקוטה בבעלות של יהודי מדרום אפריקה כטיסה מסחרית לארץ. באותו השבוע השאלנו את המטוס והורדנו ממנו כל סמל מסחרי", צוחק הרולד. "העמסנו את המטוס ב-16 פצצות של 80 קילוגרמים ובכמות בלתי נתפסת של בקבוקי זכוכית".
המטרה, לדבריו של הרולד, הייתה להרתיע את הסורים. "באותו הלילה טסנו מעל פאתי דמשק והשלכנו בקבוקים ופצצות. לא גרמנו ליותר מדי נזק, אבל האש והרעש האיום שעשו הבקבוקים גרמו להרתעה פסיכולוגית בלתי נתפסת".

להגן על הבית

הרולד מספר כי במטה לא בזבזו זמן. "עברנו מפעולה לפעולה, היה לנו חיל להקים ולא היה זמן לבכות או לשמוח".
והפעולה הבאה לא איחרה לבוא. "בסוף ספטמבר רכשה מדינת ישראל 50 ספיטפיירים מצ'כוסלובקיה. "כמובן שלא יכולנו להביא את כולם בבת אחת. אפילו הבאת בודדים הייתה בעייתית", מספר הרולד.
באותה תקופה אסר האו"ם על מכירת ורכישת אמל"ח לצדדים הנלחמים. "צ'כוסלובקיה שהייתה צינור החמצן שלנו, לא אפשרה לנו לפרק בה את המטוסים ולהעמיס אותם, מכיוון שהבריטים הפעילו לחץ כבד מדי. נעזרנו ביוגוסלביה".
התוכנית הייתה להעביר שישה מטוסים ליוגוסלביה ומשם להטיס אותם לישראל. "אז התעוררה בעיה נוספת", מספר הרולד. "לפי היצרן, זמן הטיסה המירבי של המטוס עמד על שעתיים וחצי בלבד. באופן הזה הוא לא היה מגיע לישראל. סם פולורנס, אחד המח"לניקים המבריקים שהיו לנו, הציע לבצע שינויים במבנה המטוסים".
סם, ניתק את מערכות הקשר, הניווט והחמצן של המטוסים והתקין במקום מיכלי דלק שאפשרו למטוס להכפיל את זמן הטיסה שלו.
"הדרך חזרה לישראל התבצעה ללא מערכות קשר ולכן ארגנו מטוס תובלה מדגם C-46 שהוביל את המבנה של מטוסי הספיטפייר", מספר הרולד.
שניים מן המטוסים נעצרו ביוון סם נהרג עוד בצ'כוסלובקיה. מתוך השישה, שלושה הגיעו לישראל ונרתמו מיד למאמץ המלחמתי.
"עם הגעת המטוסים הם נשלחו לסייע בכיבוש משטרת 'עירק סווידאן' (מצודת יואב) הסמוכה לאשקלון מידי המצרים", נזכר הרולד. "בתור אחראי מבצעים, תדרכתי את החבר'ה לפני שהם המריאו לתקוף את המבצר. הבהרתי להם שללא אלמנט ההפתעה המבצע יהפוך למסוכן ואם הם יפספסו הם צריכים לחזור לבסיס. בסופו של דבר הם החטיאו בסיבוב הראשון והחליטו להמשיך. ביעף השני כולם הופלו".
הרולד מבהיר כי במלחמה כמו במלחמה, אין הרבה מקום לצער. "מעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה האם מה שאני עושה הוא בסדר או לא. במהלך מלחמת העולם השנייה, היעד שעמד מול עיני היה חיסול כמה שיותר גרמנים. הגעתי עם אותה המוטיבציה להגן על העם היהודי. לא היה מקום לעצור ולחשוב".

לכדנו יתוש

הרולד מגלה כי את מכשיר הרדאר הראשון בחיל-האוויר הישראלי, יצרו מספר מתנדבי חוץ-לארץ מחלפים ומכל הבא ליד.
"המחסור הרב בציוד הפך את צוותי הקרקע שלנו ליצירתיים וחסרי גבולות, לא הייתה להם ברירה אלא לאלתר ולהמציא תחליפים לאביזרים קיימים", הוא מספר. "הרדאר סייע לנו לעקוב במשך זמן מה אחרי המוסקיטו".
הרולד מדגיש את סיפור המוסקיטו בגאווה. "מוסקיטו היה המטוס הבריטי המהיר ביותר לפני המצאת הסילון בגרמניה ולבריטים היו רבים כאלה. היה להם בסיס בסיני ממנו יצא מוסקיטו וטס מעל הארץ לאורכה ולרוחבה לעיתים תכופות. היה ברור לכולם שהמידע שהוא אוסף מגיע למצרים אבל היה בלתי אפשרי להגיע אליו, הוא היה גבוה ומהיר מדי".
ב-22 לנובמבר התקשר הרולד לסיד כהן, מפקד טייסת "הקרב הראשונה" בחצור והודיע לו שהמטוס חזר. "הודעתי לסיד שהמוסקיטו בדיוק יוצא מחיפה, בגובה נמוך יחסית וכדאי להפיל אותו".
סיד אישר את קבלת הדברים ושלח מוסטנג ליירט את הבריטי. "סיד אמר לטייס לעלות כמה שיותר גבוה, לא משנה מה יקרה", מחייך הרולד. "הטייס הגיע למעלה והפיל את המוסקיטו בירייה הראשונה. כשהוא נחת, הסתבר שהגובה הרב השפיע עליו והוא היה בטוח שזה עתה פגע במפציץ עצום עם ארבעה מנועים".
הפלת מטוס לא הייתה עניין של מה בכך ולאנשי הטייסת הייתה סיבה למסיבה. "בדרך כלל אחרי הפלות או מבצעים גדולים היו מרימים כוסית אם היה מעט זמן פנוי, ויוצאים לחגוג", מזכיר הרולד ופורץ בצחוק. "לרוב, היו אנשי הטייסת יוצאים למלון פארק על שפת הים בתל אביב וחוגגים בחוף ובמלון".
הרולד לא רואה בכך משהו חריג. "אני חושב שאפשר להבין אותם, הם לא היו מופרעים. מתנדבי חיל-האוויר היו רציניים מאוד וחדורי מטרה. זו הייתה דרך להפיג את הלחץ והמתח שהצטבר במהלך כל כך הרבה זמן. חברים נהרגו ולא היה זמן לבכות, זו הייתה הדרך שלהם לפרוק את הלחץ".

מפגיזים את לונדון

לקראת סיום המלחמה נסע הד"ר חיים ויצמן, נשיא המדינה דאז, למפגש הדיפלומטי הראשון שלו בחו"ל. "ביקשתי מעזר ויצמן, שהחליף באותו הזמן את סיד כהן כמפקד טייסת "הקרב הראשונה", לארגן מפגן אווירובטי שילווה את מטוסו של הנשיא", מספר הרולד. "עזר שהיה אחיינו של חיים לא היה מוכן לשחרר שני מטוסים בעבורו. 'למטוסים שלנו יש בעיות אחזקה ואנחנו לא יכולים לשחרר אותם' הוא אמר ואני קיבלתי את זה בהבנה".
במקביל, נפרד סיד כהן מהטייסת וחזר לתקופה קצרה לדרום אפריקה. "אחרי כמה ימים הבנתי שארגנו לסיד מסיבת פרידה עם תרגילים אווירובטים", מחייך הרולד. "התקשרתי לעזר ויצמן ושאלתי מדוע סיד כהן מקבל מפגן אווירי והנשיא לא?". הרולד מספר כי ויצמן לא היסס ואמר שחבר מח"לניק מהטייסת, אי אפשר לשלוח לדרכו ללא מפגן אווירי, בעוד נשיא ניתן לשלוח ללא מופע.
"עם סיום המלחמה ארגן אהרון רמז מפגש לבכירי חיל-האוויר ודן בשאלה מה יקרה עכשיו? מה יעשו המח"לניקים ביום שאחרי? ואיך בריטניה תגיב לאחר שהופלו מטוסים שלה?", נזכר הרולד. "בין המשתתפים נכח בשיחה גם טייס אמריקאי בשם דני קרביט. הוא היה בחור גבוה ורציני מאוד. בסיום השיחה יצאנו מהחדר ומיד התנפל על דני מח"לניק לחוץ. 'מה נעשה עכשיו?' הוא שאל ודני הסתכל עליו בשיא הרצינות. 'תשבע שלא תספר לאף אחד', אמר לו דני. 'יש לנו רק עוד משימה אחת. אנחנו עומדים להפגיז את לונדון'".
ואפשר כי סיפור זה מסמל את הרוח המח"לניקית. חיוך רחב נפרס על פניו של הרולד. "עוד מעט לא יישאר כאן אף אחד מאיתנו. הכדור עובר אליכם".

עוד באותו מדור

דרוש: מורה מחליף

עידן הסקייהוק (עיט) בחיל-האוויר מתקרב לסיומו. המטוסים שתקפו, הפילו וגידלו בתא הטייס שלהם דורות של טייסי ונווטי קרב, יפנו את מקומם אחרי יותר מארבעה עשורים בשירות. איזה מטוס הדרכה יחליף אותם? בחיל-האוויר בדקו וצמצמו את הבחירה למספר מועמדים אפשריים. כל הפרטים בכתבה שלפניכם

בלעדיהם

רס"ן עמיחי איטקיס ז"ל ורס"ן עמנואל לוי ז"ל נהרגו בתאונת אימונים במכתש רמון, בתאריך ה-10 לנובמבר 2010, כאשר מטוס ה"סופה" שלהם התרסק בעת אימון לילה. משפחותיהם מספרות על שני הצעירים, על התוכניות, החלומות, הרגעים הקטנים והגדולים ובעיקר על הגעגוע והכאב