בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 136 (237) 01/12/00

כתבות

שתיקת הסירנה

ארבעה ימים לפני היציאה מלבנון, עוד הובילה טייסת "האחת" - טייסת הפאנטומים הראשונה של חיל-האוויר - תקיפה שבמהלכה הושמדו תשעה טנקים. מאז השקט היחסי בגבול הצפון, ירד היקף הפעילות: פחות הזנקות וכוננויות ורק חציית קו אחת לגיחה, שהיתה הראשונה והיחידה מאז היציאה מלבנון. בין פעילות סוערת, שגרה שקטה ואיום בהתחממות נוספת, מציינת הטייסת בימים אלה שלושים שנה להקמתה

יואב רוזן צילום: אמיר מודן

ב-18 במאי, יום חמישי, ירדה הפקודה לטייסות הפאנטום של חיל-האוויר: הפאנטומים ייצאו לתקוף באיזור בקעת הלבנון, קילומטרים בודדים מהגבול הסורי. המטרות: תשעה טנקים מסוג T-55, השייכים לארגון "החזית העממית" של אחמד ג'יבריל ועל-פי החשד היו אמורים להיות מועברים לשימוש החיזבאללה.
במוצב השליטה של חיל-האוויר ישבו באותן שעות מפקדים בכירים. על המבצע פיקח אישית מפקד חיל-האוויר, האלוף דני חלוץ, טייס פאנטום ותיק ובעצמו יוצא טייסת "האחת". ב-10:59 בבוקר, המריאה רביעיית מטוסי פאנטום מבסיס חיל-האוויר במרכז הארץ. במספר יעפים, תקפו הפאנטומים את הטנקים שהיו פזורים על-פני שטח נרחב, באמצעות נשק מדויק. ב-25:12 המריא זוג פאנטומים נוסף צפונה ונטל חלק בתקיפה. חצי שעה לאחר-מכן דווח כי כל המטרות הושמדו.

"הרגשתי מאוד ז'טלני"

חמישה חודשים לאחר-מכן, ב-7 באוקטובר, סמוך לשעה 13:00, התקבלה במטה הכללי בתל-אביב ידיעה בדבר חטיפתם של שלושה חיילי צה"ל, שפיטרלו עם רכב הסיור שלהם לאורך גדר הגבול עם לבנון, על-ידי אנשי חיזבאללה.
תוך דקות הוזנק זוג מטוסי פאנטום של טייסת "האחת" צפונה. לראשונה מאז יציאת צה"ל מלבנון, חצו מטוסי קרב של חיל-האוויר את קו הגבול במטרה לתקוף בשטח לבנון. באיזור הגבול הלבנוני המזרחי עם סוריה, הטילו שתי פצצות, במשקל חצי טונה כל אחת, בשתי נקודות בנתיב ההימלטות של רכב החיזבאללה, ובו חיילי צה"ל החטופים וחוטפיהם.
"יום חמישי היה שקט", מספר סגן ג', טייס בטייסת "האחת". באותו יום ציינו בטייסת את סיום הכשרתם המבצעית של סגן א' וסגן ח', שני טייסים צעירים שעברו חצי שנה קודם-לכן מטייסת "העטלף", טייסת הפאנטום האחות, ובתוך שבועות, הפכו מבצעיים לכל דבר. בטייסת אומרים כי תהליך ההכשרה הקצר התאפשר בזכות השקט היחסי שלאחר היציאה מלבנון. "היה לנו הרבה יותר זמן לאמן אותם במיתארים רבים ולהכשיר אותם לטוס בסוגי הכשירויות השונים", מציין סגן נ', טייס בטייסת.
"ביום שישי לא היה שום דבר", ממשיך ג'. "אבל בשבת בצהריים, מרגע חטיפת החיילים, היה ברור איך הדברים יתגלגלו מהר מאוד. תודרכנו כפי שלא תודרכנו זמן רב".
אחד מטייסי הפאנטום שהשתתפו בגיחה היה סרן א', שתקף בלבנון במסגרת הטייסת עוד ב-1994, במבצע "ענבי זעם". "המעבר חזרה לתקיפות חוצות קו היה מאוד קל. פשוט חזרנו לתקוף בלבנון, פשוטו כמשמעו", הוא אומר. "הטלנו שתי פצצות על הכביש, כדי למנוע מרכב החוטפים להימלט. אחרי התקיפה, התברר שהם כבר התקדמו צפונה. כל התהליך היה מהיר מאוד".
אי-שקט איפיין את סוף-השבוע שלפני יום כיפור האחרון בטייסת "האחת". מלבד התקיפה, הוציאה הטייסת כמה גיחות צילום וגיחת הנרה מעל אזורי ההתפרעויות בטול-כרם. במוצאי-שבת, העבירו בטייסת לילה ללא שינה, וביום ראשון בבוקר התייצבו כל הטייסים הסדירים ואנשי הגף הטכני בטייסת.
"מה שהיה אמור להיות יום חופש לפני יום כיפור, הפך ליום של כוננות הזנקה ללבנון. המצב היה רגיש, ולא היה ברור אם יתלקח או לא, ואם כן - מתי", אומר ג'. "החל משבת בצהריים ועד הבוקר למחרת, הספיקו להתקשר כל אנשי המילואים של הטייסת, אפילו ממדינות רחוקות בחו"ל, ושאלו אם צריך להגיע. ואני מדבר גם על כאלה שלא טסים כבר שנים".
את יום כיפור העביר ג' בכוננות בטייסת. המתיחות בשטחים ובגבול הצפון, יחד עם העיתוי הסמלי שלה עבור "האחת", שספגה פגיעות קשות במלחמת יום-הכיפורים, נתנו לדמיון לפעול שעות נוספות. "ישבתי בטייסת וניסיתי לדמיין את המקום אז, 27 שנים קודם-לכן; יושבים במועדון הטייסת, רואים טלוויזיה, יום כיפור מתקרב, מדברים על מי צם, מי לא ואיך מעבירים את החג בבית, ופתאום - סירנה. הרגשתי מאוד ז'טלני.
"חשבתי גם על האפשרות שמישהו מהטייסת פתאום נופל. אני מאמין שבטייסת עדיין מרחפת הטראומה של 73'. הסתכלתי על תמונות של אנשים לפני הגיחה האחרונה שלהם. במשרד של מפקד הטייסת, מצאתי ערכה לאיש צוות-אוויר לאחר נטישה וערכה למפקד בנפול פקוד. לא מזמן שאל אותי קרוב משפחה אם אנחנו מוכנים למלחמה. עניתי לו שכן. יכול להיות שאני מרגיש כך בעקבות המלחמה ההיא".
לא מזמן, באחד ממוספי העיתונים ליום כיפור, סיפר תא"ל (מיל') יצחק אמיתי (ז'טלני), מבכירי הנווטים שיצאו מהטייסת, על תחילתה של המלחמה. בערב יום כיפור, כינס רון חולדאי, אז סגן מפקד הטייסת, את אנשי הצוות והודיע על תקיפות שדות-תעופה סוריים שיתבצעו למחרת. בסיום התדריך, סיפר ז'טלני, פנו הטייסים לשחק ברידג' ב"רווקייה", מגורי אנשי הצוות הרווקים בטייסת.
גם היום - אם לחפש חוט מקשר בין "האחת" של 73' לטייסת מטוסי הקורנס-2000 שמציינת בימים אלה שלושים שנה להקמתה - גרים שם צעירי הטייסים הסדירים, אלה שגרים רחוק ובחרו שלא לשכור דירה בתל-אביב. ההבדל הוא שכבר לא משחקים ברידג', אלא ב"פלייסטיישן".

"לטוס גם במיתארים כיפיים"

משיחות עם אנשי הטייסת הסדירים, היציאה מלבנון עשתה להם, ולטייסת, רק טוב. בשנה האחרונה לפעילות האווירית בלבנון, נמצאה טייסת "האחת" בראש רשימת טייסות הקרב שהוציאו את מספר גיחות התקיפה הגדול ביותר. כפועל יוצא, טיסות האימונים השגרתיות היו מתבטלות, שוב ושוב, על-ידי הזנקות תכופות ללבנון והכשרות הטייסים היו מתעכבות.
"המאפיינים העיקריים של התקופה שקדמה ליציאה מלבנון היו אינטנסיביות אדירה והתרכזות סביב הפעילות המבצעית", אומר רס"ן א', סגן מפקד הטייסת. "אחרי היציאה מלבנון, נכנסנו לתקופה רגועה יותר", ממשיך א', טייס פאנטום. "יכולנו לחזור להתאמן באופן רציף ומסודר יותר, ואפילו להחזיר את חדוות הטיסה: לטוס במיתארים מאתגרים, מעניינים, כיפיים".
"עברנו שינוי די דראסטי מאז שסאגת לבנון נגמרה לפתע", מציין סרן י', נווט פאנטום וסמ"ט ב' של הטייסת. "השגרה סייעה להתמקד באימונים ובהכשרות, אבל מעבר לכך - לזנק ללבנון ולקבל מטרה שאתה יודע שכמה מטרים ממנה נמצא בית אזרחי, זו לא הרגשה סימפטית. אני לא יכול להגיד שנהניתי. ביצעתי את השליחות שלי ושמחתי לעשות זאת, אבל זה לא משהו שהיית רוצה שיימשך. עכשיו, כשיש איזו התחממות או מתיחות, אנחנו מיד מתחילים להרגיש שוב את האדרנלין בדם".
את ההודעה על הפסקת הפעילות האווירית בשמי לבנון - "כבר לא טסים כאן יותר" - העביר לטייסת סגן א', נווט בטייסת, ממוצב השליטה של חיל-האוויר בליל הנסיגה. באותו שבוע, נכנס סגן ע', טייס פאנטום, לכשירות מבצעית בטייסת. "המחזור שלי חונך ואומן לדפוס פעילות מסוים, לדרך עבודה שהותאמה ללבנון: מנטליות של בט"ש, דיוק גבוה, הימנעות מכל טעות", הוא אומר. "מעשית, הגענו למצב שונה לחלוטין. בשבוע ההוא, רק אחד מאתנו הספיק לתקוף בלבנון. אני הוזנקתי פעם אחת, אבל לא תקפתי.
"ממה שהספקתי לטעום מחיי היומיום בטייסת, העניינים התנהלו סביב הזנקות וסירנות - ופתאום הכל השתתק. לא ידענו כל-כך איך לעכל את זה. לדעתי, המערכת עדיין לא קלטה לחלוטין את השינויים. לאט לאט מבינים שזה כבר לא אותו דבר".
אם פעם תוכננו כך וכך טיסות אימון ליום מסוים, הזנקה אחת ללבנון היתה קוטעת את הסדר המתוכנן. ההזנקה השנייה, וזו שאחריה, היו מבטלות לחלוטין את האימונים לאותו יום. "היום זה אחרת", אומר ע'. "מה שמתוכנן בדרך-כלל יוצא אל הפועל. עומס העבודה לא ירד בהרבה, כי תמיד יש דברים חדשים שצריך לעשות, אבל האווירה נינוחה יותר. לא מעבירים את כל היום בהמתנה להזנקה הבאה".
במהלך הנסיגה, ע' היה בכוננות בטייסת. חגיגות דווקא לא זכורות לו. "זה נגמר בציפייה שיהיה עוד", הוא נזכר. "כולם אמרו: 'לא יכול להיות שזה נגמר'. היה קושי להאמין בכך, כי הטייסת היתה כל-כך מעורבת בפעילות; לבנון היתה השגרה המטורפת של הטייסת".

"מטוס גדול, מכוער ואכזרי"

בשנים האחרונות, כל טייס קרב צעיר שהיה נשאל על שאיפתו הגדולה ביותר, היה עונה מיד: "לתקוף בלבנון". היום, לאחר שהטייסת חזרה לאימונים סדירים ובמקביל, כמו שאר חיל-האוויר וצה"ל, שומרת על עין פקוחה על המתרחש בשטחים ובגבול הצפון, נשאלת השאלה מהי השאיפה החדשה; במיוחד כאשר מדובר באחת מטייסות הקרב הפעילות ביותר בזירת לבנון.
"שאלה טובה, שאין לי תשובה טובה עליה", אומר רס"ן א', סגן מפקד הטייסת. "אתה אכן שואל את עצמך: 'מה האתגר כטייס קרב בימי שלום?'. האתגר הוא מקצועי יותר. פעם, היית קם בבוקר והיית צריך להגן על הצפון, לתקוף מטרות מחבלים. עכשיו אתה נמדד במידת המקצועיות שלך. אין תחליף לפעילות המבצעית, כי זו הרי השורה התחתונה. למרות המתיחות האחרונה, אנחנו נכנסים עכשיו לדפוסי חיים אחרים, ותשובה חד-משמעית בנושא יתן רק הזמן".
לפני שהגיע לטייסת "האחת", טס א' בשתי טייסות פאנטום אחרות ובטייסת F-15. "אם נחזור למצב לחימה אינטנסיבי, מקומה של 'האחת' יהיה נכבד", הוא קובע. "אנשים מבינים את חשיבותה של הטייסת, כשהם עוזבים אותה או מגיעים ממקום אחר. בגלל המערכות המדויקות הקיימות אצלנו ולמרות שמדובר במטוסים ותיקים, אני מקווה שהטייסת תוביל בשנים הבאות כיוון מבצעי חדש בחיל-האוויר".
בימים אלה, מסיים סא"ל ג' קדנציית פיקוד על "האחת", שהחלה לפני כשנתיים וחצי. ג', שטס בעבר בטייסות F-15 ו-F-16C/D (ברק), ביקש להמשיך לטוס דווקא בטייסת, על מטוסי הקורנס-2000. "עבור טייס שהגיע ממערך מתקדם יותר, זו אכן בקשה חריגה", הוא מודה, "אבל ראשית, אני מאוד נהנה כאן. מעבר לכך, קיים צורך בטייסים מובילים, לטובת פעילות שוטפת. אך אני לא היחיד", מוסיף ג'. "יש לנו, באופן חריג לעומת שאר טייסות החיל, מספר גדול של מילואימניקים. עובדה היא שאנשים אוהבים את הטייסת ואוהבים לטוס כאן. עם זאת, אני מניח שאחזור בשלב מסוים לטייסת ה-F-15 בה גדלתי כטייס".
רס"ן דוד פדידה, הקצין הטכני של הטייסת, לעומתו, קצת שבע-קרבות, אמנם קרקעיים, ובקרוב ייצא לחופשת לימודים. כאשר קיבל את התפקיד, בספטמבר 99', החלו הדיבורים על יציאה מלבנון בתוך שנה - והיקף הפעילות האווירית זינק באופן חד. "התקופה ההיא היתה עמוסה", הוא מציין. "הוצאנו כמות גיחות אסטרונומית, כזו שכל טייסת אחרת בחיל-האוויר לא היתה יכולה לעמוד בה, בשילוב טיסות אימונים.
"עבור קצין טכני, להגיע ל'האחת' זה שיא השאיפות", קובע פדידה. "שילוב של מבצעיות, מורכבות ומטוס גדול, מכוער ואכזרי, שבאותה נשימה אני אומר שהוא גם יפה. לתפקיד קצין טכני של טייסת 'האחת' מגיע תמיד מישהו בעל נסיון בטייסת קרב. אתה לא מגיע לכאן כדי ללמוד, אלא לבצע וליישם, ובזמן תגובה אפס. כשאני אומר את זה, אני מדבר, למשל, על היום בו נכנסתי לתפקיד; השעה ארבע אחר-הצהריים, אני עולה לבמה כדי לקבל את התפקיד. ברגע שאני יורד מהבמה - סירנה. המטוסים ממריאים, תוקפים וחוזרים". מאז ועד הנסיגה, כפי שאומר פדידה, ההזנקות לא פסקו. "כשהגעתי לכאן, לא הכרתי את המטוס. נפגשתי איתו קודם-לכן רק פעם אחת - כשראיתי אותו ממריא ברמת-דוד", אומר פדידה, ששירת בטייסות כפיר ו-F-16. "הייתי רגיל לעבוד עם מטוסים קטנים, ופתאום אתה מגיע למטוס שיכול לשאת F-16 כפצצה בכנף השמאלית.
"תשעים אחוז מההחלטות בתפקיד במסגרת הטייסת הן קשות, ואתה לוקח אותן כמעט כל דקה, בכל יום. אני אתן דוגמה: שש וחצי בבוקר, מטוס יוצא לתקיפה, אתה עומד בדת"ק כוננות יחד עם הצוות התורן שרק התעורר מהשינה. המטוס מניע, ואתה רואה שלפי כל הוראה טכנית שקיימת, אחד הגלגלים פסול. אתה צריך לקחת החלטה: אפשרות אחת היא שהמטוס הולך, תוקף, מרוקן משקל, נוחת קל ולוקח את הסיבוב. אפשרות שנייה היא שהמטוס לא תקף וחוזר לנחיתה עם משקל הפצצות על הגלגל. אתה הרי יודע שהוא מוזנק, כי יש אי-שם כמה מחבלים שצריך לעצור. בתקופה ההיא, החלטות כאלה נלקחו כל הזמן".
ובאשר לסיומה של התקופה הזו, אומר פדידה, טייסות הפאנטום לא יכלו לבקש סיום הולם יותר: מבצע תקיפת הטנקים, עם פגיעות מדויקות במטרות. "אני חושב שכל מדינת ישראל התעוררה משנת הצהריים של שבת, והבינה איזו עוצמה היתה שם בלבנון. אני לא אשכח את הצמרמורת שעברה בי כשהמטוסים חזרו מהגיחה".

מחזיקים בכשירויות החוד

ועדיין, עם השינויים שהביאו ההתפתחויות המדיניות, יש גם דברים שלא משתנים; טייסי הפאנטום עדיין מודים בפה מלא שהם מאוהבים במטוס ולא מסכימים שמדובר ב"מטוס המכוער הכי יפה בחיל-האוויר".
"הוא מכוער רק עם הגלגלים בחוץ", אומר ג'. "כשאתה מקפל אותם, הוא יפה. כשאתה מסתכל על ה-F-16, על הניצים והברקים, אתה אומר: 'איזה ילדות יפות, גם אני רוצה'; אתה רואה את ה-F-15 ואומר: 'וואו, קרבות-אוויר'; כשאתה חושב על פאנטום, אתה חושב בעיקר על משימות תקיפה ועל מטוס ישן. ואז אתה מגיע לטייסת. אחרי כמה גיחות בהן אתה לומד לעכל את החוויה - אתה מגלה שיש לפאנטום עוצמה שקשה לתאר, במיוחד בגובה נמוך. אתה נמצא בתוך המטוס, חושב על סיפורי הקרבות המפוארים שעשה המטוס - ויכול לתאר לעצמך ולהבין בדיוק איך זה נעשה".
סרן א', אחד הטייסים הסדירים בטייסת, מתקרב לסיום תקופת החתימה שלו. "המציאות החדשה שנוצרה אחרי היציאה מלבנון גורמת לכולם לחשוב על הצורך בתקופת חתימה נוספת. עבודה מסביב לשעון תמיד יש. היום אנחנו מתעסקים בדברים שלא הצלחנו לגעת בהם כשהיינו עסוקים בשגרה של לבנון, כמו טיסות במיתארים מורכבים ומחשבה לטווח ארוך", הוא אומר.
א' החליט לוותר על חתימה נוספת, לטובת לימודים באוניברסיטה. "לשקט היחסי שמאז הנסיגה יש חלק בהחלטה", הוא מודה. "יש באוויר תחושה שבגדול, העניינים הולכים לקראת התייצבות, למרות שהכל מאוד שברירי. כרגע אני מרגיש שלא צריכים אותי כאן כמו קודם ושכמילואימניק, אני אספיק. זהו כיוון שמאפיין את השנים האחרונות". "הטייסת הפכה למקום עבודה", מוסיף סרן א', בוגר פרויקט "תלפיות" שהתנדב לאחר-מכן לקורס-טיס. "פעם, הטייסת היתה כל החיים עבור האנשים. הם היו גרים בבסיס ונמצאים בטייסת 24 שעות ביממה. היום, כל אחד הולך הביתה בסוף היום. קשה להגיד כמה זה רע או טוב ועבור מי".
למרות שמדובר במטוס שמשרת בחיל-האוויר כבר שלושה עשורים, סגן נ', כמו אחרים, לא ממהר להספיד את הפאנטום. "יש עוד כמה שנים לפאנטום בחיל-האוויר וכאן אני רוצה להישאר עד אז", הוא אומר. "כשיגיע הזמן, אני רואה את עצמי בטייסת F-16".
בצל דיונים בנושאי קיצוצים תקציביים, מוסיף סא"ל ג', מפקד הטייסת: "העובדות מדברות בעד עצמן: הפאנטום הוא המטוס היקר ביותר לאחזקה בחיל-האוויר, אחרי ה-F-15 וה-F-15I. לפאנטום אמנם ביצועים נחותים באוויר-אוויר, אבל בכל הנוגע לכמות וסוג חימוש, מערכות ייחודיות ומדויקות ומיגוון משימות - אין לו תחליף. הטייסת מאוד תלויה במצב הביטחוני. כל זמן שישנה פעילות ביטחון שוטף, טייסות הפאנטום ימשיכו להוביל בהיקף הפעילות המבצעית ובמיגוון המשימות. ואם הרגיעה תימשך, ימשיכו להחזיק בכשירויות החוד, כדי לשמור על העוצמה".

עוד באותו מדור

טיסת הניסוי האחרונה

בסוף שנות ה-60 החליטה הממשלה לייצר, לראשונה, מטוס שכולו כחול-לבן שייקרא ערבה. הכל עבד כשורה עד לטיסת הניסוי הגורלית לפני שלושים שנה, שבה נהרגו שלושה מעובדי התעשייה האווירית. הטייס דייב לוין, ניצל בנס כשרתמת מצנחו נפתחה ושלפה אותו מהמטוס הבוער. לוין, שהקדיש את חייו לקידום מכירות המטוס, נהרג עשר שנים אחרי התאונה הראשונה בהתרסקות נוספת של הערבה באפריקה

מצא את ההבדלים

נאמר שהייתם צריכים לזהות את שני המטוסים שלפניכם ולהבדיל ביניהם תוך שלוש שניות. הצלחתם? במערך הנ"מ, עוד לפני שחושבים לפתוח באש לעבר מטוס, חובה לזהותו. בבית-הספר לנ"מ, מכשירות מדריכות הז"מ (זיהוי מטוסים) להבדיל בין עמית לטורף, ומהר. האם גם בעידן האלקטרוניקה המתקדמת יש צורך בהכשרה כזו, למה מיג-25 הוא "בלטה" ואיפה הדימיון בין F-16 לכריש
Feedback Form