בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 194 - בטאון חיל-האוויר
גליון 194 30/08/10
לגליון זה מצורף לוח שנה חגיגי

כתבות

טעימה של אבק

תגיות: שיתוף פעולה , תרגילים ואימונים , כוחות קרקע

ירי טנקים, התקדמות דחפורים, פשיטה וכיבוש כפרים ובעיקר אכילה של אבק. כל אלה אינם מרכיבים קבועים של עולם טייסי המסוקים הצעירים שבמשך שבוע פשטו את סרבלי הטיסה, עלו על מדי ב', עטו אפוד, קסדה ונשק והכל כדי ללמוד כיצד עושים זאת הירוקים. הכל היה שם, גם אנחנו

יעל הררי וגל גולדשטיין, צילום: כרמל הורוביץ

מתחת לרשת הצל המנומרת, בין כלי–רכב משוריינים והמון חול מסביב, יושבת קבוצת מילואימניקים. לצד מגודלי הזקן וארוכי הבלורית שהתעוררו הבוקר בביתם ועשו את הדרך הארוכה לצאלים, יושבים גם צעירים ודרגות כחולות על כתפיהם ולמרות שהם משתדלים להשתלב בנוף, ניתן להבחין בהם ללא קושי.
מפקד החטיבה מגיע לתדרך את חייליו לפני  התרגיל: "זה לא סוד שאנחנו בתקופה חמה", הוא פותח. "יכול להיות שזו ההזדמנות האחרונה שתהיה לנו להתאמן לפני שנצטרך לבצע את מה שאנחנו מתרגלים". הוא עובר על יעדי המשימה, על נהלי הבטיחות ולבסוף מוסיף: "היום מצטרפים אלינו טייסי מסוקים צעירים".
"מה הם עושים כאן?", נשמעת השאלה מכיוון אנשי המילואים ומיד לאחריה נזרקת לאוויר עוד אחת: "איפה הם היו כשהייתי צריך אותם בשטח?".
ארבע שנים חלפו מהקיץ הבוער של שנת 2006, אז צצו אל פני השטח של מלחמת לבנון השנייה סוגיות של חוסר תיאום בין חיל–האוויר לבין כוחות היבשה. בשנים שחלפו, הוצב שיתוף הפעולה במקום גבוה בסדר העדיפויות של צה"ל וכיום הפכה ההיכרות של "הכחולים" ו"הירוקים" לעניין שגרתי.
גם השתתפות הטייסים בתרגיל הנוכחי נועדה ללמד דרך הרגליים את מי שיתקוף או יפנה פצועים עבור כוחות הקרקע, מה זה אומר להיות "ירוק". עם סיום התדריך, מציגים המילואימניקים בפני המח"ט רעיון מעניין. "רגע, זה אומר שבתרגיל הבא אנחנו עולים על המטוס?".

רואים מכאן, לא רואים משם

"מישהו יכול להדגים איך משתלטים על בניין?", שואל סגן–אלוף מחטיבת כפיר בנימה ספקנית. על רקע בתי הכפר שנבנה בבסיס ההכשרות של זרוע היבשה, עומדת קבוצה של טייסים והיסוס על פניהם. רק אחד מציל את כבודם. "אני יכול להדגים", אומר סגן א'. היום טייס, פעם קצין בחטיבת הנח"ל. רגל ימין מושטת אל מעבר למפתן הדלת, רגל שמאל לא הרבה אחריה יוצרת פיסוק איתן וסגן א' סורק את פנים החדר בזריזות. "הדגמה נחמדה", פוסק קצין החי"ר. "אבל ככה אתה לא תצא בחיים".
אחת אחרי השנייה פורס קצין החי"ר בפני הטייסים דילמות, זרות לעולם האווירי, מולן עומד כוח קרקעי כשהוא נכנס להלחם בשטח בנוי. "איך כובשים עיר? האם לעבור בכל בית?". כנראה שהשיעורים התיאורטיים שעברו הטייסים בתחילת השבוע מניבים כעת פירות. "צריך לתפוס שטחים שולטים כדי למנוע מן האויב לירות על כוחותינו", משיב אחד מהם. הם מתקדמים אל תוך הבניין ובתוכו מגלים צרור נוסף של דילמות. "עכשיו, איך אני מכווין את הטייס?", שואל הקצין. "נאמר שאני צריך להכווין אותו לקומה השניה. מלמעלה או מלמטה? משמאל או מימין? לאיזה פתח? מהקרקע ומהאוויר אלו שתי זוויות הסתכלות שונות לחלוטין. מה שנראה ברור לאחד מאיתנו, ייתכן שהשני לא יבחין בו בכלל".
גם הטייסים מכירים את המצב הזה היטב, מעברו השני של מכשיר הקשר. מה שרואים מכאן, לא רואים משם. "מהאוויר הכל פרוס לפניך", מספר סגן ד'. "זה לא אותו דבר על הקרקע. אם השטח מורכב רק מהרים ונחלים והמפקד אומר לי 'אתה רואה אותנו? אנחנו בנחל', זה לא עוזר לי. או למשל כשאומרים לי 'יש לידי עץ גדול מאוד', או 'יש הרבה אבנים על הקרקע'. עם זה אני לא אוכל למצוא אותם".
אבל כנראה שעם הנסיון מגיעה גם הסבלנות. מהצטרפותם של מובילי טייסות המסק"ר בשנה שעברה לעוצבת הגליל,  שב סא"ל נ', ראש ענף מסוקים במטה חיל–האוויר, עם תובנות חדשות. "הייתי בשוק כמה קשה להכווין", הוא נזכר. "לא ידעתי לענות על הרבה דברים שהטייס שאל אותי, כמו 'אתה רואה עיקול מדהים בכביש?', פשוט לא רואים את הדברים האלה. מאז אני הרבה יותר סבלן כלפי המכווין, אני נותן כבוד. הוא צריך להתמודד מול קשיים גדולים מאוד".

לא סטרילי

במרומי גבעות צאלים יושבים הטייסים הצעירים, צופים בטנקים מתמרנים לפניהם, זה לאחור וזה לפנים. על רקע התרגיל הגדודי של חיל השריון, הטייסים מקשיבים לקולו הסמכותי של הקצין המסביר להם מה הם רואים. "הטנקים פועלים בזוגות. טנק אחד יורה והשני נמצא קצת לפניו או קצת מאחוריו כדי שיוכל לראות את תוצאות התקיפה מעבר לענן האבק שעולה".
הכלים הכבדים מנוקדים בסימנים ואותות. "ככה אנחנו יכולים לזהות היכן יושב המג"ד, המ"פ, והסמ"פ ולאיזה גדוד או פלוגה הטנק שייך", מבאר הקצין. הוא מפרש לתלמידיו הטייסים את ההגיון מאחורי התנועות: העלייה לנקודת התצפית המיטבית בפסגת הגבעות וההסתתרות המהירה מאחוריהן המלווה בהתקדמות בשורה ישרה, זאת למרות ש"בתקיפה קשה יותר להתקדם במקביל". קצב הירי נחלש ומתגבר לסירוגין, הכל על פי התקדמות הקרב. גם אותה מפרט הקצין.
מאחור ניצבים גם תותחים הפרוסים לסיוע לטנקים, הקריאות שנשמעות בקשר, התצפיות הנייחות שסובבות את המקום והתאג"דים (תחנות איסוף גדודי) המגבים את הכח בעודו נכנס לקרב, הם כולם זרים ומשונים, שחקנים במשחק לא מוכר.
"הטייסים צריכים להבין מה קורה למטה, להבין את האתגרים מולם מתמודדים על הקרקע" מספר תא"ל אילן פרץ, ראש חטיבת יבשה במז"י. "אין כוונה להפוך אותם למפקדי שטח, או להבהיר להם סוגיות פיקוד. הכוונה היא שיבינו את הבעיות, האתגרים והצרכים שלנו". סא"ל נ' מסכים עמו. "להעביר פקודות בגדוד טנקים, עד לאחרון בשיירה זה הרבה יותר מורכב מלהעביר פקודות בין שני מסוקי קרב. במבנה זו קבוצה אינטימית, בסך הכל שני טייסים וזה הרבה יותר סטרילי. לעומת זאת, כאשר מעל 100 איש צריכים לקבל פקודה, להבין ולמלא אותה, זה לוקח זמן".
תא"ל אילן וסא"ל נ' יכולים לשמוח. ככל הנראה, המסר עבר. "קל מאוד בחיל–האוויר לראות הרבה חסרונות בחיל הירוק. המסגרת שלנו טכנולוגית מאוד וקטנה. אם רביעייה תוקפת בלילה בעומק, שמונה אנשי צוות למדו ושיננו משימה מא' עד ת'", אומר סגן ג', טייס צעיר בטייסת "המסק"ר הראשונה". "אתמול הייתי עם 39 טנקים, ארבעה אנשי צוות בטנק ואלה רק כוחות השריון של החטיבה. זו מורכבות גדולה לנהל את זה. אני מבין שכוח לא תמיד מסוגל לתת נ"צ (נקודת ציון) שלו, או נ"צ של מטרה. במקום להתייאש מהכוח אני מבין שצריך סבלנות".

הצ'יטה והצב

שלוותן של דיונות החול האינסופיות בצאלים הופרה לרגע על ידי כלי אחר. מפלצת ברזל המתנשאת לגובה של כארבעה מטרים נעה בתוך הנוף המדברי ופילסה את דרכה באיטיות ובכבדות. ברעש גדול מגיח דחפור D–9, "הגיבור" של חיל ההנדסה הקרבית. הכלי אשר מסוגל להפיל בית שלם בלי להניד עפעף, גונב כעת את ההצגה, מושך את תשומת לבם של הטייסים הצעירים. הם עולים על הדחפור לפי התור. כל אחד מהם נוהג עליו קצת, מזיז מעלה ומטה את הכף, חווה את הכח העצום של הכלי המגושם.
הנסיעה הקצרה בדחפור נותנת עוד טעימה לטייסים אודות השוני בפעילותם אל מול פעילות כוחות הקרקע. בעוד שהם יגיחו בשעת הקרב מהשמיים, בכלי מהיר וזריז, הרי שעל הקרקע יפעלו כוחות של טנקים, דחפורים וחיילים המתקדמים בעזרת רגליהם בלבד. "ההבדל בין מסק"ר לבין דחפור D–9 הוא כמו ההבדל בין הצ'יטה לצב", מסביר תא"ל אילן פרץ. "הטייסים צריכים להבין מדוע כאשר הם רוצים לפגוע במטרה מסוימת והם מבקשים מהמג"ד להזיז את הדחפור 30 מטר אחורה, יש צורך בהמתנה של עשר דקות עד שזה קורה. עכשיו, כשהם נוסעים על הכלי בעצמם, הם מבינים למה לוקח לו זמן עד שהוא בכלל שומע איזה ציוץ במכשיר הקשר, מעבר לכל הרעש".
התקשורת בין המסוקים פשוטה, משום שלכל טייס יש בקוקפיט את האמצעים לדעת היכן בדיוק נמצא חברו למבנה. הבעיה מתעוררת כאשר מהאוויר צריכים ליצור את אותה התקשורת עם אנשי הקרקע. "קשה להסביר עד כמה זרימת המידע על הקרקע היא בעייתית וקשה", מספר אחד הטייסים בזמן שיחת הסיכום. "מחלקה אחת לא יודעת בכלל היכן המחלקה השניה ורק בסוף המשימה אנחנו מגלים שהיא כבר התקדמה מהר וכבשה את המטרה". מהצד השני זה נראה אחרת. "איזה עיכובים כבר יכולים להיות לנו?", שואל סא"ל נ'. "במקרה הכי גרוע המסוק שלך לא שמיש וגם אז אפשר פשוט לעבור לרזרבי. ביבשה התרגיל הכי קטן כולל עשרות אנשים והסיכוי שהוא יעמוד ברמת הדקה כמו שאנחנו רגילים, פשוט לא קיים".
מדובר בשוני מהותי המבדיל בין האוויר לקרקע ויוצר את הפער ואת הקושי לשתף פעולה, כי יש פערים בזמנים, פערים בשפה והבדלי מנטליות שעליהם צריך לגשר.

יש על מי לסמוך

אי אפשר לומר שמאז ימי מלחמת לבנון השניה נעלמו הקשיים בשיתוף הפעולה כלא היו. קציני התיאום האוויריים עדיין אינם נמצאים בכל המקומות ולא כל מפקד זוכה לעלות על מסוק ולראות איך נראים הדברים מן השמיים. הסיכון שכרוך בהטלת פצצות בסמוך לכוח קרקעי כדי לסייע לו, עדיין קיים ואולי יש קשיים שיקח זמן רב להתגבר עליהם, אבל אם נסמוך על מילתו של תא"ל פרץ, את חצי הדרך כבר עשינו.
"אני רואה את התקופה הזו כתור הזהב בין הזרועות. אני מאמין שהתפכחנו אחרי לבנון השניה ואנו נמצאים היום כמה רמות מעל, אולי גם יותר משהיינו במבצע 'עופרת יצוקה'". למרות ההבדלים, כך נראה, מוכנות שתי הזרועות לצעוד כשהן שלובות זו בזו."כמו שאנחנו יודעים שיש על מי לסמוך למעלה", פונה תא"ל פרץ לטייסים הצעירים. "אתם יכולים להיות בטוחים שגם לכם יש על מי לסמוך למטה".

עוד באותו מדור

צלילי מוכנות

השקט היחסי באזור רצועת עזה מאז מבצע "עופרת יצוקה" אינו גורם לשאננות. מסוקי חיל–האוויר השתתפו בתרגיל המדמה תרחישים שונים באזור בשיתוף כוחות קרקע. בין השאר תרגלו גם תקיפות ופינוי פצועים וכל זאת על רקע הצלילים שעלו מהקונצרט שנערך בכרם שלום למען שחרורו של גלעד שליט

אופק חדש

זה קורה רק פעם בכמה שנים: מדינת ישראל משגרת לווין לחלל. לווין הצילום הצבאי "אופק 9" שוגר משדה השיגור של יחידת ניסויי הטילים (ינ"ט) בבסיס פלמחים. עכשיו יש לישראל עוד נציג מתקדם ברחבי החלל. בטאון חיל–האוויר מביא הצצה אל תהליך השיגור ואל האנשים שלא מפסיקים לחלום