בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 136 (237) 01/12/00

כתבות | 43 יום במדבר - עשור למלחמת המברץ

מבחן הבגרות שלהם

אחת מתיאוריות הקונספירציה הרבות שרווחו אחרי מלחמת המפרץ טענה, כי ארה"ב פתחה במלחמה רק כדי שתהיה לה הזדמנות לבחון כלי נשק חדשים. הטענה מגוחכת, אך בפועל לא מעט אמצעי לחימה עברו ב"סופה במדבר" את טבילת האש שלהם. הנה כמה מהם

אייל בירנברג צילום: שאול שוורץ

מאז הסתיימה מלחמת המפרץ צצו, כפטריות אחרי הגשם, תיאוריות קונספירציה מגוונות, משעשעות, מפחידות ומגוחכות הנוגעות אליה; אחדות דיברו על "סינדרום המפרץ" - תופעה התנהגותית שנבעה לכאורה מחשיפת חיילים אמריקאיים לחומרי לוחמה כימיים; אחרות דיברו על ניסיונות אמריקאיים להשתלט על מאגרי הנפט במפרץ כסיבה האמיתית לפרוץ המלחמה. התיאוריות, כך נדמה, היו פרי הדימיון הקודח. אך ביניהן היתה גם אחת שקל להתפתות ולהאמין לה, אולי דווקא מפני שטענתה כה פשוטה: ארה"ב השתתפה במלחמה נגד עיראק, מפני שזו העניקה לה הזדמנות לבחון כלי נשק ואמצעי לחימה חדשים.
למעשה, הטענה מגוחכת. שום מדינה ובטח שלא ארה"ב, תהפוך מדינה אחרת לכלי משחק בידה ובוודאי שלא תבצע בה ניסויים בכלי נשק חדשים. בפועל, הנסיבות מראות כי מלחמת המפרץ היתה אכן זירה, שבה שימשו לראשונה אמצעי לחימה רבים. הסיבה פשוטה: היתה זו המלחמה הראשונה מזה שנים, שבה נטלה ארה"ב חלק פעיל. לפיכך, כל אמצעי הלחימה החדשים, שפותחו בין המלחמות, עברו בה טבילת אש.

F-16 - כוכב ותיק בהופעה מחודשת

כך למשל מטוס ה-F-16, שהיה מכוכביה הברורים של מבצע "סופה במדבר". ה-F-16, מטוס שהיה מוכר כבר עשר שנים לפני מלחמת המפרץ, ידע להוכיח את עצמו גם במלחמה. כ-13,500 גיחות ביצע המטוס, שהן כ-%12 מכלל הגיחות שבוצעו במהלך המלחמה.
חלק ממטוסי ה-F-16 היו שייכים לחילות-האוויר של בנות-בריתה של ארה"ב, כמו בחריין. הגיחות הללו העניקו ניסיון מבצעי עשיר לחילות-האוויר של המדינות האלה.

אפאצ'י - יצר את הפירצה

מסוקי האפאצ'י היו מאמצעי הלחימה הבולטים, שעברו טבילת אש משמעותית ראשונה במבצע "סופה במדבר". המסוקים, מדגם AH-64A, פעלו באינטנסיביות בסיוע לכוחות הלוחמים על הקרקע. האפאצ'י היה גם הראשון לקרב - בליל ה-17 בינואר, ליל פתיחת המערכה, פעלו כוחות אפאצ'י בסיוע מסוקי MH-53 פייב-לאו לניטרול שתי תחנות מכ"ם בתוך עיראק. במבצע מסובך שהצריך שיתוף פעולה צמוד בין שני דגמי המסוקים, חדרו הכוחות אל לב עיראק דרך "פירצה" במערכת המכ"ם, והרחיבו אותה כדי לאפשר לכוחות אוויר אחרים לתקוף מבלי להתגלות.

F-117A - ארבעה חודשים אחרי החשיפה

מטוס ה-F-117A, מטוס התקיפה החמקן "נייטהוק" מתוצרת "לוקהיד-מרטין", הוכיח את יעילותו במלחמה. המטוס היה הפיתוח האמריקאי הראשון שהצליח לממש את רעיון החמקנות בו השתעשעו בארה"ב מאז תחילת שנות השבעים - מטוס ללא פינות חדות, שקרן המכ"ם הפוגעת בו תיבלע, וכך לא יתגלה. הוא הפך מבצעי בשנת 1983, ובשנת 1990 סופק המטוס ה-59 במספר לחיל-האוויר האמריקאי. סודיות אפפה את הפרויקט, ורק בנובמבר 1988, חמש שנים לאחר סיום פיתוחו, הוכרז רשמית כי המטוס קיים בחיל-האוויר האמריקאי.
באפריל 1990, ארבעה חודשים לפני הפלישה העיראקית לכווית, הוצג לראשונה המטוס לעין הציבור. מטוסי ה-F-117A היוו רק חלק קטן מסך-כל המטוסים ששימשו את ארה"ב במהלך מלחמת-המפרץ. למעשה, רק כ-%3 מסך המטוסים היו מטוסי F-117A. יחד עם זאת, כ-%31 מגיחות ההפצצה ביום הראשון של המערכה האווירית, יום בו חשיבות ההתחמקות מגילוי מכ"ם גדולה, בוצעו על-ידי ה-F-117A.

GBU-28 - "גרון עמוק" או "בונקר באסטר"

המלחמה שלפה מהמדף את מטוס ה-F-117A, יחד עם חימושו התקני - פצצה חכמה מסוג GBU-27A, הכוללת ראש חדירה BLU-109. על ראש החדירה מורכבת ערכת "פייב-וויי III", אשר הופכת את הפצצה לפצצה מונחית לייזר. ה-GBU-27A שימשה בעיקר לחדירת דת"קים ושאר מבנים ממוגנים בשל יכולתה לחדור עומק של כשני מטרים של בטון. יחד עם זאת, בבונקרים הממוגנים ביותר בעיראק, שכבות הבטון היו גדולות יותר. בפיתוח מהיר ומאולתר, שארך כשישה שבועות, תכננו האמריקאים פצצה כבדה עוד יותר. הפצצה, צויידה בראש-קרב במשקל של 2,132 ק"ג והתבססה על ה-GBU-27A. על הפצצה, שקיבלה את השם GBU-28, אולתר ראש חדירה שכונה BLU-113.
ה-GBU-28 כונתה גם "גרון עמוק", אולם השם העממי שניתן לה, לקראת תום המלחמה היה "בונקר באסטר", על-שם פעולתה היעילה כנגד בונקרים. למעשה, חיל-האוויר האמריקאי הספיק לעשות שימוש רק בשתיים מהכמות המוגבלת של הפצצות שהוכנו מראש. ב-27 בפברואר 1991, הוטלו שתי הפצצות היחידות מעל בונקר בבסיס טאג'י, דרומית-מערבית לבגדד. המודיעין האמריקאי העריך כי קצינים בכירים בצבא העיראקי שוכנים בבונקר הזה, ובאופן לא רשמי הוערך, כי גם סדאם שוהה שם.
מטוסי F-117A ניסו להפציץ את הבונקר אינספור פעמים, אולם רק בשעה שמונה באותו ערב כששני מטוסי F-111 הוטענו בפצצה החכמה ושילחו אותה למטרה, הושמד הבונקר. סדאם, כפי שנלמד מאוחר יותר, לא שהה בו.

AGM-86C - הסבה מרוככת מהגירסה הגרעינית

מזג-האוויר במפרץ במהלך המלחמה ידע גם הוא לאכזב. במקרים בהן סופות חול משתוללות, עננות נמוכה יורדת או עשן סמיך עולה מבאר נפט שרופה, מתגלה הנשק מונחה הלייזר כבעייתי. כוכב חדש שגדולתו התגלתה במלחמת המפרץ היה הנשק מונחה ה-GPS )Global Positioning System(, שהיווה תחליף לנשק מונחה-הלייזר. ה-GPS היא מערכת ציון מקום גלובלית, המתבססת על מערך לוויינים. לוויין הממוקם בקירבת הפצצה מקבל ממנה אות, וכך יודע את מיקומה ביחס אליו. כמו כן, הפצצה משדרת אליו נקודת ציון של המטרה, והלוויין יודע לכוון אותה אליה. ב-1991 השימוש של מערכות נשק ב-GPS היה עוד בחיתוליו.
שימוש עיקרי עשו בו כוחות הקרקע לצורכי ניווט, אולם חלוץ בשימוש במערכת ה-GPS היה דגם של טיל השיוט ALCM - במקור טיל שיוט גרעיני - שהוסב והוכנס לשימוש במלחמת המפרץ. ראש הקרב הגרעיני פורק מהטיל מונחה ה-GPS, ובמקומו הותקן ראש קונבנציונלי של כ-454 ק"ג חומר נפץ. הטיל, בצורתו הזו, נקרא AGM-86C. השימוש בטילים הללו נחשב סודי גם הוא, מחשש שדעת הקהל העולמית תטעה לחשוב שמדובר בנשק גרעיני. אירוע כזה יכול לגרור תקרית בינלאומית, וזמן להסברים לבטח לא יהיה. האמריקאים לא יכלו להרשות לעצמם תפנית כזו בדעת הקהל, לכן הפרויקט נשאר מסווג גם זמן מה לאחר המלחמה.

טומהוק - "קיט 2" לקצרים חשמליים

טיל נוסף, אולי המזוהה ביותר עם המלחמה, היה טיל השיוט טומהוק. הטומהוק הוא טיל המשוגר מצוללות או ספינות טילים. כמעט בכל ערב מערבי המלחמה ניתן היה לראות את טילי הטומהוק חוצים את שמי בגדד, בתמונות ששידרה CNN. פחות ידוע היה כי דגם ייחודי ומסתורי של הטומהוק, שכונה "קיט 2" נכנס לשימוש במהלך המלחמה. לאחר המלחמה פורסם בדו"חות רשמיים, כי נעשה במלחמה שימוש ב"נשק שמטרתו הפרעה לפעילות באזור המטרה, בלא צורך להשמידה, או לגרום לה נזק בלתי הפיך".
מאוחר יותר הסתבר כי אותם טילי טומהוק מסתוריים פורקו מראש-הנפץ שלהם בפרויקט סודי, ובמקומם הותקנו מיכלים ובתוכם "מוץ" - בליל של סלילי מתכת ושבבים. אותם שבבים מנטרלים את פעולותיהן של מטרות כמו תחנות-כוח וחשמל כאשר הם מתפזרים מעליהן, יוצרים קצרים ומפריעים לצוותי אחזקה לטפל בבעיה. הרעיון לפיתוח נשק כזה נהגה כאשר במהלך תרגיל שגרתי של צי ארה"ב פוזר "מוץ" לצורך בדיקת יעילות המכ"ם כנגד מטרות הטעיה. רוח-צד סחפה את תערובת המתכת והביאה אותה לתחנת הכוח של סן-דיאגו, שבסמוך אליה נערך התרגיל. התחנה נוטרלה מפעולה למשך כמה שעות.

לנטירן - עשר שנים על המדף

במהלך המלחמה נולד צורך במערכת הכוונת חימוש שתסייע למטוסים התוקפים בזיהוי ובדיוק בפגיעה במטרות. למרבה המזל, פיתוח מערכת כזו, הלנטירן, החל כבר ב-1980, ושלא כמו ב-AGM-86C, כאן לא היה צורך בפיתוח מואץ של מערכת כזו.
הלנטירן היא מערכת הכוונת חימוש המיועדת לשימוש על מטוסי F-15E, F-16C D, ועל F-14 מותאמים של חיל-הים האמריקאי. המערכת מורכבת מפוד ניווט ופוד סימון מטרות, אשר מותקנים בתחתית המטוס, ומספקים לו יכולת פעולה בלילה, ובתנאי מזג-אוויר קשים - יכולת שהוכחה בזמן מלחמת המפרץ.

פטריוט - הסבה שהסתיימה באכזבה

גם סוללות הפטריוט, בישראל ובערב-הסעודית, נבחנו לראשונה ביכולתן המבצעית הממשית ליירט טילי קרקע-קרקע. אבל אלו, בניגוד לאמצעי לחימה אחרים כמו הטומהוק, או ה-F-117A, נחלו כישלון, והנחילו אכזבה מסוימת על יוצריהן שאמנם תיכננו אותן מלכתחילה כטילי נ"מ, אולם קיוו מאוד לראות את הפטריוט פועל כטיל נגד טילים לכל דבר.

עוד באותו מדור

איך מכניסים ארבע קוברות לקרנף?

למרות שכמעט כל פעולה המתבצעת בחיל-האוויר מגובה בנהלים מסודרים, יש רגעים בהם חייל או טייס מגלים שגורלה של משימה חשובה תלוי בכושרם לאלתר פיתרון לבעיה בלתי-צפויה, ומהר. כך הגיע טיל הוק לגבהים שלא נועדו לו, כך נקלטו טילי הפטריוט בישראל וכך טסה צופית כמעט תשע שעות בלי תידלוק

הלקח העיקרי: היזהרו מאש ידידותית

אז מה למדנו, עשר שנים אחרי, ממלחמת המפרץ? שההשקעות האדירות בפיתוח מטוסים חמקנים הוכיחו את עצמן; שנשק חכם הוא טוב, עד שמזג-האוויר הופך אותו לטיפש; שהלילה כבר אינו מכשול לפעילות מכל סוג; שמטרות ניידות (כמשגרי סקאד) עדיין כמעט בלתי ניתנות להשמדה; ואולי הכי חשוב - ש"אש ידידותית" היא עדיין האויב הגרוע ביותר של כל צבא