בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 135 (236) 01/10/00

כתבות

אאוט סיידר

כתב הבטאון הצטרף לגיחת אימון בטייסת מתקדם קרב של בית-הספר לטיסה וחווה על בשרו פרק בשיעור יסודות קרב-אוויר. במילים אחרות - חמישים דקות של גלגולים, שבירות, נסיקות, צלילות והרבה כוח ג'י בסקייהוק, שהסתיימו בשקית הקאה ובפנים חיוורות. הוא גילה בדרך הקשה את פירוש המושג "גרירת סוליסטים" והבין למה דווקא בקרבות אוויר האחרון הוא המנצח. לא לבעלי קיבה חלשה

נועם קרן צילום: נועה קסלר ונועם קרן

6:30 בבוקר. אוויר המדבר בבסיס חיל-האוויר בחצרים עדיין קר ומרענן. יש אפילו קצת רוח קרירה - מאותם משבים שבונים את הביטחון העצמי ומחדירים תחושת שליחות; הרגשה טובה מציפה אותי ובמוחי מהדהדת המנטרה: אתה תטוס כמו גדול - אתה לא תקיא. אתה לא תעשה בושות.
הטיסה במטוסי הקרב של חיל-האוויר היא פריבילגיה ידועה. הרבה מייחלים לחוויה. מעטים זוכים לה. טיסות הצ'ופר, שבהן זוכים חיילים וקצינים מצטיינים, נותנות אפשרות לטעום משהו מעולמם של אנשי צוות-האוויר, ובמיוחד אלה שבמערך הקרב. מכל הסיפורים השונים על טיסות והמפגשים עם עשרות רבות של אנשי צוות-אוויר, האמנתי שאני יודע מה מצפה לי. מרגע ההמראה, דרך הטיסה ועד לנחיתה. הרבה חידושים - כך שכנעתי את עצמי - לא יהיו. משום מה, תוך כדי בניית הביטחון העצמי שלי הדהד בראשי פתגם שמעולם לא שמעתי בעבר - "סופה של יהירות בשקית הקאה".
מיד הוצאתי את המחשבה המטרידה מהראש. אחרי הכל, עמיתתי, כתבת הבטאון ליעד ברקת, כבר עשתה את זה. היא טסה בסקייהוק, עשתה כיף וחשפה לציבור את ההנאה השמורה בטיסה במפלצת קרב מברזל עם מנוע סילון עוצמתי (בטאון חיל-האוויר מס' 121). אבל חשוב יותר מכל אלה - היא לא הקיאה!
בכל זאת, משהו מטריד את שלוותי בשלט המקדם את פנינו - "טייסת מתקדם קרב", באותיות לבנות זוהרות על רקע ירוק צבאי. יש משהו קצת מפחיד במילה "קרב". הטייסת עדיין שוממת כמעט לגמרי. מסתבר שהקדמתי. בעצם, זה לא יכול להיות. להקדים, פירושו שאני לחוץ, והרי אני לא. כנראה שפשוט אמרו לי להתייצב בשעה הלא נכונה.
עד שכולם מגיעים אני מחליט לעשות סיבוב בטייסת. כאן מתחילים את דרכם טייסי הקרב של חיל-האוויר. במבנים הצנועים, בפאטיו הקטן שבמרכזו שולחן פיקניק מתנדנד מעץ. מאות טייסי קרב ישבו ליד השולחן הזה, או שולחן ישן אחר שבטח הוחלף בגלל שחיקה. מאות חניכים עברו במסדרונות הפתוחים האלה שעל קירותיהם תמונות ישנות ודהויות של מטוסי קרב אמריקאיים מאיימים.
השלב המתקדם של מגמת הקרב בבית-הספר לטיסה חיוני עבור החניכים, שבעוד כשלושה חודשים יעמדו על מגרש המסדרים ויקבלו את כנפי הטיס שלהם. הטיסות בסקייהוק, מטוס קרב לכל דבר, שונות בתכלית ממה שידעו עד כה. מטוס ה"פייפר" שעליו טסים החניכים בשלב המכין של הקורס, שבועות ספורים אחרי שהתגייסו, נראה כמעט כצעצוע. אפילו מטוס הצוקית הסילוני, עליו טסים בשלב הראשוני, בתחילת שנת הטיסה, מצטרף בסופו של דבר ל"פייפר" בקטגוריית מטוסי מיון. אלה כלי-טיס המשמשים יותר כאמצעי ופחות כמטרה. הסקייהוק כבר מתחיל לדמות לדבר האמיתי, למטוסי הקרב המתקדמים עליהם יטוסו החניכים בשנים הקרובות. הסקייהוק הוא מטוס אימון שהיסודות הנלמדים בו נטמעים במוחם של החניכים. אלה היסודות שיהיו בסיס לאימונים שיערכו בעתיד כטייסים מבצעיים בח"א.
כעבור רבע שעה מגיעות פקידות המבצעים של הטייסת וקוטעות את הרהורי. "הקדמת קצת, לא?", הן שואלות ומצליחות להוריד את הביטחון העצמי. תוך דקות מעטות הטייסת מתחילה להתמלא. חניכי המתקדם, בני 20 בסך-הכל, נכנסים לטייסת, לבושים בסרבלי טיסה, עם פאץ' של סמל בית-הספר. החניכים נראים כפול מגילם - בהבעות הפנים, באחריות וברצינות המוקרנות על פניהם. למרות שהתעוררו לפני דקות, הם כבר עירניים לגמרי. כנראה הרגל של יותר משנה וחצי בשיגרת החיים של בית-הספר לטיסה וחוקיו הנוקשים.
אחד החניכים ניגש אלי עם חיוך אבהי וממליץ לי לאכול משהו קטן לפני הטיסה, "שיהיה לך מה להקיא", הוא מסביר. אני מחייך בביטחון ומסביר, שאני אהיה בסדר, ושבאמת אין צורך לדאוג. אני נושם עמוק ורק ליתר ביטחון ניגש למטבח הטייסת ואוכל לחמניה עם שוקולד. כולם אוכלים סביבי, חניכים ומדריכים כאחד. פתאום אני מרגיש שייך יותר, ואפילו לובש את סרבל הטיסה שהבאתי בעצמי. כדי להשלים את ההטמעה בטייסת אני ניגש להכין קפה שחור חזק - משקה שנודע לי שמפקד חיל-האוויר שותה. אני מאמץ אותו כ"שיקוי פלא", שבוודאי יעזור לי להתגבר על כל מכשול.
רדיפה בשורה: המטוס שבו יושב המדריך (וכתב הבטאון) טס מקדימה ו-500 מטר מאחוריו טס חניך. מטרת המדריך היא להתחמק מהחניך הרודף תוך שימוש בתמרונים חריפים. לשבור פניות, גלגולים, צניחות ונסיקות או שילוב של כמה יחד - הכל כשר. השאיפה של המדריך היא לנער מעליו את החניך ואף לגרום לו לחלוף על פניו וכך לזכות ביתרון התקיפה מאחור.
השוואה לחיי היומיום - מירדף מהיר בין ניידת משטרה למכונית שוד על כביש מהיר. כמובן שמכונית השוד עושה הכל כדי להתחמק. ההבדל: באוויר המירדף מתנהל ב-700 קמ"ש ואפשר לברוח גם מלמטה ומלמעלה.
עוד חמש דקות התדריך לטיסה מתחיל. הלחץ גובר. בחדר ציוד הבטיחות וההצלה אני מודד חליפת-לחץ שנסגרת עם ארבעה ריצ'רצ'ים כבדים אחרי מאבק עיקש. החליפה כבדה בצורה מפתיעה. במילים אחרות, היא לא נוחה כמו שזה נראה בתמונות. הטורסו, שהוא האפודה המתלבשת על החלק העליון של הגוף, כבד עוד יותר, ומכיל בין השאר מצופי הצלה, מים, אוכל, ציוד עזרה ראשונה ומכשיר איתור למקרה שיש צורך לנטוש.
יחד עם חליפת הלחץ, אני יורד לתדריך, שם מציגים את המיתארים של הגיחה הראשונה של היום. המדריך שאליו אצטרף, סרן אייל, יוביל אחריו ארבעה חניכים, כל אחד בתורו, בסדרה של תרגילי יסודות של קרב-אוויר. בעגה המקצועית זה נקרא "גרירת סוליסטים". "זו לא הטיסה הראשונה של החניכים", מסביר אייל. "זה פשוט שכל פעם שחניך עולה לבד במטוס, אנחנו קוראים לזה 'סולו'". ההבדל המינוחי הזה מדגיש היטב את ההבדל בין חניך, אפילו בשלב המתקדם ביותר של הקורס, ובין איש צוות-אוויר מהשורה".
אולם, החניכים בדרך הנכונה, "כל מה שהחניכים תירגלו בסקייהוק עד היום: טיסה במבנה, אווירובטיקה וגיחות צילום, אלה דברים שהם כבר ביצעו בצוקיות", מסביר רס"ן דוד, מפקד הטייסת. "עכשיו, אחרי שלושה חודשים במתקדם קרב, הם פותחים תחום חדש - רדיפה בשורה".
הרדיפה בשורה (רב"ש), היא אחד היסודות הנלמדים כהכנה לקראת הטיסות הראשונות של החניכים, במיתארי קרב-אוויר. עד לסיום הקורס, החניכים יחוו עשרות טיסות של קרבות אוויר בודד (קא"ב), שבהם יילחמו כנגד מטוס אחד. אחרי שלב הקא"ב, באות טיסות בנ"ז, או קרב אוויר של בודד נגד זוג - שבו שני מטוסים רודפים אחרי מטוס אחר. למעשה, קרב-אוויר, ולא משנה כנגד כמה מטוסים אתה נלחם, או מפני כמה אתה מתגונן, מורכב מאוסף של תרגילים בסיסיים, שהולכים ומסתבכים במורכבותם ובשילובם.
"לנסות ללמד כיצד לטוס בקרב-אוויר בלי לדעת את היסודות החשובים, זה כמו ללמוד מתמטיקה גבוהה בלי לדעת חיבור וחיסור", מסביר סרן אייל. "המטרה עכשיו היא להראות לחניך תמונות באוויר, איך נראים מצבים שונים בשמיים. הקושי העיקרי הוא שזו הפעם הראשונה שבה החניכים עושים דבר כזה. בסופו של דבר, החניך צריך לדעת איך להגיב למצבים שונים באמצעות היסודות שרכש ובאמצעות אינטואיציה - לנסות ולחזות מה המטוס שלפניו יעשה - איך הוא ינסה לברוח, ולהגיב בהתאם".
"במהלך ההכנות לקרב-אוויר בודד, החניכים לומדים איך להכניס את המטוס שאחריו הם רודפים לכוונת, ואיך לשמור על עמדה אחורית, משמע על זנב המטוס הנרדף - כדי שיוכלו להשיג הפלה. כמובן שהתפקיד שלי ברדיפה בשורה, הוא לנסות ולנער מעלי את החניך, כך שלא יוכל להפיל אותי".
עוד דקה עולים לרכב שיסיע אותנו לדת"ק, ואני מוודא שיש לי את כל מה שצריך לטיסה. מצלמה יש, וגם עט ופנקס - מתוך מחשבה מנחמת ומאוד לא מציאותית שאני ארשום רשמים תוך כדי הטלטולים המצפים לי. תוך כדי מחשבה על הטלטולים, פתאום הבנתי שחסר הפריט החשוב ביותר: שקית הקאה.
הרכב כבר מחכה מחוץ לטייסת והמדריכים והחניכים יוצאים לעברו בטור - כמו אנשים עם משימה. ואני, אני מתרוצץ בטייסת בשביל למצוא שקית. בסופו של דבר, חניך שהבחין במצוקתי שלף שקית לבנה עם חוט ברזל אדום שמחובר אליה. בעולם טיסות הקרב, אפילו שקיות ההקאה נראות מתוחכמות. השקית שנראתה לי קטנה מדי, גרמה לי לרוץ למטבחון הטייסת, לשלוף מאחת המגירות שקית זבל גדולה ולתחוב אותה מהר לאחד מכיסי חליפת הלחץ - רק ליתר ביטחון וכמובן, בלי שאף אחד יראה.
אנחנו יורדים בדת"ק. חרטומם של מטוסי הסקייהוק מבצבץ מתחת לכיפות הבטון. המראה מזכיר לי שורה של קרונות רכבת הרים המחכים בסבלנות לנוסעים המפוחדים. בעוד אני מחפש את השלט האוסר כניסה על ילדים מתחת לגיל 14, נשים הרות וסובלים ממחלות לב - אייל הולך לחתום על המטוס. איש הצוות הטכני של הטייסת מורה לי לעלות במדרגות ולהיכנס למושב האחורי.
התא, צפוף כקופסת סרדינים, גורם לך לחוש מיד כחלק מהמטוס. בעודי מסתגל, אייל חוזר ומסביר לי על לוחות המכשירים. מצד ימין למטה - הכפתורים השולטים בעוצמת הקשר. מולי - מד האופק, מד-מהירות, מד-נסיקה, מד-כוח ג'י ומד הדלק. משמאל המצערת ובאמצע - מוט ההיגוי. "הידיות הצהובות בין הרגליים שלך ומעל לכיסא מפעילות את כיסא המפלט - אל תיגע בהן", אומר לי אייל ואני מהנהן בהסכמה מלאה. תוך שאייל קושר את עצמו בכיסא הקדמי, איש הצוות הטכני ניגש אלי ומראה לי מתג קטן שנמצא בצד שמאל שלי מעל למצערת. "זה מתג החמצן, אם אתה לא מרגיש טוב, תרים אותו למעלה ואז תקבל חמצן טהור במסכה", הוא מסביר ומוסיף בספק-חיוך, ספק-איום: "ושלא תעז ללכלך לי את תא הטייס".
החופה נסגרת מעלינו בקול שמזכיר דלת נטרקת של מקרר גדול, ומיד הכל משתנה. אני מרגיש מנותק מהסביבה. רעש המנוע שכבר לא נשמע ורק בדיקות הקשר של אייל נשמעות היטב באוזניות שבקסדה. אייל מתחיל להסיע את המטוס מחוץ לדת"ק והעולם בחוץ, האנשים, מסלול ההסעה, המכונות ההידראוליות השונות - נראות כמו בחלום.
בדרך לעמדת ההמתנה להמראה אייל אומר לי לבדוק את חליפת הלחץ עם כפתור כחול וגדול שנמצא לצידי. אני לוחץ, ובתגובה מהירה וקצת מבהילה חליפת הלחץ מתנפחת בשבריר שנייה, תוך שהיא לוחצת את רגלי ואת הבטן. המחשבה שזו התרופה נגד התעלפות בתמרונים החריפים, שבהם הדם שואף לרדת לרגליים, לא מעודדת. במחשבה שניה, כמה תמרונים חריפים כבר יכולים להיות באימונים לקרב-אוויר?
בדיוק כשאני מתחיל להרגיש קצת יותר בנוח, אני שם לב שאייל הסיע את המטוס לעמדת ההמתנה. לצידנו עוד מספר סקייהוקים חד-מושביים שמחכים לתורם להמריא, בתוכם חניכים שנראים מרוכזים ושלווים להפליא, בעודם מבצעים את הבדיקות האחרונות לקראת ההמראה. בקשר נשמע פקח המגדל "רשאים להמריא!", ואייל צועק לי בקשר: "HERE WE GO".
מספריים: כשם התמרון כן הוא. שני מטוסים טסים קרוב מאוד אחד ליד השני, ואז אחד לקראת השני. תוך כדי התמרון, המטוסים חוצים זה את מסלולו של זה בתנועת מספריים. המטרה: להיות המטוס שנשאר מאחור ולהשיג "נעילה" על המטוס שברח קדימה.
השוואה לחיי היומיום - שני לוליינים רצים על חבלים מקבילים בגובה של 18,000 רגל ופתאום בולמים והולכים לאט, לאט. הכי לאט שאפשר בלי ליפול מהחבל. המטרה של כל אחד מהלוליינים היא להיות הכי איטי ולתת לשני לחלוף על פניו. אז, הלוליין שמאחור צריך לקפוץ לחבל של החבר שחלף על פניו ולדחוף אותו. עוד בעיה - אחד מאותם לוליינים נושא על גבו את כתב הבטאון, החש בבטנו.
המירקם המגורען של מסלול ההמראה מתחיל להמרח ככל שאייל דוחף את המצערת ואנו דוהרים על המסלול. הבעיה בטיסות במטוס קרב היא שהכל עובר מהר מדי; תוך שניות אנחנו מתנתקים מהקרקע ונוסקים ברכות - לא בתאוצה אדירה, ולא במכה אחת, כמו שציפיתי. הגוף נלחץ מעט אל המושב, ומתחתינו הבסיס, על מבניו וכבישיו, נראה כדגם מוקטן של עיר, בנוף מדברי צהוב. אנחנו ממשיכים לנסוק, ולצידנו סקייהוק דו-מושבי נוסף, ובו חניך ומדריך. עשר שניות נוספות חולפות, ואנו מבקיעים דרך שכבת עננים שנראית כגושי צמר-גפן. החוויה שונה לגמרי מטיסה מסחרית; החופה השקופה והגדולה מקרבת אותך עד כדי נגיעה בענן עצמו; כמו לשבת בבועת סבון ענקית המרחפת אל-על באיטיות, תוך שאנו עוברים דרך העננים. רק מערבולות קטנות, שנראות כעשן סמיך הנצמד לחופה מבחוץ, מזכירות שאנו טסים במהירות גבוהה.
פחות משלוש שניות עוברות, ואנחנו פורצים את תקרת הענן. שמיים כחולים נקיים מקיפים אותנו והשמש נראית נקודתית וקורנת. אנחנו ממשיכים לנסוק והנוף זר ועוצר נשימה. מדבר הנגב מתגלה כמקשה אחת של גוני חום וצהוב שמעליו פזורים העננים, כשדה אין-סופי של כבשים תועות. מבט זריז בלוח המיכוונים מראה שאנחנו כבר בגובה של 18,000 רגל או ששה קילומטרים. "תסתכל שמאלה", אומר אייל בקשר ואני לא רואה כלום. "תסתכל טוב", חוזר ואומר. אחרי כמה שניות אני מבחין בנקודה שחורה - המטוס שהמריא יחד איתנו. אחרי כמה תיאומים בקשר אייל מודיע לי שאנחנו מתחילים בהרמה להתגוננות. תוך כדי שאני מנסה להזכר במשמעות המושג, הסקייהוק שנמצא כקילומטר מאיתנו מרים את אפו, תחילה בעדינות ואחר-כך בחדות ואנחנו אחריו. אותו כוח ג'י שנעדר מטיסת התענוגות שלנו לאיזור האימונים, הופיע פתאום ובגדול. הגוף שלי נמחץ לתוך הכיסא והמטוס מתנהג כאילו הוא מנסה להמרות את פקודותיו של אייל לנסוק.
תוך שאני מנסה להבין מה קורה סביבי, אייל מדבר בקשר ומסובב את ראשו כל הזמן בשביל לראות איפה נמצא המטוס השני. וכך, במשך שניות שנראו כדקות ארוכות, שני המטוסים מנסים להאט כנגד חוקי הטבע, בשביל לראות מי ישיג עמדה אחורית יותר - משמע עליונות על המטוס השני. אייל מרפה מעט ממוט ההיגוי ואני נושם, לראשונה מאז שהתחלנו בתרגיל.
פקודה מהירה בקשר, ומתוכה אני קולט רק את המילה מספריים. שוב, המושג לא מספיק להגיע למוח, והבטן שלי נזרקת ימינה תוך שאייל שובר בחריפות שמאלה, במעין תמרון קמיקזי לעבר הסקייהוק השני. חליפת הלחץ מתנפחת במהירות, ואני, מרוב הבהלה, שוכח שצריך לנשום. אני מושיט את ידי לעבר מתג החמצן, ומגלה בהפתעה שהיד שלי שוקלת פי שתיים מפאת כוח התאוצה של הפנייה. אני מחליט להסתפק באוויר רגיל ובדיוק אז חולף מול החרטום שלנו הסקייהוק השני במהירות כה גבוהה, עד שאני נרתע לאחור במושבי.
תוך שניות, הכל מסתיים ואייל מודיע שהצלחנו לגבור על ה"יריב". זה הזמן לחמצן טהור. למרבה הפלא, אני מרגיש טוב יחסית, וחשוב מכך, אין עדיין סימנים לבחילה. אחרי חצי דקה של טיסה רגועה, שבה הספקתי אפילו לצלם קצת, אייל מודיע שהגיע תור המטוס השני להצטרף אלינו. "הפעם", הוא מכריז בקשר, "נבצע רדיפה בשורה". המילה שורה נשמעת לי פתאום מאוד רגועה ואני כבר רואה איך אצליח לעבור את הטיסה הזו בשלום. ובכן, טעות. השורה מחזיקה מעמד בדיוק שנייה, שבמהלכה החניך מתיישר במרחק של 500 מטר מאחורינו. ברגע שאייל מוודא שהחניך מוכן, המטרה היחידה היא לברוח - לא לאפשר למטוס הרודף להישאר על הזנב שלנו. "הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על קשר עין עם המטוס השני", אומר אייל ושובר ימינה ולמטה בחריפות. מד הג'י קופץ לשלוש, ויחד איתו חליפת הלחץ מתנפחת בחוזקה. תוך כדי הצלילה אני מרגיש איך הלחמניה והשוקולד שאכלתי לפני דקות לא רבות, מחליטות על עלייה לרגל לגרון שלי. אני מתאפק ומנסה לנשום עמוק - מאמץ המסתיים בכיווץ הבטן ובנשימה הנשמעת כציוץ ציפור.
אייל, כך זה לפחות נראה, כמעט ולא מתאמץ כלל. הוא רק מזיז את הראש שלו ימינה ושמאלה שוב ושוב כדי לעקוב אחרי המטוס השני. אני מנסה גם-כן, ומגלה שהראש שלי מרגיש פתאום כאבטיח ענק ששוקל 50 קילוגרם. אני שואל את אייל איך הוא מצליח לראות את המטוס שמאחורינו, והטיפ לא מאחר להגיע. "תשחרר את מחסום החגורה שלך, תישען קדימה ותסובב את הצוואר לאחור עד הסוף". אני מנסה והחוליות בצוואר צועקות חמס. אני מחליט לוותר על התענוג ואייל, שרואה אותי דרך מראה קטנה המותקנת על דפנות החופה, אומר בקשר: "עכשיו אתה יכול להבין למה ההדרכה במתקדם קרב עולה לנו בצוואר תפוס".
החניך העיקש מצליח לעקוב אחרינו ואייל מחליט לנקוט בתרגיל אחר. הגלגול. נשמע פשוט, לא? "הדק בחזרה את החגורה, ותחזיק חזק את המצלמה שלך", אומר אייל בקשר, ואני מבצע, כאילו מדובר בחיים ומוות. "מוכן" אני עונה, ואייל שובר את מוט ההיגוי ימינה, כמעט עד הסוף. המטוס מגיב מיד לפקודה ומבצע גלגול מהיר, שמבחינת הבטן שלי מורגש איטי להחריד. תוך כדי ההיפוך אני מרגיש את הרגליים שלי מתנתקות מרצפת תא הטייס, בשבריר שנייה של חוסר כוח-משיכה. הדם זורם לראש, ואז נשפך חזרה לרגליים כשאנחנו מסיימים את הגלגול.
הרדיפה בשורה הזו הסתיימה. אני נושם לרווחה, מוסיף קצת חמצן טהור ונרגע. "סיימנו אחד. יש רק עוד שניים", אומר אייל, ואני בולע את הרוק. החניך השלישי מגיע, והתרגיל מתחיל מחדש, טיסה במבנה, אחד אחרי השני, ואז בורחים. הפעם אייל לא מוותר ופותח בהיפוך המטוס וצלילה חדה. מד הג'י עובר את הספרה שתיים וחליפת הלחץ מתנפחת. אנחנו ממשיכים בתרגיל והמחוג עובר את הסיפרה שלוש על מד הג'י. חליפת הלחץ ממשיכה להידחס באוויר ואני מרגיש כאילו אני מקבל חיבוק דב. הראש שלי מתחיל להסתחרר קצת ומד הג'י עובר את הארבע. בשלב הזה אני מרגיש כמו יד שדחוסה בתוך שרוול למדידת לחץ דם. החליפה לוחצת ואני מוציא אוויר בנשיפות קצרות וקצובות. אני שומע את אייל עושה אותו דבר. אנחנו יוצאים מהתרגיל ואני רואה שמד הג'י הגיע ל-4.6. לא רע בשביל פעם ראשונה במטוס קרב. "מה שעשינו עכשיו נקרא 'ספליט-אס'", אומר לי אייל בקשר בזמן שהדם חוזר לראשי.
כנראה שאיבדנו את החניך, כי אייל מחליט שזה זמן טוב לשחק נד-נד עם המטוס, ולגלגל אותו שמאלה וימינה בחדות. "למה אתה עושה את זה?" אני שואל בקול שבטח נשמע קצת מעורר רחמים. "ככה יותר קל לי למצוא את המטוס השני", עונה אייל. הבעיה היחידה היא שמטוס הקרב מהיר מהבטן. כשאייל מגלגל שמאלה, אברי הפנימיים עדיין בצד ימין. כשאייל מחליט לגלגל חזרה ימינה, הבטן עדיין בצד השני. באמת שניסיתי - החזקתי חצי שעה בגבורה, אבל אחד בפה, אחד בבטן. אני מדווח לאייל ברשמיות שאני לא מרגיש טוב, והוא ממתן את הטיסה עד שאסיים את ענייני עם השקית. אחרי שנפרדתי מארוחת הבוקר, אני מדווח שהכל בסדר וממיכים בטיסה.
הרמה להתגוננות: שני מטוסי הקרב טסים במקביל, במרחק של אלף מטרים אחד מהשני. עם הנתן האות, שני המטוסי מושכים חזק כלפי מעלה. הנסיקה מורידה את מהירות המטו, והמטוס שמאט הכי הרבה , נשאר מאחור ויכול להכניס את עמיתו בין כוונת התותחים.
השוואה לחיי היומיום - שני רוכבי סוסים דוהרים על מסלול מירוצים כשכל אחד מנסה לבלום. הבעיה היחידה היא שעל המסלול יש קרח והסוסים לא כל-כך משתפים פעולה. גם תחנוני ה"הויסה" של הכתב הרוכב על אחד הסוסים - לא מועילים.
החניך הרביעי והאחרון להיום זוכה לרדוף אחרינו בתמרון "גלגול חבית" או בעגה המקצועית "בארל רול". אייל מושך את מוט ההיגוי, המטוס נוסק, ותוך כדי הנסיקה אנו פונים בתשעים מעלות לכיוון הטיסה המקורי שלנו ומתהפכים בו-זמנית. שוב מד-הג'י מגרד את ה-4.5, ושוב אני נמעך תחת הכוחות המשולבים של חליפת הלחץ וכוח התאוצה. אנו משלימים את הגלגול הצידה וחוזרים למסלול הטיסה המקורי. אייל שואל איך היה, ואני משיב שהכל מעולה, בעיקר בזכות הבטן הריקה. אייל מורה לחניך לחזור לבסיס.
"יש לנו עוד כמה דקות עד שאנחנו נוחתים. אתה רוצה עוד ספליט-אס?", שואל אייל בשיא הרצינות. הוא אמר "ספליט-אס" אבל אני שומע "בננה-ספליט", אותו קינוח כבד ומתוק משוקולד, גלידה ובננות. לא בדיוק מחשבה מרעננת, כשהבטן שלך מרגישה כמו מכונת כביסה מלאה במצב של סחיטה. "אם אנחנו כבר פה, אז למה לא", אני משיב ולא מאמין למוצא פי. אייל מבצע וצוחק. אני, לעומתו, בוכה. והדמעות מטפטפות על המצח ולא על הלחי, כי אנחנו כבר טסים הפוך.
את הדקות האחרונות של מטס הקרב שלנו אנחנו מעבירים בטיסה בגובה נמוך. שוב הנוף מצליח להרחיק את המחשבות מהמיחושים. עצים, ואדיות ומאהלי בדואים, חולפים מתחתינו במהירות עצומה ונראים כמיניאטורות צבעוניות. חצי דקה חולפת ואייל מנחית את המטוס באותה רכות בה המראנו. תוך כדי ההסעה לדת"ק אני מוריד את המסיכה, נושם לרווחה, ומגלה למורת רוחי שהבטן שלי נשארה עדיין בגובה של 20,000 רגל ורק עכשיו מתחילה להדביק את הנחיתה. אנחנו עוצרים בתוך הדת"ק וחופת המטוס נפתחת. משב הרוח המדברי של הבוקר המאוחר חם ומחניק, ובכל זאת מרענן אחרי 50 דקות של שאיפת אוויר מבקבוק. מאוחר יותר יתגלה לי שאיבדתי שני קילוגרמים ממשקלי, מהמאמץ ומההזעה של פחות משעה במטוס קרב. אייל מסביר שזה נורמלי ומוסיף: "עשינו טיסה קלה. בפעם הבאה לא ארחם עליך".

עוד באותו מדור

סרט מלחמה

רס"ן (מיל') אילן פרנק (בתמונה), הוא טייס יסעור לשעבר שזכה בצל"ש מפקד חיל-האוויר על פינוי נועז של כוח צנחנים תחת אש בלבנון בשנת .1981 כיום, הוא במאי סרטים ומתגורר בארה"ב. לאחרונה, שודרה בטלוויזיה "ציפורי טרף - מסוקי קרב", סדרת התעודה שביים עבור "דיסקברי", הסוקרת טייסות מסוקים בכל העולם ובוחנת את הקשר בין מנטאליות לטיסה

היום שבו תיפתח המזוודה

הדו"ח המצמרר שלהלן מתאר ביובש טכני את הדרך אל סוף העולם, באמצעות גלגוליה השונים של המזוודה הגרעינית, מאז סוף מלחמת-העולם השנייה ועד ימינו אלה החדשות הטובות הן, שעם סיום המלחמה הקרה ב-1990 וביטול הכוננויות הגרעיניות, עברו המיפקדות המעופפות הסבה למשימות חילוץ והצלה אזרחיות החדשות הפחות טובות, שגם היום, אם יחליט נשיא ארה"ב שהגיע הרגע להפעיל את המערך הגרעיני - יהיה בצד השני של הקו מישהו שייענה לקריאה