בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 131 (232) 01/02/00

כתבות

מר מסק"ר

תגיות: מערך המסוקים , משה כהן

לא כל אדם יכול לומר שליווה את התפתחות מערך מסוקי הקרב של חיל-האוויר מראשיתו ועד היום. משה כהן יכול. הקריירה שלו היא תקציר ההסטוריה של מסוקי הקרב; כמעט כל גיחה שביצע היא אבן דרך. כל טייס מסק"ר צעיר יודע מי האיש ויודע שקיבל צל"ש על אחד המבצעים הנועזים בתולדות המערך. מה שהם לא יודעים, זה שכהן החל את דרכו כטייס קרב

ליאור שליין צילום: רובי קסטרו

בעוד כמה שנים, כשיגיעו לארץ מסוקי האפאצ'י-לונגבאו החדשים, יישב אל"מ (מיל') משה כהן בביתו ביבנה או במשרדו בחולון וירגיש צביטה קטנה בלב. כשהגיעו ארצה שני מסוקי הקוברה הראשונים, חיכה סגן כהן על המסלול בטייסת בכדי לראות את ההרצה. את קליטת מסוקי האפאצ'י כבר ליווה סא"ל כהן מארה"ב ואחר-כך מהארץ, לאחר שמונה להיות מפקד הטייסת הראשון. גם את הדיפנדר, מסוק הקרב השלישי של חיל-האוויר, זכה להטיס.
והפעם, כשייקלטו בחיל-האוויר המסוקים שמסמנים את הדור הבא של מסוקי הקרב, יישב כהן בבית. לפני כמה חודשים הוא פרש מטיסה מבצעית. "כן, אני בהחלט אקנא", הוא מודה, "אבל כל אחד והתקופה שלו. אני מניח שפעם יעשו לי סיבוב על המסוק, על הקרקע. מתישהו צריך להיפרד, מה לעשות. השנים עוברות ואני מרגיש בסך-הכל טוב עם מה שעשיתי, עם מה שעברתי. יש עכשיו טובים וצעירים, שהם ימשיכו".

רצה ללכת לשריון

כשהיה כהן חניך בקורס-טיס, בעיצומו של הקורס פרצה מלחמת יום-הכיפורים. "זה היה ממש מתסכל", הוא אומר. "היינו צעירים, רצינו להילחם. בשביל זה התגייסנו. בשלב מסוים שקלתי לערוק מהקורס וללכת לשריון, אבל מה יכולתי לעשות?" בסופו של דבר סיים את קורס 74, בשנת 74', במגמת טייסי קרב. אחרי קורס אימון מבצעי על מטוסי סקייהוק, הגיע לטייסת סקייהוק ברמת-דוד.
יום אחד קרא לו מפקד הטייסת, אברהם וילן, לשיחה. כשיצא כהן מהחדר, כבר לא היה טייס קרב בחיל-האוויר. רמת הטיסה שלו, מסתבר, לא היתה מספיק טובה. "התחושה היתה מאוד קשה", הוא מודה. "אני דווקא חשבתי שכן יכולתי להיות טייס קרב ורציתי לעזוב את חיל-האוויר. רציתי ללכת לשריון". שוב שריון. באותם ימים לא יכול היה לתאר לעצמו עד כמה יהיה קרוב לכוחות השריון, גם אם יישאר בחיל-האוויר.
בסופו של דבר הוחזר כהן לבית-הספר לטיסה, הפעם למגמת מסוקים והשלים את ההסמכה על מסוקי בל-205 אחר-כך נשלח לטייסת בל-206, סייפן, שהוצבה בשדה דב. "מצד אחד הטיסה במסוק היא מאוד יפה, כי טסים קרוב לאדמה ורואים מה קורה. הטיסות באיזור הר חברון, למשל, מדהימות. רואים את המשקים, את המעיינות, את חירבת-מעון, את חירבת-כרמל. מצד שני, חסר הקטע של הטיסה בגובה. המסוק לא מתגלגל, לא מתהפך.
"חוץ מזה, טייסי מסוקים נחשבו אז לטייסים מהשורה השנייה. מהרגע שאתה מגיע לחיל-האוויר, כל החינוך מאוד ממוקד. כל הזמן בודקים מה יותר טוב. מי שיותר קרב הוא יותר טוב ובתוך הקרב מי שיותר יירוט הוא יותר טוב ובתוך היירוט מי שיש לו יותר הפלות הוא יותר טוב. וגם אני כבר מתרגל לזה, גם אני כבר חושב ככה מהרגע שאני מגיע לקורס-טיס".
שנה שלמה שירת כהן בטייסת הסייפנים. "הרבה מבצעיות לא היתה שם, למעט כמה טיסות סיור מעניינות בסיני. מה שכן, מאוד בלטה בטיסות האלה העצמאות הכמעט מוחלטת של טייסי המסוקים. במטוס, כל הזמן יודעים איפה הטייס נמצא, המשימה שלו מתוכננת. במסוק אתה יוצא לטיסה עם איזשהו מפקד, נניח. פתאום הוא רוצה את זה, פתאום את זה, הנסיבות משתנות. אתה צריך להחליט הכל לבד. אתה מפקד חיל-האוויר בשטח. היו פעמים שטסנו שעות בלי שאף אחד ישמע אותנו בקשר בכלל".

עידן חדש

"באותה תקופה", הוא מודה, "עדיין היה בראש השחרור. רציתי לסיים את מה שהתחייבתי עליו וללכת הביתה. עד שהציעו לי ללכת לקוברות. זה כבר היה סיפור אחר. אפשר לומר שהיה בזה איזשהו פיצוי לאגו, אחרי שהדיחו אותי מהקרב". בנובמבר 1977, כשהוקמה טייסת הקוברות הראשונה של חיל-האוויר, כהן היה בין טייסי המסוקים שנבחרו להגיע לטייסת החדשה. ושוב עבר הסבה. "קרוב לשנה טסנו עם סייפנים ודימינו כאילו הם קוברות. הפעמים הבודדות שירינו היו במטווח, עם אקדח. למדנו לטוס נמוך, למדנו לתפוס עמדה, למדנו מה זו בכלל עמדה. התחלנו להתחבר אל כוחות הקרקע, לבנות איזשהו קונספט ולהתאמן עליו בכאילו".
ההתחלה של כהן כטייס מסק"ר ובו בזמן תחילת עידן המסק"ר בחיל-האוויר, היו רצופות הפתעות. בחיל-האוויר עוד לא כל-כך ידעו מה לעשות עם הצעצוע החדש שהגיע. לא טייסי הקרב, גם לא טייסי המסע"ר. גם הטייסים בטייסת החדשה, וכהן ביניהם, שהפכו בן-יום מטייסי תובלה לתוקפים, למקלענים, היו מבולבלים.
הגעת הקוברות לארץ נדחתה שוב ושוב, עד שבאוגוסט 78' הגיעו המסוקים. "כשהגיעו המסוקים לטייסת, זה היה פשוט יום חג. כולנו באנו לראות את המסוק עושה הרצה. תבין, הרצה זה הנדנוד הכי גדול. כולם שונאים את זה, תמיד התחרות היא מי לא יעשה את ההרצה. אז פה, פעם ראשונה, באנו כולנו על נשינו וטפינו לראות את הפלא החדש, הקוברה, עם מערכת התצפית וההתקנות לטילים".
את התקיפה הראשונה של מסוקי הקוברה, תקיפת מבנה מחבלים במחנה הפליטים אל-ח'ליל שליד צור, כהן פיספס. וזה יהיה המבצע החשוב האחרון שהוא יפספס עד סוף הקריירה בחיל-האוויר. "זו היתה תקיפה של איזה מבנה, 'בית הסירות' קראנו לו, לאור היום. בהכנות למבצע זכיתי לירות את הטיל החי הראשון שלי. יצאו שני מסוקים ואני הייתי במסוק השלישי, הרזרבי. יחד איתי היה אלי גרניט. יוני גיל, מפקד הטייסת, הוביל את המבנה. לצערי, הם לא התקלקלו ולא יצא לי להשתתף. במבט לאחור זה היה קצת מצחיק. היתה כזאת התרגשות והיו כאלה הכנות ולמעשה למבצע כזה אתה יכול בכלל לצאת בהזנקה מהאוויר. אבל זה היה המבצע הראשון".
המסקנה העיקרית של כהן מימי המסק"ר הראשונים בחיל-האוויר היא השינוי בתרבות הארגונית שחייב היה לקרות ולא קרה למעשה, לדבריו, עד היום. "חיל-האוויר חייב להבין שיש לנו לקוח, שאנחנו עובדים בשביל מישהו. יוני הנחיל לנו את העניין הזה וזה נכס בלתי רגיל. בדרך-כלל אנחנו, בחיל-האוויר, סוליסטים. תגידו לנו מה לעשות ואנחנו נעשה. תעזבו אותנו בצד ונחזיר לכם את המטרה הרוסה בזמן שתגידו, איך שתגידו. נעשה את הכל נפלא, חלק, אבל לבד. עם מסוקי הקרב, שלוחמים לצד כוחות היבשה, זה לא עבד ככה וטייסי המסק"ר מצאו את עצמם פעמים רבות בין הפטיש לסדן".

טבילת האש

אחרי תקופת הדרכה קצרה בבית-הספר לטיסה חזר כהן לטייסת, לתפקיד סמ"ט ב'. אז גם ביצע את הגיחה המבצעית הראשונה שלו. "זה היה ביוני 81', שנה לפני מלחמת לבנון. תותחים ירו על הגליל. התפקיד שלנו היה לטוס בשמיים בנתיב מוגדר מראש, לחפש מקורות ירי ולפגוע בהם. טסתי עם עופר אלוני והיתה ממש חגיגה. לשמחתנו ירו עלינו, אז יכולנו לירות גם אנחנו. בשלב מסוים, כשהאש פסקה, חיפשנו שטח פנוי וירינו לעברו כדי שיירו עלינו חזרה וימשיך להיות כיף. ככה זה נמשך יומיים".
טבילת האש המבצעית הרצינית של המסק"ר הגיעה כעבור שנה, במלחמת לבנון. פרוץ המלחמה תפס את כהן בחו"ל, באימונים בסימולאטור. "שמעתי בחדשות שירו בשלמה ארגוב וטלפנתי מהר לארץ. אמרו לי שלא צריך לחזור, לא קרה כלום. למחרת צלצלתי שוב ואז כבר אמרו לי לבוא מהר, שנפל לנו מסוק ונהרגו שני אנשים".
ביומה הראשון של מלחמת לבנון יצאו יוסי קלר ועמיחי ספקטור לתקיפת מטרות. המסוק נפגע מאש נ"מ והם נהרגו. "הטיסה ארצה, אחרי המקרה הזה, היתה מאוד קשה. היה מתח עצום. גם לא ידענו מה בדיוק יקרה ואיך זה יתפתח. מצד אחד מלחמה עם סוריה, בלימה ברמת-הגולן, מלחמה נגד כוחות משוריינים, הרי זה בדיוק התפקיד שלנו. מצד שני, כבר הבנו שזה לא הולך להיות פיקניק.
"מבחינתי, זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי להשתתף בכמות גיחות כל-כך גדולה. הייתי אז סמ"ט ב' ומה שהטריד אותי זה אם אני אטוס כמוביל או כמספר שתיים. לפני בתור היו מפקד הטייסת, סמ"ט א' וסמ"ט א' לשעבר, שהוחזר מלימודים. אמנם זו מלחמה ולא נעים היה להתחיל ללחוץ בענייני האישיים, כי צריך להושיט כתף ולא להפריע, אבל אני זוכר שממש לא עצמתי עין בגלל הסיפור הזה".
ואכן, בגיחה הראשונה שלו במלחמת לבנון מצא עצמו כהן כמספר שתיים. את המבנה הוביל מפקד הטייסת, יאיר קרן. "זאת היתה גיחת נ"ט (נגד טנקים) בגובה נמוך. אחרי שנחתנו במיפקדה של כוח קרקעי, הצלחנו לשכנע אותם שכדאי להם להשתמש בנו ותיאמנו את המשימה. כן, ככה עבדנו אז. איך שעלינו לעמדה, הרגשתי הדף מפגיעה, קרוב מאוד למסוק שלי. ואז קרן דיווח שהמסוק שלו נפגע. למזלו, הפגיעה לא היתה קשה והוא יכול היה לטוס הביתה. ככה נגמרה הגיחה הראשונה שלי במלחמה. הגיחות הבאות, לשמחתי, היו יותר מוצלחות".

חילוץ ראשון

כעבור יומיים הוביל כהן זוג קוברות לתקיפת מטרות בלבנון. איתו במסוק היה טל רביב ובמסוק השני ניסן ואריה לואי. מה שהתחיל כתקיפה רגילה של מסוקי קרב הסתיים במבצע חילוץ, חילוץ ראשון על-ידי מסק"ר בחיל-האוויר. "סיימנו תקיפה של מטרה, תיאמנו לעצמנו משימה נוספת בקשר ונכנסנו לעמדות תצפית, לחפש את כוחות השריון הסוריים. ואז, למרות כל התיאומים המאוד מפורטים שעשינו עם הכוח הקרקעי, טנק שלנו ירה במספר שתיים ופגע בו בזנב. הם מאוד פחדו מהגאזלים הסוריים, שתקפו אותם בבוקר, וכשראו מסוקים בשמיים ירו בלי לחשוב פעמיים. לואי וניסן הצליחו לנחות נחיתת אונס, סמוך לכפר קוק, בתוך ואדי קטנטן. זה היה ממש קרוב לגבול הסורי, מין שטח הפקר שאי אפשר להגיע אליו קרקעית ונראה היה שאי אפשר להגיע גם עם המסוק, ובכל רגע הם עלולים לחטוף פגז".
כהן ורביב הנמיכו, הנמיכו עוד, עד שהרוטור פגע באחד הסלעים. "נחתנו לידם ואספנו אותם על דלתות תוף התחמושת. ככה המראנו, כששניהם יושבים מחוץ למסוק. חשבנו אמנם מראש, בטייסת, על מקרה שנצטרך לחלץ אחד את השני. אבל התיכנון היה אחר, לשבת על משגרי הטילים. בדיעבד, הרעיון שלהם היה יותר טוב. טסנו בגובה נמוך, במהירות נמוכה, בתוך הוואדי, כך שאם מישהו יכול היה לראות אותנו זה רק כוחותינו. ראינו מיפקדה עם הרבה חיילים וכלי רכב שלנו ונחתנו בה". הטייסים יצאו כולם בשלום, הקוברה לא. מסוק יסעור שהוזנק לחלץ את הקוברה הפגועה משטח לבנון הניף אותה במיתלה-מטען, אלא שאז הגביר הטייס את המהירות, הקוברה התנדנדה וכמעט פגעה בלהבי היסעור והמכונאי המוטס נאלץ להשליך את הקוברה מהאוויר. אבל שם, באותו הוואדי ליד כפר קוק, הומצאה השיטה שנהוגה עד היום לחילוץ עם מסוקי קרב שיטה שאפילו לכהן עצמו יצא להשתמש בה שוב כמה שנים מאוחר יותר, באחד המבצעים הנועזים בתולדות מערך המסק"ר.

מסוק קרב שני

מלחמת לבנון היתה טבילת אש מוצלחת מאוד למערך מסוקי הקרב החדש של חיל-האוויר. עשרות טנקים ונגמ"שים סוריים הושמדו, שיתוף הפעולה עם כוחות הקרקע הפתיע לטובה. "בסך-הכל הרגשנו תחושת ביטחון, תחושה שלא סתם דיברנו באוויר, שיש פה יכולת מקצועית טובה".
ביולי 1983 הפך כהן לסמ"ט א'. גם הטייסת המשיכה להתפתח. נקלטו מסוקים חדשים, משוכללים יותר, עם יותר נשק. כעבור שנה בדיוק מונה כהן לראש מדור מסוקי קרב בלהק אוויר. "מה שהיה מיוחד בתפקיד הזה הוא שלא היו הרבה אנשים במטה שהבינו במסוקי קרב. זה התבטא בכך שלא הפעילו אותם מספיק, או שהפעילו לא נכון. כשאמרו לי 'זו הגישה, ככה חיל-האוויר עובד', עניתי 'נכון, אבל זה לא מתאים לכאן'. ואז אמרו לי את משפט המחץ, 'אתם חדשים'. מה חדשים, אנחנו יותר ותיקים מה-F15. באותו זמן, צעיר ואנרגטי, עוד נהניתי מהעניין הזה".
כשסיים את התפקיד במטה, פנה ללימודי פיזיקה ואלקטרוניקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ואז, באחד הימים במרס 87', כשעמד ללוות את אשתו לבית-החולים, בדרך ללידת בנם השלישי, צלצל הטלפון. במהלך טיסת אימון כשל מוט ההיגוי באחד המסוקים, הטייסים איבדו את השליטה והמסוק התרסק. יובל וגנר נפצע קשה. ציון בר-אור, מפקד הטייסת, נהרג.
לאחר כשבוע נקרא משה כהן לקבל את הפיקוד על הטייסת, אותה טייסת בה התחיל את הקריירה כטייס מסק"ר. "זאת היתה תקופה עם המון פעילות מבצעית, המון פעולות מהגף הצפוני", הוא מסכם. "כל לילה היו שניים-שלושה טלפונים משם". אבל בין כל המבצעים הרבים, בין כל ההזנקות והתקיפות, היה מבצע אחד, נועז, שכהן לא ישכח בחיים. מבצע "כחול וחום" (ראה מסגרת).
בנובמבר 89' סיים כהן את תקופת הפיקוד על טייסת הקוברה. בדצמבר כבר היה בארה"ב, לשם נשלח כדי ללמוד את מסוקי האפאצ'י החדשים שעתיד היה חיל-האוויר לרכוש. כהן, מיותר לציין, מונה למפקד טייסת האפאצ'י הראשון, החלום הרטוב באותם ימים של כל טייס מסק"ר בחיל-האוויר ואולי גם של כמה טייסי קרב.

לא הכל ידענו עוד יותר מהקוברה, האפאצ'י התקבל בחיל-האוויר בהתרגשות רבה. ולא רק בחיל-האוויר. הוא היה מסוק מתקדם מאוד, עם יכולת פעולה בלילה, בכל מזג-אוויר, עם מערכות משוכללות, מסדר הגודל של מטוסי הקרב המתקדמים. כל מהדורות החדשות נפתחו בדיווח על מסוקי האפאצ'י החדשים. להיות המפקד הראשון של טייסת האפאצ'י היה כמו להיות המפקד הראשון של טייסת הרעם, או אולי ה-F16I. כהן זכה לכבוד. את המבצע הראשון של הטייסת הזאת הוא כבר לא פיספס.
24 באוקטובר 1990, פחות מחודש עבר מאז הגעת המסוקים. כהן מוביל זוג מסוקי אפאצ'י לתקיפת מבנה מחבלים במחנה הפליטים רשדייה בלבנון. "ירד גשם ותנאי הראות היו מחורבנים. גלשנו, חיפשנו ולא ראינו. בסופו של דבר גבי, שישב מאחור, הצליח לזהות את המטרה. ירינו שני טילים ופגענו. כיוון שבחיל-האוויר לא רצו שהתקיפה תתפרסם, כשהגענו לבסיס נחתנו בסוף המסלול החשוך. היו שני שותפי סוד בטייסת, שחימשו אותנו בטילים במקום הטילים שירינו".
באותם ימים, בין תקיפה לתקיפה, תוך כדי קליטת המסוק והכשרת טייסים, המשיכה טייסת האפאצ'י באימונים השוטפים. "לילה אחד, ב-13 בדצמבר, בוטלה אחת המשימות. זה היה ערב חנוכה, יום חמישי. ארבעה טייסים וקצינת המבצעים התארגנו לצאת מרמון בצסנה, לתל-אביב. אני הייתי בבית, בשיכון. לא יודע למה, אבל צלצלתי למגדל, לבדוק שהתנאים בסדר. ענו לי שכן. בכל זאת, צלצלתי כעבור כמה דקות לוודא שוב שהכל בסדר. ואז אמרו לי במגדל שניתק הקשר. ביקשתי שיבדקו אם המטוס עבר לבקר. אחרי דקה או שתיים הם חזרו אלי ואמרו שהוא לא עבר לבקר ואין להם קשר. הוריתי להפעיל את מערך החיפוש וההצלה. ארנון ואני יצאנו עם אפאצ'י לחפש אותם ועוד באוויר שמענו בקשר את הלוחמים שהגיעו למסוק, ודיווחו שהטייסים שלי כבר לא בחיים".
כמעט מחצית מאנשי צוות האוויר של הטייסת החדשה נספו באותו הלילה. רס"ן גידי זכאי, רס"ן דניאל נובוגרוצקי, רס"ן עופר זהרוני, סרן זיו גרוך וסרן שלומית יאיר, קצינת המבצעים של הטייסת. "זאת היתה מכה נוראה. היינו טייסת קטנה מאוד, כולם חברים של כולם, אפילו התאמנו ביחד תמיד באותם צוותים. ופתאום קורה דבר כזה. לא היה לנו אפילו זמן להתאבל, להבין מה קרה. אחרי הלוויות חזרנו מייד לטיסות.
"תראה, אי אפשר עדיין להגיד מה בדיוק המיתארים עליהם התאמנו. מה שכן אפשר להגיד הוא שהיינו צריכים להגיע ליכולות מאוד מורכבות עם צוותים לא מנוסים. ה'פליר', למשל, היה דבר חדש לחלוטין. עשינו מודלים בנגב, לדמות את משכי הטיסה ואת חיפוש המטרות ואת הירי עליהן. בדיעבד, אני יודע שיש גם דברים שלא ידענו אז על המסוק". וכשהסתיימה הרחבת קשת הפעילויות של הטייסת, סיים כהן את תקופת הפיקוד.
בנובמבר 92' נסע לקליפורניה, להשלים תואר שני בניהול פיננסי. כשחזר לארץ מונה לראש מחלקה בלהק מודיעין. את תפקידו השני במטה הוא מסכם בשתי מילים: "תקופה חשוכה. פשוט, לא אהבתי את סוג העבודה שם. ביקשתי שיחוסו על נפשי ויתנו לי לעזוב את התפקיד הכי מהר שאפשר". שנתיים החזיק מעמד, אחר-כך עבר לתפקיד מדריך במכללה לביטחון לאומי, שם שירת במשך שנתיים וחצי. זה היה תפקידו האחרון במדי הצבא.
היום, נשוי לגניה ואב לחמישה בנים, אחד מהם חניך בקורס-טיס, הוא משמש כסמנכ"ל חברת "תדיראן ספקטרלינק" ומתעסק במערכות קשר להצלה במסוקים. "למה זה מעניין אותי? האמת, זה יצא במקרה. אבל יש כאן איזשהו ניגוד להרס, לירי, לתקיפה. תראה, זה לא שיש לי נקיפות מצפון על הדברים שעשיתי. אבל זה לא נעים, בסופו של דבר, להתעסק עם הרג. כשאתה טייס מסק"ר אתה צריך להיות מאוד תכליתי, מאוד קר. כשאתה מכוון אתה צריך לכוון על מנת לפגוע, להרוג. אי אפשר להיות דואליים בעניין הזה. נכון שכטייס הייתי רחוק מהאויב, אבל בסופו של דבר אתה יודע היטב מה אתה עושה".

 

"אתם תלכו, תסתלקו והמושלים יעלו עלינו"

כמעט הכל כבר נכתב על המבצע הזה, אחד המבצעים הנועזים והמורכבים בתולדות מערך המסק"ר. אבל היום, לאחר שהפסיק לטוס, מותר לספר שמשה כהן הוא שהוביל את מבצע החילוץ הנועז, עליו זכה כעבור כמה חודשים בצל"ש מהרמטכ"ל, רב-אלוף (מיל') דן שומרון.
"זה תפס אותי אחרי שנה וחצי של פיקוד על הטייסת", הוא מספר. "היה לי הרבה ביטחון בכושר המבצעי שלנו ובמיוחד בטייסים. אנשים עשו הרבה מאוד מבצעים, באופן בולט, ועשו אותם טוב.
"גם במבצע הזה, כמו במבצעים אחרים, השתתפנו בהכנות ובתדריכים. הפעם היינו אמורים רק לטוס בגובה ולחפות. פתאום, בלילה, הזניקו אותנו מהמינחת הצפוני. בדרך הודיעו לנו בקשר שהמג"ד של הכוח הצפוני, סא"ל אמיר מי-טל, נהרג, הרופא נפצע קשה והיה להם קשה להיחלץ, כי ירו עליהם. ביקשתי בקשר שיסמנו את עצמם, אבל אמצעי הסימון לא עבדו, חלקם אבדו במהלך הלחימה. ירינו לכיוון האיזור שממנו ירו על הכוח ואז ירו לעברנו נ"מ ממקום אחר. החלטתי לא להתעסק עם הנ"מ, כי בשביל זה הייתי צריך להתחיל לזהות את כל הכוחות שלנו באיזור, מה שלא נראה לי מעשי באותו הרגע. במקום זה, עשינו תמרונים כדי להקטין את האיום.
"הדלק עמד להיגמר. ביקשתי שיזניקו זוג קוברות נוסף, שעמד איתנו בכוננות בצפון. באחת הפעמים שיצאתי מהיעף, המסוק שלי נפגע. זו היתה הפעם הראשונה שנפגעתי מאש נ"מ. נכנס קליע די גדול למסוק, פגע במטף והתיז לי אותו על הרגל. נחתנו במינחת חירום, על הגבול. המסוק השני תידלק ואני עברתי למסוק רזרבי. בינתיים, זוג אחר חיפה על הכניסה של היסעורים לחלץ את הכוח. הכוח פונה, אבל ארבעה חיילים שהיו בחיפוי, באיזור הצפוני, נשארו בשטח.
"לקוברות שהיו בחיפוי נגמר הדלק והחלפנו אותם חזרה. האור התחיל לעלות. במצב כזה, מי שלמעלה מואר ומי שלמטה חשוך וזה חסרון בולט. אז התחיל נ"מ מאוד מכוון. יצאנו לים וחיכינו. שוב נגמר לנו הדלק. זוג שלישי מהטייסת החליף אותנו, חזרנו למינחת, ריכזנו את כל הצוותים ונערכנו להמשך.
"בינתיים, זוג מהטייסת האחות, מובל על-ידי הראל חלמיש, הצטרף לחגיגה ופיטרל באיזור האירוע. התכנית היתה שנבוא עם עוד רביעיית קוברות ונוציא את הלוחמים. אי אפשר היה להכניס יסעור, גדול, באור יום, ללבנון.
"מהבור נתנו איזו הודעה דרמטית, 'תיקח אתה רביעייה ותצאו'. דווקא אז הקסדה התקלקלה והייתי צריך לקחת קסדה של מישהו אחר. אחר-כך גם גיליתי שמפה אחת חסרה לי, כנראה נשכחה באחד המסוקים. טסנו צפונה. איתי במסוק היה דן, במסוק מספר שתיים היו ערן ומרסלו ילין. התכנית היתה שזוג אחד, שלי, ייכנס לחלץ והזוג השני יישאר לכוון.
"אני חייב להגיד שמראש לא אהבתי את הרעיון, זה נראה לי חסר סיכוי. אחרי שירו עלינו כזאת כמות נ"מ בלילה, להיכנס באור היום זה כבר נראה לי ממש חלם. אמרתי לבקר 'היתה שם אש תופת בלילה'. הוא ענה 'רות'. אז נכנסנו. מה שכן, זה היה איזור מאוד יפה, ממש מרשים.
"מפעם לפעם ירו עלינו. כשהגענו לאיזור בו היינו בלילה, הירי התחזק. פתאום מצאנו את עצמנו מעל שטח מלא כוחות צבא, אוהלים, חיילים, כלי רכב. נעמדנו כמו בסרטי הבוקרים: חלמיש באמצע ושלושה מסביבו, כל אחד עם הזנב לכיוון המרכז, יורים לכל הכיוונים. עברנו למקום אחר ושוב אותו הסיפור. לכל מקום שהסתכלנו ראינו צבא. היתה הרגשה מאוד לא טובה, ששום דבר לא מתקדם וכל פעם אנחנו הולכים ונכנסים יותר עמוק לבוץ.
"עם הלוחמים עדיין לא היה לנו קשר. לזוג שהיה בפטרול נגמר הדלק והם נאלצו לחזור. אנחנו חיפשנו מקום להתארגן בו, עברנו קו רכס בתקווה שיהיה שם רגע שקט ופתאום ראינו טנדר עם תותח גדול, נוסע כמו מטורף. פוצצנו אותו. חיפשנו מקום אחר ושוב אותו סיפור. במקום שלישי, רחוק, מצאנו שקט. שם, עמוק בתוך איזה ואדי, כבר לא ראינו אף אחד ואף אחד לא ראה אותנו.
"לי לא היה מושג איפה הלוחמים. לא היתה לי מפה טובה ומחשב הניווט התקלקל. אבל ערן, מספר שתיים, ידע בדיוק איפה אנחנו והצליח לכוון אותנו אל הלוחמים. הצלחנו ליצור איתם קשר.
"בסך-הכל היינו באוויר, בלבנון, באור יום, כשעה ורבע. זה המון זמן. כל האיזור היה מלא עשן, מפצצות שמטוסי קרב שלנו זרקו ומהאש שנורתה לעברנו. לא הצלחנו לראות את הלוחמים, אז אמרתי לסגן אלי, מפקד החוליה, שאנחנו נתקדם אליו והוא יכוון אותנו לפי הרעש. התחלנו לזחול בערפל, מעל צמרות העצים, כשהמגלשים ממש משפשפים אותם. פתאום הרגשתי רתע כזה, תחושה שכבר הכרתי, והיה ברור לי שמשהו מאוד כבד פגע לידי. ואז אלי אמר בקשר 'יורים עליכם RPG'. הוא נשמע כל-כך רגוע, זה היה פשוט מדהים, השקט שלו. שוב יצאנו החוצה ונערכנו מחדש. הערפל והעשן קצת התפזרו, אבל מטוסי הקרב המשיכו להפציץ. כתוצאה מההדף של הפצצות מטוסי הקרב, המסוקים קפצו באוויר. קוברה אחת עמדה מעל הים וכיוונה את מטוסי הקרב, שלא יפגעו בנו ובלוחמים.
"הבעיה היתה שהכוח היה בתוך עמק והאיזור כולו שרץ אויב. לכן, לפני שנכנסנו היינו חייבים לדעת בדיוק איפה הלוחמים, כי הרעיון הוא לעשות את זה מאוד מהר. אבל לא ידענו איפה הם. אמרתי לאלי שיסמנו את עצמם. בדיעבד, זה היה רעיון אידיוטי. הרי אם הם היו מסמנים את עצמם, אני לא הייתי היחיד שרואה אותם. טוב שהיה להם שכל לא לעשות את זה.
"ואז היתה איזושהי אי-הבנה בין המסוק בים ובין הלוחמים והוא ירה עליהם טיל. במזל הוא לא פגע ממש בהם, אלא רק מאוד קרוב. אלי התחיל לצעוק שיורים עליהם. ראיתי את הפטרייה הקטנה של הטיל, שמעתי את הצעקות בקשר והבנתי בדיוק איפה הלוחמים נמצאים.
"כאן החל נסיון החילוץ השני. ערן, מספר שתיים, נשאר לחפות. דן ואני נכנסנו פנימה. כבר ראינו את הלוחמים יוצאים מהמחבוא ואז איזה צרור תפר אותנו מהחרטום לזנב. הפעם פגעו בנו. ממש שמענו את הרעש של הקליעים פוגעים במסוק, רעש כמו של מכונת תפירה.
"אני כבר החלטתי שזה מספיק. כמה דקות קודם הודיע לי הבקר שראש מרכז השליטה מוסר שאני המפקד בשטח, הודעה שנורא עיצבנה אותי. מה שרציתי זה שיגידו לי לצאת, שלא יבלבלו לי את המוח. מה, אני לא יודע שאני המפקד בשטח? הרגשתי שכל כובד האחריות עלי, אבל שאין לי שום סיכוי לעשות את המשימה הזאת. מצד שני, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב אותם ולחזור הביתה. זה היה נורא. חיכיתי כבר שייגמר הדלק, שאני לא יודע מה יקרה. אחרי שנפגע המסוק אמרתי לעצמי שזהו, צריך לוותר.
"ואז אלי אמר משפט אחד, פשוט: 'אתם תלכו, תסתלקו, והמושלים יעלו עלינו'. המושלים היה שם קוד לאויב. הוא אמר את זה בטון רגוע, לא צעק, לא התחנן. אבל אחרי המשפט הזה כבר אי אפשר היה ללכת. עד אותו רגע לא היתה לי מחויבות אליו, אלא למבצע, למבצעיות, לאומץ, לחברים בטייסת. מאותו רגע המחויבות היתה כלפיהם. אי אפשר היה להשאיר אותם לבד בשטח.
"הפגיעה היתה במקום כזה שלא יכולתי לשדר ולא ידעתי שאני לא משדר. לכן לא הבנתי למה מספר שתיים לא עונה. שתיים, מצידו, לא הבין למה אני לא מדבר וחשב שאני אישית נפגעתי. הוא הודיע 'אחד נפגע, אני לוקח'. ואני שומע ולא בדיוק מבין מה העניין. חשבתי שהוא התכוון לכך שהמסוק נפגע, מה שבאמת היה נכון. גם מערכת הנשק שלי לא עבדה, גם מערכת התצפית, כלום. סתם עגלה באוויר.
"מאותו רגע ערן אירגן את החילוץ. הוא הורה לזוג אחד להישאר מעל הים ולזוג אחר לבוא לחפות עלינו. העמיד אותם משני הצדדים שלנו ותידרך יפה מאוד את הלוחמים. הזוג שחיפה עלינו ממש עשו מסדרון אש עם התותחים שלהם ואנחנו עברנו באמצע. נחתנו ליד הלוחמים, שטיפסו בדיוק במקום שלואי וניסן המציאו. במסוק השני, של ערן, אחד הלוחמים לא זכר איך פותחים את דלתות התוף, אז הוא התיישב על המגלש וחיבק אותו.
"יצאנו בקו ישר אל הים. הדלק עמד להיגמר. כשחצינו את קו החוף הקטנו קצת את המהירות. ביקשנו שיכוונו אותנו לעבר סירות חיל-הים, ירדנו לגובה נמוך והטלנו את הלוחמים. זהו, נגמר המבצע. מאז, מדי פעם אני פוגש את הלוחמים האלה, בכל מיני אירועים. לפני שנה ציינו עשר שנים למותו של סא"ל מי-טל ז"ל ונפגשנו שם. אם היה לי ביטחון בטייסת לפני המבצע, הרי שאחריו כבר הייתי בטוח לחלוטין בכושר המבצעי של הטייסת, כי כל הטייסים שהשתתפו בו, והיו הרבה, תיפקדו בצורה כמעט מושלמת.
"אחרי המבצע בא אלי אחד הטייסים ושאל מה בדיוק אנחנו לומדים מזה. נכנסנו עם הראש בקיר והקיר נשבר. אז האם ללמוד מזה שצריך להיכנס עם הראש בקיר? שאלה טובה, ואין לי עליה תשובה. בתדריך לפני המבצע אמרתי לטייסים שההנחיות הן להישאר גבוה ורחוק, לא להתקרב. אבל בסוף התדריך אמרתי גם שבסופו של דבר יש מובילים, שצריכים לעשות מה שנדרש. זה היה המוטו. בגיחות מבצעיות, כל מה שתודרך הוא במסגרת המלצה. רק טייס טיפש לא ישתמש בדברים שהוא למד קודם, אבל צריך להיות יותר טיפש בשביל לבצע אותם כמו תוכי. המצב המבצעי הוא כמעט תמיד חדש ובלתי צפוי. אז צריך לקחת את כל המטען שיש לך ועכשיו להתאים אותו לנקודה ספציפית. הגישה הזאת בונה הרבה מאוד על האנשים, וכדי שהם יידעו לקבל את ההחלטות הנכונות צריך לסמוך עליהם, לתת להם המון חופש והמון אמון".

עוד באותו מדור

להפלה אבות רבים

ב-15 במאי 1948, שעות ספורות לאחר הכרזת המדינה, תקפו מטוסי ספיטפייר מצריים את איזור שדה-דב. אחד ממטוסי הספיטפייר נפגע במנועו על-ידי אש מהקרקע. הטייס, בנו של ראש עיריית קהיר, נחת נחיתת אונס ונפל בשבי. זו היתה ההפלה הראשונה של מטוס במלחמת העצמאות וההפלה הראשונה של הנ"מ, של חיל-האוויר, של צה"ל, מאז ומעולם. מי הפיל את המטוס, באיזה כלי נשק ומהיכן נורתה הירייה? גירסאות רבות צצו ב-51 השנים שחלפו מאז ורק לאחרונה נפתרה התעלומה

החילוץ נכשל אבל הפיתוחים הצליחו

שני מבצעים מורכבים תוכננו על-ידי האמריקאים, בנסיונם לחלץ את בני הערובה מטהראן בראשית שנות ה-80. הראשון, "קדרת אורז", הסתיים במחדל נורא. השני, "ציפור שלג", לא יצא כלל אל הפועל. ובכל זאת, בתיכנון המבצעים פותחה שורה של אמצעים ייחודיים (מסוקי סיור המוטסים במטוסי תובלה, הרקולס שממריא ונוחת כמעט-אנכית ואפילו מושבים סופגי-ג'י), שעשויים להתגלות כיעילים מאוד במבצעי חילוץ עתידיים