בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 130 (231) 01/12/99

כתבות

אגף האיקסים

באופן מסורתי, הוצמדה האות X למטוסי ניסוי שנבנו כדי לפתור בעיות שהתגלו במטוסים רגילים, או כדי לפרוץ גבולות שנחשבו דמיוניים. היום, כשההיבט הכלכלי הוא הדומיננטי בכל פיתוח, גם דגמים עתידיים של מטוס קרב לא מאויש ושל מעבורת חלל נחשבים לדגמי X. מה, אם כן, צפוי לנו? ספינות הצלה חלליות, מנועי על-מגח חדשניים ואפילו מטוס נוסעים שיגיע מניו-יורק לטוקיו תוך שעה

נועם קרן

יום לפני טיסתו המפורסמת, עלו צ'אק ייגר ואשתו גלניס על סוסיהם והתחילו בדהירה. השעה היתה שעת ערב ורוח מדברית קרירה נשבה. ייגר, טייס ניסוי של חיל האוויר האמריקאי, לא אופיין באיפוק. תוך זמן קצר התפתחה תחרות דהירה בינו ובין אשתו. ייגר הושלך מסוסו בעוצמה וראשו נחבט בקקטוס גדול.
בשנת 1947 בגובה של 20 אלף רגל, אי שם מעל מדבריות קליפורניה, נשבר לראשונה מחסום הקול. מטוס דמוי רקטה בצבע כתום חתך את השמיים בעודו מאיץ לעבר הבלתי-נודע. כעבור דקות ספורות החריד קול פיצוץ אדיר את האדמה למטה. גלניס כבר ציפתה לנורא מכל. היא תמיד ידעה שיבוא היום שבו בעלה ייצא לטיסת ניסוי - ולא ישוב. אולם זה לא היה היום. צ'אק ייגר פשוט שבר את מחסום הקול. הפיצוץ ההוא היה הבום העל-קולי הראשון בהיסטוריה. צ'אק נחת בשלום, למרות שאת טיסתו ההיסטורית ביצע עם יד אחת שבורה ועם כמה שריטות של קוצי קקטוס.
המטוס שאיתו שבר ייגר את מחסום הקול, ה-X-1, הוא הראשון מבין מטוסי הניסוי של ארה"ב שליוו את ההיסטוריה התעופתית מסוף שנות ה-40 ועד היום (ראה גם בטאון חיל-האוויר, גליון 99). מאז ומתמיד פותחו מטוסי ה-X - מטוסי הניסוי - כדי לפתור בעיות הקשורות באוויוניקה, הנעה והתנהגות מטוסים באוויר. ה-X-1, לדוגמה, פותח אחרי שטייסי מלחמת-העולם השנייה גילו שמטוסיהם מתנהגים בצורה מוזרה, מסתחררים ומתפרקים בהגיעם למהירויות גבוהות. טייסי התקופה האמינו ב"שד" השוכן בשמיים ומפרק כל מטוס שמתקרב למהירות הקול. ה-X-1 הוכיח אחרת.
כיום, כל מטוס שמשייט בשמיים מנצל, בצורה כלשהי, טכנולוגיה שפותחה עבור אחד ממטוסי ה-X. הפיתוח המתמשך של מטוסי הניסוי על-ידי חיל-האוויר האמריקאי, סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) וחברות אירוספייס פרטיות, מבטיח תאוצה גבוהה במחקר האווירונאוטיקה והחלל.

דור ה-X החדש

העשור האחרון התברך ביותר מעשרה מטוסי-X שונים. אבל ההגדרה "מטוס-X" התרחבה מאוד; אם בעבר אותם כלי ניסוי שימשו רק לאילוף השמיים, הרי שכיום נוספו לרשימה גם מרחבי החלל. טכנולוגיות של טוס-על-חוט, הנעה וקטורית וטיסה במהירויות גבוהות, השתלבו כבר במטוסים צבאיים ואזרחיים רבים. המטרות שלשמן בונים כיום מטוסים וחלליות X - נשארו דומות. אולם, קריטריון חדש, כלכלי, נוסף לרשימה.
היום לא מספיק לבנות מטוס שישייט במהירות גבוהה פי עשרה ממהירות הקול. המטרה הסופית צריכה להיות בניית מטוס כזה כאב-טיפוס למטוס נוסעים, מטען או מטוס ללא טייס, כדי שיוכל ליישם את הטכנולוגיה - ולעשות זאת בזול. ההיבט הכלכלי אינו נוגע רק למטוסים אזרחיים. למעשה, הדרישה המרכזית ממטוס הקרב העתידי, ה-JSF, היא עלות ייצור ותפעול נמוכה. למרבה האירוניה, דווקא החברה שתציע את הדגם הזול ביותר של המטוס ולא את מערכת הנשק המתוחכמת ביותר, היא החברה שתנצח. שני תאגידי הענק שזכו להתחרות על ייצור ה-JSF הם "לוקהיד-מרטין" ו"בואינג". הנפח העצום של טכנולוגיות חדשות, שאותן צריכות החברות לשלב בהצעותיהן למטוס החדש, העניק להן את הזכות לקרוא לאבות-הטיפוס של המטוס מטוסי ניסוי ולהוסיף את האות X לפני שם המטוס. "בואינג" מייצרת את ה-X-32 בעוד "לוקהיד-מרטין" עובדת על ה-X-35.
אין הגדרה מדויקת שמאפשרת למטוסים להיכנס לתוך ממלכת ה"איקסים". כך למשל, אב-הטיפוס למטוס הקרב ATF זכה לקידומת (YF-22 ו-YF-23) כאשר חברות "לוקהיד-מרטין", "בואינג" ו-"ג'נרל דיינמיקס" התחרו על ייצורו. מנקודת מבט כללית, אפשר לנסות ולהגדיר את מטוסי הניסוי (X) כמטוסים שבודקים טכנולוגיות חדשות, אשר ייושמו בשלב מאוחר יותר בדגמים סדרתיים של המטוס או במטוסים עתידיים. מטוסי האב-טיפוס (Y), לעומת זאת, הם מטוסים חדשים, המתבססים על טכנולוגיות קיימות, או מטוסים שהוכנסו בהם שינויים טכנולוגיים מינוריים יחסית.

מי צריך זנב?

מלבד מטוסי הניסוי שהוזכרו, הביא העשור האחרון גם מטוסי ניסוי קטנים וזולים יותר, שהתמקדו בהוכחה של טכנולוגיה ספציפית. בשנת 1994 החלו חברת "מקדונלד-דאגלס" ונאס"א בפרויקט לניסוי דגם עתידי של מטוס חמקן ללא זנב אחורי. אחרי 28 חודשים ו-17 מיליון דולר בלבד "נולד" ה-X-36, אב-טיפוס באורך שישה מטרים ללא טייס וללא זנב אחורי. במהלך טיסות הניסוי של המטוס, הודגמו יכולות תמרון ושליטה טובות בהרבה משל מטוסים קיימים, למרות היעדרות הזנב האחורי. ה-X-36 הוא לא המטוס הראשון שטס ללא זנב אחורי. מטוס ניסוי אחר, ה-X-31 שטס בשנים 1994-1992, הדגים יכולות בסיסיות לטיסה ללא זנב. אולם ה-X-36 היה המטוס הראשון שנבנה בצורה יעודית לטיסה ללא זנב. ה-X-36 הוכיח שאפשר להשתמש בתוכנות מחשב שיפצו על העדרות הזנב ויאפשרו שליטה במטוס באמצעות הנעה וקטורית ומדפים מפוצלים בכנפיים. היתרונות של ה-X-36 ברורים: היעדר הזנב מקטין בצורה משמעותית את חתימת המכ"ם של המטוס וגם את משקלה הכללי של הפלטפורמה.
מתקבל הרושם שהאדם כמעט ושולט לגמרי בתחום התעופה: מטוסים ללא טייס, מטוסים על-קוליים, מטוסים שנשלטים לגמרי על-ידי מחשב - כל אלה קיימים. סביר להניח עם זאת שבעתיד הקרוב נראה מטוס ניסוי נוסף שמטרתו תהיה להרחיב עוד יותר את גבולות מעטפת הטיסה והשליטה; שמו של המטוס יהיה X-39. נכון לעכשיו הוא עדיין לא קיים. מעבדות המחקר של חיל-האוויר האמריקאי מייעדות את הדגם לתוכנית מחקר הנקראת "שידרוג טכנולוגיות של מטוס העתיד", פרויקט אשר במסגרתו יפותחו טכנולוגיות מתקדמות ביותר (State of the Art) שייושמו במטוסי תקיפה לא-מאוישים ובמטוסי קרב מאוישים שיבואו אחרי דור מטוסי ה-JSF.
ה-JSF ייכנס לשירות מבצעי רק בשנת 2010 והוא עתיד לשרת בחילות-האוויר בעולם במשך שני עשורים לפחות. בין הטכנולוגיות שמוצעות ל-X-39: כנפיים גמישות המשנות את צורתן על-פי אופי הטיסה, מערכות בקרת טיסה שמסתגלות למיתאר המשימה באופן עצמאי ושילדה מחומרים מרוכבים בלתי נראים למכ"ם. כמו-כן, אחת מהגירסאות למטוס תקיפה בלתי מאויש שיפותח מה-X-39 תכיל, ככל הנראה, מערכת אינטליגנציה מלאכותית שתשלוט במטוס ותבצע את המשימה בלי התערבות אדם.

מניו-יורק לטוקיו תוך שעה

על קו התפר בין אוויר לחלל נמצא ה-X-43A, מטוס הנוסעים העתידי שעלול לגרום לתעשיות המזון של חברות-התעופה לפשוט את הרגל. למי יש זמן לאכול סטייק ברוטב פטריות בטיסה טרנס-אטלנטית של שעה? תוכנית ה"הייפר איקס" (Hyper-X) של נאס"א עשויה להפוך את המושג כפר גלובלי לחדר גלובלי, שכן זמן הטיסה מטוקיו לניו-יורק או מישראל לאוסטרליה יהיה ארוך (רק בקצת) מזמן ההורדה של תוכנה מהאינטרנט. כמה מהר אפשר כבר לטוס? מהר מאוד מסתבר. ה-X-1 טס במהירות הקול. הקונקורד בפי שניים ממהירות הקול וה-X-15 (המונע במנוע רקטי) פי שש וחצי ממהירות הקול. נוסעי העתיד יוכלו להנות מפירותיו של ה-X-43A ולטוס במהירות מסחררת - פי עשרה ממהירות הקול, אי שם בין קונקורד למעבורת החלל. חלליות טסות מהר יותר מפני שהן לא צריכות להתמודד עם חיכוך האטמוספירה ומערכת ההנעה שלהן היא רקטית ולא נושמת אוויר. מנועי ה-X-43A יהיו מנועי סילון. ליתר דיוק, מנועי על-מגח סילוניים (Scram Jet). הטכנולוגיה הייחודית מבית היוצר של נאס"א וחברת "מיקרו-קרפט" תשתמש בחמצן שבאוויר כדי לשרוף מימן, בלי הצורך במכלים כבדים של חמצן נוזלי.
מנועי סילון רגילים משתמשים במניפות להבים להאצת זרימת האוויר אל המנוע, ערבובו בדלק והצתתו. מנועי המגח הסילוני מסתמכים על זרימתו המהירה של האוויר היישר אל המנוע, תוך האטת האוויר למהירויות תת-קוליות. בניגוד למנוע הסילון, במנוע המגח הסילוני אין חלקים נעים כדוגמת מניפות הלהבים.
מנוע העל-מגח לוקח את הטכנולוגיות צעד אחד קדימה. הדרך היחידה לטוס היפרסוני (מאך 5 ומעלה) ללא מנועים רקטיים, היא לאפשר זרימת אוויר במהירות על-קולית ישירות למנוע. באוויר שזורם במהירויות כה גבוהות טמונות גם בעיות; המרכזית שבהן - מחסור בנתונים. המטוס הסילוני המהיר ביותר שקיים, ה-SR-71 (הציפור השחורה) טס במאך 3 "בלבד". זה לא מספיק. כדי לפתח מערכת מנוע על-מגח יש צורך בנתונים מטיסות סילוניות במהירויות מאך 8 ומעלה. מהירויות כאלה אי אפשר לדמות על הקרקע, גם לא במנהרות הרוח המשוכללות ביותר. וכאן נכנס לתמונה ה-X-43A.
בסדרת ניסויים שתחל בשנת 2000, דגמים של ה-X-43A יורכבו על רקטות שיינשאו ל-20,000 רגל על-ידי מטוס B-52 של נאס"א. לאחר שתושלך, הרקטה, שבראשה יותקן ה-X-43A, תאיץ למהירות של מאך 7. בשלב הזה מטוס הניסוי יתנתק מהרקטה, מנוע העל-מגח יופעל והמטוס ימשיך בטיסה עצמאית על-פי תוכנית שתוגדר מראש. את המנועים הייחודיים בונה חברת GASP ו"בואינג" מסייעת בבניית מערכת ההגנה התרמית של המטוס. גוף המטוס יגיע לטמפרטורות העולות על 1,100 מעלות צלזיוס בשיא מהירותו. צריך, מן הסתם, לפתח גם את הטכנולוגיה שתציל את אנשי הצוות והנוסעים מצלייה.
בעבר כבר היו נסיונות לפיתוח מטוס נוסעים עם מנוע על-מגח, אולם התוכנית נכשלה. במסגרת פרויקט "מטוס החלל הלאומי", שהשיק הנשיא רייגן בשנות ה-80, פיתחה נאס"א את ה-X-30. מעבר למספר ולאיקס, לא יצא הרבה מהתוכנית. המהנדסים שרצו לבנות דגם בגודל מלא של המטוס, ניסו לבלוע יותר מדי והתייאשו ממימוש הרעיון. ה-X-43A ישתמש אמנם באותן טכנולוגיות, אך יסתמך על ידע קודם ויפותח בשלבים מדורגים. רעיון מהפכני נוסף שמדענים יצטרכו לממש, הוא קונספט המנוע המשולב בגוף המטוס. הכוונה היא שחלקו הקדמי של ה-X-43A הוא למעשה כונס האוויר וחלקו האחורי של המטוס הוא נחיר הפליטה; ה-X-43A הוא למעשה מנוע שסביבו ייבנה מטוס.

ספייס איז דה פלייס

את חשיבותו של החלל מבינים היטב בסוכנות החלל וחיל-האוויר האמריקאיים. כראיה לכך - לא פחות משבע חלליות X שונות מופקדות על פיתוח טכנולוגיות העתיד שיאפשרו גישה זולה, בטוחה ויעילה לחלל - מטרה נכספת שנותרה ללא מענה. המעבורת, שהיתה אמורה לענות על הקריטריונים שצוינו, התגלתה כמכונה ששורפת כסף ולא חוסכת אותו. הפתרון המוצע עכשיו הוא ה-X-33 של חברת "לוקהיד-מרטין". מעבורת החלל - הדור הבא, אם תרצו.
הפרויקט הבומבסטי שהחל בשנת 1994 עם הכרזתו של קלינטון על מדיניות תחבורת החלל הלאומית, ידע כבר עליות ומורדות. נאס"א, שהופקדה על ניהול התוכנית, בחרה מבין שלוש מתחרות את חברת "לוקהיד-מרטין" כמובילה ויצרנית של ה-X-33, אב-טיפוס לחללית הגדולה יותר והמבצעית שתקרא "וונצ'רסטאר". ה-X-33, חללית רב-שימושית, אמורה להוכיח שאפשר לתפעל חלליות בצורה יעילה לפחות כמו מטוסי נוסעים. החללית, שתמריא אנכית, תשתמש במנוע מסוג אירוספייק (Aerospike) שבו גזים לוהטים מואצים סביב חרוט לצורך יצירת דחף גבוה וכניסה למסלול סביב כדור-הארץ. חטיבת "מפעל הבואשים" של החברה מייצרת את אב-הטיפוס של ה"וונצ'רסטאר". טיסת הניסוי הראשונה עתידה להתקיים באביב של השנה הבאה ולהוכיח שחלום הגישה לחלל הינו בר-הגשמה.
פרויקט קצת פחות שאפתני מה-X-33 היא חללית ה-X-34 האמורה לגשר בין טכנולוגיות של מעבורת החלל לטכנולוגיות של ה-X-33. חברת "אורביטל סיינסס" נבחרה על-ידי נאס"א לפיתוח חללית המחקר שתאפשר בדיקה של חומרי בידוד ומנועים שונים שייושמו בחלליות עתידיות. ה-X-34, שקט וזול בהרבה מאחיו הגדול, ישמש כמדרגת קפיצה לתחום השיגור המסחרי של מטענים לחלל במחיר נמוך וזמן סבב קצר מאוד (עד 25 טיסות בשנה). עד כה, נעשו כמה ניסויי נחיתה עם שלושת אבות-הטיפוס של ה-X-34, שהושלכו ממטוס L-1011 של חברת "אורביטל סיינסס".
כפי שחיל-האוויר האמריקאי ישתמש ב-X-39 לקידום טכנולוגיות ש"מעבר לאופק", כך גם נאס"א מקווה לפתח את החללית X-37, שתוציא את טכנולוגיית החלל מהקפאון. נכון להיום, אפשר לומר שה-X-33 הוא פסגת הטכנולוגיות של החלליות. נאס"א רוצה יותר ולכן יזמה את תוכנית "איקס העתיד" (Future-X) שבמסגרתה ייחקרו לא פחות מ-29 טכנולוגיות שונות. הפלטפורמה ליישום אותן טכנולוגיות וקבלת נתונים מסביבת חלל אמיתית הוא ה-X-37. חברת "בואינג", שנבחרה על-ידי נאס"א לצורך בניית ה-X-37, תבנה חללית שתשוגר לחלל מתא המטען של המעבורת ומשם תמשיך במשימותיה השונות. בין השאר, בנאס"א צופים שהחללית תוכל לבצע מספר משימות במקביל, כמו למשל הצבת לוויינים קטנים במסלול ובדיקת טכנולוגיות שונות של ניווט בחלל.
חללית איקס נוספת שנמצאת בניסויי טיסה היא ה-X-38, ספינת ההצלה העתידית של נאס"א. בהסתמך על נסיון כואב של תקלות מרובות בתחנת החלל הרוסית "מיר", נאס"א החלה לחשוש מהעובדה שאין לאסטרונאוטים העתידיים של תחנת החלל הבינלאומית דרך החוצה במקרה של תקלה. התחנה תצויד אמנם בחללית סויוז רוסית שתשמש כספינת מילוט, אבל בסויוז יש מקום רק לשלושה ובתחנת החלל יתגוררו שבעה אסטרונאוטים. כיוון שבחוזה של האסטרונאוטים לא מצוין דבר על קיום הגרלות באשר למי שיזכה לברוח ומי לא, החלה נאס"א בתיכנון חללית ההצלה העתידית. ה-X-38 בנויה רק לחזרה לכדור-הארץ ולא להמראה ממנו ולכן היא גם פשוטה יותר לתיכנון ובנייה. החללית בנויה בצורה של גוף עילוי - מטוס ללא כנפיים שצורת הגוף שלו מייצרת את העילוי הדרוש לניווט ולטיסה באטמוספירה.
ה-X-38 כבר עברה כמה טיסות ניסוי והושלכה ממטוסים בגובה רב. כאשר ייבנה הדגם המבצעי, תובא החללית לתחנת החלל הבינלאומית בתא המטען של המעבורת. שם היא תעגון ותמתין לאסון שכולם מקווים שלא יבוא לעולם. כמובן שלפני הצבתה, ה-X-38 תעבור "מבחן אמת". היא תשוגר למסלול עם מעבורת החלל ותדרש לחזור לנחיתה בטוחה על כדור-הארץ. בתוך ה-X-38 ינוחו שבע בובות ניסוי, מהסוג שמאיישות מכוניות בניסויי התנגשות.
עם כניסתם של האיקסים לתחום החלל, הגיע גם תורן של מערכות קטנות, לא רק חלליות או מטוסים שלמים, לקבל את קידומת ה-X. ה-X-42 הוא למעשה מנוע. ההצטרפות למשפחת הנסיוניים המכובדת מוענקת למנוע בזכות הטכנולוגיות המתקדמות שייושמו בו. ה-X-42 הוא ריקשה חללית שתשמש להעברת מטענים ממסלול אחד לשני בחלל. המנוע יתבסס על בעירה כימית מוכרת בשילוב של אנרגיה תרמית וסולרית. ההנעה החדשה תמקד את אור השמש לצורך הבערת דלק והנעת החללית. בעזרת המנוע החדש יהיה אפשר להניע לוויינים צבאיים, מחקריים ומסחריים למסלולי היעד שלהם בעלות נמוכה ובזמן קצר במיוחד. טיסת המבחן הראשונה של המנוע מיועדת לשנת 2000.

נא להכיר: חללית קרב

חיל-האוויר האמריקאי מתכנן עוד שתי חלליות, שינוסו במסגרת מטוסי ה-X. הראשונה, רכב אווירי משותף (Common Aero Vehicle), או בקיצור X-41, טרם התגבשה לגמרי, אבל מיועדת לבדיקת מטוס חלל שיפזר מטענים שונים לעבר הקרקע מגבול האטמוספירה והחלל.
הרכב השני, ה-X-40, הוא ללא ספק המנה העיקרית. במסגרת הפרויקט, מקווה חיל-האוויר האמריקאי לפתח שתי חלליות מתקדמות, שיצדיקו את שינוי שמו של חיל-האוויר האמריקאי לחיל-האוויר והחלל. לא מדובר בחלליות שיורות לייזרים, אלא בחלליות מטען מתוחכמות שיוכלו לשאת כמעט כל משא לחלל או לשמש כלוויינים בעצמן. החללית הראשונה, המכונה בפשטות "החללית הצבאית", תהיה למעשה רכב החלל הראשון שיוקדש לפעילויות צבאיות. החללית תפותח בארבעה שלבים שונים ותסתמך על תיכנון והדמיה ממוחשבים. המטרה הסופית היא לפתח מטוס חללי שיטוס למסלול בשלב אחד (ללא מאיצים כמו של מעבורת החלל), ישהה במסלול, יציב מטען ויחזור לכדור-הארץ. הטכנולוגיות שיפותחו ממטוס החלל ישמשו בהמשך לבניית "חללית הקרב" האמיתית, שהיא "רכב התמרון החללי" (Space Maneuver Vehicle).
החללית הצבאית, המפותחת במעבדות המחקר של חיל-האוויר האמריקאי, תשמש במידה רבה כפלטפורמות האוויריות שנמצאות בשימוש חילות-האוויר כיום. כפי שמציידים היום מטוס הרקולס במיוחד למשימת ממסר-תקשורת, כך יהיה אפשר לצייד את רכב התמרון החללי בכל מטען יעודי. בין השאר, תוכל החללית למלא את מקומם של לוויינים שכשלו, לשמש כלוויין ריגול או איסוף מודיעין מסוגים שונים, או לרכז חיישנים מעל איזור שבו מתקיימת פעילות צבאית אמריקאית.
יתרונו של רכב התמרון החללי הוא ביכולתו לשהות בחלל עד לשנה וביכולת להנחיתו על כדור-הארץ, לשנות את יעודו ולשגרו שוב תוך פחות מ-72 שעות. עד היום כבר נעשו ניסויי גלישה של החללית העתידית. במסגרתם שוחרר דגם של רכב התמרון החללי ממסוק בלק-הוק. בין השאר, הדגם נחת בהצלחה על מסלול לאחר שביצע תמרון וגלישה באופן עצמאי תוך שימוש במערכת ניווט לוויינית צבאית.
כל זה נשמע עתידני מאוד - ואולי גם מופרך במידה מסוימת. אבל צריך לזכור שגם אם רק אחד מתוך חמשת מטוסי הניסוי יתגבש בסופו של דבר למטוס או לחללית, תוך כמה שנים נוכל למצוא את עצמנו בטיסה בת שעה מניו-יורק לטוקיו.

עוד באותו מדור

זכות השתיקה

חסידי תיאוריות הקונספירציה יאהבו את זה: במלחמת ויאטנם החלה סוכנות של משרד ההגנה האמריקאי לפתח מטוסים שקטים, שיוכלו לטוס מעל ג'ונגלים ולחשוף כוחות אויב. מאז, עבר הרעיון גלגולים רבים (דאון עם מדחף מעץ, מנוע עם משתיק קול, מסוק שקט, וכו'), אך הנושא כולו, מטבע הדברים, אפוף חשאיות. ולמרות זאת, פה ושם (בסכסוך בבלקן ובחילוץ בני הערובה בפרו) נראה לפתע מטוס מוזר עובר מעל זירת ההתרחשות. נראה, אבל לא נשמע

תקיפה מלב ים

באוגוסט 1984 המריאו מסוקי דיפנדר מסיפונה של ספינת סער 4.5, ששייטה בלב-ים. מטרתם היתה נהאר אל-בארד, בסיס ימי של ארגוני המחבלים הממוקם בצפון לבנון, במרחק 170 ק"מ מגבול ישראל-לבנון. זו היתה הפעם הראשונה בה המריאו מסוקי קרב מסטי"ל, תקפו מטרות ושבו לנחיתה על סיפון האונייה. זו גם התקיפה הרחוקה ביותר שביצעו עד אז מסוקי חיל-האוויר. שיא זה לא נשבר עד היום, אלא רק שוחזר כעשר שנים לאחר-מכן על-ידי מסוקי אפאצ'י, שתקפו גם הם מטרות באיזור