בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 126 (227) 01/04/99

כתבות

זהירות פייפרים מפציצים

בספטמבר 48', כאשר התכונן צה"ל לפרוץ את המצור שהטילו המצרים על הנגב, החליט המטה להחליף את מטוסי האוסטר המיושנים במטוסי פייפר ולהשתמש בהם כדי לסייע מקרוב לכוחות הפורצים. כך התחיל סיפורה המדהים של טייסת הנגב בקיבוץ דורות; שלושת הפייפרים תיפקדו בתנאים ובקשיים שלא ייאמנו כמטוסי הפצצה ליליים ועזרו לשחרר את הנגב המנותק מהמצור. אריה רובנס, שהיה טייס באחד הפייפרים, מספר

אריה רובנס

לפני זמן מה, בעת מסיבת יובל לחיל-האוויר, שוחחתי עם טייס צעיר ותוך כדי שיחה הזכיר הטייס שהוא שייך לטייסת הנגב, שבסיסה אי-שם דרומית לבאר-שבע. שאלתי אותו אם שמע על טייסת הנגב, שהשתתפה במטוסיה הקלים בקרבות לשחרור הנגב במלחמת העצמאות. קצת מופתע, השיב לי הטייס הצעיר בשלילה. טייסים נוספים שעמדו בקרבתנו והקשיבו לשיחתנו, גילו עניין בנושא. על כן הצעתי שנתיישב על הדשא ואספר להם מה היה. וכך עשינו.
בספטמבר 48' היה הנגב מנותק על-ידי הכוחות המצריים משלושה צדדים. במערב, על-ידי טור שהתקדם בכביש החוף לכיוון תל-אביב. במזרח נעו כוחות על כביש ניצנה-באר-שבע לכיוון ירושלים. ובקו אשקלון-חברון ניתקו את התחבורה מהמרכז לנגב. הפייפר ששמר מתל-אביב על הקשר לישובים המנותקים ועל קו המים אליהם, הוצב במארס בניר-עם כדי לחסוך זמן ובעיקר דלק. הטור המצרי המתקדם חייב להרחיק את הבסיס מהכוחות המצריים וקיבוץ דורות במרכז הנגב המנותק נמצא כמתאים.
מראשית שנת 48' מילאו מטוסי האוסטר התלת-מושביים את המשימות התעופתיות של הצבא הצעיר בהובלה של מפקדים ופוליטיקאים, בסיורים לאיסוף מודיעין ולצילום, בהספקה לישובים מנותקים ולאלף צרכים מגוונים שחייבו סיוע אווירי. טייסי הפלמ"ח והגח"ל עשו את העבודה, לעיתים בסכנת נפשות, עם 14 המטוסים המשומשים והרעועים שהבריטים מכרו לנו.
כאשר התכונן צה"ל, בספטמבר 48', לפרוץ את המצור על הנגב, החליט המטה להחליף את מטוסי האוסטר המיושנים במטוסי פייפר חדישים ואמינים ולהשתמש בהם לסיוע קרוב לכוחות הפורצים. פה מתחיל בעצם הסיפור של טייסת הנגב בדורות. לפני ספטמבר היה אמנם מטוס אחד ששני טייסים שעמדו לרשות חטיבת הנגב הפעילו אותו, אך לא היתה זו טייסת מאורגנת ועצמאית. באותו זמן החלה התעצמות רבה של חיל-האוויר במטוסי קרב, מפציצים ומטוסי תובלה. בפעם הראשונה הוכנה תוכנית לשילוב כל סוגי המטוסים כסיוע לכוחות הפורצים; המפציצים הכבדים נועדו לפעול ביום מגובה רב על מטרות גדולות כמו עזה, מג'דל, באר-שבע ופאלוג'ה, ואילו על מטוסי הפייפר בדורות הוטל, עקב פגיעותם הרבה, לסייע בלילה ישירות ומגובה נמוך לכוחות הפורצים, מצומת נגבה עד בית-חנון, על-ידי הפצצת הכפרים הערביים בדרך והמשלטים שבקרבתם.

המכונאים באוהל בחורשה

כדי להפעיל את שלושת הפייפרים הקטנים כיחידה קרבית, היה צורך להקים מערך קרקעי שלם ומאורגן, שיוכל לשרת פעילות מבצעית מאומצת, כל זה כמובן ללא כל ניסיון קודם. במסלול החדש, שמאז פתיחת השדה ברוחמה כבר לא נפקד על-ידי מטוסי תובלה, נחפרו דירים מדופנים להגנת המטוסים בפני התקפת אוויר. מכלי דלק חדשים הוכנסו לאדמה במקום החביות הישנות. הוכנה מערכת חשמל לתאורת מסלול הנחיתה לקראת טיסות הלילה. כמו כן פוזרו מצבורי פצצות בשדה לזירוז הטענת המטוסים. צריף ארוך הועמד לרשות הטייסת, חדר למפקד, חדר לטייסים ואפילו חדר לכרמלה, פקידת המבצעים החדשה. הגיעו מכונאים ששוכנו באוהל בחורשה הקטנה, שבה הוסתרו המטוסים מעיני האויב. פקח טיסה נשלח לפקח על קצב הטיסות הצפוי. לקראת הפריצה הוגברו הטיסות עם סיירי החטיבה לאיסוף מודיעין על מערכי המצרים. וכך הגיע ה-15 באוקטובר.
וכך תיאר ביומנו הנרי הפקח את הלילה הזה בטייסת: "עם דמדומים נקראנו למפקד: בחורים, הלילה יש עבודה. שמחה רבה תקפה את כולם ואחרי תדרוך קצר, כל 'המשפחה' שלנו נלחצה לג'יפים וירדנו אל שדה-התעופה. חלוקה לקבוצות. כל אחת מוציאה את המטוס שלה למסלול, המכונאים בודקים בפעם האחרונה את המנוע, הטייסים ומטילני הפצצות מהמושב האחורי מקבלים את ההוראות האחרונות. טיסה ראשונה - המטרה מוגדרת וכל טייס מציין אותה ואת הדרך אליה במפה. בעוד 40 דקות יוצא המטוס הראשון. ניגשים לעבודה. מביאים פצצות - חלק האנשים נשאר ליד המצבורים וחלק אחר מכניסן למטוס. אין סנוביזם. הטייסים עובדים עם המכונאים, הנהגים והפקח בצוותא, נושאים ארגזים וטוענים פצצות.
"הפקח נותן אור ירוק והטיסה הראשונה יוצאת לדרך. עכשיו ממריאים - אחד אחרי השני. בינתיים מביאים פצצות חדשות ומתכוננים לפעולה. מישהו מתנדב להכין קפה. ליל ירח זורע אור בכל הסביבה. נראה כי הכל ילך למישרין. מגיעה ידיעה ראשונה מחיל-הרגלים. המטוסים מעל המטרה - 'הזריקות' הראשונות - לא רעות. כעבור זמן מה חוזרים הבחורים. אני רץ למטוס ושואל בנשימה עצורה: נו, איך היה? מאה אחוז, עונה הטייס. ללא קושי מצאתי את המטרה. התחלתי לגלוש בשקט מ-2,000 רגל כדי שהמרעום יגרום להתפוצצות מעל הקרקע - הם פותחים באש עלי, אז אני מזנק והמטילן מאחורי מטיל את ה'ביצה' שהחזיק על הברכיים דרך הדלת הפתוחה. חזרתי ועוד 'ביצה' מוטלת וכך עד גמר המלאי. אנו חוזרים לדורות ממזרח (המראנו לכיוון מערב) כדי לא להפריע לממריאים. עכשיו נעמיס פצצות חדשות - ובחזרה.
"כולם מרוצים ועובדים כמטורפים. בטרם חזר המטוס האחרון יצא הראשון עם מטען חדש. לאחר כמה טיסות - שוב מסדר. עם המטרה הזאת גמרנו. עכשיו מתקיף הצבא. ואנו טסים למטרה הבאה. מטרה חדשה - מרץ חדש. העבודה רותחת, בוערת ממש. עוד מטען ועוד אחד... הלילה עוד לפנינו, שתי מטרות נוספות להפצצה.

עוד באותו מדור

בתה החורגת של הציפור השחורה

פרויקט המטוס הבלתי-מאויש, שקיומו נחשף לראשונה בשוגג ב-1976, כ-14 שנים לאחר שהחל, ייזכר שאחד הכשלונות הגדולים של "מפעל הבואשים". אולם, מל"ט ה-D-21 שפותח בפרויקט זה נחשב לאחת ממערכות הנשק הלא מאוישות המהפכניות ביותר. בראייה לאחור היתה תרומתו הגדולה של הפרויקט בקידום טכנולוגיית החמקנות - טכנולוגיה שעתידה להגיע לשיאה בפרויקט ה"האב בלו". ואכן - אנשים רבים שהיו מעורבים בפרויקט ה-D-21 מילאו תפקידים חשובים בפיתוח מטוס הקרב החמקן הראשון

צניחה לשום מקום

הפעם הראשונה (וגם האחרונה) שבה עשה צה"ל שימוש בצניחה מבצעית היתה לפני יותר מ-40 שנה, ביומו הראשון של מבצע "קדש". מאז הצנחנים ירו, הסתערו, כבשו ושיחררו - אבל לא צנחו. האם הפכו מסוקי התובלה המשוכללים את הצניחה למיותרת? טובי המומחים ובכירי הלוחמים נדרשו לסוגיה ומסקנתם דומה מאוד: צה"ל צריך לשמור את יכולת הצניחה, מפני שאיש אינו יודע איך ומתי היא עשויה להיות הפתרון המבצעי הטוב ביותר