בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 131 (232) 01/02/00

כתבות

עובדה בשטח

תגיות: נץ (F-16) ברק (F-16) , חילות אוויר זרים , ארה"ב , תרגילים ואימונים

בשנה האחרונה עלו היחסים בין חילות-האוויר הישראלי והאמריקאי מדרגה. זה החל במארס 99', בבסיס חיל-האוויר עובדה: מטוסי F-16 ישראליים נלחמו במשך ארבעה ימים מול מטוסי F-14 ו-F-18 אמריקאיים, במסגרת פריסה משותפת ראשונה. הטייסים האמריקאים, המוצבים על נושאת המטוסים "אנטרפרייז", עשו מה שאיש עוד לא עשה מעולם מרצונו החופשי, לפחות קרבות-אוויר מול חיל-האוויר הישראלי. צוות הבטאון התלווה לפריסה, עקב מקרוב אחר שני הצדדים, למד מהם ההבדלים ומה המשותף ושמע על התכניות לעתיד

ליאור שליין צילום: גיורא נוימן


כ-40 ק"מ צפונית לאילת, בלב המדבר, ממוקם בסיס חיל-האוויר עובדה. כ-60 מייל מול חופי אשדוד, בלב-ים, עגנה לפני קרוב לשנה ה"אנטרפרייז", נושאת המטוסים של הצי האמריקאי; אלפי אנשים שוהים באופן קבוע על סיפונה. מתאמנים באירופה, מפטרלים בקוסובו, מפציצים בעיראק. הפעם, בדרכה מהים האדריאטי למפרץ הפרסי, עצרה "אנטרפרייז" בתחומי ישראל ואנשיה הדרימו לבסיס עובדה, כדי לערוך בפעם הראשונה סדרת אימונים משותפת עם טייסי חיל-האוויר הישראלי.
כוחות האוויר של ארה"ב של הצי, של המארינס ושל חיל-האוויר מתאמנים בישראל, וגם בעובדה, באופן קבוע. הפעם, לראשונה, התאמנו יחד עם חיל-האוויר. שלושה מטוסי F-14 ותשעה מטוסי F-18 התאמנו במשך ארבעה ימים בקרבות-אוויר מול תשעה מטוסי F-16 ישראליים. שלושה סבבים של קרבות-אוויר ביום, במיתארים שונים, בבודדים ובזוגות, עם תדריכים ותחקירים משותפים, באנגלית.
האימון המשותף קרם עור וגידים כתוצאה מהחלטה משמעותית, שהתקבלה בחיל-האוויר לפני כשנתיים. עד אז נמנע חיל-האוויר מאימונים משותפים עם צבאות זרים. האמריקאים, לעומת זאת, מתאמנים כך כל הזמן: מול זרועות אחרות בצבא האמריקאי, מול חילות-אוויר אירופיים וגם מול כמה ממדינות המזרח-התיכון.
עכשיו, אחרי שני נסיונות מוצלחים, ניתן לקבוע כי היחסים בין חילות-האוויר עלו מדרגה. "התרגילים המשותפים של שני חילות-האוויר מאפשרים חילופים הדדיים של טקטיקות, טכניקות ונהלים", אמר ג'נרל מייקל ראיין, מפקד חיל-האוויר האמריקאי, בעת ביקורו בארץ לפני כמה שבועות. "זה מאפשר לכל אחד מהצדדים לראות כיצד מתמודד החיל השני עם בעיות ועם נושאים מוכרים. בנוסף, אני חושב שזה מאוד חשוב שלוחמינו הצעירים ייפגשו, ידברו ויטוסו יחד, כך שגם לדורות הבאים יהיה את אותו ביטחון ואמון בצד השני, שיש לנו כיום".

אזעקת אמת ביום השלישי של הפריסה בעובדה, בארבע אחר-הצהריים, נכנס בריצה מפקד הפריסה האמריקאי, קומנדר מייק שומייקר, אל חדר התיאום הישראלי. "מקרה חירום", הוא אמר. "מטוס S-3 שהמריא מנושאת המטוסים לא מצליח לנעול את כן-הנסע השמאלי. הוא רוצה לנחות כאן, בבסיס".
במיפקדת הבסיס היו בטוחים שמדובר בתרגיל. רס"ן (מיל') ערן, שהיה אחראי על התיאום בין הצדדים במהלך הפריסה, התרגז. "שום תרגיל", הוא אמר, "הכל אמיתי. הולך להתרסק כאן מטוס". ואז התחילה שרשרת הטלפונים; לנושאת המטוסים, ליחידת הבקרה האווירית הדרומית ושוב למיפקדת הבסיס.
אל מגדל הבקרה, המשקיף אל מסלולי ההמראה והנחיתה, עלו כל הקצינים באיזור. מחוץ לחדר הבקרה, במרפסת המגדל, התאספו חיילי הבסיס. לא כל יום מתרחשת כזו דרמה וכדאי לתפוס מקומות טובים ביציע. צוותי כיבוי ואמבולנסים התארגנו על המסלול. מטוס C-2 מה"אנטרפרייז" נחת והביא עימו ציוד רפואי. מטוסי הקרב, הישראליים והאמריקאיים, שהמריאו חצי שעה קודם-לכן לקרבות-אוויר וכבר היו קצרים בדלק, נחתו גם הם. עד שסיימו לנחות כל מטוסי הקרב נאלץ ה-S-3, מלווה ב-F-15 ישראלי ובזוג מטוסי F-18 אמריקאיים מנושאת המטוסים, שפינו לו את הדרך, להמתין ולבצע שתי הקפות סביב המסלול. ב-17:30 נחת במקום, סמוך למסלולים, מסוק יסעור ישראלי. על כל צרה שלא תבוא. חמש דקות לאחר-מכן ביצע המטוס פיינל לנחיתה והתחיל להנמיך. וו הגרירה נתפס באחד הכבלים שנמתחו על המסלול. המטוס נעצר ואחרי כמה מטרים ביצע פנייה חדה שמאלה. הגלגל השמאלי, זה שלא ננעל, קרס, וגלגל האף התעקם. זהו, המטוס נחת, נגמרה ההצגה. החיילים מחאו כפיים ולאט לאט התפזרו.
ארבעת אנשי צוות-האוויר קפצו החוצה, המומים. "MEAN JOE" היה כתוב על התג של אחד מהם, "ג'ו האכזרי". הוא נראה בעיקר חיוור, מאוד לא אכזרי. אל"מ רם, שהיה אז מפקד בסיס עובדה, ניגש אל הטייס, לוטננט קומנדר ג'ף בריטון. "נחיתה יפה מאוד", אמר לו, "כל הכבוד".
אנשי הכיבוי והחילוץ, שרצו להקציף את המסלול לפני נחיתת האונס, ביקשו לדעת למה הטייס סירב. "פשוט רציתי לראות את המסלול", אמר ג'ף. יש הבדל גדול, מסתבר, בין נחיתה על נושאת מטוסים בלב-ים, לבין נחיתה באמצע המדבר. "לא רצו להנחית אותנו על ה'אנטרפרייז', כי פחדו שנתרסק. כדי לבזבז את הדלק ביצענו הקפות במרחק 20 מייל מהחוף, במהירות איטית מאוד, בגלל הגלגל שלא ננעל, והגענו לכאן. מטוס הקרב שלכם, שליווה אותנו, עזר לנו מאוד".

 

חצי שנה בים "המטרה של האימון המשותף היא ליצור שפה משותפת, לקשור קשרים עם צוותי האוויר והטייסות, בדיוק כפי שהאמריקאים נוהגים עם בעלי ברית אחרים", מסביר אל"מ (מיל') אבי, עד לאחרונה ראש מחלקת הדרכה. "שיתוף הפעולה הבינלאומי בכלל, ובמזרח-התיכון בפרט, הוא נרחב, ואין לנו כוונה להתנתק ממנו".
למעשה, כבר כמה חודשים לפני הפריסה המשותפת בעובדה, במהלך תרגיל גדול שערכו כוחות אמריקאיים בארץ, התקיימו אימונים משותפים בין חילות-האוויר. אלא שאז היו אלה אימונים במיתארים פשוטים יחסית, שכללו קרבות-אוויר בסיסיים קרב בודד נגד בודד בין מטוסי הארייר אמריקאיים לבין למטוסי סקייהוק ישראליים.
הפריסה המשותפת הראשונה תוכננה להתקיים כבר בנובמבר 98', אבל נדחתה בגלל מתיחות במפרץ הפרסי. בפעם השנייה בה אמורה היתה ה"אנטרפרייז" להגיע לישראל נקראו מטוסיה להשתתף במבצע "שועל המדבר". גם הפעם, שבועיים לפני מועד הפריסה, ביטלו האמריקאים את בואם של 12 מטוסי F-16 מטייסת המוצבת בגרמניה. הם הוזנקו לתגבר את כוחות נאט"ו, שנערכו לקראת פעילות אפשרית בקוסובו.
על המטוסים האמריקאיים מוטבעים סימנים מיוחדים, הדומים לסימוני ההפלות של מטוסי חיל-האוויר הישראלי. אצל האמריקאים סימונים אלה הם זכר לפצצות שהשאירו ברחבי העולם. כמה שבועות לפני שהגיעו לארץ, השתתפו המטוסים וצוותיהם במבצע "שועל המדבר". שתי נווטות F-14, אנדראה ומייגן, השתתפו בפריסה המשותפת. הן שובצו בטייסת ה-F-14 לפני שלושה חודשים בלבד. שתיהן הופתעו לשמוע, כי בחיל-האוויר הישראלי יש רק נווטת אחת. מאז הפריסה, אגב, נוספה עוד אחת. "אצלנו, נשות צוות-אוויר זה לא דבר יוצא-דופן", אמרה מייגן. "על ה'אנטרפרייז' יש עוד כמה טייסות ונווטות. ואנחנו, אל תשכח, נמצאות חצי שנה בים".

 

קרבות באווירה טובה ארבעה ימים. שלושה סבבים של קרבות-אוויר בכל יום. בממוצע, משתתפים בכל סבב שמונה מטוסים ישראליים ושמונה אמריקאיים. כל פיריט נמשך כ-30 דקות. אורך כל קרב כשתי דקות נטו. שלושה עד ארבעה קרבות בכל פיריט.
בכל קרב מוגדר תוקף "כחול", ונתקף "אדום". לתוקף יש יתרון מיקום, מהירות או גובה. באחד המיתארים של קרב בודד נגד בודד, למשל, כששני המטוסים בגובה 18 אלף רגל ובמהירות 400 קשר, הכחול יתחיל במרחק של מייל אחרי האדום. במיתאר אחר, של קרב פנים אל פנים, הכחול ב-400 קשר והאדום ב-300. הפרטים אולי מסובכים למי שאינו טייס קרב, אבל העקרון פשוט: בתחילת הקרב אחד הצדדים נמצא ביתרון ברור. סיבה אחת לכך היא בטיחות. קרב שמתחיל בשוויון הוא צמוד יותר, מה שממריץ את הטייסים לבצע תמרונים מסובכים ומסוכנים. בפריסה ראשונה עם צבא זר, כששני הצדדים להוטים לנצח, אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים.
הסיבה השנייה היא הרצון לשמור על אווירה טובה. כששתי טייסות ישראליות מתמודדות ביניהן בקרבות-אוויר, התחרות אכזרית. כולם רוצים להפיל ולתוצאות יש השלכות מרחיקות-לכת על האווירה הכללית. לכן, תוכננו מיתארי הקרבות כך שהתוצאה תהיה קרובה לשוויון.
"המטרה היא לטוס יחד", אומר סא"ל ארז, ראש תחום תיאום בינלאומי בחיל-האוויר. "ללמוד להכיר אחד את השני, באווירה טובה, בלי התחממות על רקע התוצאות, בלי שטייסים יסתכנו כדי לא ליפול. ובאמת, הטיסות בטוחות, בלי מתחים. טסים איתם, לא נגדם". הפריסה המשותפת מעוררת בבסיס עובדה התרגשות רבה. "יש כאן תכונה אדירה", אומר אל"מ רם. "האנשים הטכניים כולם עם ברק בעיניים. הם מתלהבים מהמטוסים החדשים, דואגים לציוד הקרקע, לחשמל, מטפלים בשמחה בכל הבעיות של האמריקאים. יש תחושה של עשיית היסטוריה ואפשר לראות את זה בכל הרמות".
גם בטייסת "נשר הזהב", טייסת ה-F-16, יש התרגשות. במהלך השבוע שקדם לפריסה עברו שם לאנגלית. בתדריך, בקשר בזמן הטיסה, בתחקיר. המונחים המקצועיים לא היו מוכרים והחבר'ה לא רצו לעשות בושות. אחרי שבוע של שבירת שיניים, לא פלא שכולם נלחמו על השיבוץ לטיסות. את סרן גלעד תפסתי בחדר המבצעים, בשיחת טלפון נסערת לטייסת. "פעם בחיים אנחנו טסים מול האמריקאים. תשכחו מזה שאני אוותר".
"זו באמת אטרקציה", אומר סא"ל ארז, מפקד הטייסת דאז. "לטוס נגד מטוסים כאלה, שלא טסת נגדם בחיים, זה כיף גדול. איפה אתה רואה בכוונת שלך F-14 או F-18? זה לא רק הטיסה, אלא כל מה שמסביב. לדבר עם האמריקאים, להבין מה מטריד אותם, מה מעניין אותם, מה חשוב להם, מה הם מרגישים".

 

העודד קטש של טייסי הקרב סרן אהוד היה אחראי על הפריסה בטייסת "נשר הזהב". מהתדריך הראשון, אותו העביר, ועד לתחקיר הסופי של הפריסה, צבר הרבה מאוד שעות עם האמריקאים. "הכל עובד אצלם אחרת", הוא אומר, "גם על הקרקע וגם באוויר. כל הקצינים שלהם בוגרי קולג', בעלי תואר אקדמי. קפטן, הדרגה המקבילה לסרן, הוא בן 30 לפחות. כשבחור בן 30 עם תואר אקדמי מנהל את ענייני הלוגיסטיקה, לעומת בחור בן 21 אצלנו, שגם טס כך וכך גיחות ביום, אז לא פלא שזה נראה אחרת. הם כולם הרבה יותר מבוגרים ויותר רציניים. כולם עובדים עם 'לפ-טופים', מתקתקים, ניידים, מחוברים אחד לשני. לא כמו אצלנו, עם שני מחשבים שצריך להזיז אותם ממקום למקום.
"אתה יכול לראות איך הם מתייחסים אל הטיסה ברצינות ובמקצוענות. זה מתחיל באיך שהם נראים וממשיך באיך שהם מתייחסים לנתונים, לבד"חים. יש לגישה הרצינית הזאת גם חסרונות. לדעתי, הם פחות גמישים ופחות פתוחים לשינויים. הם מתעסקים הרבה בעניינים שמסביב ופחות בטיסה עצמה. גם באוויר יש הבדלים עצומים. הם שמים דגש על דברים אחרים. תראה, טיסה זה כמו כדורסל. אתה יכול להיות טוב בלקלוע לסל, אבל שחקן הגנה גרוע, ריבאונדר גרוע. אם אתה מתאמן הרבה בלקלוע לסל, אתה באופן טבעי פחות טוב בשאר הדברים".
טייס ישראלי, על-פי ההשוואה הזאת, הוא עודד קטש: תוקפן, חוצפן, טס "עם פלפל", בשפת הטייסים. האמריקאים הם נדב הנפלד. "הם טובים בשמירה ואנחנו טובים בלקלוע לסל. אנחנו מתאמנים הרבה בלקלוע, אנחנו חושבים שזה יותר חשוב. אנחנו יותר תוקפניים מהם, כי הם סומכים יותר על המערכות שלהם מאיתנו. אנחנו רוצים להתקרב יותר אל המטוסים, לראות אותם ולהפיל אותם כשאנחנו קרובים אליהם. הם סומכים יותר על המערכות שלהם בירי טילים ארוכי-טווח, טילי מכ"ם".
ההבדלים האלה, לדעת אהוד, נובעים משתי סיבות. האחת פשוטה לאמריקאים יש את הטילים האלה, לנו אין. ה-F-14 משמש להגנה על נושאת המטוסים והמומחיות שלו היא ביירוט מטווחים רחוקים. טילי ה"פניקס", בהם הוא מצויד, מסוגלים ליירט מטוס ממרחק 160 ק"מ.
הסיבה השנייה כללית יותר. "זו הגישה האמריקאית, לסמוך יותר על המערכות. ראה מקרה וייטנאם. לא היו להם תותחים בכלל במטוסים. הם אמרו 'לא צריך תותחים, הטילים יפגעו' והטילים לא פגעו בכלום. הם סומכים הרבה יותר על הפצצות המונחות ולא על הפצצות שאנחנו משתמשים בהן לא מעט, על פצצות ה'ברזל'".
ביום האחרון של הפריסה טס אהוד במושב האחורי של F-14. "המטוס מאוד מרשים ומאוד מוזר מבפנים", אמר לאחר הטיסה. "מצד אחד הוא נראה כאילו תיכננו אותו בשנות ה-60, ואכן אז באמת תיכננו אותו. מצד שני, השיפורים שעשו למכ"ם הם פשוט דבר ענק. הוא בגודל של טלוויזיה, רואה למרחקים אדירים ויש לנווט סטיק מיוחד רק כדי לתפעל את המכ"ם. המטוס מאיץ בצורה מדהימה, ממש רקטה. בפניות, אמנם, זה סיפור אחר, ה-F-16 הרבה יותר טוב ממנו. אבל בהאצה בקו ישר הוא מדהים".
ההבדלים בין הטייסים פחות משמעותיים מאשר ההבדלים בין המטוסים, אומר לוטננט-ג'וניור קריס מאלובסקי, טייס F-18. "הרבה מאוד מהתמרונים, מהתרגילים שאנחנו ואתם ניסינו לעשות באוויר, זהים לחלוטין. ההבדל העיקרי, לדעתי, הוא בסוגי המטוסים. זו הפעם השנייה שטסתי נגד F-16, הפעם הקודמת היתה מול טייסי חיל-האוויר האמריקאי, ועדיין מאוד הופתעתי מהעוצמה של המטוס".
"המוניטין שלכם בארה"ב מעולה, אבל אף פעם לא ידענו מה בדיוק אתם עושים", אמר קומנדר שומייקר, טייס F-18 ומפקד הפריסה, בתחקיר האחרון. "זה היה לי כבוד גדול לטוס כאן ואני מודה על ההזדמנות לטוס עם חיל-האוויר הטוב בעולם".
"אני טס כבר 20 שנה בחיל-האוויר ואף פעם לא היה לי שבוע כל-כך מהנה ומעניין כמו השבוע הזה", אמר סא"ל ארז, מפקד הטייסת, לטייסים האמריקאים. "שכחתי מהמשפחה, שכחתי מהפוליטיקה, שכחתי מהבעיות בישראל. אני מחכה לראות אתכם שוב, כאן או בוירג'יניה. עדיף בווירג'יניה".

 

המשך יבוא באוגוסט האחרון, כחצי שנה לאחר הפריסה בעובדה, החל הסיבוב השני. שמונה מטוסי F-16CJ של USAFE, כוחות חיל-האוויר האמריקאי המוצבים באירופה, נחתו בבסיס חיל-האוויר בנבטים, לקראת שבוע קרבות-אוויר מול מטוסי F-15 ישראליים.
טייסת מספר 23, המוצבת בגרמניה, הגיעה לנבטים היישר מקוסובו. ה-F-16CJ בלוק-50 הוא מטוס חד-מושבי, שהותאם לתקיפת מערכי נ"מ של האויב. הוא מצויד במערכת מיוחדת לאיתור מטרות קורנות ותקיפתן, תוך שימוש בטילי AGM-88 "הארם". בלחימה בקוסובו הופעלו המטוסים האלה באופן אינטנסיבי מאוד. אז אחרי תקיפת מטרות הקרקע בקוסובו וקרבות-האוויר בנבטים, חזרו הטייסים האמריקאים לגרמניה עם מסקנה ברורה: לא רק עם נאט"ו, גם שיתוף הפעולה עם חיל-האוויר הישראלי עובד, ועובד מצוין.
בפריסה הבאה יתאמנו מטוסי F-15 ו-F-16 של חיל-האוויר הישראלי ומטוסים דומים של USAFE. הפעם, פרט לקרבות-האוויר אחד נגד השני, ייערכו גם קרבות-אוויר בכוחות מעורבים וגיחות תקיפה משותפות, בדיוק כמו אלה שניהלו האמריקאים בקוסובו עם מדינות נאט"ו השונות. אחרי שתי הפריסות הראשונות, אומרים בחיל-האוויר, נוצרה השפה המשותפת והוכח שאפשר לטוס אחד נגד השני. עכשיו המטרה היא לעבוד יחד.

 

עוד באותו מדור

לא על הסטיק לבדו

רק לפני שנה וחצי אחרי שנים רבות של הפעלת מזל"טים בחיל-האוויר הוקם בית-ספר להטסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מ). בקורס שתי מגמות: המטיסים, האחראים על ההמראה והנחיתה והמפעילים, האחראים על תפעול הכטב"מ בזמן הפעילות המבצעית. ומה עושים בסופי שבוע, אחרי הלימודים והאימונים המפרכים? מטיסים טיסנים, אלא מה

להציל את טוראי האבל

ימים ספורים לפני פרוץ המילניום השלישי, שוגרה המעבורת דיסקברי כדי לתקן בחלל את הטלסקופ האבל. למרות ששיגור המעבורת נדחה תשע פעמים והמשימה עצמה קוצרה ביומיים, הצליחו מאות אנשי בקרה ושבעה אסטרונאוטים לשפץ את הטלסקופ ואף לגרום לזה להיראות קל. פרופיל של הטיסה האחרונה לחלל, במאה הקודמת