בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 198 09/05/11

כתבות

בלעדיהם

תגיות: זיכרון

רס"ן עמיחי איטקיס ז"ל ורס"ן עמנואל לוי ז"ל נהרגו בתאונת אימונים במכתש רמון, בתאריך ה-10 לנובמבר 2010, כאשר מטוס ה"סופה" שלהם התרסק בעת אימון לילה. משפחותיהם מספרות על שני הצעירים, על התוכניות, החלומות, הרגעים הקטנים והגדולים ובעיקר על הגעגוע והכאב

יעל הררי

שתי תמונות ובהן שני בחורים צעירים ויפים מישירים מבט ומחייכים לעבר המצלמה הופיעו באתרי החדשות בבוקר ה-11 לנובמבר.
שני בחורים, טייס ונווט, אשר התרגלנו לראות בפנים מטושטשות, מכוסים תמיד בריבועים שיצנזרו את החיוך היפה או את העיניים המבריקות על רקע שמיים כחולים. לעיתים זכינו לראות רמז קלוש להבעת פנים, דרך קסדה לא סגורה עד הסוף, אבל באותו התאריך הפנים ניבטו במלואן מבעד לצג המחשב.
הכותרת שהתנוססה באדום מעל התמונות אמרה "חשש לחייהם", אך החיוך החשוף כבר בישר חדשות שונות לחלוטין.
שעות ספורות חלפו והכותרות השתנו. מטוס סופה מטייסת "העטלף" התרסק במהלך תאונת אימונים שגבתה את חייהם של רס"ן עמיחי איטקיס ז"ל הטייס ורס"ן עמנואל לוי ז"ל, הנווט. המטוס שהוביל את הרביעייה ובו שניים מותיקי הטייסת התרסק אל תוך אדמת מכתש רמון והסיר לנצח את הטשטוש מעל פניהם המחייכות.

מצייר לי מטוס

תמונה נוספת של עמיחי מונחת כעת ליד אגרטל פרחים צבעוניים בבית משפחת איטקיס בשדה ורבורג. מלאת חיים, היא מברכת בשמחה את כל מי שנכנס לסלון ומבחין בתמונה של עמיחי עם קרן ארוסתו, שכעת יושבת לצד הוריו ואחותו. לא לצידו.
ארבעה וחצי חודשים בלבד לאחר שנפל, הם כבר מתחילים לתרגל את צמד המילים הכל-כך לא טבעי "הוא היה" ומספרים על הילד שנולד עם כנפי הטיסה על חזהו.
"כשברק, הבן הבכור שלנו היה בן שנתיים, נסענו לשליחות חינוכית במקסיקו, שם נולד עמיחי וכנראה הפך לימים לטייס המקסיקאי היחידי בחיל-האוויר", מספר חיים איטקיס, אביו של עמיחי. "חזרנו ממקסיקו ושלוש שנים לאחר מכן יצאנו שוב לשליחות למולדת התעופה: העיר דייטון, אוהיו בארצות הברית, בה בנו האחים רייט את האווירון הראשון, העיר בה נמצא בסיס ענק של חיל-האוויר האמריקאי ובה התנהל פרויקט ה-16-F של חיל-האוויר הישראלי. ברק ועמיחי חלמו שניהם להיות טייסים, היו להם ספרים על אווירונים, הם ידעו לזהות מבנה של מטוס, סוג של מטוס ואת הפרטים הטכניים שלו".
ספר עם ציורים צבעוניים וטקסט שנכתב בעפרון שדהה עם השנים מונח על השולחן בסלון. ספר שעמיחי כתב כשהיה תלמיד כיתה א' בארצות הברית.
"אני יודע שהיה לי יום רע אם אני מצייר מטוס והוא לא יוצא לי טוב", הוא כותב שם באנגלית ומצייר מטוס שהפעם יצא לו דווקא לא רע. "סיבה אחת להיות חבר של מישהו היא אם הוא אוהב מטוסים כמוני", נכתב בעמוד אחר. "אני חושב שהמילה ג'ט (אווירון) היא נחמדה, כיוון שאני אוהב את הצליל של האות ג'".
"כשהיינו בארץ והילדים היו קטנים, הייתי לוקח אותם לשדה-התעופה בהרצליה. הם היו יושבים על מכסה המנוע ומביטים על ההמראות והנחיתות", נזכר חיים בשני בניו. "במשך שנים, הייתי מספר להם סיפור על דמות לה קראתי ‘טוסי טייסי'. כל לילה הם היו מזכירים לי היכן הפסקנו בפעם הקודמת ובכל פעם היה פרק חדש על הטייס שעולה על האווירון, ממריא בשעות אחר הצהריים אל תוך הלילה ועושה את תפקידו: לבדוק שהכוכבים נדלקים ושהירח מאיר".
עמיחי היה זה שהגשים את החלום. בגלל בעיה רפואית נאלץ ברק לוותר על חלום הטייס שלו ולהתגייס לחיל-הים, שם יצא מהר מאוד לקורס קצינים, אך ברק נהרג לפני שסיים את ההשלמה החיילית. בקול סדוק מספר האב, שדרגות הסג"ם, אותן לא הספיק לענוד על כתפיו, הוענקו לו לאחר מותו על ידי ראש אכ"א.

החלום ושברו

"בגיל 17 החלטתי שאתגייס לשירות קרבי התנדבותי, משני טעמים עיקריים: הראשון - ציונות והשני - רצוני לממש את שאיפותי במסלול חיים שלא יוכתב לי מכורח השכול", כותב עמיחי במכתב למרכז הבינתחומי בהרצליה, לפני שהתקבל ללימודי משפטים ומנהל עסקים במסלול מנהיגות מוכחת. "שנה זו עברה עלי במאבק בשתי חזיתות. מול רשויות צה"ל לצורך העלאת פרופיל רפואי ומול הוריי שסירבו להתיר לבנם השני לסכן את חייו תוך ידיעה שבחתימת ידם הם מאפשרים זאת".
על רקע אותו מכתב, נזכרים ההורים בדמעות באותה חתימה שאפשרה לבנם להגשים את חלומו.
"אחרי שברק נפל היה לנו קשה מאוד לחתום", מספרת אריאלה, אמו של עמיחי. "אבל הוא טען טענות משלו, דיבר על הזכות שלו לממש את עצמו ולהיות מי שחלם להיות, ביקש שלא נפגע בו שוב אחרי שכבר נפגע פעם אחת בחייו. אחרי התהפכויות לא קלות בבטן וביד רועדת מאוד, חתמנו. אך מאותו הרגע תמכנו בו, גיבינו אותו, וליווינו אותו באהבה ובגאווה בכל שלב".
"אני קורא לסיפור העצוב שלנו 'החלום ושברו'. אנחנו הגשמנו לו את החלום בכך שחתמנו, אבל החלום שלו הפך בסוף להיות השבר שלנו", אומר חיים. "אנו פעילים מאוד בעניין שבני משפחות שכולות לא יוכלו ללכת ליחידות קרביות וניסחנו יחד עם חבר הכנסת זאב בוים ז"ל, חבר קרוב מאוד של המשפחה ואב שכול בעצמו, הצעת חוק שתאסור זאת מבחינה מוסרית. אסור בכלל שתהיה אפשרות כזאת. שלוש משפחות נפגעו מזה בשנה וחצי האחרונות ואם לא נמהר תהיה משפחה נוספת. עמיחי היה בתקופה מדהימה בחייו. הוא סיים תפקיד סמ"ט ב' בהצלחה רבה, הוא היה מאושר עם קרן והיה מאושר בלימודים. ראינו עתיד מבטיח, עתיד נפלא. השבר הזה הוא פשוט בלתי נסבל".
בשיחות שהיו לנו עם מפקד חיל-האוויר ובכירים בחיל, הם אמרו לנו כי לעמיחי צפוי היה עתיד מזהיר בחיל-האוויר, איתו הוא קשר את חייו וגורלו", מספרים הוריו. "עמיחי בצניעותו, בחוכמתו ובמנהיגותו השקטה רכש חברים קרובים ועמיתים עימם גדל והתפתח. הוא היה מחויב אליהם והם ממשיכים את מחויבותם החברית גם היום. הם באים לחבק את המשפחה שלנו, להיות אחים ואחיות למיטל וחברי אמת לקרן".
את קורס-הטיס הארוך סיים עמיחי בהצלחה במגמת הקרב. את קורס האימון המתקדם שלאחריו סיים בהצטיינות ולבסוף שובץ בטייסת שהייתה לו לבית: טייסת "העקרב" בחצור. לאחר מכן עבר להדריך בקורס האימון המתקדם, עד שלבסוף שובץ כסמ"ט ב' בטייסת "העטלף". לשגרת האימונים העמוסה שהתלוותה אל התפקידים האלו, למדה כבר המשפחה להתרגל. הם היו, כפי שאריאלה אמו מגדירה, "דואגים" ולא "מודאגים".
בעיתות מלחמה ומתח בטחוני בהם לא ישנו בלילות, היה עמיחי אומר, "אמא, אל תדאגי. השמיים גדולים והמטוס קטן ואנחנו יודעים מה אנחנו עושים". בנימה אופיינית, במילים מועטות אך מדויקות, הוא הצליח להרגיע.
בתום יום עיון שנערך לזכרו במרכז הבינתחומי בהרצליה בנושא מנהיגות וערכים, הסיר מפקד חיל-האוויר את הלוט מכתובת הזכרון בשדרת הנופלים במכללה וכך כתוב לזכרון עולם: "הטייס, רס"ן עמיחי איטקיס, סטודנט שוחר ידע וצדק, שהגביה עוף כאדם, מפקד ומנהיג, בן משפחה וחבר אוהב ואהוב, נפל בפעילות מבצעית 1982 - 2010".

"ככה היינו"

"הוא עבד קשה מאוד, אבל כל-כך אהב את מה שעשה", מספר אביו. "לנו היה בלתי אפשרי כמעט להשיג אותו ולדבר איתו במשך השבוע. אפילו בקורס-הטיס, כשהיה חוזר בהתחלה לסופי שבוע מקוצרים, הייתי בכל פעם מסיע אותו חזרה לבסיס, נוסע איתו משדה-ורבורג לחצרים ולו רק בשביל עוד כמה דקות של חסד איתו, עוד כמה רגעים של שיחה".
אנו יושבים בסלון של משפחת איטקיס, כחודש ימים בלבד לאחר תאריך החתונה שנקבע לו ולקרן. על החודשים האחרונים של חייו מדברים ההורים, האחות ובת הזוג בחיוך בלתי נמנע, נזכרים בתקופה האחרונה בה הוא עוד היה איתם. על הימים לאחר שהציע נישואין לבחירת ליבו, סיים את תקופת הקבע בצבא ופרח בלימודים.
"עמיחי ואני הכרנו ביולי 2005", מספרת קרן בחיוך. "כמעט מהרגע הראשון ידעתי שזו אהבה ענקית, אהבת חיי. עמיחי היה בן זוג נפלא. רגיש, דואג, קשוב, מתחשב, מפנק, נאמן. בחור מתוק כל כך ויחד עם הרוך הזה, שכל מי שזכה להיות קרוב אליו הכיר, הוא היה גבר חזק ויציב, מישהו שלידו הרגשתי תמיד בטוחה ואיפה שהוא נמצא - שם היה הבית שלי".
"בתקופה שאחרי הצעת הנישואין אבא ואמא היו בעננים, אני הייתי מאושרת וזו הייתה תקופה זוהרת לכולנו, אבל במיוחד לעמיחי", מספרת אחותו מיטל. "פתאום הוא משתחרר מהצבא, מסיים תפקיד עמוס ותובעני ויוצא ללימודים ואני מרגישה שאני מקבלת את האח שלי בחזרה. פתאום אני קרובה אליו, אני רואה אותו לעיתים קרובות. זו הייתה ממש אופוריה, תקופה של אושר משפחתי. היינו שמחים ולא התביישנו להגיד את זה", היא אומרת והחיוכים על פני המשפחה כבר רועדים ונמחקים. אמו של עמיחי מרשה לעצמה להגיד בקול: "היינו משפחה שכולה ומאושרת. צירוף מילים שהוא לכאורה בלתי אפשרי, אבל ככה היינו, ככה הגדרנו את עצמנו".

"האבא של כולנו"

בניגוד לאלו של עמיחי, אלבומי התמונות של עמנואל לוי (מנו) דווקא אינם מרמזים על עתידו כנווט קרב.
לא נשקפים מהם ציורים של מטוסים, לא סיפורים על טיסות ואפילו באלבום העבה ובו התמונות מהשנים הראשונות של עמנואל בצבא, הוא לא נראה במדי בז'. דווקא כומתה אדומה מונחת על כתפו, על רקע מדים ירוקים.
"מכל הדברים, דווקא לקורס-טיס הוא לא חשב ללכת", מספרת אמו אהובה. "הוא רצה להיות קרבי והתגייס לצנחנים. אחרי שכבר היה קצין ולקראת סוף שירות הקבע שלו כמפקד בפלחה"ן, הוא פתאום מקבל החלטה: הוא יוצא לקורס-טיס".
בדירתם במעלה אדומים אני נפגשת עם אמו ואביו החורג של עמנואל, שם הם גרים עם אחותו של מנו, נעמי ועם סבתו אסתר. רק דקות ספורות עוברות והדפדוף באלבומים מעלה דמעות שנמשכות לאורך כל הערב. "עברו רק ארבעה חודשים", אומרת אהובה. "רק ארבעה חודשים".
היא מתחילה לספר על בנה הבכור, הבן שאיבדה. "כשמנו היה בן 11 אבא שלו עזב אותנו וכבר מהגיל הזה הוא תפקד כאבא לשלושת אחיו הקטנים, חזי, אבשלום ונעמי, שהעריצו אותו והיו קרובים אליו מאוד. הוא היה יד ימיני, קיבל סמכות עצומה בגיל כל-כך צעיר, אבל אף פעם לא התלונן. כשהכרתי את בעלי, עמנואל הגדול, אז עמנואל הקטן נהיה מנו וחזר להיות ילד. אבל האחריות שהוא לקח על עצמו נשארה בתוכו לכל ימי חייו. תמיד הוא היה האבא של כולם".
מנו גדל כילד מחונן, כספורטאי מצטיין. אחד שלא חשב על לימודים אך ידע להסתדר בכל מסגרת. "הוא פשוט היה מנהיג במהות שלו", מספר אביו עמנואל. "לא היה טבוע בו שד רע, אבל הוא כן היה מלא מרץ, שובב, היפראקטיבי. אחד שמתעסק בהמון דברים והכול מעניין אותו. חברים שלו מספרים שהם תמיד אמרו שאם מנו לא היה עושה קריירה צבאית אז הוא יכול היה להיות גם קרימינל לא קטן. אבל הוא היה כל כך מוכשר, שחברים שלו חשבו שהוא עוד יהיה רמטכ"ל".
אותו הנער השובב אמר לפני שהתגייס "אני לא אשאר יום אחד בצבא מעבר לשלוש שנים". אך הדרך פשוט נסללה מתחת רגליו והובילה אותו באופן טבעי מתחנה לתחנה. אחרי שמפקדיו, ביניהם האלוף גדי שמני שהיה אז מפקד החטיבה, לחצו על כך שיצא לקורס קצינים, עמנואל מצא את המקום אליו היה שייך.
"יש הרבה אנשים שהיו טייסים, קצינים, מפקדים בכירים בצבא", כתב בהספד אחד מחייליו בצנחנים. "יש הרבה אנשים כאלה, אבל אף אחד מכל מי שאי פעם הכרתי לא היה גם כזה מפקד וגם אבא. מנו היה האבא של כולנו".
עמוק בתוך הצבא, קרוב לשחרור או לחילופין לקידום בתפקיד, החליט עמנואל להסיר את הדרגות ולהחליף את צבע המדים וכך התגלגל בשירותו הצבאי עד למקום בו באמת הרגיש בבית.
"זה פשוט היה מדהים איך הוא השתנה בקורס", מספרת אמו, נזכרת בלילות נטולי שינה. "אחרי שמעולם הוא לא השקיע בלימודים, פתאום הוא היה מסתובב בבית עם הנהלים ומבקש ממני לבחון אותו. אני זוכרת איך הוא חזר הביתה וסיפר שכל מי שמגיע לשם הוא 'קליבר'. כולם עשו חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית והוא בקושי סיים ארבע ובסוף, הוא סיים את שלב האקדמיה בהצטיינות. אי אפשר היה להאמין".
את הקורס סיים מנו במגמת נווטי קרב. מרגע לרגע, במהלך הקורס ושירותו בטייסת "העטלף", גילה את האהבה שלו לטיסה ומצא את המקום אליו הוא שייך. בין היתר אף הכיר את גל, חברתו, שהייתה בת זוגו של מנו ואהובתו בשנה וחצי האחרונות לחייו.

"תחפשו אותו, הוא חי"

בתקופה המאושרת הזו בחיי שניהם, ב-10 בנובמבר, עלו עמנואל ועמיחי לטיסת האימונים האחרונה שלהם. בתאונה שנסיבותיה עדיין נבדקות, כנף המטוס שלהם פגעה באדמה.
"בלילה של התאונה לא ידענו שהוא טס", נזכר אביו של מנו באותו הערב, מספר לאט ולא משמיט אף פרט. "אנחנו היינו פה בבית, ראינו סרט ובסביבות השעה 11 וחצי בלילה נשמעה הדפיקה בדלת. נעמי, הקטנה מבין האחים, שאלה מי זה ולא הייתה תשובה, אז אני יצאתי ופתחתי את הדלת. 'איפה אהובה לוי?', הם שאלו".
קשה לדמיין את הבית השליו כתפאורה של אותה בשורה. "'את אהובה לוי?', הם שאלו אותה. והיא ענתה להם 'לא'", מספר עמנואל על רגעי ההכחשה הטהורים ביותר שאם יכולה לחוות. כאילו אם תגיד להם לא, יבינו שטעו, יסתובבו וילכו.
"חיבקתי אותה ושנינו חשבנו שמדובר באבשלום, האח הצעיר שמשרת בשריון. 'את אהובה לוי?' הם שאלו שוב והיא ענתה להם 'לא'. 'את האמא של עמנואל לוי?' והיא ענתה שוב 'לא'. ואז אני התערבתי, אמרתי שכן, שזו אמו של עמנואל והם הקריאו לנו את הבשורה".
"אני מודה לך אלוהים, על שנתת לי במתנה את מנו למשך 30 שנה ואז בחרת לאסוף אותו אלייך. ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". כך סיימה אהובה את דבריה, בהספד שנשאה על בנה בהלוויה. אך בין כל ההספדים ובין כל הסיפורים, דבר אחד חזר שוב ושוב: תחושת ההלם שנחתה על מי שהכיר את מנו. כיצד ייתכן שבחור כמוהו שנחלץ מכל צרה, מצא את מותו בתאונת האימונים?
"מנו תמיד היה משרה סביבו תחושה שלא יכול לקרות לו כלום. המפקד שלו ביחידה לשיתוף פעולה, בה הוא שירת בתפקיד האחרון, כתב שגם כשידעו שמנו השתתף בתרגיל וגם כשידעו שמי שנפל היה רס"ן ומוביל, הם לא האמינו שזה הוא. כי מנו הוא חיה שלא נופלת על ארבע רגליים, אלא על אינספור רגליים".
גם אהובה אמו סירבה להאמין ובמשך היממה הראשונה שלאחר הבשורה, בה לא ישנה לדקה, אמרה שעד שלא מביאים לה את דגימת הדי.אן.איי היא מסרבת לקבל את ההודעה. "לא יכול להיות, אני הכרתי את מנו, הוא לחץ על כפתור המפלט, הוא נפלט, תחפשו אותו, הוא חי", אמרה.

כל הסיפורים

אפשר לשבת ימים ולילות ולהקשיב לסיפורים שלעולם לא יגמרו. לדברים שיש לומר על עמנואל. לנצח אפשר לקרוא את ההספדים ששיקפו את דמותו, לספר על חוש ההומור שלו ולצחוק מאותן בדיחות ישנות שכבר נאמרו מזמן. אם היה לנו את כל הלילה יחד אז הוריו לא היו חדלים מלספר.
ומשפחת איטקיס, בביתם שלהם, יכולים להמשיך ולתאר במשך שעות את עמיחי, הבן שהחזיק אותם מאושרים ושעליו הייתה גאוותם. הבחור שאהב את ארץ ישראל, טיולי ג'יפים, מוזיקה וקולנוע ולא וויתר על בשר טוב ויין משובח. גם על הילד שבו הם ידברו, על האהבה לפלייסטיישן, למשחקי טיסה באייפון ולמסוק הקטן שהופעל בשלט-רחוק שקרן קנתה לו, אותו היה מטיס ברחבי הבית. וכך, בעוד שתי פינות של הארץ הזו, הסיפורים ממשיכים לחיות במקום הבנים.

עוד באותו מדור

אחריות על הכתפיים

בהכנה לקורס הקצינים, הם היו שמונה חיילים, בטקס הסיום של בה"ד 1 בירכנו שבעה צוערים על הסיכה החדשה ולהשלמה בעובדה הם נכנסים חמישה. כשתקראו את הכתבה הזו, הם כבר יהיה קצינים. פרק אחרון בסדרה

חותם את ספר הטיסות

רגע אחד כחייל חי"ר בקרב במלחמת ששת הימים גרם לתא"ל (מיל') אבי ברבר להפוך לטייס בחיל-האוויר. את המלחמות הבאות הוא כבר נלחם מתוך מטוס, הספיק לשבת בשבי, להשתתף בהשמדת מערך הנ"מ הסורי בלבנון ולצבור אלפי שעות טיסה וגם אלפי זכרונות. החודש הוא טס בפעם האחרונה