בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 136 (237) 01/12/00

כתבות | 43 יום במדבר - עשור למלחמת המפרץ

הלקח העיקרי: היזהרו מאש ידידותית

אז מה למדנו, עשר שנים אחרי, ממלחמת המפרץ? שההשקעות האדירות בפיתוח מטוסים חמקנים הוכיחו את עצמן; שנשק חכם הוא טוב, עד שמזג-האוויר הופך אותו לטיפש; שהלילה כבר אינו מכשול לפעילות מכל סוג; שמטרות ניידות (כמשגרי סקאד) עדיין כמעט בלתי ניתנות להשמדה; ואולי הכי חשוב - ש"אש ידידותית" היא עדיין האויב הגרוע ביותר של כל צבא

נועם אופיר

אחד המשפטים השחוקים ביותר בתולדות המלחמות הוא שהנטייה האנושית היא להתכונן למלחמה שכבר קרתה. הסיבות ברורות - קל יותר להתכונן למצב שעמו כבר התמודדת ולא עם הבלתי-מוכר. אבל התוצאה - בעייתית; עם תחילת הלחימה מוצא עצמו הצבא כשהוא חסר תועלת. אמצעי הלחימה מתוחכמים, הצוותים מוכנים ותורות הלחימה מעודכנות. הבעיה - המלחמה לא "מתנהגת" כמצופה ממנה. המחיר בחיי אדם ובאמצעי לחימה - גבוה.
בחודשים שחלפו בין פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 לפרוץ מבצע "סופה במדבר" ב-17 בינואר 1991 נשמעו טענות רבות בדבר אי המוכנות של הצבא האמריקאי לקראת המלחמה. הנימוק לכך נשמע הגיוני - מאז סיום מלחמת-העולם השנייה נערך הצבא האמריקאי אך ורק למטרה אחת - מלחמת-עולם שלישית. מלחמה זו אמורה היתה, לפי כל התיכנונים וההערכות, להתרחש בזירה האירופאית. ארה"ב השקיעה בהיערכות לקראת מלחמה זו סכומים אדירים, כמעט בלתי נתפסים, של מאות ואלפי מיליארדים.
אבל, פתאום, ב-1991, מצאה עצמה ארה"ב ערב מלחמה במדבר. קשה לחשוב על זירות לחימה כה שונות באופיין מאשר הזירה האירופאית עשירת הצמחייה לעומת המדבר הצחיח והשטוח. הבעיות לא איחרו לצוץ: פילטרים במנוע נסתמו, להבי רוטורים של מסוקים נשחקו, צבעי הסוואה שדווקא הבליטו את כלי הטיס - כל אלה היו רק חלק מעשרות הבעיות בהן נתקל הצבא האמריקאי על זרועותיו השונות בתקופת מבצע "מגן המדבר", מבצע פריסת הכוחות באיזור המפרץ.
למרות כל הבעיות, שכיכבו בכלי-התקשורת לפני פרוץ המלחמה, מהרגע שנורתה הירייה הראשונה נתגלה שהמצב לא רע כפי שניתן היה לצפות. אמנם, במהלך ימי הלחימה נתגלו לא מעט בעיות וליקויים במערך הכוחות האמריקאי, אבל בשורה התחתונה הוא קיבל ציון "עובר", אם לא יותר. עם סיום המלחמה מיהרו מרבית צבאות העולם להוציא את הפנקסים ולסכם את מכלול הלקחים שכל אחד מהם יכול היה ללמוד. למעט הבדלים קטנים, רשימת הלקחים נראתה דומה בכל המקרים. השורה התחתונה שלה, אגב, עתידה היתה להכניס עשרות מיליארדי דולרים לכיסי יצרניות הנשק בעולם.

חמקנות - עכשיו אני פה, ועכשיו לא

אפילו ראשי חיל-האוויר האמריקאי לא היו בטוחים שזה יעבוד. המומחים טענו שזו ההמצאה הגדולה ביותר מאז מלחמת-העולם השנייה. התקשורת הציגה זאת כנשק הפלא שיכריע את המלחמה. הטייסים החזיקו ידיים וקיוו שזה יעבוד. וזה עבד.
אחרי ליל הלחימה הראשון, כאשר כל מטוסי ה-F-117A שבו לבסיסם בחמיס מושייט שבדרום ערב-הסעודית, היה ברור לכל שהמהפכה הצליחה. החמקנות עובדת. כל מטוסי התקיפה החמקנים של חיל-האוויר האמריקאי תקפו כמה מהיעדים המוגנים ביותר בהיסטוריה ואפילו לא נשרטו. ההצלחה הגדולה של ה-F-117A, חלוץ מטוסי התקיפה החמקנים, סימלה את המעבר של חמקנות מטכנולוגיה סודית, לא מוכחת אך מהפכנית, לאמצעי שכל חיל-אוויר רוצה שיהיה בארסנל שלו. עשר שנים אחרי, נותרה החמקנות נחלתו הבלעדית של חיל-האוויר האמריקאי. הטכנולוגיה אמנם סודית היום הרבה פחות מבעבר, אך האמצעים הדרושים לייצורה והעלויות האדירות הכרוכות בכך הופכות את היכולת הזו ללוקסוס שרק האמריקאים יכולים להרשות לעצמם, וגם זאת בקושי.
שנה אחרי מבצע "כוח מאוחד" ביוגוסלביה, חוזרת ההתעניינות העולמית לתחום החמקנות. למרות הפלתו של אחד ממטוסי ה-F-117A ה"בלתי נראים", הרי שההצלחה הגדולה של מפציצי ה-B-2A החמקנים גורמת לחילות-אוויר רבים לשוב ולתהות האם, חרף העלויות האדירות, שווה להיכנס לתחום.

חימוש מונחה - חכם, מדויק ויקר יותר

הזיכרון הבולט ביותר של רבים ממלחמת המפרץ הם סרטי הווידיאו בהן נראו הפצצות המונחות של ארה"ב פוגעות בדיוק מופלא בחלון או בפתח איוורור של משרד. למרות שדגמים מוקדמים שלהן הופעלו עוד במלחמת ויאטנם ובמלחמת לבנון, מלחמת המפרץ תיזכר כמלחמת הפצצות המונחות.
בדומה לחמקנות, גם נושא החימוש המונחה המדויק נתפס כלוקסוס בעיני חילות-אוויר רבים בעולם. הטיעון המרכזי היה שבמקום להטיל פצצה אחת שעולה עשרות ולפעמים מאות אלפי דולרים, ניתן להטיל מספר פצצות לא מונחות שעלותן כמה מאות דולרים. אבל, אחרי כמה שבועות של לחימה במפרץ, כולם אימצו בחום את המוטו "פצצה אחת, מטרה אחת".
לא מפתיעה העובדה שמיד לאחר המלחמה החלו יצרניות החימוש המונחה בארה"ב ובאירופה לקבל הזמנות ענק לרכש פצצות מתקדמות מחילות-אוויר ברחבי העולם. אם פעם כל חיל-אוויר שכיבד את עצמו מיהר לקנות טילי אוויר-אוויר מתקדמים, הרי שהיום כולם רצים לקנות חימוש מונחה. יותר חכם, יותר מדויק והרבה יותר יקר. חבל שהם לא למדו את הלקח הבא.

מזג-אוויר גרוע - פצצות טעונות טיפוח

בשעה שבעולם התחיל בולמוס הקנייה של חימוש מונחה לייזר וטלוויזיה - "כמו זה שראינו בטלוויזיה" - הבינו האמריקאים שיש להם בעיה. אין ספק שהחימוש המונחה היה אחד הכלים הבולטים בארסנל האמריקאי כפי שזה הופעל במפרץ, אך הוא סבל מחסרון בולט אחד. מזג-אוויר גרוע, דוגמת עננות בגובה נמוך, וגם החימוש החכם ביותר מתגלה כטיפש לא קטן.
לא בכדי החלו האמריקאים מיד אחרי המלחמה בשורה של תוכניות לפיתוח חימוש מונחה מדויק, היעיל גם במזג-אוויר גרוע. הפתרון, כפי שנתגלה במקרים רבים אחרים, היה נעוץ במערכת שהופעלה בהצלחה במהלך מלחמת המפרץ, אם כי בייעוד שונה מעט - GPS. המערכת לניווט על-פי לוויינים שימשה במהלך המלחמה במפרץ כתחליף מודרני למצפן. אבל, ה-GPS הוא הרבה יותר מעזר ניווט לכוחות קרקעיים או לכלי-טיס. שילוב של מקלט GPS זול עם פצצה מונחית הופך אותה ליעילה בכל מזג-אוויר. פשוט, זול ומדויק. איך אף אחד לא חשב על זה קודם?
מאז המלחמה במפרץ פותח הדור הראשון של חימוש מונחה GPS, ה-JDAM וה-JSOW, שהופעל בהצלחה מרשימה מאוד ביוגוסלביה לפני כשנה. שני סוגי חימוש אלה מככבים היום ברשימת הקניות של מדינות רבות. חיל-האוויר הישראלי, אגב, הוא הלקוח הזר הראשון של ה-JDAM.

לילה - לא רואים, כן יורים

אחד המפתחות הבולטים להצלחה האמריקאית במפרץ היה היכולת להילחם גם בלילה. אמצעים לראיית לילה היו קיימים אמנם קודם למלחמה במפרץ, אך מבצע "סופה במדבר" היה הפעם הראשונה בה הופעלה כמות כה גדולה של אמצעי לחימה הפועלים גם בלילה.
מערכות ראיית לילה הופעלו בכל רמות הלחימה - מערכות אינטגרליות הותקנו במטוסים ובמסוקים, צוותי-האוויר חבשו משקפות לראיית לילה וכך גם הלוחמים בטנקים ובנגמ"שים ואנשי היחידות המיוחדות. עוד בטרם הסתיימה הלחימה, מניותיהן של יצרניות אמצעי ראיית הלילה הרקיעו שחקים. חלקן הגדול, אגב, הן חברות ישראליות.
כיום, מותקנות מערכות לראיית לילה כמעט בכל אמצעי לחימה. מרבית מטוסי הקרב נושאים היום פודים המשלבים מערכות ראיית לילה ואמצעים לניווט ולהכוונת חימוש מונחה מדויק. במהלך המלחמה הפעיל חיל-האוויר האמריקאי כמה עשרות פודי לנטירן, שהותקנו על מטוסי F-16 ו-F-15E. לאור המחסור הרב בפודים אלה שנתגלה במלחמה, רכש מאז החיל מאות פודים נוספים שנרכשו בינתיים גם על-ידי חילות-אוויר נוספים, לרבות חיל-האוויר הישראלי. מאז המלחמה, קיים בשוק מיגוון רחב של פודים לראיית לילה והכוונת חימוש שהבולטים והנמכרים ביותר הם הלנטירן האמריקאי והלייטנינג הישראלי.

חילוץ והצלה - מישהו דואג לך

אחד הקשיים הבולטים בהם נתקלו האמריקאים במלחמה היה בכל הקשור למשימות החילוץ וההצלה של טייסים נוטשים. במהלך המלחמה הצליחו האמריקאים לחלץ רק פעמיים טייסים שנטשו את מטוסם בעומק שטח האויב. במקרים רבים אחרים נפלו הטייסים בשבי לפני הגעת צוותי החילוץ.
בניגוד ללקחים אחרים מהמלחמה במפרץ, במקרה זה לא מדובר בלקח טכנולוגי. האמצעים שעמדו לרשות חיל-האוויר האמריקאי במפרץ היו הטובים ביותר מסוגם למשימת החילוץ. הלקח המרכזי היה ברמה הארגונית והמבצעית. מערך החילוץ, נתפס משני בחשיבותו למערך הקרב והמודיעין ולרוב שימש לתפקידי משנה כתובלת כוחות מיוחדים.
למרות הכשלון היחסי של מערך החילוץ האמריקאי במפרץ, הקימו מספר חילות-אוויר בעולם מערכים יעודיים דומים, לרבות רכש של מסוקים ייעודים למשימות חילוץ קרבי. אחרי המלחמה ערך חיל-האוויר האמריקאי סידרת שינויים במערך החילוץ שלו, הכפוף לפיקוד הכוחות המיוחדים. התוצאות לא איחרו לבוא. ביוגוסלביה, בשני המקרים הבודדים בהם נטשו טייסים את מטוסיהם בשטח האויב, הם חולצו בשלום תוך שעות ספורות.

מודיעין זמן אמת - לאיפה היא ברחה?

בז'רגון הצבאי הן נקראות "מטרות בעלות חתימה נמוכה ותוחלת חיים קצרה" או במילים פשוטות יותר - מטרות קטנות, ניידות וקשות לגילוי. רשימת מטרות אלה כוללת דברים כמו משגרי טק"ק, משגרי נ"מ וכדומה.
רבות נכתב על הקושי האמריקאי לאתר ולהשמיד את משגרי הסקאד הניידים של עיראק. למרות אלפי גיחות סיור ותקיפה, שימוש במיטב מערכות המודיעין, לרבות כאלה שהוצבו בחלל והפעלת כוחות מיוחדים על הקרקע, לא הצליחו האמריקאים להשמיד ולו משגר סקאד נייד אחד. עשר שנים אחרי והמצב לא השתפר. גם היום קשה מאוד לאתר מטרה קטנה וניידת ולהצליח להשמידה עוד בטרם זו נעה מהשטח והתחמקה. כך קרה שקרוב לעשר שנים אחרי, "איבד" המודיעין האמריקאי סוללת נ"מ אחת של יוגוסלביה. סוללה זו, אגב, היתה זו שהפילה את מטוס הקרב החמקן בראשית המבצע.
מאז המלחמה, הושקעו סכומי כסף לא מבוטלים בשיפור היכולת לאתר מטרה ניידת, להעביר את המידע בזמן אמת לאמצעי תקיפה ולתקוף אותה בפרק זמן קצר, בטרם הספיקה להתחמק. המפתח היה ונותר בתחום המודיעין. במהלך המלחמה הפעילו האמריקאים בהצלחה שני אבות-טיפוס של מטוס ה-E-8 ג'יי-סטארס. מטוס זה העניק בפעם הראשונה את היכולת ליצור תמונה מפורטת של שדה הקרב היבשתי ולכוון את אמצעי הלחימה השונים השותפים בו. אבל, גם ה-E-8 אינו פתרון פלא. המטוסים הסידרתיים מכילים אמנם שורה ארוכה של שיפורים המתבססים על לקחי המלחמה במפרץ, אך המענה עדיין אינו מושלם.

יירוט טילים - ראש בראש

הלקח המפורסם ביותר של המלחמה הוא בוודאי הצורך לפתח מענה לאיום הטילים הזירתיים, דוגמת הנגזרות השונות של טיל הסקאד. למרות ערכו המבצעי הנמוך מאוד של הסקאד, אין ספק שלאפקט הפסיכולוגי שלו היתה השפעה לא מבוטלת על המלחמה. לו החליטה ישראל להתערב במלחמה בגלל התקפות הסקאדים עליה, האפקט של הסקאדים היה הופך לאסטרטגי מאוד.
חשוב לזכור גם היום - מערכת הפטריוט לא נועדה ליירט טילים. הייעוד המקורי של המערכת היה ונותר ליירט כלי טיס, אך עם הזמן נוספה המשימה המשנית של יירוט טילים טקטיים. הפטריוט מעולם לא נבחן בשדה הקרב במשימתו המקורית אלא רק המשנית. ובה - הוא נכשל לגמרי.
מאז המלחמה פותחו אמצעים שונים ליירוט טילים - חלקם מבצעיים, חלקם בשלבי פיתוח מתקדמים וחלקם עדיין בראשית הדרך. החץ הישראלי הוא בשלב זה המענה היעיל ביותר לאיום הטילים, כשלצדו חשוב לציין את הפטריוט המשופר, ה-PAC-3, אשר זוכה להצלחה מרשימה בניסויים.
הבעיה של כל אמצעי הלחימה בטילים אינה בהם, אלא בציפיות מהם. הנטייה הטבעית היא לראות בחץ ובדומיו פתרון מושלם לבעיית הטילים. הטכנולוגיה הקיימת וגם זו הנראית לעין אינן מספקות (ואינן מתיימרות) מענה מושלם לאיום. לכל מערכת כזו יש שיעור זליגה מסוים, כלומר אחוז מסוים של טילים שהיא לא תצליח ליירט ולהשמיד. למערכות החדשות שיעור זליגה נמוך בהרבה מזה של קודמותיהן, אך גם הוא אינו האפס המיוחל.

"אש ידידותית" - הכי פחות ידידותית

אין ספק שזו אחת הבעיות העתיקות והקשות בתולדות המלחמות. בערפל הקרב קורים לא פעם מקרים בהם כוח אחד יורה על כוח ידידותי אחר. הבעיה היא שבעידן המודרני, שבו אפקט ההרס של מערכות הנשק כה גבוה, כל תקרית כזו עולה בחייהם של חיילים רבים. אחוז לא מבוטל מהרוגי כוחות הקואליציה במפרץ היה בתקריות של "ירי ידידותי". מטוסים ומסוקים יורים על נגמ"שים, טנקים יורים על טנקים, מטוסים יורים על מטוסים - כל אלה ואחרים הביאו למותם של עשרות חיילים.
במהלך המלחמה ניסו האמריקאים שיטות שונות לצמצום סכנת ה"ירי הידידותי" בעיקר זה הנגרם מירי כלי טיס על כוחות קרקע. עיקר הניסיונות נסובו סביב סימון מיוחד של הכלים הקרקעיים בצורה כזו שתקל על זיהוי מהאוויר. בתיאוריה זה עבד. בשטח פחות. עשר שנים אחרי, והמצב לא השתפר בהרבה. מאז המלחמה במפרץ פותחו אמצעים אקטיביים ופאסיביים, האמורים לשפר את ראיית שדה הקרב של הכוחות הלוחמים, אך עדיין ספק אם תקריות הירי הידידותי יצטמצמו באופן משמעותי. גם במלחמות הבאות, כך נראה, האויב הגדול של כל צבא יהיה... הוא עצמו.

עוד באותו מדור

כך הוכנעה המערכת "קארי"

בינואר 91', ערב פקיעת האולטימטום האמריקאי האחרון, נוצר צורך לנטרל בדחיפות את מערכת ההגנה האווירית המתוחכמת של עיראק, כדי לפתוח במיתקפה. 1. מומחי הסוכנות לביטחון לאומי ניסו להחדיר למחשב העיראקי וירוס כדי להשביתו. אחרי שלושה ניסיונות, התוכנית נכשלה.2. תוכננה חדירת כוחות מיוחדים לניטרול תחנת התראה אחת לפחות, כדי ליצור ברצף של כיסוי המכ"ם "חור", שדרכו יעברו מטוסים פנימה. התוכנית נכשלה. 3. תוכנית שלישית שילבה מסוקי אפאצ'י ומסוקי MH-53J פייב-לאו למשימות מיוחדות, החודרים בלילה ומשמידים תחנת התראה. ההצלחה היתה מסחררת

המספרים