בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 124 (225) 01/12/98

כתבות

אלינור רוזוולט שאלה: שחורים באמת יכולים לטוס?

רק ערב מלחמת-העולם השנייה איפשר חיל-האוויר האמריקאי למועמדים שחורים להתנדב לקורס-הטיס. קומץ הטייסים השחורים, שהצליחו לסיים את קורס-הטיס ההיסטורי, נלחמו כאריות מול מטוסי הלופטוואפה וצברו הצלחות מרשימות - אך המלחמה האמיתית שלהם היתה בחזית דעת-הקהל השמרנית של אמריקה, מול הדעות הקדומות והאפליה המכוונת

נדב נוקד


עד מלחמת-העולם השנייה לא קיבל צבא ארה"ב מועמדים שחורים לקורס-הטיס. הכלל היה פשוט מאוד: בכל הנוגע לתעופה - לבנים בפנים, שחורים החוצה. הצבא איפשר לשחורים לשמש במספר מצומצם מאוד של מקצועות צבאיים, שכללו בדרך כלל עבודות שחורות בלבד. החיילים השחורים יכלו גם לשמש כלוחמים במספר מצומצם של יחידות חי"ר, אולם תמיד תחת פיקודם של קצינים לבנים. על טיסה לא היה על מה לדבר.
"אין לשחורים מוטיבציה להיות טייסים כמו שיש ללבנים", "אין שום מסגרת שיכולה לקלוט אותם", טענו דרגים שונים של הצבא האמריקאי השמרן, שחשש מאוד מפגיעה ביוקרתו של מקצוע הטיס.
בלחץ דעת הקהל השחורה, שהיתה חשובה לפרנקלין ד' רוזוולט, נשיא ארה"ב, שעמד אז בפני בחירות ועל רקע מלחמת-העולם שהתרחשה באירופה והצורך להכשיר בדחיפות טייסים רבים, נפתח ב-1941 בית-ספר לטיסה, שהיה מיועד לשחורים בלבד. בית-הספר מוקם בבסיס צבאי סמוך לעיירה טסקיגי באלבמה.
במהלך שנות המלחמה הוכשרו בבית-הספר למעלה מ-900 טייסים, מתוכם כ-450 טייסי קרב. הם טסו במטוסי P-40, P-47 ו-P-51 וביצעו אלפי משימות בזירה האירופית, בשיתוף פעולה עם יחידות אוויריות אחרות של זרוע האוויר האמריקאית (שהפכה ב-1947 לחיל-האוויר האמריקאי). משימותיהם העיקריות של בוגרי בסיס טסקיגי היו ליווי מפציצים מסוג B-24 ו-B-17 והגנה עליהם ממטוסי היירוט.
הטייסים השחורים נתנו את חייהם להגנת המפציצים ולא איבדו ולו מפציץ אחד במשך כל המלחמה, הישג חסר-תקדים גם עבור טייסות הליווי הלבנות. בשל כך הם זכו לכינוי "מלאכי הזנב האדום", שכן זנבות המטוסים שלהם היו צבועים באדום, כמעין כרטיס ביקור.
תוך כדי הגנת המפציצים, הפילו טייסי טסקיגי 111 מטוסי יירוט גרמניים בקרבות-אוויר ואף השמידו כ-300 מטוסים נוספים על הקרקע. הם ביצעו משימות הפצצה שונות והשמידו רכבות ופסי רכבת, תחנות מכ"ם ותצפית וכלי רכב רבים. הישג גדול נוסף של טייסי טסקיגי היה הטבעת משחתת גרמנית באמצעות מטוסי P-47 באש תותחים בלבד. פעילותם האווירית הגיעה עד חיל-האוויר הגרמני ואף זיכתה אותם בכינוי- SCWARTZE VOLELMENSCHEN "אנשי הציפור השחורים".
66 מהטייסים השחורים שילמו בחייהם במהלך הלחימה ו-32 אחרים נפלו בשבי.
אחרי המלחמה הוכתר בהצלחה שילובם של הטייסים השחורים. טייסות טסקיגי נסגרו והטייסים השתלבו ביחידות השונות של חיל-האוויר האמריקאי וזכו לאינטגרציה לה ייחלו.
לסיפורי הקרבות של טייסי טסקיגי קדם מאבק ארוך ומייגע של האזרחים השחורים בארה"ב, אותו ניהלו בכמה חזיתות: מול משרד המלחמה (משרד ההגנה דאז), מול הצבא, הקונגרס ודעת הקהל האמריקאית. כבר ב-1917 ניסו שחורים להתקבל לשירות בזרוע האוויר של צבא ארה"ב, אולם נדחו על הסף בהתאם למדיניות ההפרדה ששררה אז.
חמש שנים אחר-כך, בשנת 1922, דחפו מנהיגים שחורים להקמת יחידות של טייסי מילואים שחורים. גם תוכנית זו לא התממשה. ב-1931 הודיע משרד המלחמה האמריקאי, בתגובה לבקשה נוספת לצרף שחורים לקורס-הטיס של זרוע האוויר, ש"שחורים אינם נמשכים לטיסה באותה מידה שהאדם הלבן נמשך אליה".
עקשנותו של משרד המלחמה האמריקאי שלא לקבל שחורים לקורס-הטיס הובילה את השחורים להכרה, שרק באמצעות חקיקה בקונגרס הם יוכלו להבטיח את קבלתם לקורס היוקרתי. באפריל 1939 הוגשה הצעה לתיקון החוקה. התיקון היה אמור לאפשר למימשל האמריקאי לקיים קורסי-טיס צבאיים במכללות שחורות ברחבי ארה"ב.
החוק החדש גרם מידה רבה של אי נחת בחלונות הגבוהים של זרוע האוויר האמריקאית, אך לא הוביל לשינוי בגישה. קולות בקונגרס המשיכו לתבוע את הקמתה של מסגרת אימונים לשחורים, ולא - ייאלצו להשתמש בחקיקה נוספת, שתחייב את הצבא לפתוח מסגרת כזו. "אין שום רבב בעברם של השחורים, שיכול למנוע מהם להיות טייסים. איך אנחנו יכולים להצדיק את האפליה בפני בית-הדין של דעת הקהל ובית-הדין הגבוה לצדק", טען איש הקונגרס לואיס לודלו מאינדיאנה. הוא גם תבע שחלק מתקציב משרד המלחמה, שיועד להכשרת טייסים לבנים, יועבר לאלתר להכשרת שחורים.
איש קונגרס נוסף אף הציע מקום להכשרתם: טסקיגי, אלבמה. בטסקיגי היה אז בסיס אימונים לקצינים במילואים. אחד מהמדריכים במקום היה סקנד-לוטננט (סג"מ) שחור, בוגר מכללת ווסט-פוינט לקצונה של הצבא האמריקאי. בסמוך לבסיס טסקיגי היה שדה בו התקיים בעבר קורס-טיס אזרחי, כך שהתשתית באיזור כבר היתה קיימת. על פניו, נראה המקום כמתאים לאימונם של טייסים שחורים.
ב-27 בספטמבר 1940 שלחו מספר צעירים שחורים מכתב לנשיא ארה"ב, פרנקלין ד' רוזוולט. במכתב תבעו הצעירים את פתיחת כל יחידות הצבא לשחורים ובייחוד את הקמתם של מיתקנים לאימון צעירים שחורים בכל תחומי התעופה הצבאית - טיסה, נווטות, הפצצה, מקלענות, רדיו, מכונאות וכדומה.
ב-9 באוקטובר, בעקבות הצהרת השחורים ודיונים עם הצבא פירסם הבית הלבן הצהרה היסטורית: "זו מדיניות משרד המלחמה, ששירותם של שחורים בצבא יהיה על בסיס שוויוני". באותה הצהרה דווח על פתיחת קורס-הטיס ומקצועות תעופה שונים לשחורים וכן על הכשרתם של קצינים שחורים בהתאם לייצוגם היחסי באוכלוסייה ובתנאי שיעמדו בדרישות.
אולם ההצהרה כללה חלק נוסף, שפחות ערב לאוזנם של השחורים: "זו מדיניות משרד המלחמה לא לערב שחורים ולבנים באותן יחידות על-מנת לא לפגוע במורל. בזמן קריטי זה, אין הצדקה לארגון מחדש של היחידות, שאף יביא לפגיעה במורל".
המסר היה ברור: בכורח הנסיבות הסכים הצבא לתת שוויון לשחורים, אולם האפליה נמשכה - שווה, אבל בנפרד. בכל אופן, זו היתה הצלחה פוליטית וחברתית מדהימה. מעתה, גם השחורים היו יכולים להתקבל לקורס-טיס. זה לא היה הקץ לאפליה, אבל זה היה צעד משמעותי קדימה. במשרד המלחמה, לעומת זאת, לא צהל איש משמחה. למעשה, התייחסו אל קורס-הטיס כאל ניסוי ולא כאל עובדה מוגמרת. המדיניות היתה ברורה: חניכי קורס-הטיס השחור ייבחנו בשבע עיניים. כל טעות קטנה תגרור הדחה. טעות גדולה מספיק תביא לסגירת הקורס וחזרה אל המצב הקודם של "שחורים בחוץ".
זרוע האוויר החלה לבחון מועמדים לקורס-הטיס ובה בעת הודיע משרד המלחמה כי בכוונתו להקים טייסת יירוט שחורה, שתורכב מ-400 איש, בהם 33 טייסים ו-27 מטוסים. המקום שנבחר היה טסקיגי והתקציב שיועד לקורס היה כמיליון דולר. במרס 1941 הוקמה התשתית לטייסת השחורה הראשונה - טייסת 99.
24 טייסים אזרחים שחורים מרחבי ארה"ב הגיעו לטסקיגי ואומנו להיות מדריכים בקורס-הטיס הצבאי. אחד הטייסים הללו היה צ'רלס אנדרסון, שהיה מחלוצי השחורים בתעופה. כבר בשנת 1929 הוא הוציא רשיון-טיס אזרחי וביצע ב-1933 טיסה בין-יבשתית לאירופה, הישג ראשון מסוגו לטייס שחור. ב-1938 עבד אנדרסון כמדריך טיסה באוניברסיטת הווארד ועודד שחורים רבים ללחוץ על זרוע האוויר לקבלם לקורס-טיס. כשהוחלט לאמן שחורים לצורך שילובם בזרוע האוויר, עבר אנדרסון לטסקיגי בהרגשה לא מבוטלת של שליחות.
מה שנתן דחיפה לא מבוטלת למורל של המדריכים, ובייחוד לזה של אנדרסון, היה ביקורה של אלינור רוזוולט בטסקיגי ב-19 באפריל 1941, זמן קצר לפני פתיחת הקורס. הגברת הראשונה הגיעה לבית-הספר כדי לראות כיצד מתקדמות ההכנות לפתיחת הקורס. כשסיימה לבחון את הבסיס, ביקשה לפגוש את אנדרסון, שיועד להיות המדריך הראשי בקורס. "האם שחורים באמת יכולים לטוס?", שאלה אותו רוזוולט. "בוודאי שאנחנו יכולים", השיב אנדרסון. "היית רוצה לעלות לסיבוב באוויר?"
הגברת הראשונה התיישבה במושב האחורי של הפייפר-קאב של בית-הספר, מטוס האימון הראשוני ועלתה לטיסה בת 30 דקות באיזור מכללת טסקיגי שבאלבמה. "אני משערת ששחורים יכולים לטוס", אמרה אחרי הנחיתה.
היום הגדול היה 25 באוגוסט 1941. 13 חניכים התייצבו בטסקיגי והחלו בקורס. במהלך החודשים הבאים עסקו החניכים בלימודי קרקע ובטיסות, בתחילה על מטוס האימון הראשוני - הפייפר-קאב ואחר-כך על מטוס ה-P-40, מטוס הקרב בו יטוסו באירופה. מסביב הלך בסיס טסקיגי ונבנה.
אחד מהחניכים בקורס היה סג"מ בנג'מין או' דייוויס ג'וניור, ששירת בטסקיגי עוד לפני שנפתח הקורס. דייוויס היה השחור הראשון, והיחיד אז, שסיים את מכללת הקצונה היוקרתית ווסט-פוינט. הוא גם היה בנו של אחד משני הקצינים השחורים היחידים בצבא ארה"ב, בנג'מין או' דייוויס סניור, שקיבל זה עתה דרגת בריגדיר-גנרל (תא"ל) מהנשיא רוזוולט, צעד נוסף שנועד לרכך את דעת הקהל השחורה.
כשהתקבל דייוויס ג'וניור למכללת ווסט-פוינט, הוא האמין שבני המחזור שלו לא ידחו אותו בגלל היותו שחור. הוא טעה. במהלך מסלול ההכשרה הארוך והמפרך במכללה, במשך תקופה של כארבע שנים, לא דיבר דייוויס עם איש. חבריו למכללה הטילו עליו חרם שתיקה, במטרה שיבין את הרמז ויסתלק.
דייוויס לא נשבר. ב-1936 הוא סיים את המכללה וניסה להתקבל לקורס-הטיס של זרוע האוויר. כמובן שבקשתו נדחתה. הוא הוצב בבית-הספר ללוחמת חי"ר וגם שם דיברו איתו חבריו למחזור רק בעניינים מקצועיים. כשסיים את בית-הספר לחי"ר, הוצב בבסיס טסקיגי, שהיה אז בסיס צבאי לאימון קציני מילואים. שם הוא שירת כמדריך, תפקיד המיועד לחיילים פשוטים ולא לקצינים.
כשהוחלט בזרוע האוויר על פתיחת קורס-טיס לשחורים, נבחר דייוויס לפקד על הטייסת השחורה, משום שהיה בעל הניסיון הצבאי הרב ביותר. דייוויס ראה בכך הגשמת חלום אישי וגם סיכוי לצמצם את האפליה נגד שחורים בצבא. המכשולים אותם הציב סגל בית-הספר לחניכים השחורים היו רבים.
המפקד הראשון של בסיס האימונים, קולונל פרדריק קימבל, שהיה לבן, היה אדיש לצרכים ולבעיות של הטייסים השחורים וגם די תיעב אותם. גם צוות ההדרכה במקום לא היה חביב במיוחד לחניכים. הוא לא התחבר עימם במהלך כל הקורס ונתן להם את ההרגשה המושלמת, שהם אינם רצויים. למעלה ממחצית משתתפי הקורס הודחו במהלכו בנימוקים שונים.
ב-7 במרס 1942 סיימו את קורס-הטיס חמישה טייסים ראשונים. הטייסים הצעירים עמדו בהקשב מתוח מול גנרל ג'ורג' סטרייטמאייר, מפקד זרוע האוויר של הצבא האמריקאי, שבא לפגוש אותם אישית, גם אם ברגשות מעורבים. "אני בטוח שכל הנוכחים חשים שזהו אירוע היסטורי", אמר סטרייטמאייר. "הבוגרים הבאים של בית-הספר יתייחסו אליכם כאל טייסים ותיקים ויושפעו מאוד מהדוגמה שתציבו להם".
חמשת הטייסים המסיימים צעדו קדימה לקבלת כנפי הטיס. בנג'מין או' דייוויס ג'וניור היה הראשון לקבל את הכנפיים. אחריו באו צ'רלס דברו, למואל ר' קסטיס, ג'ורג' ס' רוברטס ומאק רוס.
חודשים ספורים אחרי סיום הקורס, קודם דייוויס לדרגת לוטננט-קולונל (סא"ל) וקיבל באופן רשמי את הפיקוד על הטייסת. בינתיים נפתח הקורס השני של טסקיגי ועשרות חניכים שחורים נוספים החלו את הכשרתם. הטייסים ה'וותיקים' המשיכו להתאמן ולשמור על כשירות, כדי להיות מוכנים למלחמה באירופה. הם חיכו בדריכות לפקודה לארוז את המזוודות.
הציפייה היתה ארוכה. בעוד שהטייסים הלבנים שסיימו את קורס-הטיס נשלחו במהירות למלחמה, נאלצו טייסי טסקיגי להישאר ולהתאמן. "כולנו אמריקאים ואנחנו רוצים לשלם את המחיר", זעקו עיתונים שחורים בארה"ב. לבסוף, ב-1 באפריל 1943, החלה טייסת 99, שמנתה כבר כ-40 איש, להתכונן לעזיבת בסיס טסקיגי.
באפריל הפליגו מניו-יורק אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, למלחמה באירופה. איתם בספינה היו כ-4,000 חיילים וקצינים לבנים ומספר מסוים של חיילים שחורים. לוטננט-קולונל דייוויס היה הקצין הבכיר ביותר בספינה. בחופה המערבי של מרוקו עגנה הספינה והכוחות ירדו ממנה. משם המשיכו לבסיס אמריקאי סמוך לעיירה פאז שבמרוקו הצרפתית.
טייסת 99 החלה להתמקם בסמוך ללהק קרב והפצצה שכבר היה במקום. 27 מטוסי P-40 חדשים לחלוטין נקלטו בטייסת והטייסים החלו באימונים. תחילה התאמנו נגד עצמם ואחר-כך נגד מטוסי A-36 של הלהק השכן.
בתום חודש של אימונים אינטנסיביים נשלחה הטייסת לבסיס אחר באיזור ואוחדה עם להק 33 - להק קרב, בפיקודו של קולונל ויליאם מומייר. על הנייר זו היתה אינטגרציה, לראשונה בזרוע האוויר האמריקאית. אולם בשטח היו חיכוכים רבים. קריאות כגון "הכושים האלה", "קופים חסרי ניסיון בטיסה" וכו', נשמעו מדי פעם לעבר הטייסים השחורים.
המשימה הראשונה של טייסת 99 הגיעה ב-2 ביוני: ליווי מטוסים לתקיפת האי המבוצר פנטלריה. "אני חושב שהטייסת שלנו מאומנת יותר טוב מכל טייסת אחרת", אמר לוטננט קולונל דייוויס בתדריך לטיסה. "חסרוננו בכך שעדיין לא התנסינו בטיסה מבצעית, אבל קשה למצוא טייסים מתחילים בעלי שעות טיסה רבות כמונו". דייוויס בחר ארבעה טייסים ראשונים לטיסה, שיועדו לטוס לצד טייסי להק 33 וללוותם במשימת התקיפה.
שני טייסים ראשונים, לוטננט (סגן) הול ולוטננט קמפבל, הגיעו בג'יפ אל הליין והמשיכו ברגל אל המטוסים שלהם. הם טיפסו אל המטוסים והתחילו לאפס ולכוון את מכשירי הטיסה. אחרי זמן מה התניעו את מנועי המטוסים והסיעו אותם עד תחילת המסלול. בינתיים נערכו חברי הטייסת האחרים לצפות בהמראה ההיסטורית. הול וקמפבל חיממו את המנועים בנהמת בוכנות לתשואות הקהל. כשהמנועים היו חמים מספיק, הם החלו לנוע לאורך המסלול והמריאו בזה אחר זה.
זמן קצר אחריהם המריאו שני המטוסים הנוספים ובהם לוטננט ג'ימיסון ולוטננט ווילי. המשימה היתה "משעממת", כפי שסיפרו אחר-כך. הם לא פגשו ולו מטוס אויב אחד בדרכם לתקיפה וחזרה, אולם עובדה זו לא טישטשה את חשיבות האירוע מבחינה היסטורית. זו היתה הפעם הראשונה שטייסים שחורים השתתפו בגיחה מבצעית ראשונה.
טייסת 99 המשיכה ללוות משימות תקיפה לאי פנטלריה מבלי לראות אף מטוס אויב, עד שלבסוף, בבוקר ה-9 ביוני, התקיפה קבוצה של מטוסי אויב את מטוס ה-P-40 של לוטננט צ'רלס דריידן, שהוביל מבנה בן שישה מטוסים. זמן קצר לפני שהגיע דריידן למקום המפגש שנקבע לו עם המפציצים מלהק 33, הוא שמע בקשר את הקריאה: "מטוסים בלתי מזוהים מתקרבים אל האי". מהר מאוד זיהה את המטוסים הגרמניים - מטוסי FW-190.
זה היה מפגש ראשון עם מטוס אויב. כולם היו עצבניים. דריידן החל לטפס עם המבנה לגובה, כדי להיות ביתרון על מטוסי האויב בזמן הכניסה לקרב, אולם לפני שהצליח לעשות כן, החלו שני המטוסים לצלול לעברו במהירות עצומה. אחד הטייסים במבנה, לוטננט רוברטס, שבר ימינה כדי לא להיפגע מהמטוסים, והמבנה התפרק.
דריידן שבר גם הוא ומצא את עצמו הרחק מאחורי המטוס הגרמני. המפציצים עליהם היה אמור להגן חלפו 5,000 רגל מעליו ובלי שיוכל להגן עליהם. הוא הגביה לעבר המפציצים ואחרי שעלה אל מעבר למבנה של האויב, ביצע הקפה וצלל לכיוונם במהירות מירבית. הוא חלף ליד זנבות מטוסי המבנה וריסס אותם במקלעים. בינתיים הבחין, שאחד מטייסיו מעורב בקרב-אוויר עם שני מטוסים גרמניים אחרים ושבר לכיוונו כדי לסייע.
הטייס שהיה מעורב בקרב-האוויר נגד שני המטוסים הגרמניים השיב אש, אולם ספג פגיעת פגז 20 מ"מ בכנף הימנית. הוא המשיך לירות לעברם במקלעים. שני הטייסים הגרמנים ביצעו תימרונים נוספים באוויר ובינתיים נכנסו לתמונה לוטננט דריידן וטייס נוסף, שהגיע כדי לסייע. כשחשו הטייסים הגרמנים שהאופוזיציה נגדם רחבה מדי ואלמנט ההפתעה פג, הם נסוגו.
באותו זמן רדף טייס אחר מהמבנה, לוטננט אשלי, אחרי מטוס גרמני נוסף ופגע בו באמצעות המקלעים. המטוס החל לבעור ולפלוט עשן ואשלי המשיך לירות לעברו תוך כדי מרדף. ככל שהתקרבו שני המטוסים לקרקע, גברה אש המקלעים הגרמנית מהקרקע ואשלי קיבל הוראה לחזור לבסיס ולא להסתכן בהפלתו על-ידי האש הגרמנית. כך אולי הוחמץ הסיכוי להפלה ראשונה של טייס שחור.
רצף התקיפות האוויריות על האי פנטלריה, שהחל ב-30 במאי 1943, הוביל לכניעת הכוח הגרמני באיזור ב-11 ביוני. זו היתה, ככל הנראה, הפעם הראשונה בהיסטוריה בה כוח אווירי הרס לבדו את התנגדות האויב. למחרת כניעת האי נכנע גם האי למפדוסה שליד סיציליה אחרי סדרה דומה של תקיפות אוויריות משולבות. יום אחר-כך נכנע אי שלישי - לימוסה, גם הוא ליד סיציליה. כיבוש האיים הללו העניק לבעלות-הברית שליטה מלאה על נתיבי הטיסה הימיים ושליטה אווירית באיזור סיציליה ואיטליה.
אחרי נפילת שלושת האיים הופנתה תשומת-הלב של בעלות-הברית לעבר סיציליה. ב-1 ביולי 1943 החלה טייסת 99 במשימות ליווי מפציצים בינוניים למשימות במערב סיציליה. שוב נתקפו טייסי טסקיגי בשיעמום, נוכח היעדר ההתנגדות האווירית באיזור.
יום למחרת תודרכה הטייסת למשימה בגזרה חמה יותר, באיזור העיר קסטלבטרנו הסמוכה לחוף הסיציליאני. המשימה היתה, כרגיל, ליווי מפציצים, אבל הפעם היו באיזור גם תותחי נ"מ ומטוסי יירוט גרמניים. אחרי תידרוך לגבי המטרות, נשק האויב ומזג-האוויר במקום, עלו הטייסים הנבחרים למטוסים והמריאו בזה אחר זה, במרווחים קצרים. באוויר הם בחנו את המקלעים שלהם, המשיכו לנקודת המפגש עם המפציצים ומשם אל המטרות.
מיד עם הישמע קולות הנפץ של התחמושת הכבדה, הופיעו מספר מטוסי אויב מסוג FW-190 , שירדו במהירות לעבר המפציצים. לוטננט צ'רלס הול החל לטוס לעבר שניים מהמטוסים, פתח באש מקלעים ארוכה, שפגעה באחד מהשניים והפילה אותו. כמעט בלי מאמץ, ודי במזל, זכתה הטייסת להפלה הראשונה שלה. "זו היתה המשימה השמינית שלי והפעם הראשונה שהייתי קרוב מספיק למטוס אויב כדי להפיל אותו", סיפר הול. "אחרי שיריתי בו הוא שבר שמאלה, אבל מהר מאוד החל לטוס לכיוון הקרקע. עקבתי אחריו וראיתי את ההתרסקות שלו באדמה, שלוותה בענן גדול של עשן ואבק".
שבוע לאחר-מכן, ב-10 ביולי, איבדה הטייסת לראשונה מטוס. מטוס P-40 שהיה בסיור, נפגע קשות מאש מטוס אויב. הטייס נטש אותו וצנח לים התיכון. הוא נסחף בים במשך יממה ולבסוף נאסף על-ידי משחתת אמריקאית. חודש אחר-כך הופל מטוס נוסף וגם ממנו יצא הטייס ללא פגע. הטייסת המשיכה במשימותיה הרגילות, עם מורל נפול במקצת ועם ציוד הולך ומידלדל.
דווקא בתקופה זו נקרא מפקד הטייסת לשוב לארה"ב, על-מנת לקבל פיקוד על להק 332. בלהק היו שלוש טייסות חדשות שהוקמו בטסקיגי, אחיות לטייסת 99, בהן הוצבו טייסים שחורים נוספים שסיימו את הכשרתם. דייוויס הגיע לארה"ב, קודם לדרגת קולונל (אל"מ) והחל לאמן באופן אינטנסיבי את טייסות הקרב הטריות למלחמה.
בינואר 1944 יצא הלהק לאירופה ונקלט בטורונטו שבאיטליה בראשית פברואר. באותם ימים זכתה טייסת 99 להפלות מרשימות של שמונה מטוסי אויב ב-27 בינואר וארבעה נוספים למחרת. כניסתו של הלהק לקרב היתה מהירה בהרבה מזו של טייסת 99. שבועיים לאחר הגעתו, כבר חוו חלק מטייסיו קרבות-אוויר עם מטוסים גרמניים. הלהק החל אז לבצע משימות סיור לאורך חופי איטליה ומשימות סיוע קרקע בסמוך לרומא. הלהק תוגבר באספקה טרייה של מטוסי P-47, מטוסים מתקדמים יותר מה-P-40 ובעלי מכלי דלק גדולים במיוחד. באחת ממשימות הסיור של הלהק, בסמוך לקורסיקה, אירעה תקלה במנוע של מטוס P-47. הטייס, לוטננט צ'רלס ב' ג'ונסון, איבד גובה והתרסק במים. בהמשך המלחמה נהרגו טייסים נוספים בקרבות-אוויר ובתאונות, אולם ללהק 332 ולטייסת 99 לא היה זמן רב להתאבל עליהם.
הלהק חזר מהר מאוד ל'עסקים כרגיל', כשנשלחו ב-25 ביוני כמה ממטוסיו להפציץ כבישים ונתיבים ראשיים בצפון איטליה, ששימשו את הגרמנים להספקת ציוד לכוחות במרכז ודרום המגף. בסמוך לנמל טריאסט זיהו כלי הטיס משחתת, שנראתה כמו משחתת אמריקאית. בתדריך נאמר לטייסים, שאין באיזור כוחות של בעלות-הברית, ואכן, כשהתקרבו לספינה התברר כי זו משחתת גרמנית. כשהבין צוות הספינה שהוא זוהה על-ידי מטוסים אמריקאיים, פתחה הספינה באש תותחים כבדה, שמילאה את אוויר הנמל בפיח שחור והיקשתה על הראות. ארבעה מהמטוסים האמריקאיים צללו בזה אחר זה לעבר המשחתת ותקפו אותה באש תותחים, שפגעה בה ישירות. פגיעות המטוס האחרון הביאו לפיצוצה ולהטבעתה.
במהלך יולי 1944 הצטרפה טייסת 99 הוותיקה ללהק 332 והמשיכה לבצע עימו משימות ליווי מפציצים לדרום צרפת, יוון, הבלקן, אוסטריה, פולין וגרמניה. בינתיים התקדמה המלחמה והנפילה של גרמניה נראתה באופק. להק 332, שלא איבד עד כה כל מפציץ אמריקאי, נחשב לטוב ביותר בליווי מטוסים. טייסות הפצצה רבות ביקשו דווקא את שירותי הליווי של טייסות הלהק. יכולותיו הוסיפו להשתפר עם קליטתם של מטוסי ה-P-51 החדישים, שנחשבו למתקדמים ביותר.
מחודש יולי 1944 ועד תום המלחמה במאי 1945 צבר הלהק הפלות רבות של מטוסי אויב, ביניהן ראויות לציון הפלת שלושה מטוסי ME-262 סילוניים מעל ברלין ב-24 במרס 1945 והפלת 13 מטוסים ו-12 נוספים בתאריכים 31 במרס ו-1 באפריל 1945 מעל אוסטריה. ב-13 באפריל זכה הלהק להפיל ארבעה מטוסי אויב אחרונים לפני תום המלחמה והגיע לסך של 111 הפלות בקרבות-אוויר. פרט ללהק הקרב 332, נפתח בטסקיגי גם להק הפצצה שנשא את המספר 447. הלהק, שהגיע לאירופה בינואר 1944, לא זכה להילחם מעולם, משום שכל 162 טייסיו נעצרו כשניסו להיכנס למועדון הקצינים בבסיס בו שכנו. עילת המעצר: הטייסים השחורים עברו על תקנת הצבא המחייבת הפרדה בין שחורים ללבנים.
טייסי טסקיגי היו הצלחה. הם הוכיחו את כישורי הטיסה והלחימה שלהם כנגד טייסיו הטובים ביותר של היטלר. הישגיהם הצבאיים שמטו את הקרקע מתחת לטענות הגזעניות, ששחורים אינם יכולים לטוס, שאין להם מוטיבציה להילחם, או שהם פחות מוכשרים מהאדם הלבן. הצלחתם הובילה לביטול ההפרדה הצבאית בין יחידות שחורות ולבנות ולפתיחת דלתות הצבא בפני חיילים וקצינים שחורים.
גם בתקופה שלאחר מלחמת-העולם השנייה, נחשבה טייסת טסקיגי לאחת היחידות הלוחמות האיכותיות, הן מבחינת רמת טיסה, משמעת ומבצעיות. עד 1949 כבר היו יותר שחורים ביחידות מעורבות, מאשר ביחידות לשחורים בלבד ומגמה זו המשיכה עד 1951, שבמהלכה פורקו לחלוטין כל היחידות השחורות, לטובת אינטגרציה מלאה בין שחורים ולבנים בחיל-האוויר האמריקאי.
קולונל דייוויס המשיך להתקדם בחיל-האוויר והגיע לבסוף לדרגת גנרל ובכך היה לגנרל השחור הראשון של חיל-האוויר האמריקאי. טייס אחר, גם הוא בוגר טסקיגי, דניאל ג'יימס, הגיע לדרגת גנרל ארבעה כוכבים. ב-1972 הקימו ותיקי טסקיגי עמותה הפועלת בכל רחבי ארה"ב, במטרה לשמר וללמד את ההיסטוריה וכדי לעודד צעירים שחורים להשתלב בכל האספקטים של החברה האמריקאית.
ב-1991 גייסו ותיקי טסקיגי אל העמותה טייס נוסף, במחווה מיוחדת. הטייס היה מפקד חיל-האוויר האמריקאי דאז, גנרל מריל מקפיק, שהפך להיות הטייס הלבן הראשון בטסקיגי. גם יורשו של גנרל מקפיק, הגנרל רונלד פוגלמן, הצטרף לטייסי טסקיגי בכנס ותיקים, שהתקיים בשנת 1995. "אנו מביטים בכם בגאווה על הישגיכם המדהימים בשדה הקרב, חוזק האופי שלכם נוכח פני הגזענות והדיעות הקדומות", אמר פוגלמן והצדיע.

עוד באותו מדור

לא נשארים מאחור

בשנים האחרונות מבצעים מטוסי קרב דו-מושביים את רוב הגיחות המורכבות של חיל-האוויר. במושב הקדמי יושב הטייס ובאחורי - הנווט, שמפעיל את המערכות המתוחכמות. מה השתנה במעמדו ובתפקידו של הנווט ומהן התכונות הנדרשות ממנו - באוויר ועל הקרקע. סא"ל גיא, מפקד טייסת פאנטומים: "יש פה שילוב מעניין בין שני אנשים, שאחד יותר דומיננטי בהצלחה והשני יותר דומיננטי בהחלטה. השילוב הזה גם יכול ליצור מתחים"

בחזרה לצפרא

25 שנים אחרי ההפגזה המצרית, שפגעה ביחידת הבקרה הדרומית ביותר של חיל-האוויר, חזרו יוצאי היחידה להר צפרא שבסיני, שבו מוקמה בעבר היחידה. למרות שלא הורשו לעלות אל ההר, ערכו בסמוך טקס זיכרון לחללי היחידה. ארבע ממשפחות חמשת ההרוגים השתתפו בטקס וסימלו בנוכחותם את הדבק החזק שמחבר את יוצאי צפרא מאז אותה מלחמה