בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 126 (227) 01/04/99

כתבות

צניחה לשום מקום

הפעם הראשונה (וגם האחרונה) שבה עשה צה"ל שימוש בצניחה מבצעית היתה לפני יותר מ-40 שנה, ביומו הראשון של מבצע "קדש". מאז הצנחנים ירו, הסתערו, כבשו ושיחררו - אבל לא צנחו. האם הפכו מסוקי התובלה המשוכללים את הצניחה למיותרת? טובי המומחים ובכירי הלוחמים נדרשו לסוגיה ומסקנתם דומה מאוד: צה"ל צריך לשמור את יכולת הצניחה, מפני שאיש אינו יודע איך ומתי היא עשויה להיות הפתרון המבצעי הטוב ביותר

ליאור שליין ונועם אופיר

זו היתה ישיבה אחת מני רבות במטה הכללי באותו היום, אבל האווירה היתה שונה. ברקע ריחפה הידיעה שייתכן שהפעם זה רציני. שהפעם קיים סיכוי טוב שתכניות המגירה - תכניות מפורטות, שבהכנתן מושקעים זמן ומאמץ רבים, אבל הן איכשהו תמיד נשארות במגירה - אכן תצאנה אל הפועל.
בשיאו של הדיון, כשחברי המטה הכללי בחנו את התכניות המבצעיות השונות, פנה לפתע הרמטכ"ל אל הנוכחים בחדר. מה יכולת הצניחה של צה"ל כיום, הוא שאל. התשובה לשאלה הזו לא היתה פשוטה, כפי שניתן היה לצפות. רוב הקצינים, מספר אחד הנוכחים באותה ישיבה, נאלמו דום.
הפעם הראשונה והאחרונה שבה השתמש צה"ל באופן מבצעי ביכולת הצניחה שלו היתה ביומו הראשון של מבצע "קדש", ב-1956. מאז אותו יום נטלו הצנחנים חלק ברוב הקרבות המפורסמים והנועזים ביותר בתולדות צה"ל; הם ירו, הסתערו, כבשו ושיחררו, אבל הם לא צנחו. את יכולתם הייחודית להופיע פתאום מהשמיים ולהכות חזק ובמפתיע - הם לא נדרשו להפגין.
הצניחה, אחת היכולות הצבאיות המרשימות ביותר, הפכה בשנים האחרונות לנחלתם של סרטי קולנוע. למעשה, הפעם האחרונה שבה התבצעה צניחה בהיקף נרחב היתה בדצמבר 1989, במהלך הפלישה האמריקאית לפנמה, במסגרת מבצע "מטרה צודקת". גם אז צנח סדר כוחות קטן בהרבה מזה של הצניחות ההמוניות באירופה במלחמת-העולם השנייה. למרות זאת, באופן פרדוקסלי, אין היום צבא בעולם בלי יחידת צנחנים. יש צבאות שאין להם חיל-אוויר של ממש, אבל יחידת צנחנים יש ויש.
בעידן שבו כל חיל-אוויר שמכבד את עצמו מחזיק צי של מסוקי-תובלה כבדים, קיים לכאורה תחליף ראוי לצניחה. יש לזכור כי בסופו של דבר הצניחה אינה המטרה, אלא סך-הכול אמצעי להעביר מספר גדול של חיילים, לטווח רחוק, בפרק זמן קצר יחסית. על הנייר, לפחות, נראה כי מסוק התובלה הכבד מסוגל להחליף את הצניחה בכל מתארי הלחימה. המציאות שונה. המסוק הוא ללא ספק אחת המהפכות הגדולות ביותר שהתרחשו בשדה הקרב בתקופה שלאחר מלחמת-העולם השנייה. אבל למי שחושב על המצנח כעל מוצג מוזיאוני, מצפה הפתעה.

"לעיתים הצניחה היא הדרך היחידה לבצע את המשימה"
רב-אלוף (מיל') דן שומרון, הרמטכ"ל ה-13

"גם היום יש מצבים שבהם הדרך היחידה להעביר מספר גדול של לוחמים בפרק זמן קצר היא באמצעות צניחה", מסביר רב-אלוף (מיל') דן שומרון. "מבלי להיכנס לתכניות מבצעיות ספציפיות, אני בהחלט יכול להעלות על דעתי מצב שבו צה"ל יצטרך לפעול בתוך פרק זמן קצר מאוד, ביעד רחוק, לצורך עצירת פעילות של האויב. במקרה כזה, הצניחה מאפשרת להעביר לאיזור המדובר כוח חי"ר איכותי, יחד עם הציוד והחימוש המתקדם שלו. זה נכון שהאיום בטווחים האלה הוא לא היתקלויות. לא מדובר על לבנון. אבל גם שם צריך, לעתים, לסרוק שטחים נרחבים. הכוח הקרקעי יוכל לעשות זאת ועם גמר המשימה יגיעו למקום מסוקים ויפנו אותו".
דן שומרון היה מפקד גדוד צנחנים במלחמת ההתשה. במבצע אנטבה היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא צנח מאות פעמים, כולן צניחות אימון. בגיל 18 הצטרף לצנחנים, אבל כבר אז, הוא מעיד, זה לא היה בשביל הצניחה. "אנשים לא הלכו לצנחנים כי שם צונחים, אלא כי שם עושים את רוב פעולות הגמול".
גם המצטרפים של היום לא יצנחו, כנראה. "זה נכון, ברוב מתארי הלחימה נעדיף להעביר את הלוחמים אל היעד באמצעות מסוקים. אבל זה לא מבטל את הצורך בצנחנים. יש מקרים בהם האופציה של המסוקים לא ריאלית - כי היעד רחוק מדי, כי כמות הציוד שהלוחמים צריכים לשאת לצורך ביצוע המשימה גדולה מכושר הנשיאה של המסוקים, או בגלל בעיות מבצעיות אחרות. במקרה כזה, הצניחה תהיה הדרך היחידה לבצע את המשימה. לאנטבה, למשל, מסוקים לא מגיעים, מה שלא תעשה. אז הצלחנו למצוא דרך איך לשמור על ההפתעה, עם נחיתה על המסלול של שדה-התעופה האזרחי. אבל מה היינו עושים אם לא היה מקום כזה?"
כששומרון היה הרמטכ"ל, עלתה אפשרות הצניחה על הפרק, לצורך משימה שנראתה כמשלבת את כל יתרונותיה. ב-1991, במלחמת המפרץ, כשטילי סקאד נחתו מדי יום בשטח ישראל, השתתף שומרון בדיונים שבחנו את אופציית התגובה של צה"ל, במידה ויוחלט להפעילו נגד משגרי הטילים. יכולת הצניחה, באופן טבעי, עלתה לא פעם. "אני לא רוצה להרחיב את הדיבור על התכניות שלנו במשבר המפרץ, כי אני לא יודע אם לא נזדקק לפעולות מהסוג הזה בעתיד", מסביר שומרון. "אבל אני יכול להגיד, שכאשר בחנו את האופציות השונות שעמדו לרשותנו, גם יכולת הצניחה עמדה לנגד עינינו".
לצניחה, אומר שומרון, יש ערך לא מבוטל, גם אם לא נעשה בה שימוש בפועל מזה עשרות שנים. "עצם העובדה שהשכנים שלנו יודעים שלצה"ל יש זרוע ארוכה, המסוגלת להפעיל בתוך זמן קצר כוח אש גדול, יש בה אפקט הרתעתי גדול מאוד".

"אם ניתן לבצע את המשימה באמצעות מסוקים ומטוסים, עדיף לבצע אותה כך"
אל"ם אבי, מפקד מרכז ארגון הטסה

"פראייר", ככה מכנים המדריכים צניחה בלי ציוד - היא הצניחה הראשונה בקורס. אחריה יש עוד ארבע צניחות עם שק חזה, מתוכן שלוש בלילה. את הקורס הארוך, שנמשך שלושה שבועות, עוברים לוחמי חטיבת הצנחנים, סיירת מטכ"ל ושייטת 13. אחר-כך הם מתרגלים צניחה רק בתרגילים גדודיים, אחת לכמה חודשים. כל שאר עונדי הכנפיים - אנשי צוות-אוויר ועזר צוות-אוויר, לוחמי 669, פלס"ר גולני, גבעתי ונח"ל או צ'ופריסטים למיניהם, קצינים מצטיינים שזוכים לצנוח - מסתפקים בקורס צניחה קצר, בן שבועיים, ובשתי צניחות בלבד.
על בית-הספר לצניחה אחראי אל"מ אבי, במסגרת תפקידו כמפקד מרכז ארגון הטסה (מרא"ה). "נקודת המוצא", הוא אומר, "היא זו - צניחה היא לא מטרה, אלא אמצעי. צבא שמתיימר להיות מודרני צריך לדאוג שיהיו ברשותו כמה שיותר אמצעים. אף מפקד באף צבא אינו יודע בודאות מתי ייווצר מצב שבו הוא יידרש לעשות שימוש מיידי באחת היכולות העומדות לרשותו.
"אני מאלה הטוענים, שאם ניתן לבצע את המשימה באמצעות הטסה, קרי מסוקים ומטוסים, אז עדיף לבצע אותה כך", אומר אבי. "אבל אם יתעורר מצב, שבו אופציית ההטסה לא תהיה ריאלית והדרך היחידה לבצע את המשימה תהיה באמצעות צניחה, חשוב שנהיה מוכנים לכך. לא ייתכן שנגיד שאנחנו מצטערים, אבל היכולת הזו לא קיימת יותר ברשותנו או קיימת ברמה נמוכה. התפקיד שלי כיום הוא לדאוג, שאם וכאשר נידרש ליישם את יכולת ההצנחה, היא תהיה קיימת וזמינה. אותי פחות מעניין הצורך, אותי מעניינת היכולת".
יכולת הצניחה של צה"ל בנויה בצורה גמישה, כמו לגו, הוא מסביר. חטיבת הצנחנים וחיל-האוויר מתאמנים בביצוע משימות צניחה הכרוכות בהטסת כמויות משתנות של לוחמים ושל ציוד, בהתאם למתאר הלחימה. יש משימות בהן די בהצנחת גדוד אחד של צנחנים, יש משימות הדורשות כוח גדול יותר.
"לא תמיד יש צורך להעביר מאסה גדולה של לוחמים ושל ציוד בכדי לבצע את המשימה ולהשיג את המטרה", אומר אבי. "לפעמים, מספיק שהאויב יידע שחיילים שלך מסוגלים להימצא בשטחו כדי לערער את ביטחונו ולהשפיע על קבלת ההחלטות שלו. אויב יחשוב פעמיים לפני שינוע קדימה, אם הוא יידע שבכל רגע הוא עלול להיות מאוגף מאחור. חשוב שיהיה כוח, בסדר גודל זה או אחר, שיהיה מסוגל להוציא אל הפועל בשעת הצורך משימות הדורשות יכולת צניחה".
למרות העובדה שמאז הצניחה המבצעית האחרונה בצה"ל עברו יותר מארבעים שנה, היכולת לא התנוונה, טוען אבי. "העובדה שמאז לא ניצלנו יכולת זו, לא אומרת שלא ננצל אותה או נידרש לה בעתיד. אנחנו יכולים לקחת קבוצת אנשים על ציודם, ולהביא אותם לטווחים ארוכים. מבחינת המצנחים והציוד הנלווה, אנחנו בין המדינות המתקדמות בעולם. גם מבחינת ההדרכה. ההישגים אליהם הגענו בשנים האחרונות מבחינת כמות הנפגעים בצניחה הם מדהימים".
ועדיין, למרבה הפלא, לא כולם אוהבים לצנוח. דן שומרון, למשל. "צניחה זה לא טיסה, זה לא דבר שמתאהבים בו. צנחתי קרוב ל-160 צניחות, רובן בלילה. איך אפשר להתאהב בצניחה בלילה? אתה קופץ ממטוס בחושך מוחלט, נופל, ומחכה למכה שתסמן שהמצנח נפתח. מה אפשר לאהוב בזה?"

"בניתוח קר, אין צורך ביכולת הצניחה כפתרון לבעיה המבצעית"
תא"ל שלמה, מפקד היחידה לשיתוף פעולה בחיל-האוויר

בבסיס חיל-האוויר במרכז הארץ שוכנת היחידה לשיתוף פעולה, הגוף האחראי על התיאום בין הכחולים לירוקים, בין היתר, בנושא הצניחה. חיל-האוויר, באופן לא מפתיע, מסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת. "הצניחה היתה תמיד אמצעי להשגת הישג בעורף שטח האויב, תוך שימוש באלמנט ההפתעה. זה היה מתאים מבחינה מבצעית עד להופעת מסוקי התובלה. היכולת המבצעית הזאת גם לא מתאימה לאיזור הפעולה של צה"ל, כפי שהיא מתאימה במקומות אחרים בעולם. כל המלחמות שלנו עד כה התנהלו במרחב פעולה קטן יחסית", מסביר תא"ל שלמה, מפקד היחידה לשיתוף פעולה. "למעט מלחמת סיני, לא נוצר מצב שבו צה"ל נדרש לבצע פעולה מהסוג המחייב צניחה. למרות זאת, אנו ממשיכים לראות בצניחה יכולת מבצעית, הכלולה בתכניות המגירה שלנו במתארי לחימה שונים.
"כשעולה הרעיון להשתמש בצניחה, השאלה הראשונה שאנחנו שואלים את עצמנו היא האם יש מענה אחר", אומר תא"ל שלמה. "מבצע צניחה הוא בעייתי. ראשית, מתאר הטיסה של מטוסי תובלה נושאי צנחנים הוא שבלוני מאוד וחושף אותם לאיומים לא מעטים. שנית, לא די בהצנחת הכוחות באיזור היעד, אלא צריך לתספק אותם גם על הקרקע ולדאוג לפנות אותם עם השלמת המשימה".
השיפור הגדול שחל בשנים האחרונות ביכולת מערכות הנ"מ, ביום ובלילה, העלה בצורה משמעותית את רמת הסיכון של מבצע צניחה. האזורים שבהם עשוי צה"ל להפעיל את מערך הצניחה שלו בשעת לחימה, יש לזכור, יהיו גם אלה שבהם יפרוס האויב מערכות נ"מ. לעומת מטוסים, מסוקים פגיעים פחות לאיומי נ"מ. יכולתם של המסוקים לטיסה נמוכה בין תוואי השטח הופכת אותם למטרה קשה. במבצע לילי, סיכויי ההישרדות של המסוקים גדלים עוד יותר. גם טייס מאומן יתקשה ליירט בלילה מסוק שטס בגובה נמוך.
הבעיות של מבצע צניחה אינן מסתיימות עם הגעת הצנחנים לקרקע. הצנחנים, כוח חי"ר איכותי ככל שיהיה, צונחים עם כמות ציוד מוגבלת, בשל בעיות משקל. כשהכוח מגיע לקרקע, האמצעים העומדים לרשותו לא מספיקים, בדרך כלל, לביצוע המשימה.
"בשלבים הראשונים של מלחמה חיל-האוויר נדרש לפעול במיגוון רחב של משימות. כמות האמצעים שהוא יכול להקצות לטובת הצניחה מוגבלת", מסביר תא"ל שלמה. "לכן, יהיה קשה להוציא אל הפועל מבצע מוצנח בהיקף נרחב בתחילת המלחמה. מצד שני, ככל שהלחימה תימשך, יקטנו הסיכויים שיהיה צורך לעשות שימוש בצניחה".
נושא הצניחה מועלה בדיוני המטה הכללי לפחות פעם אחת בשנה. כשמדברים על התקציב. ולמרות כל המגבלות, למרות התפתחות המסוקים, למרות הצניחה הקרבית הבודדת בחמישים שנה, הצניחה לא בוטלה. היא גם לא תבוטל. הסיבה היא פשוטה - עלות אחזקתה נמוכה, יחסית לשימור יכולות אחרות בצבא. עיקר הציוד המשמש את מערך הצניחה היה נרכש בכל מקרה. אנשי צוות-אוויר ימשיכו לצנוח ואמצעים להצנחת מטען נדרשים תמיד. גם שעות הטיסה של מטוסי ההרקולס לטובת אימוני הצנחנים משמשות כאימון לצוותי-האוויר, לכן חיל-האוויר לא רואה בהן בזבוז.
"התפיסה בצה"ל היא שצריך להמשיך ולשמר את היכולות הקיימות, מתוך הנחה שלא יודעים היום מתי נצטרך לעשות בהן שימוש", מסכם תא"ל שלמה. "גם בהקשר של הצניחה, למרות התחליף בדמות המסוקים, הנטייה היא לשאול, למשל, מה יהיה אם לא יהיו מספיק מסוקים. אם אתם שואלים אותי, אז בניתוח קר אין צורך ביכולת הצניחה כפתרון לבעיה המבצעית. יחד עם זאת, האפשרות שיוחלט לבטל את יכולת הצניחה לא נראית לי ריאלית".
היא לא ריאלית. ולו רק בגלל העובדה שרוב הרמטכ"לים קיבלו ביום גיוסם נעליים אדומות. "זו שאלה ששאלתי את עצמי לא פעם בעבר", אומר אבי. "למעשה, מרבית מפקדי צה"ל גדלו פה ביחידה. אנשים כמו שאול מופז, אמנון ליפקין-שחק, מתן וילנאי. אין לי תשובה חד-משמעית לכך, אבל אני חושב שזה נובע מהאווירה ומהמסורת של יחידה התנדבותית. ייתכן שכשבחור צעיר עומד בפתח המטוס וקופץ, הדבר הזה משפיע עליו לטווח רחוק. אני משרת בצה"ל קרוב לשלושים שנה, השתתפתי כבר בכמה מלחמות, ואני לא מכיר שום דבר שדומה לפקודה 'קדימה הסתער' נוכח פני האויב, כמו מצב בו אתה עומד בפתח המטוס, אומרים לך 'קפוץ' ואתה מזנק החוצה".

"משנה לשנה קטן הסיכוי שייעשה שימוש בצניחה. אבל יש לה משמעויות נוספות"
אלוף (מיל') יורם יאיר (יה-יה), לשעבר ראש אכ"א

אמרת צנחן, אמרת יה-יה. לזכותו של אלוף (מיל') יורם יאיר רשומות יותר מ-1,300 צניחות. במלחמת ששת הימים הוא הוביל את כוח הצנחנים שפרץ את מתחמי רפיח. במלחמת יום-הכיפורים היה מפקד גדוד בצנחנים. במלחמת לבנון היה מפקד חטיבת הצנחנים. "בעשרים השנה האחרונות", הוא אומר, "בעיקר לאור ההתפתחויות הגדולות שחלו בתחום מסוקי הסער והתובלה, מדברים הרבה על עתיד הצניחה. השיפור הגדול שחל באמצעי הנ"מ של האויב הפך את מבצע הצניחה לאופרציה גדולה מאוד ומסוכנת, שיש לה תחליף".
בעיה נוספת היא נושא הפינוי. "נניח שאפשר להצניח כמות גדולה של חיילים ושל ציוד, שיהוו כוח לחימה אפקטיבי", אומר יה-יה. "השאלה הבאה היא מה עושים כשהם מסיימים את המשימה. לפעמים, כדי לחבור אל הכוח שצנח, צריך להסיט כוחות אחרים. אתה עשוי למצוא את עצמך מגיע למקומות שלא תכננת להגיע אליהם. ומה עושים אם הכוח מסתבך או זקוק לסיוע? במקרה כזה כל המבצע עלול להפוך לחרב פיפיות.
"מבחינה מבצעית, משנה לשנה קטן הסיכוי שייעשה שימוש בצניחה. אבל יש בה חשיבות לא מבוטלת, מעבר למבצעיות הטהורה. צניחה היא כלי. כל צבא מחפש דרכים ליצור תחושת גאווה אצל חייליו ומפקדיו. כל צבא מנסה ליצור היררכיה בין היחידות הלוחמות שלו, כך שלחייל יהיה יעד לשאוף אליו. לכן לכל הצבאות בעולם יש יחידת צנחנים. כי לצניחה, לאדם שקופץ ממטוס באמצע הלילה, יש איזושהי הילה. זה מעיד על אומץ ועל נחישות".
יחידות העילית, כמו סיירת מטכ"ל או השייטת, הן יחידות קטנות. סיכויי הקבלה אליהן נמוכים. חטיבת הצנחנים נותנת ביטוי לאוכלוסייה הרבה יותר גדולה. "יש דברים שקשה מאוד לאמוד אותם במושגים של עלות- תועלת. בשביל מה להחזיק חטיבת צנחנים, בית-ספר לצניחה, צי מטוסים ומדריכים? ושעות הטיסה שזה עולה, והציוד? ולמה הסיכון עצמו, שמישהו ישבור רגל, ומישהו ייצא נכה, ומישהו יישבר, האם זה שווה את העלות? אלה שאלות שאי אפשר לענות עליהן מבחינה כלכלית. אתה חושב שכל מה שעושים ביחידות אחרות זה תמיד בגלל הראייה המבצעית? ממש לא. למה עשינו מסע בדד של 120 קילומטר? למה סחבנו אלונקות לאורך 40 קילומטר? לפעמים אתה לא צריך ללכת אפילו מאה מטר עם אלונקה. אז למה צריך לשבור את הגב? מאותה סיבה שעושים מסע כומתה".
אז הצניחה תורמת לגאוות היחידה, ומייצרת לוחמים יותר טובים. מצד שני, כל חייל רוצה למצות את היכולות שהוא מאומן בהן. כל איש חי"ר שעולה ללבנון לא מוכן לחשוב על האפשרות שיסיים שירות בלי להיתקל. יה-יה צנח יותר מאלף פעמים, ומתוכן אף לא צניחה קרבית אחת. זה לא מתסכל, שאלנו. "בששת הימים, כשהייתי מ"פ בחטיבה הסדירה, היתה תכנית להצניח חטיבת צנחנים באל-עריש. ברגע מסוים אמרו שחטיבת המילואים הולכת לצנוח. שלא תדעו מה קרה באותו רגע, איזו צעקה קמה. מה פתאום שהם ילכו עם רקע אדום? אני זוכר שמישהו נתן את הטיעון המבריק, שאנשי מילואים בין כה לא הולכים עם מדים, אז מה זה יעזור שיהיה להם רקע אדום. אנחנו סדירים, לנו זה משמעותי. אני לא סותר את הטענה. שזה מתסכל. אני מוכן שכל חיילי צה"ל ישתחררו מתוסכלים מהצבא. שאף אחד לא ייתקל, ואף אחד לא יילחם. הלוואי".
"אין ספק שהצניחה תורמת לדברים אחרים, מעבר למבצעיות", מסכים גם תא"ל שלמה. "יחידות חי"ר ברמה גבוהה מאוד, מוראל יחידתי, מסורת. אבל צריך לזכור שמראש לקחו לשם אנשים בצורת מיון אחרת. נכון שהצניחה תורמת לחיילים ומעודדת אותם להתנדב. אבל אפשר ליצור גאוות יחידה גם לא דרך צניחה, כמו באגוז, כמו בדובדבן".

"אני משוכנע, שאם יכולת הצניחה תהיה בידינו ותהיה יעילה, אנחנו נמצא לה שימוש בעתיד"
אלוף (מיל') ישראל טל (טליק), לשעבר סגן הרמטכ"ל

במלחמת יום-הכיפורים היה אלוף (מיל') ישראל טל סגן הרמטכ"ל. טל, אבי טנק המרכבה, משמש עד היום כיועץ מיוחד לשר הביטחון. כשמאחוריו עשרות שנים של ישיבות מטכ"ל, של דיונים אסטרטגיים עם צמרת הביטחון, דעתו על הצניחה חד-משמעית. "אם אתם שואלים אותי אם יש עתיד לצניחה, התשובה שלי חיובית. הסיבה היא פשוטה. אנחנו לא יודעים היום מה יהיה מחר. אני משוכנע שאם יכולת הצניחה תהיה בידינו, ותהיה יעילה, אנחנו נמצא לה שימוש בעתיד. לא כי נחפש תירוץ כדי להשתמש בה, אלא כי יעלה צורך מבצעי מסוים ויתגלה שהצניחה היא הדרך האופטימלית לענות עליו".
בעידן של קיצוצים מתמשכים בתקציב הביטחון נדרשת לא פעם החלטה כואבת, לצמצם יכולות ואמצעים של יחידות מסויימות. לחתוך, בשפת האלופים. ההחלטה נובעת תמיד משיקול קר של עלות מול תועלת. השאלה המתבקשת היא, האם לא הגיע הזמן לערוך קיצוץ משמעותי גם במערך הצניחה של צה"ל. אולי כדאי לשמר גרעין קטן של ידע מקצועי, ולקצץ בכל השאר. טל פוסל את הרעיון על הסף.
"קל מאוד לבטל יכולות קיימות", הוא מסביר. "אבל נסיון לבנות יכולת חדשה, או אפילו לבנות מחדש יכולת שהיתה קיימת בעבר, לוקח זמן רב. לא תמיד יהיה לנו את הזמן הזה לפני שנזדקק ליכולת בשדה הקרב. אם לא נשמר את יכולת הצניחה יהיה קשה לבנות אותה מחדש בעתיד. הצניחה דורשת השקעה נמוכה יחסית וייתכן שהרווח שהיא תוכל להביא בעתיד לא יסולא בפז".
מאז מבצע קדש, כאמור, נותרו הצנחנים על הקרקע. בכמה הזדמנויות נראה היה שעוד לוחמים יזכו לענוד את הרקע האדום על כנפי הצניחה שלהם, אך אלה לא יצאו אל הפועל. טל טוען כי הפעם היחידה שבה נדרשו הצנחנים להפגין את יכולתם היא ההמחשה הטובה ביותר לכך שלצה"ל יהיה צורך בהם גם בעתיד. "הצבא השוויצרי, למשל, לא נלחם מעולם. אבל זה הצבא היחיד שיכול לטעון כי ביצע בשלמות את המשימה שלו - הגנה על הנייטרליות של שוויץ. לא צריך לשים כל-כך את הדגש אם נעשה או לא נעשה שימוש ביכולת כלשהי כהוכחה לכך שצריך אותה.
"במבצע קדש, במיתלה, הצורך לצנוח נבע לא רק משיקולים מבצעיים, אלא גם מצורך מדיני ופוליטי. זה היה מבצע אסטרטגי, ששום אמצעי אחר - לוחם חי"ר, טנק, מטוס או ספינה - לא היה יכול לבצע אותו. התכנית האסטרטגית של המבצע היתה פשוטה: צה"ל יופיע על גדות תעלת סואץ, יספק תואנה לצרפתים ולאנגלים לתת אולטימטום לישראל ולמצרים להסיג את כוחותיהם מהתעלה, ויביא להתערבות צבאית שלהם באיזור. אתם חושבים שאם הייתם יושבים עם מישהו שנתיים לפני מבצע קדש ושואלים אותו האם יש צורך בצנחנים, הוא היה אומר לכם שכן, כי אולי תהיה סיטואציה כמו זאת בסיני? תסכימו איתי שהסיכוי לכך שואף לאפס".
גם אם הצניחה במיתלה תהיה הצניחה המבצעית האחרונה בתולדות צה"ל, ההיסטוריה המפוארת של הצנחנים תמשיך להיכתב. "לפני עשרים שנה", מספר יה-יה, "הייתי בקורס בארה"ב. השותף שלי לחדר היה קצין דני. יום אחד, כשהעלו אותו בדרגה, הביאו לטקס סוס וגם הסוס הועלה בדרגה. הדני, מסתבר, היה מחיל-הפרשים. צבא דנמרק לא הולך להילחם עם סוסים, אתם מבינים, אבל זו המסורת. יש דברים שיש להם ערך מוסף".

הטילט-רוטור. האם קם יורש ראוי למצנח?

אם התכניות תעלנה יפה, ייכנס בקרוב לשירות מבצעי בארה"ב אמצעי לחימה שעשוי, בפעם הראשונה, להוות תחליף מלא למצנח. ה-וי-22 אוספרי, הטילט-רוטור המבצעי הראשון, משלב את הטוב שבשני העולמות.
יכולתו של הטילט-רוטור לטוס מהר ורחוק כמו מטוס, אך להמריא ולנחות בצורה אנכית כמו מסוק, הופכים אותו לחלום של כל מתכנן פעולה מבצעית. גמישות ההפעלה יוצאת הדופן של הטילט-רוטור תעמיד את השימוש בו כאופציה ראשונה כמעט בכל תסריט לחימה הדורש העברת כוחות למרחקים גדולים.
אבל, יש לזכור, הטילט-רוטור עדיין לא נבחן בצורה מבצעית. יעבור עוד זמן רב עד שניתן יהיה לאמוד את התרומה המלאה של הכלי ליכולת ולגמישות המבצעית. נכון להיום, הציפיות גבוהות מאוד. אולי גבוהות מדי.

עוד באותו מדור

השמיים נשארו נקיים

זה היה ניסוי שרק בשבילו הוגדרה ביחידה לניסויי טילים (ינ"ט) קטגוריה חדשה - "ענק". וכך זה קרה: מל"ט מטרה דימה מטוס אויב החודר לישראל. סוללת הפטריוט זיהתה אותו ושיגרה לעברו טיל. המל"ט תימרן בחוזקה וניסה להימלט. לאחר-מכן הגיע מל"ט נוסף גם הוא זוהה והושמד. באותו זמן הגיע מטוס סקייהוק, חמוש ב"פצצות דואות", לאיזור וחיכה לזוג מטוסי F-15, שהוזנקו בהפתעה. הסקייהוק שיחרר פצצה דואה שדימתה מטוס אויב ואחד ממטוסי ה-F-15 שיגר לעברה טיל אוויר-אוויר מונחה מכ"ם. כל זה ביום אחד ובהתראה של כמה שניות

לא לבעלי לב חלש

הם עוזרים לטייסים לבצע את משימותיהם, מגינים על המסוק כשהוא מותקף על הקרקע, תופסים מל"טים באוויר, מחלצים חיילים משטח אויב, מפעילים כל סוג של ציוד, מטפלים בפצועים ואפילו מארחים את האח"מים (שחלקם התאהבו בבלק-הוק). סא"ל (מיל') בועז ורב-סמל בכיר מאיר, מכונאים מוטסים, מהוותיקים בחיל-האוויר, מספרים חוויות - חלקן מסמרות שיער - משנים רבות בתא האחורי. מהאנשים שמוכנים לכל דבר ובלבד שלא יפספסו טיסה