בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 131 (232) 01/02/00

כתבות

נ"מ, אחי

תגיות: מערך הנ"מ , פטריוט , משפח"א

כמו "משפחת חיל-האוויר" גם המושג "משפחת הנ"מ" מקבל משמעויות חדשות: האחים לבית אריזון - סא"ל רענן, רס"ן עידו וסגן אביב, שלושתם קציני נ"מ, מדברים - עם קבלת הפיקוד של האח הצעיר על סוללת פטריוט - על המעבר מתותחים לטילים, על תורת הדרכה חדשה ועל בנות לוחמות. וגם: על קבוצת הכדורגל המקומית ועל מי יותר 'ירוק' מ'כחול'

יואב רוזן ואנדה מסלר צילום: גולן מקס

"כשהייתי בן ארבע או חמש, אבא שלי יצא למילואים. כשחזר, הביא לי מתנה: טיל גומי, שעלה לגובה 50 מטר באוויר. לי המרחק נראה כמו 400-300 מטר. אחר-כך היה נפתח מצנח, הטיל היה צונח לאדמה והייתי רץ לחפש אותו בכל מקום. היום, יש לי טילים בצבא", כך מספר סא"ל רענן אריזון (39), קצין הדרכה ראשי בבית-הספר לנ"מ והבכור מבין ארבעה.
כנפי-טיס שנשארות במשפחה הן תופעה ידועה בחיל-האוויר. מסתבר שגם במערך הנ"מ מוסד המשפחה עובד שעות נוספות. בעקבות רענן, ואולי גם בעקבות טיל הגומי, התגייס לנ"מ האח עידו (30). כרגע הוא נמצא בחופשת לימודים לאחר תפקידו האחרון כסגן מפקד גדוד המפעיל טילי הוק. גם האח הצעיר, אביב (22), מצא את דרכו לנ"מ והיום הוא מפקד סוללת פטריוט. לשלושה יש אחות, עינת (37), ששירתה ביחידת הבקרה הדרומית בחיל-האוויר והיום היא מנהלת תיכון בתל-אביב.
"הפינה הזו היא החיים שלי", אומר רענן על ביתו בכפר הפסטורלי בית-יצחק. יחד עם אשתו, דורית וילדיהם בת 14 ובני 9 ושנתיים הוא מחזיק בסמוך 25 דונם של פרדסים. "לשבת במרפסת מול הפרדסים במשך שעה בכל בוקר עם עיתון ביד, עושה ממך אדם חדש", הוא אומר.

עד שלא גומרים את השורה, לא הולכים לשתות

הם נולדו בבנימינה, לאבא חקלאי ולאמא שהיתה מורה בבית-הספר היסודי המקומי. "גדלנו כך שכל השנה היינו במקום העבודה של אמא ובחופשים במקום העבודה של אבא", רענן מספר. "כשכולם היו הולכים לקייטנה של 'אגד', אנחנו היינו הולכים ל'קייטנת האגסים'", אביב משחזר. "גדלנו עם דלי ומזמרה ביד, מתקדמים בשורה ארוכה ולא הולכים לשתות עד שלא גומרים אותה. בצבא אני עקשן יותר מכולם, כי זה מה שנשאר לי מהילדות: עד שלא גומרים את השורה, לא הולכים לשתות", רענן אומר ועידו מוסיף על כך ש"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך".
כשעידו עמד בפני גיוס לצה"ל ואביב היה בן 10, רענן לקח את השניים לצפות בשיגור של טיל הוק. "בגיל 13 יכולתי לומר שאני רוצה להיות מפקד צוות בסיירת מטכ"ל, אבל כל זה עבר כשמתבגרים", עידו אומר. לפני הגיוס ניסה להתקבל ליחידת שלדג, אך נשר במהלך המיונים. "אז רענן לקח אותי לראות סוללת נ"מ בדרום ויחד עם אביב, לצפות בשיגור".
התעמולה עשתה את שלה. עידו התגייס לנ"מ כלוחם מן המניין ומאוחר יותר יצא לקצונה. "היתה תקופה שפרסנו בשטח קרוב לשמונה חודשים, תקופה ארוכה מאוד, שלאחריה הפכתי למפקד סוללה", הוא מספר. "לזמן קצר הייתי ממלא מקום של מפקד מסלול הוק ולאחר-מכן ראש מדור הוק במטה. אז נסעתי לארה"ב לזמן קצר, כחלק ממשלחת שהביאה לארץ מערכת ICC (מרכז בקרה גדודי), שמקשרת בין מערכת ההוק לפטריוט. זה המכשיר שמקשר בין המערכת שלי ושל רענן לבין המערכת של אביב", הוא מוסיף על הקשר המשפחתי. לאחרונה החל בלימודי שנה שלישית במינהל עסקים. הוא נשוי לגלית, ולשניים נולדה בינואר השנה בת בכורה, עומר.
"השאיפות שלי היו שונות בהתחלה", אומר אביב. "ניסיתי קורס-טיס, אבל נפלתי ממנו. היה ברור שאם אני לא טייס, אף אחד לא יטוס פה. ואם כבר בגיל 10 ראיתי שיגור הוק, סביר להניח שמשהו חילחל". במבט לאחור הוא לא מצטער על הבחירה: "זהו אתגר אישי עצום". "לא היו לנו בבית שיחות מוטיבציה", רענן אומר, "הם פשוט ראו שאני מצליח ונהנה מהשירות". "בסוף, מי ששיכנע אותי ללכת לנ"מ לא היה אף אחד משניהם. זה היה דווקא חבר של המשפחה", אומר אביב.

שבע שנים בקו הסגול

"התגייסתי לקורס-טיס, אך הודחתי בשלב הטיסות על הפוגות. לנ"מ הגעתי אחרי ששמעתי על פתיחת קורס טילי הוק, שהיה אז הראשון בעולם", מספר רענן. לקורס קצינים יצא רק עם הכניסה לקבע ושירת בכל תפקידי הקצונה בסוללה מסג"מ ועד מסו"ל. בהמשך נסע ללימודים בארה"ב, שם עבר קורס צבאי בן שבעה חודשים, המקביל לקורס פו"מ (פיקוד ומטה) כאן. "זו היתה חוויה בלתי-רגילה. נסעתי לבד והייתי הראשון לעשות זאת. מאז יוצאים עוד אנשים לקורס", הוא מספר. אל המטה הגיע כקצין הדרכת הוק ולאחר-מכן סיים לימודי כלכלה.
במשך שבע שנים רצופות שירת בקו הסגול שבגבול הצפון. "לדעתי, אני היחיד ששירת שם בתפקיד מבצעי בכיר משך תקופה כה ארוכה וברצף". לפני כשנה שינה מקום ומהות, כשעבר לתפקידו הנוכחי כקצין הדרכה ראשי בבית-הספר לנ"מ שבדרום הארץ. "השינוי מעיסוק יומיומי נקודתי בשירות מבצעי לעיסוק תהליכי בהדרכה, הוא גדול. מה יותר טוב? שניהם נהדרים, אבל הדרכה יותר מעניינת. מאתגר ומעניין להוציא לפועל מבצע ויש אקשן. בהדרכה ישנה חשיבה, תהליך ארוך שאתה מוביל מתחילתו ועד סופו. צריך להבין משמעויות של יחסי גומלין בין מפקד וחייל. ההחלטות שלך משפיעות בגדודים על הרמה המקצועית, המוטיבציה והגדרות התפקידים. זה תהליך מרתק".
במסגרת התפקיד הוא מפתח את שפת ההדרכה בנ"מ. "בצורה קיצונית, שפת הדרכה היא ההבדל בין 'סתום ת'פה' לבין 'בוא נרד יחד לעומקם של דברים'", הוא מסביר. "זהו שינוי גישה קוגניטיבי, שאנו מבקשים להשריש בכל המערך. אם פעם הידע היה משתנה כל 30 שנה, אז היום הוא משתנה כל שלוש שנים וחצי. כך הדבר בסוללה של אביב, לדוגמה. לכן חשוב ללמד את האנשים ללמוד. המדדים העיקריים שלנו להצלחה הם שביעות הרצון של החיילים בשטח ושל החניכים בקורסים, כמו גם ההישגים שלהם. מדריכי הנ"מ מגיעים היום מהסוללות ולא מבית-הספר, כדי שתהיה התאמה בין מה שהחניכים לומדים למה שהם צריכים להתמודד איתו בשטח מאוחר יותר". אביב מסכים ומוסיף: "פעם המדריכים היו מנותקים מהשטח. הם היו עוברים מסלול מינימלי שהכשיר אותם להדרכה וכשהחניכים היו מגיעים לשטח אחרי הקורס הדרישות היו שונות. היום המדריכים חייבים לעבור קודם כל דרך השטח".

הטירון חזר לסוללה כמפקד

עם סיום קורס מסו"לים בחודש ספטמבר האחרון, קיבל אביב את הפיקוד על סוללת טילי פטריוט, המוצבת בדרום הארץ. בכך הפך למפקד סוללת הפטריוט הצעיר ביותר בתולדות מערך הנ"מ. בהתחשב במספר המצומצם של צבאות המפעילים טילי פטריוט כנראה שגם הצעיר בעולם. את מסלולו בנ"מ התחיל ככל הלוחמים וביקש להגיע לפטריוט. טוראי אביב הגיע לסוללה, עליה הוא מפקד היום. לאחר קורס קצינים וההשלמה החילית, חזר לסוללה כמפקד מחלקה ואחרי תשעה חודשים עבר לסוללה צפונית כקצין מבצעים, תפקיד המקביל למספר שלוש בהיררכיית הסוללה. ארבעה חודשים היה סגן מפקד הסוללה (סמסו"ל, בשפת הנ"מ) ואז יצא לקורס מסו"לים. כשנשאל איך עבר הקורס האחרון, הוא מציין בפשטות "יחסית טוב", אך רענן לא נותן לו להצטנע ומגלה: "הוא סיים חניך מצטיין".
"האחריות שישנה על מפקד סוללה היא כבדה מאוד, מכיוון שזו היחידה העצמאית הכי קטנה בשטח", רענן מסביר ואביב מהנהן בשתיקה. יש להם נטייה להשלים זה את דבריו של זה וכשהם לא מסכימים הם דואגים לציין זאת. "אתה יכול לדבר עם המג"ד בטלפון או עם מפקד האגד בקשר אבל אף אחד לא יידע איך לפתור לך את הבעיה בזמן אמת. האחריות היא כולה שלך".

אביב, עבר חודש מאז קיבלת את הפיקוד על הסוללה. איך הולך?

"נהדר. אם היו לבטים לפני, אז הם נעלמו ברגע שדרכתי שם. הסוללה שלי מצליחה לבצע את המשימות שלה בצורה הטובה ביותר ולשמור על אווירה של גיבוש. אני מכיר את כולם בסוללה, עד לאחרון החיילים. אני זוכר את אותה אווירה גם כלוחם ולכן התעקשתי לחזור לשם". היותו מפקד צעיר במיוחד לא משנה, לדבריו, לאנשי הסוללה. "היה חשש מסוים איך יקבלו אותי. הכירו אותי כמ"מ בסוללה, חלק זוכר אותי אפילו כחייל. אך אני לא רואה שלחיילים יש בעיה עם זה".
כחלק מאופי הסוללה וייעודה, הפעילות בה מגוונת. "חלק מהזמן אנחנו יושבים באתרים מבצעיים ברחבי הארץ ובחלק אחר אנחנו מסייעים בהדרכה לקורסים השונים אם בהקצאת המכשירים לאימון ואם בהוראת הידע שיש לנו. אנחנו משתתפים בתרגילי אימון נגד מטוסים ובתרגילי לחימה קרקעית, גדודיים וחיליים. בתרגיל גדול בן שבוע שערכנו לאחרונה, פרסנו בשטח, התאמנו עם מטוסים וביצענו ניסויים מקצועיים במערכות. כל הזמן אנחנו מתכוננים לחירום, במקביל לשיגרה".

יותר כחולים מירוקים

אם פעם היתה תחושה שמערך הנ"מ הוא מעין בן חורג של חיל-האוויר, האחים רואים היום תמונה שונה לחלוטין. הם מסבירים את השינוי במעבר מתותחים מיושנים לטילים מתקדמים, כמו הפטריוט והחץ. "המשמעות היא, שאפשר לפגוע רחוק, מדויק ומהר יותר", רענן אומר. "שנית, אם בעבר כל מה שהנ"מ ידע לעשות, ידעו גם אחרים היום ישנם תחומים שרק הנ"מ מטפל בהם. מרגע שטיל שוגר לעברנו, היחיד שיודע להתעסק איתו הוא איש הנ"מ. הופעתו של האיום הזה בשנים האחרונות הפכה את הנ"מ למאוד משמעותי. מתוך עשרות שיחות בשנתיים האחרונות עם מפקד חיל-האוויר, אני יכול לומר שיש עלייה במשקל הנ"מ בהגנת שמי המדינה".

אפשר לומר שהתפנית היתה במלחמת המפרץ?

"מלחמת המפרץ עשתה שני דברים. הראשון, מהפך בהיבט החשיפה. השני, מהפך בהיבט פער המוכנות שלנו לאיום הטילים - גם מבחינת נושאים כמו כוננות העורף והגנה מפני חומרי לחימה שונים. אך החשיפה הזו עשתה גם דבר שלילי: לא תמיד מבינים שבסופו של דבר מדובר במערך לוחם. הנ"מ לא זקוק לחיילים שיידעו רק להפעיל את הטכנולוגיות המתקדמות, אלא שבנוסף יהיו בעלי יכולת לחימה. בצבא, הנ"מ נתפס כמערך מאוד טכנולוגי וחכם, אבל בסופו של דבר, מדובר גם בתנאי שטח קשים, בלחץ ובהיערכות למצב בו תוקפים אותך גם בטק"ק (טילי קרקע-קרקע) וגם בארטילריה. לכן אתה חייב שם גם לוחמים".

לכן אומרים שאנשי הנ"מ הם הירוקים של חיל-האוויר, אלה שמתלכלכים באדמה?

עידו: "אנחנו נמצאים בשטח הרבה יותר מאחרים בחיל-האוויר. כמעט כל אתרי הנ"מ הם אמנם בבסיסי קבע, אבל לנו אין בריכה וקולנוע, למשל ולכן ישנו הבדל. אין ספק שלשרת ברמת-דוד ולשרת בביריה זה לא אותו דבר. לא קל לשבת בסוללה באמצע שומקום במשך שלושה שבועות רצופים. התנאים אצלנו הם שונים, אבל הם כל הזמן במגמת שיפור".
אביב: "למרות שזה חסרון לכאורה, אני חושב שאנחנו נהנים משני העולמות. לדוגמה, אם אני מגיע לדיון בהשתתפות סמ"טים לבוש מדי ב' ירוקים, הם משפשפים את העיניים; וכשאני חוזר הביתה ומספר לחברים שלי, שמשרתים בחילות ירוקים, על השבוע האחרון בשטח ועל הארוחה הנהדרת שהכנו לעצמנו שם, הם אומרים: 'נו, בטח, בחיל-האוויר יש אוכל טוב'. מצד אחד, ישנו הסיפוק בעשייה המבצעית בשטח. מצד שני, אנחנו נהנים משיטות העבודה המתקדמות של חיל-האוויר, כמו התיחקור. אני חושב שההגדרה 'הירוקים של חיל-האוויר' היא נכונה. שלושתנו באים ממערך הטק"א (טילי קרקע-אוויר) של הנ"מ ולדעתי, אנחנו יותר 'כחולים' מ'ירוקים'. המערך המתנייע של הנ"מ הוא יותר 'ירוק'".
מערך הנ"מ עבר בשנים האחרונות שינויים משמעותיים והאחים ערים להם. "ראשית, המעבר לטילים. שנית, מערכת הפטריוט, שהגיעה לכאן במלחמת המפרץ והתגלתה כמערכת מעולה נגד מטוסים. מערכת החץ היא בבחינת פריצת דרך לאומית. מה שכל העולם ניסה ולא הצליח עד היום, אנחנו הצלחנו", אומר רענן. שינוי נוסף, שנכנס רק לאחרונה ובראשו עמד רענן, הוא שילובן של בנות כלוחמות.
"אני חושב שזה נהדר", אומר אביב. אל הסוללה שלו הגיעו עד כה שמונה בנות, מתוכן ארבע בתפקיד לוחמות. "אין ספק שלוקחים את הבנות הטובות ביותר. ניתנת להן ההזדמנות לשרת בצבא בתפקידי לחימה וכמו שאני רואה את זה עכשיו, הן מוכיחות את עצמן. שילוב הבנות מכניס גם אווירה טובה לסוללה וזה חשוב. הנושא עדיין ניסויי ולכן אני לא יכול לתת מסקנות חותכות, אבל אני תומך נלהב. השטח הוא המקום בו אפשר לראות את המדד האמיתי להצלחה ואני יכול לומר שיש להן מוטיבציה גבוהה ביותר. אם צריך לפרוס ציוד בשטח הן עושות את זה בריצה, בזמן שאחרים הולכים; אם חסר שומר, בת מרימה את היד ואומרת: 'אני אשמור'. בנים לא יתנדבו סתם".
עידו: "חובת ההוכחה חלה עליהן כרגע. הן יודעות שנתנו להן את ההזדמנות והן לא יכולות לפספס אותה".
אביב: "לאחת החיילות שלי יש מידת נעליים קטנה מאוד. מכיוון שלא יוצרו נעלי לוחם במידה הזו, היא נשארה עם נעלי בנות עם עקב. במסעות היא לא מוותרת לעצמה בכלום, דבר שעלול לגרום לה לשברי הליכה. עד שתהליך הקליטה יושלם, צריך למצוא את האיזון בין הדרישות לצרכיהן".

"הוא הביא את החבר'ה שלו, אני את שלי"

לפני שנתיים, כשעידו יצא ללימודים, ירד הלחץ מלוח הזמנים הצפוף ונותר מקום לתחביבים. יחד עם אביב, הקים קבוצת כדורגל שכונתית "כמו בסרטים", לדבריו. "אביב הביא את החבר'ה שלו, אני הבאתי את שלי", הוא אומר. על הקרדיט על סיפור ההקמה של הקבוצה, הם מנהלים ויכוח משועשע ביניהם. "לעידו נגמר הלחץ, אז הוא היה יושב בבית ונרקב", אביב נותן את גירסתו לסיפור. "שיכנעתי אותו לבוא. היום יש לנו קבוצה שמורכבת מעידו והחבר'ה הזקנים שלו ומהחבר'ה הצעירים שלי. אמנם יש פערים בגיל וכמובן ביכולות הפיזיות, אבל אנחנו משחקים יחד כבר שנתיים באופן קבוע, בכל יום שישי אחר-הצהריים, במגרש ליד בית ההורים בבנימינה. זה הפך למסורת. כל אחד מגיע ומוציא את כל האגרסיות שהוא אגר במהלך השבוע".
כדורגל הוא לא התחביב היחיד של אביב. הוא גם אוהב לטייל וכל מה שקשור במשחקי חשיבה: וויסט, שחמט ובעיות היגיון. עד כאן התיאוריה. הפרקטיקה מתבצעת בסוללה, בזמן המשמרות עם החיילים. "קורה שאנחנו מעבירים ביחד משמרות ומתקילים אחד את השני תוך כדי. לפעמים, אנחנו משחקים גם שחמט", הוא מספר.

"מבחינת הסוללה, המלחמה התחילה"

חיי המערך זימנו לשלושת האחים שפע סיפורים, רובם מתקשרים למלחמה או למצבים שעל סף מלחמה. "אין פלא בכך", אומר רענן. "מלחמה הוא מצב קיצוני, שבדרך כלל נקשרים אליו זכרונות חזקים", הוא אומר ובוחר לספר על ההיערכות לקראת מלחמת המפרץ. "קראו לי אז מהלימודים ושלחו אותי לערוך ביקורות בסוללות ההוק. כשחזרתי מהביקורות מאוחר בלילה, קיבלתי טלפון להגיע מיד אל המטה. זה היה הלילה שבו הגיעו סוללות הפטריוט לארץ. שלחו אותי להיות מפקד סוללה שהוצבה בחיפה. החיבור לאמריקאים, החשש מהלא-נודע, השיגורים של הטילים הראשונים - כל זה היה מבלבל ומדהים. רגע חשבנו שפגענו - ורגע אחרי מתברר שלא ממש. לכבוד ההפלה הראשונה של טיל סקאד, ראש עיריית חיפה הגיע עם ארגז בקבוקי שמפניה. יומיים לאחר-מכן התברר שבכלל לא היתה הפלה. רק בלילה הראשון שוגרו עשרה טילים. בכל שיגור ההר רעד והיינו בטוחים שסקאד נפל עלינו ואז מסתבר שזה היה השיגור שלנו".
ב-1996, כשהיה סמג"ד, קיבל עידו הוראה פתאומית לקפל סוללת הוק ולפרוס במקום אחר. "בוקר אחד", הוא מספר, "התקבלה ההוראה מהמטה. 'מחר, באור ראשון', אמרו לנו, 'יחלוף מעליכם מטוס ותצטרכו להפיל אותו'. קיפלנו מיד את הסוללה ופרסנו שוב. זו היתה הפתעה מוחלטת. למחרת בבוקר שיגרנו טיל והפלנו את המל"ט שדימה חדירת מטוס אויב. מבחינתי, זו מין סגירת מעגל. בדרך כלל אתה נמצא בשיגרה או באימונים ושם אתה לא משגר טילים כל יום. ואז מגיעה פתאום ההזדמנות לראות את מה שאתה עושה קורה בפועל. זה מרגש".
"בהתחממות האחרונה במפרץ בדצמבר 1998, הסוללה שלי היתה באימון בדרום ואני הייתי בחופשה", מספר אביב. "הוחלט על פריסה מבצעית של הפטריוט וההוק ומבחינתנו זו היתה מלחמה של ממש. קיבלנו הוראה לקלוט את האמריקאים ולפרוס בעצמנו. מצאנו את עצמנו עומדים במשך 20 שעות בגשם, מחכים במתח שמשהו יקרה. אני זוכר את הבהלה ואת המחשבות שעברו לנו בראש אז; המצב לא היה ברור. בבוקר למחרת, הופתענו לגלות זוג מטיילים שעבר ליד הגדר עם כלבם. החיים של כולם נמשכו כרגיל, רק אנחנו היינו מוכנים למלחמה. המקרה הזה הראה לי שאנחנו היחידים שיכולים להתמודד עם איום הטילים. באותו זמן לא היתה היערכות כזו בחיל-האוויר, בשאר הצבא או בעורף".
כיאה למשפחה, הם זוקפים רבות לזכות ההורים. "באמת שלא היינו מגיעים לאן שהגיע כל אחד בלי החינוך, האהבה והתמיכה שלהם", אומר אביב. ועבור השאלה המתבקשת, באשר לדור ההמשך, רענן שומר על דיפלומטיות. "כמובן שאני אמליץ על הנ"מ", הוא אומר, דקות לפני שיחזור הביתה בר בן השנתיים מהגן וישחק עם רובה המים בגינה, "אבל כפי שזה נראה לי היום, אני חושב שאני אתן להם להחליט בעצמם כשיבוא הרגע".

עוד באותו מדור

עובדה בשטח

בשנה האחרונה עלו היחסים בין חילות-האוויר הישראלי והאמריקאי מדרגה. זה החל במארס 99', בבסיס חיל-האוויר עובדה: מטוסי F-16 ישראליים נלחמו במשך ארבעה ימים מול מטוסי F-14 ו-F-18 אמריקאיים, במסגרת פריסה משותפת ראשונה. הטייסים האמריקאים, המוצבים על נושאת המטוסים "אנטרפרייז", עשו מה שאיש עוד לא עשה מעולם מרצונו החופשי, לפחות קרבות-אוויר מול חיל-האוויר הישראלי. צוות הבטאון התלווה לפריסה, עקב מקרוב אחר שני הצדדים, למד מהם ההבדלים ומה המשותף ושמע על התכניות לעתיד

לא על הסטיק לבדו

רק לפני שנה וחצי אחרי שנים רבות של הפעלת מזל"טים בחיל-האוויר הוקם בית-ספר להטסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מ). בקורס שתי מגמות: המטיסים, האחראים על ההמראה והנחיתה והמפעילים, האחראים על תפעול הכטב"מ בזמן הפעילות המבצעית. ומה עושים בסופי שבוע, אחרי הלימודים והאימונים המפרכים? מטיסים טיסנים, אלא מה