בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 131 (232) 01/02/00

כתבות

החילוץ נכשל אבל הפיתוחים הצליחו

תגיות: קרנף (הרקולס) , מבצעים

שני מבצעים מורכבים תוכננו על-ידי האמריקאים, בנסיונם לחלץ את בני הערובה מטהראן בראשית שנות ה-80. הראשון, "קדרת אורז", הסתיים במחדל נורא. השני, "ציפור שלג", לא יצא כלל אל הפועל. ובכל זאת, בתיכנון המבצעים פותחה שורה של אמצעים ייחודיים (מסוקי סיור המוטסים במטוסי תובלה, הרקולס שממריא ונוחת כמעט-אנכית ואפילו מושבים סופגי-ג'י), שעשויים להתגלות כיעילים מאוד במבצעי חילוץ עתידיים

נועם אופיר


חילוץ בני-ערובה הוא, ללא ספק, אחת המשימות הצבאיות המסובכות ביותר לביצוע, אם לא הקשה ביותר. סיכויי ההצלחה תלויים בגורמים רבים, אך המתכננים והמבצעים יודעים, כי גם במבצע שיוכתר כהצלחה, הסיכוי שחלק מבני-הערובה ואנשי כוח השחרור ייפגעו אינו מבוטל. ככל שמספר בני-הערובה גדול יותר, כך גדל הסיכוי לנפגעים.
מה שמסבך עוד יותר מבצע חילוץ אפשרי הוא מצב שבו בני-הערובה מפוזרים בכמה מקומות ולא מרוכזים במקום אחד. במקרה כזה, יש להשתלט בו-זמנית על מספר יעדים. די בעיכוב קל בשחרור אחד היעדים כדי לסכן את הצלחת המבצע ואת חיי בני-הערובה. במקרה שבני-הערובה נמצאים בלב מדינה עוינת, אלפי קילומטרים משטח ידידותי, הופך מבצע החילוץ לחלום בלהות של המתכננים. הקושי להגיע ליעדים ולהתפנות מהשטח העוין במהירות מקטינים עוד יותר את סיכויי ההצלחה, הנמוכים ממילא.
כל עוד אלמנט ההפתעה מצוי בידי המבצעים, הרי שיש סיכוי מסוים להצלחה. אבל, מה עושים כאשר האויב כבר מוכן לקראת פעולה צבאית לשחרור בני-הערובה? מה כבר אפשר לעשות אחרי שמבצע חילוץ ראשון נכשל וזכה לפרסום תקשורתי רב ברחבי העולם? לכאורה, כלום. משימת חילוץ בתנאים שתוארו נראית כמשימת התאבדות - מוות בטוח לבני-הערובה ולחלק ניכר מכוח החילוץ. בטלוויזיה, משימה כזו היא תסריט מוצלח לפרק בסדרה "משימה בלתי אפשרית", או "צוות לעניין". במציאות קראו לה "ציפור שלג" (SNOWBIRD).
זה היה ללא ספק אחד מרגעי השפל הגדולים ביותר של הצבא האמריקאי מאז ומעולם. אחרי חודשים ארוכים של תכנונים ואימונים, שעות רבות ללא שינה, הסתיים מבצע נועז לשחרור בני-הערובה באיראן בכישלון צורם. ארה"ב התעוררה בשעות הבוקר של ה-25 באפריל 1980 לידיעה המרה והמפתיעה על אובדן שמונה אנשי צוות-אוויר בהתנגשות קטלנית בין מסוק למטוס שהיו מעורבים במבצע הנועז במדבר האיראני השומם.
הסיוט האמריקאי התחיל ב-4 בנובמבר 1979, כאשר המון משולהב הסתער על השגרירות האמריקאית בטהארן. לכוח הנחתים המצומצם שאיבטח את השגרירות לא היה סיכוי מול אלפי המפגינים, הגם שמרביתם היו לא חמושים. השגרירות נתפסה על כל צוותה בלי שנורתה ולו ירייה אחת. ארה"ב מצאה עצמה בת-ערובה של השלטון הפנאטי של אייטולה חומייני. שעות ספורות לאחר שידיעות ראשונות על תפיסת השגרירות הגיעו לוושינגטון הוקם צוות משימה מיוחד שתפקידו היה לבחון תגובות צבאיות שונות נגד איראן, לרבות בדיקת היכולת האמריקאית להוציא אל הפועל מבצע חילוץ, דוגמת זה שבוצע על-ידי ישראל באנטבה ב-1976.

"קדרת אורז" מורכבת מדי תוכנית מבצע החילוץ, שנקראה במקור "קדרת אורז" (RICE BOWL), היתה מורכבת מאוד, בעיקר בשל המרחקים הגדולים בהם היה מדובר. השגרירות האמריקאית נמצאה בלב עיר הבירה של מדינה עוינת, במרחק של אלפי קילומטרים משטח ידידותי ממנו יכול היה לצאת כוח החילוץ. הפתרון שהסתמן לבסוף היה העברת כוח החילוץ בשלבים מנקודות שונות ברחבי העולם, לרבות מצרים, עומאן, המפרץ הפרסי וכן תורכיה.
מבצע החילוץ באיראן היה אחד המבצעים המורכבים ביותר מסוגו שתוכננו מעולם וכלל שלבים רבים. השלמת כל אחד מהשלבים היתה תנאי מוקדם ובל יעבור למעבר לשלב הבא אחריו. השלב הראשון של "קדרת אורז" כלל טיסה של מסוקי החילוץ מנושאת מטוסים, ששייטה במפרץ הפרסי, אל מנחת מאולתר בלב המדבר האיראני שכונה "מדבר 1". בנקודה זו אמורים היו לנחות מטוסי MC-130 ו-EC-130, שנשאו את אנשי הכוח הקרקעי והמריאו מעומאן.
על-פי התוכנית, המסוקים היו אמורים להיות מתודלקים על הקרקע ולהמריא לנקודה נוספת בפאתי טהראן, "מדבר 2", כשבתוכם כוח החילוץ. לאחר ההגעה ל"מדבר 2", בשעות הבוקר הראשונות של ה-25 באפריל, אמורים היו המסוקים והלוחמים להסוות עצמם ולהמתין לשעות הלילה. בשעות החשיכה אמורים היו המסוקים להטיס את כוח החילוץ לקרבת טהראן, שם ימתינו אוטובוסים מיוחדים שיוכנו מבעוד מועד על-ידי סוכנים אמריקאים. באמצעות האוטובוסים היה אמור כוח החילוץ לנסוע לשגרירות, לשחרר את בני-הערובה ולהמתין למסוקים. על-פי התוכנית, המסוקים צריכים היו לטוס לשדה-תעופה באיזור טהראן שאמור היה להיתפס מבעוד מועד על-ידי כוח ריינג'רס - יחידת הסיור המיוחדת של הצבא האמריקאי. בשדה-התעופה אמורים היו להמתין מטוסי תובלה של חיל-האוויר האמריקאי שצריכים היו לפנות את בני-הערובה ואת כוח החילוץ חזרה לשטח ידידותי. המסוקים היו אמורים להיות מפוצצים בשדה-התעופה כדי שלא יפלו בידי האיראנים.
לבד מהקושי הגיאוגרפי והבעייתיות באיתור הבניינים במתחם השגרירות שבהם רוכזו 53 בני-הערובה האמריקאים, נתקל הצבא האמריקאי בקושי במציאת כוחות מתאימים לביצוע המשימה. למרות גודלו, הצבא האמריקאי הזניח בתקופה שלאחר מלחמת וייטנאם את האחזקה, האימון והציוד של היחידות המיוחדות שיכלו לבצע משימה מורכבת דוגמת "קדרת אורז". יוצא הדופן היחיד היה כוח דלתא, בפיקודו של קולונל צ'ארלי בקווית'. כוח דלתא, היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור של ארה"ב, נחשבה לכוח האיכותי ביותר למשימות מיוחדות, אבל מדובר היה ביחידה חדשה שהקמתה טרם הושלמה. למעשה, דלתא השיגה כשירות מבצעית ראשונית פחות מיממה לפני תפיסת השגרירות בטהראן.

 

כוח אווירי שהורכב מטלאים אבל, חוץ מדלתא, שקיבלה את האחריות להשתלטות על השגרירות, יתר הכוחות שנועדו להשתתף במבצע ובמיוחד הכוחות האווירים, הורכבו טלאים טלאים מיחידות שונות שמשימותיהן הייעודיות היו שונות לחלוטין מאלה שיועדו להן במבצע. כך לדוגמה, המסוקים שהיו צריכים להטיס את כוח החילוץ מנקודת התידלוק במדבר האיראני לטהראן ובחזרה היו מסוקי RH-53D של הצי שמשימתם המקורית היתה איתור והשמדת מוקשים ימיים.
ב-24 באפריל, לאחר שארה"ב נואשה מהמאמצים הדיפלומטיים שנועדו להביא לשחרורם של בני-הערובה בדרכי שלום, אישר נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, להוציא לפועל את מבצע החילוץ, שקיבל את שם-הקוד "טופר הנשר" (EAGLE CLAW). תוכנית המבצע נראתה מורכבת אך אפשרית. הביצוע לעומת זאת היה רחוק משלמות.
מסוקי ה-RH-53D הצליחו להמריא בשלום מנושאת המטוסים "נימיץ" אך בשל תנאי מזג-אוויר סוערים במיוחד ובעיות טכניות שנתגלו בחלקם במהלך הטיסה, הגיעו רק חלקם ל"מדבר 1" וגם זאת - באיחור רב. לאור העובדה שנדרשו לפחות ששה מסוקים להשלמת המבצע, אך רק חמישה היו כשירים ב"מדבר 1" - הוחלט לבטלו. הרעיון היה לפנות מהר את הכוחות מהשטח ולנצל את העובדה שהם לא נתגלו כדי לנסות ולהוציא את המבצע אל הפועל במועד מאוחר יותר. אך בשלב הפינוי התרחש אסון: אחד המסוקים התנגש במטוס ההרקולס שתידלק אותו על הקרקע. הכוח האמריקאי נאלץ לנטוש את השטח במהירות, תוך שהוא משאיר מאחוריו גופות חרוכות של צוותי המסוק והמטוס, כמה מסוקי RH-53D שלמים ואוסף מרשים של מסמכים מבצעיים ומודיעיניים רגישים במיוחד.
באופן לא מפתיע, ארה"ב סערה לאחר פרסום הפרטים הראשונים על המבצע הכושל באיראן. ועדת חקירה מיוחדת שהוקמה לחקור את המבצע והסיבות לסופו הטרגי הצביעה על שורה ארוכה של ליקויים במוכנות האמריקאית לביצוע משימות מיוחדות. הצבא האמריקאי מצא עצמו פעם נוספת תחת מטח של ביקורת ציבורית ופוליטית. נראה היה שיקח זמן רב עד שיחזור האמון של הציבור והפוליטיקאים בצבא ותהיה נכונות להטיל עליו לבצע משימות רגישות ומורכבות. אבל, מאחורי הקלעים, הרחק מעיני התקשורת והציבור, התחדשה העבודה על מבצע לחילוץ בני-הערובה שנותרו באיראן.
עם חידוש התיכנונים הוקם בפנטגון גוף מיוחד שתפקידו היה להפיק לקחים. עובדת קיומה של היחידה החדשה, ה-JTD, מינהל ניסוי משותף, לא נשמרה בסוד, הגם שבאופן רשמי מדובר היה בגוף מחקרי בלבד.
האלמנט הסודי של עבודת ה-JTD היו שני פרויקטים שזכו לדרגת סודיות מהגבוהות ביותר. הפרויקט הראשון, שקיבל את שם-הקוד "גירית דבש" (HONEY BADGER), נועד לפתח מכלול נרחב של אמצעים ויכולות לקראת מבצעי חילוץ בתסריטים דומים לאלה של "טופר הנשר". חשוב לציין, ש"גירית דבש" נועד לפתח יכולות מיוחדות כלליות ולא רק כאלה הדרושות לניסיון נוסף לחילוץ בני-הערובה באיראן. הפרויקט השני, שהיה סודי עוד יותר, קיבל את שם-הקוד "ציפור שלג". מטרת פרויקט זה היתה גיבוש קשת רחבה של תוכניות מבצעיות למבצע חילוץ חדש באיראן. במסגרת הפרויקט גובשו למעלה מעשר תוכניות פעולה שהיו שונות באופי ובהיקף הכוחות שהיו מעורבים בהן.
הבעיה העיקרית של מתכנני "ציפור שלג" היתה העובדה שאלמנט ההפתעה שעמד לטובת מתכנני "טופר הנשר" אבד. האיראנים, שהופתעו מהניסיון האמריקאי הראשון, מיהרו לפזר את בני-הערובה במקומות שונים ברחבי המדינה, כדי להקשות על ניסיון חילוץ נוסף. המודיעין האמריקאי השקיע מאמצים חסרי תקדים במטרה לאתר ולזהות את כל אחד מהאתרים בהם הוחזקו בני-הערובה. תוכניות "גירית דבש" ו"ציפור שלג" רחבות היקף מכדי שניתן יהיה לתארן בשלמותן. כמו כן, מסיבות ברורות, עד היום התפרסמו פרטים בודדים על היכולות המיוחדות שפותחו לקראת מבצע חילוץ נוסף. לכן, יושם כאן דגש על האלמנט האווירי של תוכניות אלה ועל היכולות המוזרות והייחודיות שפותחו רק עבורן.

 

מסוקי סיור על מטוסי תובלה אחד הלקחים הגדולים מ"טופר הנשר" ומתוצאותיו היה הצורך בפיתוח יכולות אוויריות שיוכלו לסייע במקרה של מבצעים מיוחדים מורכבים, דוגמת חילוץ בני-ערובה מלב שטח עוין. לא בכדי, עיקר העבודה של אנשי "גירית דבש" היה גיבוש יכולות אלה.
המסוק המתקדם ביותר שעמד לרשות אנשי "ציפור שלג" היה ה-MH-53 פאב-לאו של חיל-האוויר. המסוק, גירסה מיוחדת של מסוק היסעור, הינו מסוק יעודי למשימות מיוחדות. הפאב-לאו מצויד במיגוון מרשים של מערכות ניווט מדויקות ואמצעים לראיית לילה המאפשרים לו לחדור לעומק שטח האויב בלילה בטיסה בגובה נמוך, כך שכמעט אי אפשר לגלותו. היתרון הגדול של הפאב-לאו יחסית לבלק-הוק, נעוץ היה בעובדה שהוא יכול היה לשאת כמות גדולה יותר של לוחמים וציוד. המשימה החשובה של הפאב-לאו בכל אחת מהגירסאות של "ציפור שלג" היתה הובלת כוח החילוץ ליעדים ופינוים המהיר של בני-הערובה.
אחד הרעיונות המקוריים של אנשי "גירית דבש" היה פיתוח יכולת להעמיס מסוקי סיור קלים OH-58 על מטוסי תובלה כך שניתן יהיה לפרוק אותם במהירות ולהכשירם לטיסה תוך דקות. הרעיון היה להשתמש במסוקים כאמצעי להובלת אנשי כוח דלתא, שנותרו הכוח העיקרי שיבצע את פעולת החילוץ עצמה. מטוסי התובלה אמורים היו לנחות בשדה-תעופה באיראן, שייתפס מבעוד מועד על-ידי הקומנדו האמריקאי. המסוקים ייצאו מהם וימריאו עם לוחמי דלתא ליעדים השונים עליהם הצביע המודיעין כעל מקום הימצאם של בני-הערובה.
במהלך פגישה פרטית בין אחד מאנשי "גירית דבש" למיליארדר הטקסני, רוס פרו, לימים מתמודד עצמאי על נשיאות ארה"ב, הועלה הרעיון של מסוקי OH-58. פרו, שהביע כבר בעבר נכונות לסייע למאמצי החילוץ, התנדב לדאוג לפיתוח יכולת זו. לאחר שיחת טלפון קצרה הגיע למשרדו של פרו סגן נשיא חברת "בל", יצרנית ה-OH-58. פרו הציג בפני האיש של "בל" את הרעיון, שכלל את החלפת המגלשים הקבועים של המסוק במגלשים מיוחדים, נמוכים יותר, שאיפשרו את הכנסת המסוק בשלמותו לתוך מטוס תובלה דוגמת ההרקולס.
"בל" נרתמה לרעיון ותוך 48 שעות הצליחו המתכננים של החברה לפתח ולייצר אב-טיפוס ראשון של המגלשים החדשים. חיל-האוויר האמריקאי שלח מייד מטוס הרקולס למפעל של "בל" כדי לבחון את המגלשים החדשים. הניסוי הצליח ו"בל" סיפקה לצבא ארה"ב, תוך ימים ספורים, ששה סטים של מגלשים חדשים. היתה זו המחשה נוספת לקצב הפיתוח והייצור המהיר, שנבע מתחושת הדחיפות של השגת היכולות המבצעיות.

 

עוד באותו מדור

נ"מ, אחי

כמו "משפחת חיל-האוויר" גם המושג "משפחת הנ"מ" מקבל משמעויות חדשות: האחים לבית אריזון - סא"ל רענן, רס"ן עידו וסגן אביב, שלושתם קציני נ"מ, מדברים - עם קבלת הפיקוד של האח הצעיר על סוללת פטריוט - על המעבר מתותחים לטילים, על תורת הדרכה חדשה ועל בנות לוחמות. וגם: על קבוצת הכדורגל המקומית ועל מי יותר 'ירוק' מ'כחול'

עובדה בשטח

בשנה האחרונה עלו היחסים בין חילות-האוויר הישראלי והאמריקאי מדרגה. זה החל במארס 99', בבסיס חיל-האוויר עובדה: מטוסי F-16 ישראליים נלחמו במשך ארבעה ימים מול מטוסי F-14 ו-F-18 אמריקאיים, במסגרת פריסה משותפת ראשונה. הטייסים האמריקאים, המוצבים על נושאת המטוסים "אנטרפרייז", עשו מה שאיש עוד לא עשה מעולם מרצונו החופשי, לפחות קרבות-אוויר מול חיל-האוויר הישראלי. צוות הבטאון התלווה לפריסה, עקב מקרוב אחר שני הצדדים, למד מהם ההבדלים ומה המשותף ושמע על התכניות לעתיד