בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 126 (227) 01/04/99

כתבות

לא לבעלי לב חלש

הם עוזרים לטייסים לבצע את משימותיהם, מגינים על המסוק כשהוא מותקף על הקרקע, תופסים מל"טים באוויר, מחלצים חיילים משטח אויב, מפעילים כל סוג של ציוד, מטפלים בפצועים ואפילו מארחים את האח"מים (שחלקם התאהבו בבלק-הוק). סא"ל (מיל') בועז ורב-סמל בכיר מאיר, מכונאים מוטסים, מהוותיקים בחיל-האוויר, מספרים חוויות - חלקן מסמרות שיער - משנים רבות בתא האחורי. מהאנשים שמוכנים לכל דבר ובלבד שלא יפספסו טיסה

ליעד ברקת, צילום: גולן מקס

"כולם יודעים מה זה טייס, מה זה נווט, וזהו. לא הרבה אנשים יודעים מה זה מכונאי מוטס", אומר רב-סמל גיא, קצין ההדרכה של מסוקי הבלק-הוק ב"טייסת המסוקים הראשונה". "כשאני אומר שאני מכונאי מוטס, תמיד מניחים שאם המסוק מתקלקל, אז אני מתקן אותו באוויר. לא יודעים שאנחנו לוחמים מבצעיים שמהווים חלק פעיל בכל המשימות של מערך מסוקי הסער של חיל-האוויר.
"הטייסים מביאים את המטוס לנקודה הנכונה ומכאן מתחילה העבודה שלנו. אנחנו מוגדרים כצוות עזר אווירי ואחראים בעיקר על התא האחורי של המסוק. במשימות של חילוץ ופינוי, אנחנו מתפעלים את מנוף החילוץ ומעלים את הניצולים. כשמחלצים חיילים משטח אויב, אנחנו אחראים שכולם ייכנסו למסוק ושלא ישאירו ציוד בשטח. אם המסוק מותקף בעת משימה, אנחנו מגינים עליו בעזרת מאג וכשאנחנו נוחתים במקומות מסובכים לנחיתה, אנחנו שומרים שהחלק האחורי של המסוק לא ייפגע, כי הטייס רואה רק את החלק הקדמי.
"בעצם, ללא מכונאי מוטס אי אפשר לבצע אף משימה. לא פינוי פצועים, לא חילוצים, לא מירדפים. חשוב לזכור, כמובן, שהמכונאי המוטס הוא איש טכני שמפעיל ומתמחה במערכות הייעודיות של המטוס ואם יש תקלות באוויר, הוא צריך לתת את התשובה הטכנית המתאימה. המשימות משתנות מעט ממסוק למסוק, כשבאנפה, עטלף ויסעור למשל, המכונאים המוטסים יושבים בקוקפיט ועוזרים בסיפוק נתונים לטייס. בבלק-הוק, הם נמצאים בתא האחורי נטו".

3,000 שעות טיסה

סא"ל (מיל') בועז הוא אחד משני המכונאים הראשונים שהוכשרו לתפקיד בארץ. כיום, עם מעל ל-3,000 שעות טיסה, כמות מכובדת לכל טייס, שלא לדבר על מכונאי מוטס, בועז ממשיך לטוס בהתנדבות בשירות המילואים בטייסת היסעור אותה ליווה מאז תחילת דרכה. הוא המכונאי המוטס הוותיק ביותר שעדיין טס בחיל-האוויר. מאז שחרורו כמפקד טייסת תחזוקה בשדה דב, הוא מנהל את בית-הספר "אורט תל-נוף", בו מוכשרים הנערים למקצועות הטכניים של חיל-האוויר.
"בשנת 1968 סיימתי את לימודי בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר. התגייסתי לטייסת סופר פרלונים וכשהתחילו לדבר על רכישת מסוק חדש, פניתי לקצין הטכני בבקשה לעבור אם אכן יגיע מטוס כזה. מאז שהגיעו שני היסעורים הראשונים לטייסת, עברתי את כל מסלולי הפיקוד והפעולות האפשריות. השתתפתי בחילוץ הראשון של הטייסת, פיניתי, לצערי, את ההרוגים הראשונים וביצעתי מאז עשרות משימות, מהמבצעיות ביותר ועד למשימות כמו הטסת רבין לירדן". בשנת 1981 קיבלו בועז ושאר צוות המסוק צל"ש על חילוץ כוח חיילי סיירת שיצא למבצע בלבנון ונקלע למלכודת אש קשה.
רב-סמל בכיר מאיר הוא המכונאי המוטס בעל שעות הטיסה הרבות ביותר שעדיין משרת בקבע. יש לו קרוב ל-2,500 שעות טיסה, רובן על מסוק היסעור הוותיק וחלקן על מסוק הבלק-הוק, בו הוא טס ומשמש כמפקד גף מכונאים מוטסים מאז הוקמה הטייסת. "היופי של המקצוע הזה הוא שמצד אחד אתה הולך לבקר עם הנשיא בירדן ומארחים אותך כיד המלך, ומצד שני, אתה נשלח לעזור לכוחות ירוקים בשטח שלרוע מזלם נפגעו והם סומכים עליך ועל צוות המסוק שיוציאו אותם משם בשלום". בפברואר 1997 קיבל רס"ב מאיר צל"ש לאחר שצוות מסוק הבלק-הוק נכנס ויצא מלבנון שלוש פעמים תחת אש כבדה בכדי לחלץ כוח חיילים פגוע.
שניהם, גם סא"ל בועז וגם רס"ב מאיר, השתתפו בעשרות משימות מבצעיות, אבל כשהם מתבקשים לספר על חוויותיהם, הם בוחרים להתחיל דווקא במשימה שבוצעה בגבולות הארץ. "בעולם היסעורים קיים דבר שנקרא 'תפיסת מל"ט'", מספר רס"ב מאיר. "מכיוון שהמל"ט הוא מטוס כבד עם ציוד רגיש שעלול להיפגע בנחיתה רגילה, הוטל עלינו, טייסות היסעור, לטפס לגובה רב ולתפוס אותו בסיום המשימה".
על-ידי שימוש במערכת הידראולית מיוחדת במסוק, שני המכונאים המוטסים היו צריכים "לדוג" את המל"ט בעוד הוא צונח. רק כדי להמחיש את המורכבות שבעניין, כל מל"ט כזה שקל יותר מטון וקוטר המצנח שלו היה יותר מ-30 מטר. בערך כמו לתפוס מגרש כדורגל מעופף.
"היינו צריכים לטוס לעבר המל"ט, להתנגש בו ולתפוס אותו ברגע הנכון", מוסיף רס"ב מאיר. "מעט מאוד אנשים בחיל-האוויר הוכשרו למשימה הזו. אני חושב שניתן לספור אותם על שתי ידיים בקושי. תהליך ההכשרה היה מורכב ביותר. כשטסים ומתנגשים בכוונה תחילה במשהו באוויר, ברור שיש בכך סיכון ולכן זו היתה גיחה שדרשה הוכחת מיומנות אדירה. בשבילנו, המכונאים המוטסים, וגם בשביל הטייסים, זה היה הדובדבן שבקצפת".
"היו גם כמה תקלות שהצלחנו להתגבר עליהן", מוסיף סא"ל בועז. "באחת הפעמים, המוט שתפס את המל"ט נשבר בחלקו והמל"ט היה ממש תלוי על קורי עכביש. ביצענו הנחתה של המל"ט מגובה רב. בפעם אחרת, הזניקו אותנו מהבסיס לאחר שקרון השליטה איבד את המל"ט. לבסוף, הצלחנו לתפוס אותו בגובה נמוך מאוד ולהחזיר אותו הביתה בשלום".
המכונאי המוטס מוגדר כ"צוות עזר אווירי" ולא נמנה על מקבלי ההחלטות הפיקודיות במסוק. אבל, מסתבר שקיימים לא מעט מקרים בהם יש לו תפקיד חשוב למדי בהכרעת גורל המשימה. "הכרעתי הרבה משימות. בהחלט יש לך השפעה על ההחלטות של הצוות", אומר סא"ל בועז. "הכל תלוי כמובן בניסיון שלך ובאמון שהצוות נותן בך.
"כשאתה מכונאי מוטס בטייסת יסעור, אתה יכול להתאמן שנה שלמה למבצע אחד ובסוף לבצע אותו בלילה אחד, שלדעתי, שווה את כל השנה הזו. לאחד המבצעים עבדתי על מסוק אחד במשך שמונה חודשים תמימים. הכרתי את המסוק כמו שאבא מכיר את הילדים שלו. המסוק הספציפי הזה היה עושה בעיות עם הגנרטור. תיקנו את העניין אולם בזמן הגיחה נדלקה לפתע הנורה האדומה של הגנרטור. הטייס שהיה באותה משימה, חגי קושט ז"ל, סמך עלי בצורה בלתי רגילה. הכרתי את המסוק מצוין והיתה לי תחושת בטן שהכל יהיה בסדר. לכן הצעתי לכבות את הגנרטור לחצי שעה ולהמשיך במשימה. אם העניין לא היה מסתדר, היינו בצרות צרורות. הטייס קיבל את ההצעה שלי ובאמת, אחרי חצי שעה הגנרטור פעל בצורה מושלמת. הגענו להחלטה הזו ביחד, לא שיתפנו אף אחד בעולם הגדול. ביצענו את המשימה במלואה וחזרנו הביתה עם חיוך בלי שאף אחד יידע מה קרה. אני תמיד אמרתי שלברזלים האלה יש נשמה. כשצריך, הם נותנים אותה".

הזנקות מיידיות

מה שמאפיין את מסוק הבלק-הוק, הן הזנקות מיידיות בלי תכנון מוקדם. גם במקרים כאלה, יכולה להיות למכונאי המוטס השפעה על גורל המשימה. "ישבנו בצפון בכוננות יעודית לפעולת כוח חי"ר", מספר רס"ב מאיר. "בערך בתשע ורבע בערב הזניקו אותנו. קודם-לכן שלחו לשם מסוק אנפה, שלא הצליח ליצור קשר עם הכוח ולכן לא נכנס פנימה. אנחנו הצלחנו להיכנס, הוצאנו משם הרוג ופצועים ופינינו אותם לרמב"ם. בינתיים, הקרבות הלכו והתחזקו והיו עוד פצועים לפנות. חזרנו לקחת גם אותם והורדנו אותם במינחת גיבור".
בינתיים, העסק בלבנון הלך והסתבך. לכן, הוחלט לפנות במסוק את כל שאר חיילי הכוח. האיזור היה איזור אש 'חם' במיוחד ובשטח נשארו 18 חיילים על כל ציודם הכבד. "היתה דילמה קשה אם לשלוח אותנו בפעם השלישית, או לשלוח יסעור שיכול להכיל הרבה יותר אנשים ומשא. בשבילנו, לקחת 18 אנשים זה ממש על קצה המגבלה והיה להם המון ציוד כבד. אבל למרות הכל, אני ידעתי שנוכל לעשות את זה. אמרתי לישי, הטייס, 'תשמע, אנחנו כבר מכירים את המקום וחבל לבזבז זמן בהתברברויות. על אחריותי, 18 חיילים, עם כל הציוד שיש להם, אני מצליח לדחוף פנימה'. ביקשתי ממנו לסמוך עלי והוא אכן החליט לצאת למשימה. הגענו לשם, היו המון יריות מסביב. באיזה שהוא שלב, התא כבר היה מלא לגמרי ואני דוחס את האנשים עד הסוף, זורק להם את הקסדות, מוודא שכולם בפנים, סוגר את הדלתות, ואנחנו ממריאים.
"למרות שהיה צפוף מאוד, החיילים היו כל-כך מבסוטים לצאת משם שזה לא ייאמן. זה הרגע שבו אתה מרגיש הכי הרבה סיפוק. אתה יודע שאתה לא איזה גוף ערטילאי שאף אחד לא מכיר, אלא יש לך חלק אמיתי ומעשי בביצוע המשימה. אני לא בטוח אם מכונאי מוטס צעיר היה מוכן לקחת על עצמו את האחריות הזו. אם הקברניט לא היה משתכנע, היו שולחים מסוק יסעור, משום שהוא גדול יותר. למרות שאנחנו רק צוות עזר אווירי, יש לנו את המשקל שלנו בביצוע המשימה". על ביצוע המשימה הזו קיבלו אנשי צוות המסוק, וביניהם גם רס"ב מאיר, צל"ש.
מבצע "פונטיאק", אליו יצאו שני מסוקים מטייסת היסעורים בליל העשירי לאוקטובר של מלחמת יום כיפור, מהווה דוגמה טובה לכושר אלתור מצד המכונאי המוטס ושיתוף פעולה עם הטייסים. "זה היה מבצע התקפי על הגדה המערבית, שבוע לפני צליחת התעלה", מספר סא"ל בועז. "שלושה חודשים לפני-כן קיבלנו מארה"ב שלושה תותחי שדה מתנייעים מסוג M-102. בליל המבצע, הוטל עלינו לטוס לג'בל-עתקה ולהנחית כוחות תותחנים שיתקפו בעזרת התותחים החדשים את המצרים מאחור, בתוך השטח שלהם". שלושים לוחמי גדוד תותחנים ושני תותחים הועלו על שני מסוקים באופן שווה. משקל כל מסוק היה רב ביותר, מכיוון שכלל גם פגזים וציוד נלווה.
"הורדנו את הלוחמים על ג'בל עתקה והם הפגיזו את האיזור במשך 50 דקות. אנחנו, בינתיים, הסתובבנו באוויר במעגלים לא רחוק משם וחיכינו שהם יקראו לנו לבוא לקחת אותם. אני לא חושב שהמצרים ידעו מה קורה. היה חשוך לגמרי והם לא הבינו מאיפה מגיע הירי. הכל הצליח באופן מושלם".
כשהחיילים קראו למסוקים לבוא ולקחתם חזרה, העניינים התחילו להסתבך. "בדיוק כשהגענו לנחות, נכנסנו לתוך ענן", ממשיך בועז. סא"ל (מיל') יובל אפרת, שהיה קברניט המסוק, החליט לעשות הקפה ולנסות להיכנס שוב. "בכל פעם שניסינו לנחות, נכנסנו לתוך ענן סמיך שלא איפשר לנו להגיע לקרקע, שלא לדבר על קשר עין עם הכוח.
"היה ברור לכולם שכמעט בלתי אפשרי לנחות במצב כזה, אבל יובל התעקש שלא משאירים חיילים בשטח אויב. הוא הודיע לחיילים להשתמש בכל הנורים שהיו להם, לא משנה מאיזה צבע, או מאיזה סוג. לקחנו נשימה עמוקה וצללנו לתוך הענן כשמסביבנו נורים בכל הצבעים. ירוק, אדום, כחול, לבן, הכל. הכוח צעק לנו 'אנחנו שומעים אתכם מעלינו' וככה הם כיוונו אותנו עד שמצאנו את עצמנו על הקרקע. עד היום אני לא יודע איך".
השלב הבא היה העמסת התותח. "נחתנו הפוך, כך שהיינו צריכים לדחוף את התותח בעלייה. יובל עלה לאוויר והסתובב ב-360 מעלות, ממש כמה סנטימטרים מעל התותח. אז הוא הודיע לאל"מ (מיל') שאול שפי, שריחף מעלינו במסוק השני, לא לבצע נחיתה עקב הסכנה הרבה. לי הוא הודיע שאנחנו לא משאירים ציוד בשטח אויב. אנחנו לוקחים את שני התותחים. לא הבנתי אותו. הרי בניסוי מקדים שערכנו בארץ בקושי הצלחנו לדחוס תותח אחד למסוק, אז איך הוא רוצה שאני אכניס שני תותחים וכמות כפולה ממה שהבאנו של חיילים וציוד?"
באותו הרגע נזכר סא"ל בועז במקרה שקרה באחד המבצעים הראשונים שהשתתף בהם. "תקפנו מחנה טירונים בקטייפה שבסוריה. ירינו פגזי מרגמה ופגענו בסורים קשות. מכיוון שהאדמה היתה בוצית, המרגמות שקעו בבוץ בלי יכולת תזוזה. כשבאנו לקחת את החיילים, הם פשוט הניחו לבנת חבלה על המרגמות, עלינו לגובה והמרגמות התפוצצו. באותו הלילה, כשהיינו עמוק בשטח מצרים, התקרית ההיא לא עזבה אותי. יכולנו הרי לפוצץ את התותחים ולגמור עניין. היינו בארץ אויב כבר קרוב לשעה ויובל התעקש לקחת את התותחים, מה שנראה לי בכלל בלתי אפשרי.
"מנופי ההעמסה של המסוק לא הגיעו לנקודה בה היו התותחים ולכן החיילים היו צריכים לדחוף. יובל שאל אותי מה קורה מאחור ואני אמרתי לו 'דוחפים'. הוא אמר לי 'תתנתק מהקשר ולך תגיד להם שידחפו יותר חזק'. מי כמוני יודע, שכשחיילים רוצים לחזור הביתה, הם משקיעים מאמץ עליון. אם הם לא הצליחו אפילו להזיז את התותח, כנראה שזה באמת היה בלתי אפשרי. ואני הולך וצועק 'יותר חזק'. התותח לא זז. שוב יובל שואל מה קורה ושוב אומר לי ללכת להגיד להם שידחפו יותר חזק. אני הולך והחיילים ממש יורקים דם. באיזה שהוא שלב, עוד דחיפה ועוד דחיפה אחת והתותח הגיע לנקודה שממנה אפשר היה להעלות אותו עם המנוף. בסיס התותח כמעט הגיע לתא הטייס והקנה גבל בפתח האחורי של המסוק.
"עכשיו יובל ביקש שנעלה את התותח השני. זה דבר שלא נעשה מעולם קודם-לכן. כל הזמן עלה לי בראש העניין עם הפיצוץ. היינו על הקרקע המון זמן והכל התחיל להיות מאוד מאוד לחוץ. המסוק מבזבז דלק, אנחנו רחוקים מהבית, האויב מחפש אותנו ואנחנו שוב מתחילים עם לדחוף את התותח. אני אומר ליובל 'זה לא הולך' והוא אומר לי 'זה יילך'. אני אומר לו ש'זה לא זז' והוא אומר 'שידחפו יותר חזק'. בשלב מסוים התותח הגיע. החלטתי להכניס אותו הפעם עם הקנה לכיוון תא הטייס והבסיס לכיוון הדלת כך שיהיה מקום. העלינו אותו למסוק ונוצר מצב בו שני הקנים של התותחים נתקעו אחד בתוך השני.
"לא היתה לי ברירה. אמרתי לעצמי 'על החיים ועל המוות' והפעלתי את המתג שסוגר את דלת המטוס בתקווה שמעוצמת הלחץ, הקנים התקועים יחלצו אחד מהשני. הדלת עלתה והקנים של שני התותחים עלו לכיוון התקרה של המסוק. לחץ אימים פעל על שני הקנים. היתה סכנה שהם יגיעו לתקרת המסוק ויקרעו אותה. ממש שמענו את החיכוך של הקנים אחד בשני ואז 'קראח', היה קול פיצוץ חזק והקנים ניתקו אחד מהשני וירדו למטה ממש ברגע האחרון. כל החיילים השתחלו פנימה, ספרתי אותם, אספנו מהירות, ממש שמעתי את הלהבים חורקים מרוב מאמץ, והמראנו.
"הדרך לארץ היתה ארוכה וכמעט ולא היה לנו דלק. אספנו את המסוק השני ויצאנו לכיוון ישראל. ברגע הזה, כשעוד בקושי המראנו, ראיתי את יובל מדליק סיגר. אף פעם לא ראיתי את הבן-אדם מדליק סיגר. הוא בכלל לא מעשן. שאלתי אותו 'מה קורה?' והוא חייך ואמר 'סיימנו משימה כמו שצריך'".
צוות היסעור נחת ברפידים עם כמות דלק שהספיקה לעוד ארבע דקות טיסה. עקב הצלחת המבצע, שהפתיע את המצרים למדי, בוצע כמה חודשים לאחר-מכן מבצע "אבולעפיה" הדומה, רק שהפעם יצאו למבצע שלושה מסוקים כשבאחד מהם רכב גרירה מיוחד לתותחים.

אש וניצוצות בתא

במלחמת יום-כיפור בילה סא"ל בועז 147 שעות באוויר, כשרובן המכריע במשימות מבצעיות מחוץ לגבולות הארץ. היום הוא נוהג לספר לתלמידים שלו בבית-הספר דווקא חוויה שנוגעת לפחד ולאומץ מסוג אחר. "הנחתנו כוח סיירת בשטח המצרי וחזרנו הביתה. בדרך התחילו לעלות ניצוצות כחולים של אש מכיוון הרגליים של טייס המשנה, כמו ברקים. עשן סמיך ביותר התחיל להתפשט בתא. זה הגיע למצב בו לא הצלחנו לנשום. נחתנו נחיתת חירום ליד האגם המר. כיבינו את כל המכשירים, פתחנו חלונות ונשמנו. האיזור כולו היה מלא בחוליות קומנדו מצריות ולכן החלטנו לטוס בלי מכשירים, כשהטייסים עוקבים אחרי הזנב של המסוק המוביל. נחתנו ברפידים וידעתי שבעוד כמה שעות יזניקו אותנו להחזיר את הכוח משטח האויב. היתה לי הרגשה רעה בקשר לגיחה הבאה. הייתי מותש מהמלחמה, הרגשתי רע מהעשן. זו היתה הפעם הראשונה שפחדתי באמת.
"בינתיים הגיע מסוק חלופי מהבסיס ובו ירמו, אחד החברים שלי מהטייסת. ירמו הסכים להחליף אותי ברצון, אבל שפי, מוביל המבנה, לא הסכים. הוא אמר שאם יובל, שהיה אז מפקד הטייסת, היה חושב שירמו מתאים למשימה הזו, הוא היה מעלה אותו. ואני, עקשן מטבעי, לא ויתרתי. אמרתי לו שאני לא מרגיש טוב, ביקשתי נורא והוא נשאר בעמדתו. בדיעבד, ואחרי הרבה שנים והרבה מבצעים, אני חושב ששפי עזר לי. אם הוא היה מוותר לי והייתי משתפן, אני לא יודע איך היה ממשיך השירות שלי. אסור היה לו לוותר לי. אני הייתי ילד צעיר, בסך-הכל בן 23 והם כולם היו טייסים ותיקים. הוא לימד אותי את מה שאני מלמד אחרים עד היום. עברו מאז שנים ולא משנה איזו משימה נתנו לי, לא החלפתי ולא ויתרתי עליה".
לא רק שבועז לא ויתר על אף טיסה מאז, הוא גם פיתח תיאוריה משלו על המשפט "רזרווי טס". "גם כשהיו מתכננים מבצע לזוג מסוקים ואני הייתי בצוות הרזרווי של הצוות הרזרווי, מה שאומר שהסיכויים לעלות לאוויר שואפים לאפס, תמיד הייתי מכין את המטוס כאילו הוא הראשון שיוצא למשימה", אומר בועז. זה מה שקרה, באותו לילה של יולי 1981, בסופו קיבלו בועז ושאר צוותו צל"ש.
"באותו יום, היו צריכים להוציא שני מסוקים למבצע ואני הוצבתי במסוק רזרווי מספר שבע, מה שצימצם את הסיכוי ליציאה למבצע כמעט לאפס. אבל כמו תמיד, הביטוי 'רזרווי טס' הוכיח את עצמו ולאחר שמסוקים אחרים קורקעו, נשלחנו לחלץ כוח שנקלע למלכודת מחבלים בלבנון. הם היו לכודים בין שתי גבעות, כאשר ירו עליהם מכל עבר. כל השמיים היו מלאים באש. נכנסנו עם המסוק לוואדי, טסנו בגובה נמוך ובשלב מסוים צללנו בצורה חדה אל בין הגבעות, כשאנחנו עוברים דרך ירי מאסיבי במיוחד. אני לא יודע איך עברנו דרך הכדורים ולא נפגענו.
"המראנו ובשלב מסוים חצינו את השמיים כמו טיל כאשר אנחנו עוברים דרך מסך כדורים. מסוק שני של הטייסת שלנו, שהצליח לחלץ חיילים אחרים של אותו הכוח, ספג כדור באחד הלהבים והצליח בכל זאת לטוס עד הארץ".
גם חילוץ אזרחים הוא חלק נכבד ממשימות מערך מסוקי הסער ובכללם המכונאים המוטסים שמתפעלים את מנוף החילוץ. בסוף שנות ה-80, יאכטה ששכרה אוניברסיטת ירושלים לצורך עריכת מחקר ימי, שטה מאילת לכיוון שארם א-שייח' כאשר נקלעה לסופה חזקה. "הים היה סוער מאוד. גובה הגלים היה ארבעה מטרים לפחות והיאכטה הטלטלה והחלה להתמלא מים", מספר רס"ב מאיר. המסוק הראשון חילץ את הבנות שבחבורה. רס"ב מאיר יצא במסוק השני לחלץ את כל השאר, שישה במספר.
"קודם כל, כדי שלא יטבעו, היינו צריכים להעביר משאבת מים מדבור של חיל-הים שהגיע במיוחד לאיזור, אל היאכטה", ממשיך מאיר, "וכאן בא הקטע של הניסיון. אתה צריך לקחת משאבה שבחיים שלך לא ראית ובזמן אמת למצוא דרך מקורית לקשור אותה כך שלא תיפול ולהעביר אותה אל היאכטה. חשוב להבין שגובה הגלים גרם לכך שפעם אחת היאכטה היתה רחוק למטה ופעם אחרת, כמעט מגיעה לדלת הצוות של המסוק. גם קטע חילוץ האנשים היה מיניאטורי במגבלותיו. המישטח על היאכטה היה בגודל של שני מטרים על שני מטרים וממנו הייתי צריך 'לדוג' בעדינות את האנשים כך שלא ייפגעו. אם הייתי משחרר בטעות קצת יותר מדי חבל, או לא מעלה אותם ברגע הנכון בהתאם לתזוזת הגלים, בקלות הם היו יכולים להיפגע מהיאכטה, מהגלים או מהמסוק". בעזרת טיסה עדינה מאוד של טייסי המסוק הצליח רס"ב מאיר להעלות את כל ששת הניצולים בבטחה אל המסוק. "זו תמיד הרגשה ממש טובה להעלות מישהו ולדעת שאתה ממש הצלת חיים".

המראות הקשים

בתור אנשי צוות שנמצאים בתא המטען עם הפצועים, כל מכונאי מוטס מוצא עצמו בשלב מסוים מתמודד עם מראות קשים של חיילים או אזרחים פצועים. לעיתים הם אפילו נדרשים לסייע לרופאים. "כשהייתי בן 16", מספר סא"ל בועז, "אם רק הייתי נפגע מסיכה, הייתי צורח: 'אמא דם'. מאז, מצאתי את עצמי לא פעם לוחץ בכל הכוח בעזרת מימייה על עורק של פצוע ומקווה שאם אני אלחץ מספיק חזק, זה יעזור לו להשאר בחיים".
"גם אני, לצערי, כבר ראיתי הרבה מאוד דם", אומר רס"ב מאיר. "למרות שמתרחש תהליך מסוים של חישול, בחלק מהמקרים באמת אי אפשר להתמודד. באסון צור השני, פינינו בבת אחת 22 הרוגים ששהו בבניין יומיים שלמים לפני שבאנו. כמות ההרוגים, המראות והריחות היו לא מהעולם הזה. לכולנו היה מאוד מאוד קשה. הרגשנו רע מאוד וכל הדרך הביתה ניסינו לדבר אחד עם השני, אולי קצת לצחוק, כדי להתמודד. זו חוויה שתמיד צורבת איפה שהוא עמוק בפנים. זה קשה. אתה רואה שמניחים בן-אדם בתא המטען, ונו? מה עכשיו? אתה מצפה לטיפול, לנסיונות החייאה, שמישהו יעזור לו. אתה רוצה בעצמך לעזור לו. קשה מאוד להגיע להשלמה שלפעמים כבר אי אפשר".
אבל לא רק נחיתה באזורים מוכי אש ופצועים הם נחלת מערך הסער של חיל-האוויר. חלק משגרת מערך הסער כולל גם את משימות הטסת האח"מים. סא"ל (מיל') בועז ומאיר כבר מכירים את כולם. מהנשיא וראש הממשלה ועד חברי הקבינט הבטחוני, או כלל שרי הממשלה. "בשנת 94' הטסנו את רבין לפגישה עם חוסיין בירדן", מספר בועז. "זה היה אחד הביקורים הראשונים ולכן אחרי שרבין יצא לדרכו, אני והמכונאי השני הורדנו את הסרבלים ורצנו לראות את הסלע האדום. זו היתה חוויה לא רגילה. כשהודיעו לנו שרבין עומד לחזור, רצנו בחזרה למעלה, לבשנו את הסרבלים וקיבלנו אותו. רבין ניגש אלי והדבר הראשון שהוא אמר היה 'רק אל תגיד לי שלא הייתם למטה. אני ארגיש רע מאוד'. שאלתי 'למה?' והוא אמר: 'להגיע עד לפה ולא לראות את הסלע האדום בגללי?'
"גם חוסיין היה לבבי מאוד. כשנפרדנו ממנו בחזית הארמון, הוא ניגש אל אנשי הצוות. סרבלים תמיד עשו לו משהו. הוא אמר שלום ותודה רבה ואז הוא ראה שמישהו עומד לצלם, אז הוא התקרב, לחץ לי את היד ויצר את ההזדמנות לתמונה במיוחד בשבילי".
מאז שהגיעו מסוקי הבלק-הוק לארץ הם עושים משימות כאלה באופן שוטף למדי. "האח"מים ממש התאהבו בבלק-הוק", אומר רס"ב מאיר, שכבר הספיק להכיר מקרוב את רוב חברי הממשלה. "קודם כל, זה מסוק מהיר, שמשחרר להם את הלו"ז הלחוץ. אחר-כך, זה גם מטוס קטן יחסית, מה שמאפשר לקחת פמליה מצומצמת ולפתור באלגנטיות את הבעיה של את מי להזמין ואת מי לא. בנוסף, הבלק-הוק הוא מסוק חדש בעל רמת שמישות מצוינת. לא סתם ראש הממשלה מעדיף לטוס בינשוף. למה? תשאלי אותו.
"כבר עברתי את כולם", ממשיך רס"ב מאיר. "אם זה להטיס את הקבינט לסיור בלבנון ואם זה להטיס נכבדים לאזכרה של בן-גוריון. זה חלק מהחיים בכל טייסת מסוקי סער, אבל בבלק-הוקים זה ממש משהו מיוחד". רס"ב מאיר נזכר בפעם אחת שנדרש לבצע אילתור לא כל-כך שגרתי: "לפני שנה וחצי לקחנו את נשיא המדינה לירדן. בלשכת הנשיא החליטו שגם לנו צריכים להיות דגלים שיוצאים מהצדדים כמו במכוניות שרד. הביאו לנו דגלונים קטנים של ישראל וירדן והיינו צריכים לאלתר שיטה לפיה ברגע שאנחנו נוחתים, הדגלים יוצאים החוצה ואנחנו מסיעים על המסלול כמו לימוזינה. אז גם הפכנו ליום אחד ללימוזינה מעופפת. אני אישית מאוד נהניתי".

עוד באותו מדור

פרח חלל

אל"מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי, סיים את אימוניו כמומחה מטען בנאס"א. הוא משתתף כעת בקורס אסטרונאוטים מורחב וכנראה יטוס לחלל במעבורת החלל "קולומביה" לקראת סוף שנת 2000. במסגרת אימוניו רמון השתתף בטיסה מיוחדת שמדמה חוסר כוח משיכה. "ישראל צריכה להשתלב בפרויקט תחנת החלל הבינלאומית", אומר רמון. נועם קרן, כתב הבטאון, מדווח ממרכז ג'ונסון לטיסה לחלל

הכל נשאר במשפחה

תרגיל רב-חילי - שבו משתתפים כוחות חי"ר, שריון, תותחנים, הנדסה, נ"מ וחיל-האוויר - נותן הזדמנות טובה לכל המעורבים להכיר את הכוחות האחרים שאיתם יצטרכו לשתף פעולה במצב מלחמה. צוות הבטאון הצטרף לתרגיל, שהוא גם השלב האחרון בהכשרת קצינים קרביים במערך השדה. את ההצגה גנב הנ"מ, בשיגור טיל צ'פארל (שיירט פצצת תאורה)