בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 134 (235) 01/08/00

כתבות

געגועי לקוקפיט

תגיות: ספרות , אמנות , צוות אוויר

בן 65, בבית ילדותו בתל-אביב, כשהוא מנצל את כשרון הכתיבה שירש מאמו המשוררת, כלת פרס ישראל אנדה עמיר, כתב תא"ל (מיל') עמוס עמיר את סיפור חייו. 30 שנה באוויר, מסיום הקורס ב-58', דרך חמש מלחמות ושבע הפלות, ועד להשמדת מערך הטילים הסורי ב-82'. סיפורו של טייס לוחם

ליעד ברקת צילום: רובי קסטרו

"אדום אחד, שבור!!! יושבים עליך!!!" - נשמעה קריאתו-צעקתו של ניר לעברי. "זרקתי את ראשי לאחור, שמאלה ולמטה וראיתי את החרטום הקטום, העבה, של מיג 17 אחר, יושב על זנבי שלי ומופנה היישר אלי". בעוד אני רואה את המחזה המפחיד הזה, חלום הזוועה של כל טייס קרב, ראיתי רשפי אש יוצאים מקידמת גחונו של המיג. ידעתי, הו כמה שידעתי במה מדובר: אלה הם תותחי המיג שיורים, והפעם עלי!".
נפגשתי עם תא"ל (מיל') עמוס עמיר בביתו הקטן והמטופח שבמרכז תל-אביב. הוא חי היום באותו בית שבו נולד וגדל ב"תל-אביב הקטנה" של ימי הקמת המדינה. מאותו בית נשלח ב-1947 כילד על-ידי אביו, אריה עמיר, שהיה חבר בהגנה, למסור מכתב חשאי בשעת העוצר. מאותו בית גם יצא עם אמו, המשוררת אנדה עמיר, כלת פרס ישראל, לפגישת אחר-צהריים עם בן-גוריון. ואת אותו בית עזב בגיל 16 לטובת בית-הספר החקלאי "כדורי" ולאחר-מכן לקורס-הטיס אותו סיים, כחניך מצטיין, בשנת 1958.
ברומן אוטוביוגרפי חדש, שפירסם לא מכבר, "אש בשמיים", שיצא בהוצאת משרד הביטחון, מספר עמיר את סיפור חייו; הוא מספר על הפעם בה הפיל מטוס אויב כשהוא נעול סנדלים ולבוש מכנסיים קצרים, או על הפעם בה איבד את ההתמצאות המרחבית בלילה חשוך לאחר קרב עם משחתת מצרית. הוא מספר על היום המאושר בחייו בו נולדה בתו, בדיוק ביום שבו קיבל פיקוד על טייסת מיראז', ועל היום המאכזב בחייו בו נמסר לו שלא יקבל את הפיקוד על חיל-האוויר. בגיל 65, בבית ילדותו, החליט עמיר לנצל את כשרון הכתיבה שירש מאמו ולכתוב את סיפור חייו. "היינו באטרף של מלחמה", הוא אומר. "התחנכנו וחינכנו ברוח של הישגיות ורצון, כמעט ששון, לקרב. אני לא זוכר את עצמי חושב פעמיים לפני שאני קופץ למטוס. אפילו לא רבע פעם. פשוט, ברגע שהפעמון מצלצל, אתה כולך, בכל רמ"ח איבריך, מוכן לרגע הלחיצה על ההדק. ברוב הגדול של המקרים אתה לא מגיע לרגע הזה. במיעוט מיעוטם של המקרים אתה מגיע לרגע הזה. ואם יש גם תוצאה והאויב מופל - אז יש חגיגה גדולה. זו הגשמת מאווה".

אש, שמי "טקסס", 24 ביוני 1969

"אדום שתיים, אתה איתי?" אני שואל.
"איתך כל הזמן. אתה נקי, יכול להמשיך", עונה גלעד בקור-רוח.
שלב הסיום, המכריע, קרב עתה במהירות. לי ברור שגורלו של זוג המיגים, שכבר הותש כהלכה בדקות שחלפו, כבר נחרץ. בטווח של כשבע מאות מטרים פתחתי מחדש את המבער האחורי והידקתי את הפנייה ככל שניתן. שוב אותה אפרוריות קלה בעיניים, שמופיעה בעקבות כוח הג'י האדיר שמקורו בפנייה החדה המתבצעת במהירות גבוהה. עכשיו נראה לי שהמיגים גילו את האויב החדש שעט עליהם. לפתע, ללא התרעה מוקדמת, מזדקר חרטומו של המיג האחורי, הקרוב יותר אלי, עולה בתנועת חטף כלפי מעלה ומיד צולל מטה בתנועת גלגול חטופה, כנראה בלתי נשלטת.
"שתיים, קח אותו!", אני מורה לגלעד וממשיך לסגור על המיג המוביל. בטווח ארבע מאות נושקת הכוונת לקידמת גוף המיג, סמוך לתא הטייס. רחוק מדי. אני ממתין ונותן לטווח להתקצר הלאה.
"המיג הזה לא ייצא מכאן בטיסה..." אני מסנן לעצמי. בטווח מאתיים ושמונים לערך נסחט הדק התותחים והצרור הקטלני יוצא ברעם קדימה. שני רשפי אש בשורש הכנף הימנית של המיג, הופכים במהירות עצומה את המטוס ללפיד. אני מושך למעלה וחולף מעל המיג הבוער. סוף פסוק.

אחרי הפלה - יובש בגרון

שבע הפלות נזקפות לזכותו של תא"ל עמיר. ליתר פירוט: חמישה מטוסי מיג 21, מיג 19 ומטוס תובלה מסוג איל 28 נפלו מטיליו ותותחיו. לאחר כל הפלה היו כמובן צעקות השמחה ושטף האדרנלין הידוע. ובכל זאת, כשעמיר מתייחס להרגשה בקוקפיט שניות לאחר שהפיל מטוס אויב, בריאליות מדהימה, הוא בוחר להשיל מהרגע הזה את הילת הקרב ולתאר מה מרגישים באמת.
"הדבר הכי בולט שאני זוכר, ואני חושב שזה משותף לכל הטייסים שעברו את זה מאז מלחמת-העולם הראשונה ועד ימינו - הוא היובש בגרון", הוא אומר. "זה נובע מנשימה מוגברת ומתצרוכת חמצן גבוהה, תופעה פיזיולוגית לגמרי. בזמן הקרב אתה לא שם לב לזה. אבל כשהכל מסתיים אתה מרגיש שהגרון יבש, מחוספס. אתה מת לשים איזה לגימת מים בפה. רק לאחר-מכן, כשהאדרנלין אוזל מהגוף, אתה חוזר לסטטוס של בן-אדם חושב נורמלי.
"ברור שיש איזו צעקת נצחון של הפלתי אותו, או משהו כזה", הוא ממשיך. "אבל אז, זה נגמר. 'העסקים כרגיל'. בדרך כלל הקרב נמשך, ואתה צריך לבדוק אם יש עוד אויב, אם יש מישהו שאתה צריך להתנפל עליו עוד פעם. ומה עם מספר שתיים? ומספרים שלוש וארבע? צריך לכנס את המבנה, הג'וב לא נגמר. אתה צריך להמשיך את הקרב".
"אדום שתיים, ציין מקום וגובה", אני קורא לעבר מספר שתיים שלי.
"אני בשעה תשע שלך, נמוך. טייס המיג שלי נטש והמטוס נכנס לאדמה", מדווח גלעד.
"מבנה אדום, הכיוון שלך הביתה אפס, שבע, אפס, הכל נקי, קח גובה עשרים וחמש ודווח תוצאות", נשמע שוב הבקר.
רק עכשיו אני חש את עוצמת ההתרגשות. גרוני יבש וניחר, דופק לבי הולם בקצב מהיר ובחוזקה וכל חושי חדים במידה יוצאת דופן. גלעד חובר אלי לטווח קרוב קרוב, מטרים ספורים, נד בראשו ומרים אגרוף שמאל לברכה. אני עונה לו בשתי כפות ידיים שלובות. דקות ספורות של טיסה חזרה לבסיסנו יספיקו להחזיר את גופנו ומוחנו למצב "נורמל".

עמיר סיים, כאמור, את קורס-הטיס בשנת 1958. שלושים השנה הבאות הן שנים רוויות מלחמות. כטייס בטייסות הקרב המובילות והמתקדמות של חיל-האוויר באותם הימים, השתתף עמיר במאות גיחות מבצעיות ובקרבות אוויר רבים. "הרגע הזה של מפגש עם מטוס קרב אויב, המאבק איתו והפלתו, הוא בוודאי שיא בעוצמה הרגשית ובסיפוק שעשית את מה שעבדת עליו זמן כה רב בלי לדעת בעצם איך זה ייראה בסופו של דבר", הוא אומר. "כמובן שיש פה גם מאבק בין איש אחד לאיש שני, או בין צוות אחד לצוות שני - מאבק של חיים ומוות. יש רק אדם אחד שיוכל לספר על הקרב. השני כבר לא יוכל לספר עליו".
על קרב אחד, מפתיע ביותר, נגד טייס סורי עיקש, שהסתיים בהפלה שנרשמה לזכותו של תא"ל אשר שניר ז"ל, כותב עמיר בספרו:

הפלה ביעף השישי

אש, שמי החרמון, 12 במאי 1970: "אני, ואשר לצידי, נכנסנו לשמי צפון רמת הגולן בגובה של כעשרת אלפים רגל מעל פני השטח. מניסיוני ידעתי שכיסוי המכ"ם באיזור, בגבהים הנמוכים, היה גרוע, וכי אל לי לצפות לעזרה יעילה מן הבקרה. אנו התקרבנו עד לקו הגבול עם סוריה ופנינו לאחור מעל למורדות החרמון הדרומיים. 'אדום, השלך מכלי דלק, קשר עין עם מטרה בשעה עשר נמוך; אדום שתיים, יבוא איתי', קראתי בקשר בחטף, התהפכתי על גבי וצללתי מטה כנשר העט על טרפו.
בעיקול אחד הוואדיות זיהיתי מטוס קרב, מיג 17, צבוע בצבע הסוואה ירוק-חום כהה, טס בגובה נמוך ביותר בכיוון צפון-מזרח, הכיוון אל הגבול ולעבר השטח הסורי. התקשיתי להבין, ולהאמין, שהמיג הזה הוא בודד בשטח והתאמצתי במיוחד לחפש את שותפיו למבנה. שותפים כאלה לא נראו בסביבה. שני מיראז'ים ישראליים, מוטסים בידי שני טייסי קרב מנוסים, שכבר הפילו מספר מטוסי אויב בעבר, נגד מיג 17, נחות במהירותו ובודד בשטח. זה בהחלט לא נראה לנו כקרב הוגן ומאוזן כוחות. 'ההפלה הזאת תהיה קלה ומהירה', חשבתי. ארבע וחצי הדקות הבאות הוכיחו את גודל השגיאה.
הידקתי מעט את הפנייה, הכנסתי את המיג אל תוך הכוונת וסגרתי עליו טווחים במהירות. טיל אוויר-אוויר שהיה תלוי על כנף המטוס נחסם על-ידי קרינת החום שהוחזרה מן הקרקע הלוהטת הקרובה כל-כך ואי אפשר היה לשגרו כך. הפעלתי את מפסק התותחים והפשלתי את ההדק לאחור. "יש לך עוד חמש שניות", לחשתי, ספק ליריב ספק לעצמי.
המיג משך למעלה וימינה, בבת אחת, ובחוזקה. מה שנראה לפני הרף עין כיעף פשוט וקטלני, הפך מיד לבלתי ניתן לביצוע. הרמתי את אף מטוסי גם אני, כשאני מונע התנגשות כמעט ודאית עם המיג וחולף לשמאלו במרחק מטרים בודדים. ראיתי מקרוב את קסדת הטייס שעל ראשו וניצלתי את עודף מהירותי לעלות גבוה מעל למיג.
'אדום אחד, אני נכנס עליו!', נשמע עתה קולו של אשר, שהבין בדיוק מה מתרחש כאן.
'בסדר שתיים, היכנס!', עניתי והצבתי את מטוסי שלי בעמדה שמעל לשתיים, מוכן לשוב ולהיכנס אם וכאשר היעף של מספר שתיים ייכשל אף הוא. טייס המיג, שראה את המיראז' הראשון מרפה ממנו ועולה, חזר מיד אל נתיב הבריחה שלו, בגובה נמוך מאוד, לכיוון דמשק.
ראיתי איך אשר, בתורו, נכנס ליעף שלו ואיך המיג חוזר על התרגיל שנית ומסכל בהצלחה גם את היעף של אשר.
"יש לנו כאן עסק עם טייס קרב אמיתי, אמיץ, שקול ובקי במלאכה", זו המחשבה שחלפה בראשי בזה הרגע. על רקע המפגשים הרבים שהיו לי ולחברי עם הטייסים הסורים, ידעתי שהיו אלה בדרך כלל פרועים ולא מקצועיים. הפעם, שם, זו היתה הפתעה. ואתגר.
שלוש פעמים ניסיתי להכריע את המיג ולהפילו. שלוש פעמים פעל המיג בנחישות ושיבש את ההתקפה בדיוק בזמן ובטווח הנכון. ביעף השלישי כבר הגעתי למצב ירי ושלחתי לעבר מטרתי צרור פגזים ארוך.
הוא החטיא. שלוש פעמים נכנס אשר בעקבותי ליעף על המיג ופעמיים מהן נכשל גם הוא. טייס המיג, גבר שבגברים, המשיך "לגנוב" מרחק בכל רווח זמן שנותר לו ולהתקדם לעבר ביתו. המאבק המתיש הזה היה בעצם אבוד, מבחינת הסורי. כל שלושת הטייסים שלקחו בו חלק ידעו זאת, קרוב לוודאי. אבל הוא נמשך. כניעה לא היתה שם.
היה זה היעף השישי במספר, והשלישי בתורו של אשר. מדרונות החרמון הלכו והשתפלו לכיוון מזרח. מלמעלה ראיתי איך אשר מסתדר על זנב המיג בטווח ארוך מזה הנדרש לירי תותחים. הסתכלתי קדימה והבנתי את התוכנית שלו. המיג, ואשר מאחוריו, טסו מעל רמה שעמדה להיקטע לפניהם במצוק גבוה. בבת אחת מצא המיג את עצמו טס בגובה של כמה מאות רגל, ולא בגובה הנמוך שהיה לו למסתור יעיל עד כה. הטייס הסורי ניסה לדחוף חרטום מטה ולהוריד את מטוסו חזרה, אך אשר היה זריז ממנו. המיראז' של אשר ליחך ממש את קצה הגבעה האחרונה, והשתחל מטה, אל מאחורי המיג ומעט מתחתיו. במצב הזה, כאשר הטיל הצמוד לכנף המיראז' אינו מופנה לכיוון האדמה, קליטת גלי חום ממנוע המיג נעשית אפשרית. הטיל ששיגר אשר היה קטלני. טייס הקרב הסורי, המיומן, הלוחם, "התאדה" ממש עם מטוסו שהתפוצץ מול עיני שני הטייסים הישראלים שדלקו אחריו.
דרכנו חזרה דרומה עברה ברגיעה שכל-כך סתרה את מתח הקרב שתם זה עתה. כשברקע נשמעים קולות הטייסים והבקרים בקשר, הרשיתי למחשבותי לנדוד מעט... בשכל, בהגיון, ידעתי, כמו כל טייס קרב אחר, שמתחת לנקודת האור של הכוונת שלי, בקצהו הקדמי של גוף המטוס הכסוף או הצבוע בצבעי קרב, יושב טייס אחר, איש כמוני. ידעתי שבתום הקרב ישוב רק אחד משנינו הביתה. המנצח. זהו קרב הזכרים לחיים ולמוות. זמנם של הרגשות עבר, הוקפא, ברגע שבו הפניתי את חרטום מטוסי "למפגש". עכשיו אין חמלה. אין גם שנאה. ישנה התמודדות קרה, מחושבת, מקצועית, במשחק "סכום אפס" שבו המנצח לוקח הכל... הניצחון הזה חייב להיות ברור, חד, ו...שלי! כשייתם הקרב, כשאחזור הביתה, יחזרו הרגשות לגופי, למוחי. מקום אכזרי הוא שדה הקרב, שדה הציד של טורפים וקורבנות.

אווירון נגד משחתת בלילה חשוך

חוקי הסטטיסטיקה היבשים גרמו גם לעמיר למצוא את עצמו כמה פעמים, כמעט בעמדת הקורבן. הוא לא מתלבט פעמיים לגבי הרגע המפחיד ביותר בחייו. "זה היה אי שם בשנת 1969, באותו לילה שחור משחור שבו נלחמתי מלחמת יחיד נגד קברניט של משחתת מצרית בים פורט-סעיד מול חופי באלוזה", הוא נזכר. "אווירון נגד משחתת. בלילה חשוך, לבד לגמרי".
שני יעפים ביצע עמיר כשהוא נכנס ביודעין לתוך רשפי אש הנ"מ ששילחה לעברו המשחתת המצרית. סיפון המשחתת נותר מלא בפגזי תותחים. "כשיצאתי מהתקיפה השנייה, מצאתי את עצמי בתוך חור שחור מנוקד באורות מכל מיני כיוונים, מה שהכניס אותי מייד לוורטיגו", מספר עמיר. "הסתכלתי לאחור, פשוט מוקסם מהאש האדירה שגרמו הפגזים על הסיפון, וכשהפניתי את ראשי קדימה, איבדתי לגמרי את תחושת המרחב שסביבי.
"'עמוס, שים לב, אתה בוורטיגו!!', צעקתי לעצמי, הפעם בקול רם ממש. בכוח ההיגיון והתרגולת בלבד ונגד כל רגשותי, התכופפתי פנימה אל תוך התא והכרחתי את עצמי להתבונן במכשירי הטיסה ולפעול לפיהם.
"את השקט המשתרר במטוס כאשר המהירות קטנה מאוד, הכרתי כבר מניסיוני הרב הקודם. מחוג מד המהירות שבתא הראה אפס, א-פ-ס. עכשיו זה לא מטוס, עכשיו זה גוש מתכתי תקוע בשמים, שפשוט עומד ליפול. על כדור האופק המלאכותי ראיתי כי המטוס נמצא הפוך על גבו ובזווית של כשבעים מעלות כלפי מעלה. מוט ההיגוי היה רך מאוד, במצב המוכר והאופייני למהירויות הנמוכות, ואני ידעתי שהדבר האחרון שמותר לי לעשות עכשיו זה למשוך בו כדי להוריד את האף. משיכה עזה תכניס, כמעט בוודאות, את המטוס לסחרור, שממנו הדרך היחידה הביתה, אם ישנה כזו בכלל, היא על גבי כיסא המפלט ובסירת הצלה, במקרה הטוב...
"'תתנהג יפה, בבקשה', לחשתי למטוס כאילו היה יצור חי וקשוב. סגרתי את המצערת בעדינות והתבוננתי כיצד האף יורד לאיטו לכיוון האופק שמעבר לגבי. במשך מספר שניות, שנראו לי כנצח, שררה בתא הרגשה של חוסר משקל גמור, עד שאף המטוס צנח לו בעדינות כלפי מטה. מד המהירות הראה שישים קשר, המספר הראשון שעל הסקאלה, והמהירות הלכה ועלתה מחדש. כשהגיעה לסביבות מאתיים קשר, גלגלתי את המטוס ואיזנתי את כנפיו לפי האופק המלאכותי, פתחתי מחדש את המנוע ונחלצתי מהצלילה. מד הגובה הראה עתה אלף וחמש מאות רגל בלבד, שהם כחמש מאות מטר מעל פני הים. יישרתי את המטוס בכיוון דרום. מאחורי, מימין, עוד התנדנדו להם שרידי אשכול הנורים האחרון עד שכבו ונתנו לאפילה המלאה להשתלט על הים ולהסתיר בחושך את הדרמה שהתחוללה שם זה עתה".

בעיצומה של מלחמת ההתשה, קיבל עמיר את הפיקוד על טייסת מיראז'ים מתקדמת בחיל-האוויר. זה היה הרגע המאושר בחייו. "זה לא היה רגע של אקשן. של קרב. אלא זה אותו רגע שבו קיבלתי פיקוד על טייסת, בזמן מלחמה. היה ברור במה זה כרוך. באותו רגע קיבלתי גם עוד מתנה, כי נולדה בתי. אני חושב שזה היה היום המאושר בחיי".
מאז, המשיך והתקדם בשרשרת הפיקוד. "טייס לעולם לא נפרד מחום הקוקפיט ומהחוויה של טיסה ולחימה בתוך התא", הוא מודה. "אבל אתה מתבגר והופך מטייס לקצת יותר. אתה מקבל עמדות פיקוד גבוהות יותר עם אחריות גדולה יותר, עם דרישות אינטלקטואליות גבוהות יותר. יש בזה את האתגר החדש ואני אהבתי את זה".

אצל בגין בלשכה, בסרבל אפור

הוויכוחים מאחורי דלתיים סגורות במטכ"ל קסמו לעמיר לא פחות מזעקות הקרב באוויר. רגע אחד כזה התרחש ביוני 1982. עמיר בדיוק סיים את תפקידו כראש להק אוויר. ערב מלחמת לבנון, מונה לתפקיד היועץ האווירי של הרמטכ"ל ושר הביטחון. "לסוריה היה באותם הימים מערך טילי קרקע-אוויר מהצפופים ומהמתוחכמים בעולם", אומר עמיר. "אני סברתי שעל חיל-האוויר לתקוף ולהשמיד את כל מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים שעמד מעל הבקעה ברמה הסורית. טענתי שצריך להשמיד את כולו עד תום במבצע אחד ולא להשאיר שם זכר. לרכוש חופש פעולה בשמיים ולאפשר לחיל-האוויר לתת את כל הסיוע הנדרש לכוחות היבשה.
"שמתי את כל משקלי לכיוון דעתי זו על תקיפה כוללת של כל מערך הטילים, מול דיעות אחרות שהיו הרבה יותר מינוריות. היו שטענו שצריך לתקוף סוללה אחת, לתקוף שתי סוללות, לתקוף דוגמית של קבוצת סוללות טק"א. היו בזה שיקולים פוליטיים רבים. הרצון להמנע מעימות גורף עם הסורים. חשבתי אז, ואני חושב עד היום, שאם נלחמים, אז צריך להילחם על מנת לנצח. אין לברור בשאלות משניות כאשר המבחן העיקרי במלחמה הוא לנצח בלי חוכמות. בסופו של דבר, מי שקלט את דעתי היה שר הביטחון, אריאל שרון. הוא ביקש שאצטרף אליו להבהיר את דעתי בישיבת הממשלה היומית.
"'השר', אמרתי, 'אני כאן באוברול טייסים אפור ואין לי בגדים אחרים להופיע בהם בירושלים'.
"'תבוא כמו שאתה, רק תמשוך קצת את הרוכסן שלך כלפי מעלה...', פסק שרון סופית. בשבע וחצי בבוקר לערך נכנסתי עם השר אל חדרו של ראש הממשלה מנחם בגין. בחדר ישב לצידו מזכיר הממשלה אריה נאור. בגין הסתכל בנו דרך משקפיו העבים והזמיננו לשבת מסביב לשולחן הנמוך שבשולי החדר. השר הציג אותי, כשאני סמוק מבושה מחמת לבושי הבלתי הולם בעליל, ואנו התיישבנו. שיחה ערה מאוד התנהלה בין השניים, כאשר שרון מסביר לבגין את המצב, בהדגישו את החיוניות של מבצע תקיפת הטילים.
"ראש הממשלה נראה כמי שהשתכנע מנימוקי שר הביטחון ואמר כי יביא את הנושא לדיון ולאישור של מליאת הממשלה, מיד.

"משם, ליוויתי את ההחלטה הזאת עד רמת ישיבת הממשלה. המבצע בוצע, כל מערך הטילים הושמד ולדעתי היו לכך השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת, כי עד עצם היום הזה, עצם העובדה שמסוריה נלקחה האופציה הצבאית בתחום האווירי ראשיתה בתבוסה האיומה שהם נחלו כשכל מערך הטק"א שלהם הושמד במהלך של שעתיים כאשר שום מטוס אצלנו לא נפגע".
בסופה של אותה שנה, 1982, נקרא עמיר לחדרו של מפקד חיל-האוויר דאז, דוד עברי. הוא ידע שזה עומד להודיע לו על ההחלטה בנוגע לאיוש מפקד חיל-האוויר הבא. עמיר, באופן טבעי, היה אחד המועמדים. "אם אמרתי קודם מה היה הרגע המאושר בחיי, אז זה היה הרגע הכי קשה בחיי", הוא אומר. גם את הרגע הזה, בחדרו של האלוף דוד עברי, הוא בוחר לתאר בספרו;
"הגענו להחלטה בדבר המינוי", אמר האלוף עברי. "אתה, עמוס, ניחנת ביכולת קבלת החלטות ובמנהיגות מצוינות וזה טוב", המשיך. "אבל", הוסיף בפנים רציניות, "תכונות אחרות הביאו אותי להכריע לטובת לפידות". שניים-שלושה משפטים נוספים שנאמרו על ידיו הדהדו, חלולים, בחלל החדר, מבלי להיקלט בתודעתי, אבל אני כבר לא הקשבתי להם ברצינות.
שקט השתרר בחדר. לא הרגשתי כל רצון להוסיף דברים, זה נראה לי חסר כל טעם. גם לא רציתי לשהות בלשכה דקה נוספת. "תודה רבה, שלום!", אמרתי בקול יבש וצלול, קמתי, הצדעתי ועזבתי את החדר.
חום צורב של חרון ועלבון התפשט באיברי. אש בשמי נפשי. כאן, והיום, בזה הקרב, הוכרעתי. ביני לביני הייתי משוכנע לגמרי שיכול הייתי לבצע את התפקיד טוב יותר מכל מתחרי. ידעתי שתחושת התבוסה הזו היא פרטית, סובייקטיבית, לא ניתנת לחלוקה עם אחר, ואולי אפילו בלתי מוצדקת. כל זה לא הפחית כהוא זה מעוצמתה".

טעויות וכשלונות כחלק מהחיים

"אני חושב שטעויות וכשלונות הם חלק מהחיים הטבעיים של בן-אדם וכל נסיון לזרוק אותם מתחת לשטיח ולספר רק על הצדדים האחרים, הנצחונות וההישגים בלבד, מסגיר את עצמו מייד כבלוף מבולף ואתה מפסיד", אומר עמיר. "בראייה לאחור, עכשיו, כשאני מסתכל על הספר אני אומר: זה יצא טוב, כי זה אמיתי. לא הייתי נהנה אם מישהו היה מוכר לי את עצמו בעטיפה של צלופן וזורק את כל הדברים האפורים החוצה, כי אז הייתי יודע שהוא מספר לי דבר לא כל-כך אמיתי".

אתה מתגעגע לטיס, לטיסה עצמה?

"הגעגוע קיים, אבל אני יודע לחיות איתו בלי בעיה. זה לא דבר שמכה אותי. אבל החלומות בלילות מדי פעם חוזרים. בחלום אני מדי פעם טס לי איזו טיסה משוגעת באיזה שהוא מקום".

עוד באותו מדור

אבודים בחלל

אחרי רצף כשלונות של משימותיה לחקר המאדים וצניחה בתמיכה הלאומית בכל הנוגע לחקר החלל, מפרסמת נאס"א טיוטה ראשונה של התוכנית האסטרטגית שלה למאה ה-21. על-פניו, מדובר בתוכנית מחקר לטווח ארוך, המנוסחת בזהירות, כדי לא להרגיז את הקונגרס. בקריאה בין השורות מתגלה שנאס"א מתכננת מהפכה רעיונית וטכנולוגית שתשפיע על כולנו

ביקור אורחים

הטייסים שלהם טסים מעל מדינה אחרת כמעט בכל יום, נוחתים בלב ים בלילות סערה חשוכים, לא מתראים עם משפחותיהם למשך חצי שנה - ועדיין נהנים מכל רגע. הצצה של יום אחד לחיי היומיום של אנשי הכוח האווירי של הצי האמריקאי, המשרתים על נושאת המטוסים הענקית "אייזנהאואר", שעגנה לאחרונה מול חופי חיפה