הם מעמיסים על גבם תיק מלא חששות ומנופפים להוריהם מבעד לחלון האוטובוס. כך בגיל 18 עוזב הילד שזה עתה סיים את התיכון ויוצא מהבית. רק כעבור זמן מה הם שבים, לאחר שכבר התמודדו עם החיים.
בצה"ל משרתים למעלה מ–5,000 חיילים בודדים, מתוכם יותר מעשרה אחוז משרתים בחיל–האוויר. חלקם "בודדים מובהקים", אשר עלו לארץ לבדם, או שהוריהם מתגוררים בחו"ל מסיבות שונות. במקרים אחרים התייתם החייל משני הוריו וישנם גם כאלו שניתקו את הקשר עם משפחתם באופן מוחלט והם חסרי תמיכה כלכלית ומקום לינה נאות.
חלון לים התיכון
לפעמים שואלים אותה אם היא בת 17, אבל רב"ט עינב דאונינג, מדריכת סימולאטור בגף פיזיולוגיה ביחידת הרפואה החילית, כבר בת 25 והספיקה לעבור כמה שיעורים בחייה.
"מגיל צעיר ידעתי שאני לא נוצריה", אומרת הבחורה בעלת המבטא הטקסני. "לא הסכמתי עם מה שהם מאמינים בו, פשוט האמנתי באלוהים וזהו". בשנה השניה ללימודיה באוניברסיטת צפון טקסס, הכירה דאונינג את אהבתה הראשונה, בחור יהודי–ישראלי. "לא הכרתי יהודי חוץ ממנו. איתו הבנתי לא רק מה זה להאמין, אלא מה זה להיות יהודי. התאהבתי".
לאחר שלוש שנות לימודי סיוע במקרי חירום ואסונות, החליטה עינב להפסיק את התואר באמצע. "לא אהבתי מה שלמדתי, תמיד עשיתי את מה שציפו ממני", היא נפרדה מבן הזוג והחליטה להתגייר ולעלות לישראל.בכל יום שישי הלכה לבית כנסת. "הם דיברו עברית, עשו דברים מוזרים. לא הבנתי כלום". לאחר ארבעה חודשים ניגש אליה הרב והחליט שהיא מספיק רצינית ומוכנה לגיור והיא החלה בשנה של לימודים, שבסופה הפכה ליהודיה כשרה.
קצת לפני יום הולדתה ה–23, עלתה לארץ. "אני אוהבת מאוד את העם. בטקסס אין הרבה יהודים וישראלים ורציתי לחיות במקום בו אוכל ממש להרגיש כל יום כמו יהודיה. שם זה יותר קשה".
בארץ השתכנה עינב בדירה של חבר שהכירה בניו יורק. מיד אחר כך הלכה לאולפן לימוד עברית והחלה להתנדב במד"א, שם יכלה לעסוק ברפואה, התחום האהוב עליה. זה יכול היה להיות סוף פשוט: עינב התכוונה לעשות קורסים נוספים במד"א ולבסוף לעבוד שם. אבל אז, כמו שבטח ניחשתם, הגיע הצו הראשון.
לא מתחרטת
"רציתי להתגייס, אבל לא חשבתי שזה אפשרי, בגלל הגיל", מבהירה עינב. "קיבלתי את האפשרות להגיד לא, אבל אני רוצה להיות כמו כל הישראלים. כולם מתגייסים, אז למה אני לא?".
אלא שלעינב, שעד אז הכירה רק את 669 וגולני (מהחולצות שראתה בשוק), לא היה שום בן דוד או אח שיספר מה מצפה לה. "בצו ראשון לא הבנתי כלום. רציתי להיות חובשת. שלחו אותי למיונים רבים, אפילו לא ידעתי לאיזה תפקיד. בכל מקום שהגעתי פשוט אמרתי 'אני רוצה להיות חובשת'". אבל קצין המיון חשב שהיא דווקא מתאימה לחיל–האוויר.
בסוף הטירונות הוצעו לה תפקידים איכותיים ביותר, אבל אף אחד מהם לא עניין אותה. "זו הייתה ההרגשה הכי נוראית בעולם", היא משחזרת. "חשבתי לעצמי שבכלל לא הייתי אמורה להתגייס ועוד אני לא יכולה לעשות את מה שאני באמת רוצה".
המ"פ ניסתה לעזור לה להשתבץ בירפ"א. בסופו של דבר היא הגיעה לגף פיזיולוגיה, במטרה לעזור במחקרים המורכבים, הודות לשליטה שלה באנגלית בהמשך עברה להדריך בסימולאטור המדמה גובה וחוסר חמצן.
היום, מודה עינב, היא חושבת שהתמזל מזלה להגיע לתפקיד הזה. הוריה דווקא חושבים אחרת. "אבא שלי היה חייל במלחמת וייטנאם. הוא חושב שנשים לא צריכות להיות בצבא. הוא היה בצבא של האמריקאים והבת שלו בכלל בצבא של מדינה אחרת, אז הוא לא הכי שמח". ואמא? בעיקר מפחדת שהבת שלה תיחטף.
"היתה לי תקופה ממש לא טובה. הייתי בדיכאון. אני מתגעגעת. כל החיים שלי שם, כל החברים שהיו לי כשהייתי קטנה". אולם עינב עדיין נחושה להמשיך לגור בישראל ולא מתחרטת לרגע.
"להתגייס זה חלק מהמשמעות של להיות ישראלי. הצבא זה חלק מהמדינה, מרגישים את זה כמעט בכל יום. בכל מקום רואים חיילים, זה חלק מהחיים פה. האמת, שהייתי נסיכה בארצות–הברית, הכי מפונקת בעולם כשהגעתי לכאן, נכנסתי לשוק אבל היום אני מרגישה שצברתי נסיון שכל הישראלים מקבלים".
בדד
רב"ט שמעון טובול גדל בירושלים כבן למשפחה חרדית ולמד ב"חדר". "אפשר להגיד שסבלתי שם", הוא מספר. "בתחילת כיתה ז' עשיתי בעיות והחליטו לשלוח אותי לפנימייה במגדל העמק. ראיתי שם מורים שכל מה שהיה חשוב להם זה רק לדאוג לנו. בסוף השנה כל הציונים שלי היו 10. הרגשתי שאני בפסגת העולם".
בסוף השנה אמו החליטה שהפנימיה לא מספיק אדוקה בשבילו ושלחה אותו למכינה של ישיבה. עד סוף השנה התגבשה בו ההבנה ששם הוא לא ממשיך ללמוד. "בסופו של דבר הגענו לקרע גדול כל כך שהחלטתי לעזוב את הבית".
בגיל 14 הוא יצא לרחוב. כדי לשרוד הוא התגלגל בין עבודות וחי מן היד אל הפה. יום אחד החליט חבר להחזיר את שמעון לבית הוריו. "הוא לקח אותי אליהם, רצה שנדבר. היו רק צעקות ושום דבר לא זז", הוא מתאר. "ההורים שלי אמרו 'עם שמעון סיימנו, אין מה לעשות איתו'. הוא אמר לי 'עזוב, אי אפשר לגשר ביניכם'".
בהמשך שמעון חזר לגור בישיבה ואז החל להתלבט אם להתגייס או לא. "אנשים שהכרתי אמרו לי 'יאללה שמעון, בשביל מה להשקיע בצבא הזה?'. אף אחד מהם לא עשה צבא, חוץ מאחד, אלעזר".
החישוב היה פשוט: בצבא תהיה מיטה חמה וגם שלוש ארוחות ביום. "לא קיבלתי שום צו ראשון. לא היה לי אפילו איך להתקשר אליהם, אז הלכתי ללשכת גיוס ואמרתי 'אני רוצה להתגייס'. אחרי כמה פעמים קיבלתי צו גיוס. הראיתי אותו לכל השכונה", הוא מספר וניצוץ של התלהבות ניצת בעיניו.
"בשביל עצמי"
גם סגן מבראטו טאדסה (25) לא נולד בישראל. "אנחנו חמישה אחים במשפחה, אני האח הבכור. ההורים שלי נפטרו עוד כשהיינו באתיופיה", הוא מספר.
בגיל 14 ולאחר שנפטר אביו, מכרה המשפחה את כל רכושה ועברה להתגורר בעיר גונדר. אמו, שהתחתנה בשנית נכנסה להריון וכשהייתה צריכה ללדת הובהלה לבית–חולים. "הכניסו אותה לחדר לידה ואנחנו נשארנו בחוץ", משחזר טאדסה. "בשתיים בלילה אמרו לנו שהיא נפטרה בלידה. הייתי קטן, לא הבנתי".
שבועיים לאחר שנפטרה אמו עלו מבראטו ואחיו לישראל יחד עם דודם. מבראטו היה אז בן 16 ולקח על עצמו את האחריות לטפל בארבעת האחים, שני בנים ושתי בנות קטנות. הם קיבלו דירה בראשון לציון לא רחוק מדודתם, שעלתה לארץ שנתיים קודם.
תחילה רצו לפזר אותם במשפחות אומנות, אך הדודה לא הסכימה. לאחר שנה של לימודים באולפן בבית שמש, הגיע מבראטו לכיתה ט' בפנימייה בחיפה. "שם תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי ללמוד, לקרוע את עצמי עד כיתה י"ב.
ב–2006 סיימתי את הלימודים ורציתי ללמוד י"ג–י"ד במכללת עמק יזרעאל. בסוף התיכון דודה שלי אמרה לי 'אני מפסיקה לתמוך בך. אתה אחראי על האחים שלך ולכן אתה צריך להפסיק עם הלימודים'".
וכך הפסיק מבראטו ללמוד והתחיל לעבוד. "אחרי חצי שנה עצרתי וחשבתי מה אני עושה עם עצמי. האם מגיל כזה אני עובד ומגדל את האחים שלי, או שתוך כדי אני גם מפתח את עצמי?".
כך, בגיל 21, החליט מבראטו להתגייס. למרות המצב בבית הוא שאף לשרת כקרבי. הוא נשלח לקורס האמר ואחריו שובץ בחיל–האוויר. "שלחו אותי ליחידת הגילוי של מערך הבקרה, סמוך לרמאללה. אחרי שמונה חודשים הוכרתי כנהג מצטיין והמפקדים שלי התרשמו מאיך שאני משלב את הבעיות של הבית יחד עם התפקיד ואמרו לי: 'למרות הכל, אתה יודע להתמודד עם אתגרים. אתה חייב לצאת לקצונה'.
בקורס הקצינים השתדלו המפקדים לבוא לקראתו ובכל פעם שהתעוררה בעיה אפשרו לו לצאת. "יום אחד התפוצץ לנו צינור בבית. המ"פ הסיעה אותי מחוץ לבה"ד ונסעתי הביתה. אחת הצוערות התקשרה לאבא שלה, שהיה שרברב.
הוא הגיע לבית שלי עוד לפני וביחד תיקנו את הצינור וחזרתי לבה"ד עוד באותו לילה".
מבראטו יועד לשרת כקצין התגוננות ולא היה מרוצה מהמינוי. "רציתי להיות קרבי, להשפיע על החיילים. רציתי להיות מוביל". דבר לא עמד בפני נחישותו והוא הועבר להשלמת הגנה קרקעית, בסופה שובץ כקצין הגנ"ק בבסיס רמון. "אני גאה מאוד ברמה אליה הגעתי וכך גם האחים שלי".
פרט לכלכלה ולרווחת משפחתו ודאגותיו היום–יומיות בתפקיד, הוא מפקח על החינוך של אחיו הקטנים. "חינכתי את עצמי בדרך הטובה והם חינכו את עצמם לפי הדרך שלי. בגלל שאני הדמות האחראית, הם מסתכלים רק עלי. הם למדו את הדרך שלהם בעצמם, כל אחד אחראי לעצמו". את הכוחות הוא שואב מתוך הגעגועים לאמו. "אני מרגיש שהיא תמיד תהיה איתי, מסתכלת עלי מלמעלה. אני לא רוצה לאכזב אותה ומכאן אני מקבל את הכוח לממשיך הלאה".
"אולי אני יכול?"
לאחר הגיוס, גם שמעון מצא עצמו מתמודד עם לא מעט קשיים. לאחר שבוע הוא נפלט מהטירונות בעובדה בשל בעיה רפואית ממנה הוא סובל.
"התבאסתי לצאת מהטירונות. פחדתי שישלחו אותי לבסיס אחר, לא בחיל–האוויר ועם מפקדת אחרת, כי את זו חיבבתי מאוד". אחרי שבועיים שב דרומה והמתין לטירונות הבאה ובינתיים עסק בעבודות רס"ר.
"יום אחד צבעתי חדר של קורס קש"ב טקטי והם סיפרו לי שהם הולכים להיות מוטסים במסוקים ולהפעיל קשר באוויר. חשבתי 'אולי אני יכול להגיע לדבר כזה?'".
שבועיים לפני הטירונות הציע הרס"ר לשמעון להגיע לתפקיד היוקרתי. "'אבל בשביל זה', הוא אמר לי, 'אתה הולך להיות שפיץ על בטירונות, הכי תותח שאתה יכול להיות". בינתיים הקפיד שמעון לשמור על משמעת ועבד בחריצות.
את הטירונות הבאה החל במחלקה אחרת, עם מפקדת אחרת. המפקדת הקודמת אמרה לו 'אני יודעת שאתה בדיסטנס, אבל אתה יכול לקרוא לי מור ואתה יכול לדבר על כל מה שאתה רוצה". כשכולם יצאו הביתה, התגורר שמעון בבית החייל באילת.
"המפקדת מהטירונות הראשונה שאלה אותי 'שמעון, יש לך כביסה? אני אעשה לך בבית ואביא לך'. אבל הייתי עושה כביסה בעצמי".
יום אחד כשעמדו בשלשות בכניסה לחדר האוכל, הבחין שמעון בשלט שנפל והתקרב להרים אותו. מור קראה לו הצדה. "היא אמרה לי 'תקשיב, אין עוד בחורים כמוך. אתה מיוחד'". לא הבנתי מה היא רוצה ממני. 'אתה רואה משהו נופל ומרים, שמח תמיד לעזור ומחייך". היא סיפרה לו שהיא גרה במושב פסטורלי בצפון. "היא אמרה לי: 'אני לא מוכנה לקבל סירוב. אני רוצה שתבוא לגור אצלי'. היססתי. זה נשמע חלומי לגמרי, אבל אני לא רגיל שעושים בשבילי דברים. היא התעקשה ולבסוף השתכנעתי לבוא בשבת".
"אני יכול לעוף"
לטקס הסיום של שמעון הגיע החבר אלעזר, שעשה את כל הדרך הארוכה דרומה. לשמעון ציפתה הפתעה נוספת, כאשר נבחר כחניך למופת הפלוגתי. הוא מספר בהתרגשות. "אתה יודע מה זה? הייתי בשמיים! הרגשתי יותר טוב מטייס. מכל הפלוגה, יותר טוב מ–180 חיילים. אתה יודע מה זה עשה לי? גם אם לא למדתי מכיתה ח', גם אם מצפים לי חודשיים של משמעת בהם מתעוררים בשש בבוקר והולכים לישון ב–11, קורס קש"ב טקטי קטן עלי".
ביום שישי נסע למושב בפעם הראשונה. הוא הביא בקבוק יין. בכל זאת, לא נעים לבוא בידיים ריקות.
"גדי, האבא, הרים כוסית. 'לכבוד הבחור החדש שעומד להיות חלק במשפחה שלנו, שמעון. מזל טוב על כניסתך למשפחה'. בהתחלה הרגשתי נבוך. עכשיו אני מרגיש בן בית לגמרי, יש לי משפחה חבל על הזמן. אני לא מאמין לפעמים. אני אומר לעצמי שזה לא הגיוני שכזה טוב לי. לא הגיוני".
כעת הוא הקטן מבין חמישה אחים. אביו החדש, גדי, טייס לשעבר בטייסת "המסוקים הקלה" ובטייסת "החרב המתהפכת", אומר לו "שמעון, כשאתה הולך בבוקר תחייך אל השמש והיא תחייך אליך בחזרה".
לאחר שסיים את הקורס בו חשק ושובץ בפיקוד הצפון, יש לו כעת שאיפה חדשה. "אני חולם להשיג את הסיכה של צוות עזר אוויר. אתה יודע למה? כדי שאוכל לבוא להורים הביולוגיים שלי עם הסיכה הזו, עם הברק והכנפיים ולהגיד להם 'תסתכלו. עכשיו יש לי כנפיים ואני יודע שאני יכול לעוף'".