בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 134 (235) 01/08/00

כתבות

50 שנה לטייסת נשר הזהב

אין דרך פשוטה לתאר את טייסת "נשר הזהב" ב-50 שנות קיומה: שלושה סוגי מטוסים, שלושה בסיסים, מאות חיילים ואלפי סיפורים. אפשר רק לנסות ולגולל את הסיפור דרך האנשים שהיו בה - מימי ההרווארדים ועד התקיפה שכמעט בוצעה במלחמת המפרץ

ענת וושלר צילום: דובי טל

ה-31 באוקטובר 1956 היה היום הקשה ביותר לחיל-האוויר במלחמת קדש. היה זה גם היום הקשה ביותר לטייסת "נשר הזהב". הטייסת, ששכנה בבסיס חיל-האוויר תל-נוף, לא שימשה כטייסת מבצעית בימי רגיעה. טייסיה היו מדריכי בית-הספר לטיסה של אותם ימים, והמטוסים, מטוסי הרווארד, שימשו לאימון חניכים.
התקיפה הראשונה של הטייסת במלחמה היתה ב-31 לאוקטובר. רביעיית מטוסים, אותה הוביל מפקד הטייסת, סרן משה אשל ז"ל, תקפה במיתחם אבו-עגילה. בדרכם חזרה נתקלו המטוסים באש נ"מ חזקה. מטוס אחד התרסק, השני נחת נחיתת אונס והשניים הנותרים הצליחו לחזור לבסיס המאולתר בשדה תימן, אליו פרסה הטייסת כמה ימים קודם-לכן.
רס"ן (מיל') עובדיה נחמן החל את אותו יום בתפקיד סגן-מפקד הטייסת. כמה שעות מאוחר יותר הפך למפקדה. המצרים פגעו במטוס המוביל וכבר בטיסה הראשונה נהרג מפקד הטייסת, רס"ן משה אשל ז"ל. "עוד באותו יום הגיע אלינו לבסיס מפקד החיל, האלוף דן טולקובסקי ומינה אותי למפקד החדש. לפתע, בגיל 24, הפכתי למפקד טייסת".
עיניו של עובדיה דומעות. יתכן שזו השמש, או אולי דווקא הזכרונות. עוד באותו לילה יצא לתקיפה הראשונה שלו כמפקד הטייסת. "שלחו אותנו לתקוף את תחנת הרכבת באיזור רפיח", הוא מספר. "יצאנו שני זוגות, כשבכל זוג מטוס אחד מניר )יורה נורים( והשני מפציץ לאור הנורים. התנאים היו קשים מאוד. הטייס הראשון שהמריא, סג"מ יגיב קשפיצקי, איבד את ההתמצאות ונכנס לוורטיגו, אך בכל זאת הצליח לעבור לטיסת מכשירים ונשאר בשמיים".
המשימה בוצעה, אך המצב הסתבך. מתוך ארבעת המטוסים שיצאו לתקיפה, רק שלושה הגיעו ליעד. ומשלושתם, רק שניים חזרו. שני המטוסים הנוספים איבדו את ההתמצאות. "כשהגעתי חזרה לבסיס ראיתי שרק טייס אחד חזר, סגן אורי בר-לב, מהזוג הראשון. נכנסתי חזרה למטוס ויצרתי קשר עם הבחור שהפציץ יחד איתי. אמרתי לו שידליק את אורות הנחיתה ויסתובב. כשהאורות היו מופנים אלי, זיהיתי אותו וכך הצלחתי לכוון אותו עד הנחיתה".
כדי לכוון את הטייס שהיה תחת השפעת ורטיגו ועדיין חיכה באוויר, נאלץ עובדיה להשתמש בשיטה אחרת. "בהתחלה ניסיתי את אותה דרך. ביקשתי ממנו שיסתובב עם אורות דולקים, אבל הוא היה רחוק מדי. שנייה אחר-כך הוא הודיע לי שנשארו לו נורים. כשהוא זרק את הנור, ראיתי היכן הוא ונתתי לו כיוון. ואז ביקשתי ממנו לזרוק עוד נור. כך המשכתי לכוון אותו עד שבסופו של דבר גם הוא חזר לבסיס".

תחושה של בריאת עולם בשנות ה-60 היתה הטייסת סגורה ובשנת 1973 נפתחה מחדש, הפעם כטייסת סקייהוק. מפקדה הראשון היה תא"ל (מיל') דן פסח. "מתוך 25 שנים בהן שירתתי בחיל-האוויר, התקופה שאני זוכר הכי טוב היא ההקמה מחדש של טייסת 'נשר הזהב'", מצהיר תא"ל (מיל') פסח.
הטייסת שוכנה בבסיס עציון שבסיני, שהוחזר עשר שנים מאוחר יותר למצרים בעקבות הסכם השלום. "תקופת ההקמה היתה מאוד קשה", מספר תא"ל (מיל') פסח. "הבסיס היה רחוק מאוד ונידח, התנאים היו קשים וגם מזג-האוויר המדברי לא הקל על החיים".
באותן שנים נוסף לטייסת מאפיין חדש, שילווה אותה במהלך השנים - הקא"מ, קורס האימון המבצעי, אותו עוברים הטייסים לאחר סיום בית-הספר לטיסה. "לטייסים הצעירים היתה המון מוטיבציה ומוראל מאוד גבוה", ממשיך פסח. "הטייסת הפכה בזכותם ללבו של הבסיס. טסנו ממש מסביב לשעון. היינו טסים ארבע פעמים בשבוע בלילה, למרות תנאי הטיסה הקשים שנבעו מהמרחק ממקומות ישוב. האור היחיד אותו ראה טייס בעציון היה תאורת המסלולים".
"ישנו דבר נוסף אותו לא אשכח מאותה תקופה", מוסיף פסח. "הנוף בדרך לבסיס. הדרך היתה מלאה חתחתים, חצובה בתוך ההר, ללא אספלט וניתן היה לראות ממנה את בקעת הירח: פלטה עגולה, לבנה וענקית, שבמהלך סופות חול היתה יוצרת תחושה של בריאת עולם".
בנובמבר 1982 קיבל תא"ל אבנר נווה את הפיקוד על הטייסת. זמן קצר קודם-לכן עברה הטייסת לבסיסה החדש, רמון. "זו היתה טייסת הקרב הגדולה ביותר באותה תקופה", הוא משחזר. "היו לנו למעלה מ-40 מטוסים. בשבועות בהם היינו עושים ריכוז של אימון מבצעי, היינו ממריאים שמונה רביעיות מהטייסת, כמות עצומה של מטוסים ומבצעים טיסה בגובה נמוך, בדממת אלחוט. טסים ברחבי הארץ, מגיעים למטווחים וזורקים פצצות".
כמעט 20 שנה אחרי, כשמתבקש תא"ל נווה להיזכר ברגע שהשפיע עליו במיוחד, הוא נזכר בהתרסקות מטוס הסקייהוק במאי 1984, שבה נהרגו רס"ן דניאל גורי ז"ל וסגן אילן רוזנטל ז"ל. "גורי היה איתי בקורס-טיס. הוא חזר לצבא אחרי שהיה אזרח כמה שנים, כדי להיות מפקד הקא"מ. בטיסה במטווחי הדרום קרתה תקלה במטוס. גורי הספיק להודיע לבקר שהוא נוטש, אך בזמן הנטישה אירעה תקלה נוספת, הפעם במערכת ההפלטה, ושניהם נהרגו. זה אירוע שלעולם לא אשכח. בעיקר את הנסיעה המהירה למשפחות, כדי להשיג את השמועות, ואת אשתו של גורי שהיתה אז בהריון".

 

התקיפה שלא בוצעה "בתקופת מלחמת המפרץ היו שתי רמות של אי-ודאות. אחת, האם המלחמה תפרוץ. השנייה, האם עיראק תתקוף את ישראל", אומר אל"מ עידו, מפקדה של הטייסת במלחמת המפרץ. "אבל דבר אחד היה ודאי. שאם תהיה מלחמה ואם העיראקים יתקפו, אנחנו נגיב".
טייסת "נשר הזהב", אז כבר טייסת F-16, נערכה בתקופה שקדמה למלחמה לתקיפה אפשרית של טילי הקרקע-קרקע ארוכי הטווח. "זה היה אתגר חדש לחיל-האוויר", משחזר אל"מ עידו. "טייס קרב הרי יוצא למשימה כשהוא יודע היכן לחפש את המטרה. במלחמת המפרץ זה לא קרה, כי לא היה לנו חומר מודיעיני מעודכן".
כחלק מההכנות לתקיפת סוללות הטק"ק העיראקיות, נאלצו הטייסים להתרגל לשיטות עבודה חדשות. "במלחמות אחרות חיל-האוויר נוטל חלק, אבל הוא לא לבד", אומר אל"מ עידו. "פה היה ברור לנו שנצטרך להשיג את ההכרעה באוויר ולבד. טייסות הקרב התכוננו למלחמה מאוד מסובכת ומסוכנת. התחושה שלנו היתה של אתגר גדול, אפילו שליחות. בחודשים שקדמו למלחמה פיתחנו תורות לחימה ולדעתי, היתה לנו יכולת טובה מאוד, שבדיעבד לא עמדה במבחן, עקב החלטת הדרג המדיני".
כשפרצה המלחמה, נכנסה טייסת "נשר הזהב" לכוננות שיא. טייסיה ביצעו פיטרולים רבים באוויר, שכן נוסף על הכוננות על הקרקע, נשמרה גם כוננות באוויר.
"התגלגלנו בין ביצוע לאי-ביצוע במשך שבועות", משחזר אל"מ עידו. "הטייסים ישבו בתוך המטוסים יום ולילה. באחד הימים כבר קיבלנו הוראה לצאת למבצע. היעד היה תקיפת סוללות טילים. קבענו את הצוותים והכנו את המטוסים. השמות היו רשומים על הלוח, התדריך כבר נגמר ורק ביציאה למטוסים קיבלנו הוראת ביטול. התקיפה נעצרה ממש בדקה ה-90. עד היום אני משוכנע, שהטייסת היתה מצליחה במשימה".
בתקופתו בטייסת חווה אל"מ עידו לא רק את מלחמת המפרץ. תקלה שהתרחשה במנוע של אחד ממטוסי ה-F-16 אילצה אותו לנחות נחיתת אונס.
"זו היתה טיסת הפרידה של אליק, אז מפקד טייסת דיפנדר", מספר עידו. "מעל הבסיס התפוצץ לנו המנוע. במטוס ה-F-16 בעל המנוע הבודד, המשמעות היא שיש לך זמן קצר מאוד לבצע נחיתת אונס. למזלנו, היינו קרובים לבסיס ותוך דקה וחצי כבר היינו על המסלול במצב יציב". מתנת הפרידה של עידו לאליק היתה להב שבור מהמנוע.

 

תקיפה בבקעה כשהתבקש סא"ל רמי, מפקד הטייסת הנוכחי, לספר על אירוע המשקף את הטייסת בימים אלה, הוא התלבט. קשה היה לו לבחור בין תקיפה מבצעית בלבנון, לבין טיסת סולו של חניך קא"מ, שכמעט ונגמרה באסון.
"שבועיים לאחר שנכנסתי לתפקיד, קיבלה הטייסת משימת תקיפה בצפון הבקעה, קילומטרים בודדים מגבול סוריה בלבנון", הוא מספר. את התקיפה נשלחו לבצע, לאור היום, זוג מטוסים. בגלל מורכבות המשימה צורף למטוס המוביל, שאותו הטיס סא"ל רמי, גם נווט. בדרך כלל, בכיסא הנוסף במטוסי ה-F-16 של הטייסת יושב חניך.
"בשמיים היה אובך שהיקשה על הטיסה. אחרי מספר דקות פנינו מזרחה וחצינו את קו החוף ללבנון. יעדי המחבלים היו מוקפים בסוללות סוריות, אך לא זיהינו נעילות לעברנו. זרקנו שמונה פצצות, טיפסנו לגובה ושינינו כיוון, דרומה. דממת האלחוט נשמרה עד הנחיתה".
"הצד השני של התפקיד", ממשיך סא"ל רמי, "הוא הטייסים הצעירים". את הסולו הראשון על מטוס ה-F-16 מבצעים בוגרי בית-הספר לטיסה בלי שום ניסיון קודם, לכן במהלך הטיסה יושב מפקד הטייסת במגדל הפיקוח ומשגיח עליהם. "תוך כדי שאני מטפל ב'סוליסט' עם תקלה, קורא לי 'סוליסט' אחר", מספר סא"ל רמי. "הוא כבר נמצא במחסור של דלק, אחרי שתי הקפות שבהן לא הצליח לנחות. נשארו לו אלף ליברות דלק, שהן המינימום המקובל לפני נחיתה. אחרי עוד שלושה נסיונות כבר נשארו לו רק 400 ליברות, ובעצם רק עוד הזדמנות אחת לנחות בשלום, שכן כל הקפה צורכת כ-300 ליברות.
"הוא כבר טס 20 דקות. בינתיים אנחנו מפנים את כולם. לא נותנים לאף אחד לנחות ולא נותנים לאף אחד לדבר על ערוץ הקשר שלנו. רק אני והוא. אני בדילמה, איך אני מסביר לו שייקח את עצמו וינחת בלי להלחיץ אותו?" בסופו של דבר נחת המטוס על הקרקע בשלום, ממש שנייה לפני שהיה מאוחר מדי. ב-VTR, קלטת המטוס, כמעט שניתן לראות את סא"ל רמי מחזיק לחניך את היד. "אני קורא לזה ניהול אבהי", הוא מסביר.

 

עוד באותו מדור

ליל כל הגשרים

ביוני 1999 תקף חיל-האוויר מטרות תשתית בלבנון. מטוסי הרעם (F-15I), באחת מפעילויותיהם המבצעיות הראשונות, הוכיחו את יכולתם הייחודית בלילה חשוך לחלוטין, כשהשמיים מכוסים עננים. אל"מ דרור היה אז מפקד טייסת הרעם ותקף אישית שניים מהגשרים, שנהרסו באותו מבצע. סיפורו, המתפרסם כאן לראשונה, מופיע במהדורה החדשה של הספר "חליפת לחץ" בהוצאת משרד הביטחון

מסמך דומניס

"התקופה הקשה ביותר שלי היתה בתקופת רמי דותן. הוא ניסה להיפטר ממני ותמיד היה מזהיר: 'אלון חכם. תיזהרו ממנו'. הוא הסית נגדי כל הזמן. בהשראתו, אפילו ניסו לזרוק אותי מחיל-האוויר. אנשים ממש פחדו לדבר איתי. היו אירועים שאף אחד לא רצה לשבת לידי והכיסא שלצידי תמיד נותר ריק. זו היתה שנה קשה מאוד. ניהלתי במהלכה יומן. תיעדתי את הכל, כי חששתי שיקרה לי משהו". תא"ל ד"ר אלון דומניס, 50, התמנה לפני כארבע שנים לראש להק ציוד, השלישי במספר מאז הודח מתפקידו רמי דותן. "הפרשה הזו ליוותה אותי בכל שנות כהונתי", הוא אומר. "לא נשברתי במהלכה, כי אמרתי לעצמי, שאם נלחמתי ככה כדי להגיע לחיל-האוויר - אותי לא יזרקו". כמעט 30 שנה קודם-לכן ניהל דומניס, נכה מאה אחוז כתוצאה ממחלת הפוליו, מלחמה עיקשת נגד צה"ל במטרה להתגייס. כדרכן של מלחמות יחיד, הוא ניצח, התגייס והגיע לתפקיד הבכיר ביותר במערך הטכני של חיל-האוויר. רק עתה, עם שיחרורו, הוא מוכן לחשוף את סיפורו האישי