בטאון חיל האוויר

הר שאיין (CHEYENNE) שבקולורדו נראה כמו עוד הר בשרשרת הרי הרוקי המפורסמת שחוצה את ארה"ב. פיסגתו המושלגת, כמו גם היערות המכסים אותו, אינם מעידים על כך שעמוק בתוך ההר נמצא אחד מהבסיסים המתוחכמים והמעניינים ביותר של ארה"ב - פיקוד החלל של יבשת אמריקה.
1,500 איש, חיילים ואזרחים, משרתים בבסיס, ששמו המלא הוא "פיקוד החלל ומיפקדת הגנת האוויר והחלל של אמריקה". מיקומו של הבסיס, חצי קילומטר בתוך הר שאיין, נקבע בתקופת המלחמה הקרה, על רקע תסריטי האימה והחששות מפני מלחמת-עולם שלישית, גרעינית.
ראשי הצבא האמריקאי, שחששו כי בסיסיהם חשופים להתקפות אוויריות, הגו את הרעיון לבנות בסיס בעומק ההר. הר שאיין, המרוחק ממטרות אסטרטגיות מרכזיות בארה"ב, נבחר לשמש את הבסיס חדש. מיקומו הגיאוגרפי וריחוקו מהחופים, נועדו להקטין את הסיכוי שייפגע מהאוויר או מפיגועי טרור.
בניגוד לאיומי הטילים המטרידים כיום את משרד ההגנה האמריקאי, בתחילת המלחמה הקרה הסכנה היתה בשמיים. כדי ליירט מפציצים פוטנציאליים, היה צורך בפיתוח מערך התראה נרחב. מרכז ההתראה, שפעל עד אז בבסיס אנט של חיל-האוויר האמריקאי, היה קטן ולא התאים להתרחבות המהירה ביכולות הגילוי של ארה"ב. בשנת 1956 החל גנרל פטרידג', ראש מיפקדת ההגנה האווירית של ארה"ב, בעבודות ההכנה לקראת העברת מרכז ההתראה להר שאיין. הארגון, שעליו הוטל לנהל את מרכז הבקרה החדש, הוקם בשנת 1958 תחת השם נוראד (NORAD), "מיפקדת הגנת האוויר והחלל של יבשת אמריקה".
אולם, זמן קצר לאחר שרשת ההתראה נגד חדירת מטוסים לתחומי יבשת אמריקה תוכננה, הופיע בזירה איום חדש. עם שיגורו לחלל של הלוויין ספוטניק-1 בשנת 1957, נחשפה באופן פומבי עוצמתם ויעילותם של טילים ארוכי-טווח. זו היתה הפעם הראשונה בה הוכח, כי הטילים הבין-יבשתיים מסוגלים להגיע מאתר שיגור בבריה"מ לכל נקודה בארה"ב, בפחות מחצי שעה. בנוסף, אי אפשר היה לגלות את אותם טילים, אלא דקות ספורות לפני פגיעתם.
בנוסף לטילים עצמם, שהלכו והשתכללו עם השנים, גדל משמעותית מספר המדינות שברשותן טילים ארוכי-טווח. הצורך לעקוב אחר מספר הולך וגדל של זירות בעלות מיגוון איומי טילים פוטנציאליים, הכתיב את פיתוחה של יכולת מעקב עולמית. הפתרון לבעיה הסבוכה היה הקמת מרכז בקרה, התראה ושליטה, שמסוגל לגלות שיגור טילים מכל מקום בעולם, לנבא אם טיל ששוגר אכן מהווה איום ולהזהיר את כוחות ארה"ב או בעלות-בריתה, הנמצאים באיזור הסכנה.

והרי החדשות בהרי קולורדו

מנהרה ובה כביש דו-מסלולי רחב מקדמת את הנכנסים לפיקוד החלל בהר שאיין, שנחשב לאחד הבסיסים המאובטחים ביותר בארה"ב. "יש מעלינו 600 מטר של הר", העיד סמל וויט, שמשרת כבר עשר שנים בבסיס.
לבנות עיר בתוך הר, בגובה של כמעט שלושה ק"מ מעל פני הים, זה לא עניין פשוט, במיוחד אם רוצים לבנות עיר עמידה בפני התקפה גרעינית. מהנדסים מחיל-הים האמריקאי, שמנוסים בבניית צוללות ונושאות מטוסים, הם שתיכננו את הבסיס בהר שאיין, הראשון מסוגו בעולם. באמצעות 750 טון חומר-נפץ, הצליחו אנשי הצי לחצוב מהר שאיין 693 אלף טון גרניט, לסלול דרכי גישה, להקים אזורי שירות ואחזקה ולהקצות 18 דונמים לטובת מרכז השליטה המתוחכם.
אל הבסיס נכנסתי דרך הכניסה הצפונית, הממוקמת כחצי קילומטר בעומק הר שאיין. שני אולמות ענק, שדפנותיהם עשויות סלע, מקדמות את הנכנסים בשערי הבסיס. שתי דלתות מפלצתיות מפרידות בין האולמות ומטרתן - "להגן מפני הדף של פצצה גרעינית" - כפי שהסביר לי סמל וויט. הדלתות בנויות בתוך משקוף של בטון מזוין, עשויות פלדה ושוקלות 25 טונות, כל אחת. במקרה חירום או בזמן תירגול הנערך אחת לחודש, אפשר לסגור את הדלתות הללו תוך 30 שניות. הנעילה הסופית נעשית על-ידי עשרות צירי פלדה, שממוקמים בארבעת צידי הדלת ונעוצים בעומק חצי מטר בתוך הסלע.
קיר מתכת ענק, הנמצא באולם השני, תוחם את קירות הסלע. "זה הקיר הקידמי של מרכז הבקרה הראשי, וגם החלל הגדול ביותר שנחפר בתוך ההר", מסביר וויט. "התקרה כאן מגיעה לגובה 20 מטר ופה נמצא מרכז העצבים של ההר".
כל המבנה האדיר הזה, אגב, בנוי על מערך קפיצים. 1,319 קפיצים ליתר דיוק, שכל אחד מהם שוקל 400 ק"ג. למרות שמיקומו של הר שאיין קרץ למתכנניו גם בגלל יציבותו הגיאולוגית של האיזור, מבטיח מערך הקפיצים ספיגת זעזועים במקרה נדיר של רעידת אדמה וגם הגנה מפגיעת נשק גרעיני. 800 איש יכולים להתקיים בבסיס במשך 30 יום, ללא צורך במגע עם הסביבה החיצונית. על-מנת להבטיח בידוד מוחלט בפני נשק כימי, ביולוגי או אטומי, כל מערכות קיום החיים בהר יכולות לפעול ללא הספקת חשמל או דלק מבחוץ. "במצב חירום, ההר יכול לפעול בצורה אוטונומית לחלוטין", קובע וויט. "יש לנו שני מאגרי מים בהר: במאגר הקטן יש לנו שבעה מיליון ליטר מים המיועדים לשתייה, ובמאגר הגדול - 11 מיליון ליטר, המיועדים לקירור המחשבים והמערכות השונות שבהר".
למרות הטמפרטורות הנמוכות השוררות באיזור קולורדו ספרינגס, בבסיס שבהר שאיין אין אפילו מערכת חימום אחת. "הטמפרטורה בחוץ יכולה לרדת עד מינוס 15 מעלות, ואילו בתוך ההר הטמפרטורה תמיד תהיה נוחה", אומר וויט. "רק החום שנפלט ממחשבי הפיקוד מספיק כדי לחמם את כולם".
ואכן, בהר שאיין יש הרבה מערכות ממוחשבות ואלקטרוניות, רובן סודיות. אחד התחומים החשובים ביותר בבסיס הוא שמירת תיפקודם הרצוף ונטול התקלות של מערכות אלו, המבטיחות את יכולת ההתראה של כוחות ארה"ב הפזורים בעולם. בימי רגיעה, מסופק החשמל לבסיס על-ידי תחנת חשמל אזרחית. אולם, במצב מלחמה יקחו פיקוד שישה גנרטורים ענקיים, המוזנים ממאגר ענק שבנוי בתוך ההר ומכיל 2.5 מיליון ליטר דיזל. מה קורה אם כל ששת הגנרטורים מתקלקלים ומפסיקים לעבוד בו-זמנית? אין בעיה, בהר יש גם מערך סוללות מיוחד, שיכול לספק אנרגיה חשמלית עד שתתוקן התקלה.
מבוך של מסדרונות מתפתלים מאפיין את עיצוב הפנים של פיקוד החלל. "אנשי חיל-הים בנו את הבסיס כמו צוללת", מסביר וויט. "אפילו המיספור של החדרים נעשה כמו בספינות". בסוף אחד המסדרונות נמצא מרכז הבקרה הראשי של ההר, המאויש כמובן 24 שעות ביממה. העבודה במרכז הבקרה הראשי מתבצעת בחמש משמרות וראש המשמרת הוא גם המפקד הראשי של ההר באותו זמן. באופן טבעי, מעמד זה מעניק לו זכויות רבות, לצד אחריות גדולה עוד יותר.
הכניסה למרכז הבקרה הראשי היא דרך דלת של כספת. כן, כן, דלת פלדה כבדה ומנעול מסתובב, ממש כמו בסרטים. "המפקד! כאן סרג'נט וויט ממחלקת ביקורים עם האורח מהעיתון של חיל-האוויר הישראלי, המפקד!" צעק וויט לתוך הטלפון התלוי מצידה השני של הדלת. שוב, כמו בסרטים, נפתחה הדלת ונשמע קול חלש של יציאת אוויר.
את רובו של מרכז הבקרה ממלא שולחן עץ גדול בצורת ח'. בראש השולחן עומדים שלושה כסאות גדולים ולאורך שתי הצלעות האחרות פזורים מספר כסאות רגילים. את אחד הקירות מעטרים שני מסכים ענקיים, ומתחתיהם עוד מספר מסכים קטנים יותר. צידו הימני של החדר הוא קיר זכוכית גדול ועבה, שמאחוריו חדר חשוך, שבמרכזו ניצבות עמדות מחשב רבות ומסכים גדולים תלויים על קירותיו.
קולונל בייקר היה המפקד התורן של ההר במשמרת "שלי" וראש צוות "צ'רלי". קולונל בייקר משרת כבר 23 שנים בצבא ארה"ב. הוא החל את דרכו כקצין שיגורים ובין תפקידיו השונים היה אחראי על קביעת המטרות של טילי הטומהוק ומפקד חוליה בבסיס השיגור הצבאי ונדנברג.
בראש שרשרת הפיקוד של בסיס נוראד נמצא גנרל ארבעה כוכבים, שמשמש כמפקד הראשי של פיקוד החלל האמריקאי, של בסיס נוראד ושל פיקוד החלל של חיל-האוויר האמריקאי. "אנחנו פיקוד משולב, אחד מתוך תשעה פיקודים משולבים של ארה"ב", הסביר קולונל בייקר. "בדומה לפיקוד המשולב של אירופה או לפיקוד באוקיינוס השקט, הכוחות שעומדים לרשות המפקד הראשי שלנו מורכבים ממפקדים וחיילים מחיל-הים, צבא היבשה וחיל-האוויר".
המפקד הראשי וסגנו, בדרגת אדמירל, יושבים בבסיס פיטרסון שממוקם בסמוך להר שאיין. על תיפעולם של מרכזי הפיקוד בתוך ההר אחראי גנרל כוכב אחד, שתחתיו משרתים חמישה קצינים בדרגת קולונל.
"החדר שבו אנחנו נמצאים משמש את ראשי פיקוד החלל ונוראד במצב חירום או במצב מלחמה", המשיך בייקר. "פה הם מתכנסים, מקבלים נתונים ממרכזי הבקרה השונים ומחליטים כיצד לפעול". בחדר הסמוך מתקבלים נתונים משאר מרכזי הפיקוד שבהר שאיין. מרכז ההתראה בפני טילים מספק מידע על שיגורי טילים מכל מקום בעולם, מרכז ההגנה האווירית עוקב אחר תנועת כלי טיס בשטח האווירי של ארה"ב, מרכז בקרת החלל אוסף נתונים על כל הלוויינים שנמצאים במסלול סביב כדור-הארץ ומרכז המודיעין מספק מידע על פעילויות גיאופוליטיות וגורמים אחרים שיכולים להשפיע על התרחשויות באוויר או בחלל.
ראש המשמרת בהר שאיין אחראי, בין היתר, על הערכת-המצב המועברת לגורמי הפיקוד הלאומיים בזמן חירום או מלחמה. הערכת המצב שהוא מספק לפיקוד העליון של צבא ארה"ב ולנשיא, ממלאת תפקיד חשוב בקביעת מדיניות הפעולה של ארה"ב, במקרה שתותקף. "אסור שיהיו טעויות או אפילו ספק", מדגיש בייקר. "אי אפשר לדווח לנשיא ששיגור של טיל מסוים מאיים על ארה"ב ודקה אחר-כך להתחרט ולומר שבעצם אין סכנה".
המידע עליו מסתמך ראש המשמרת בהערכותיו מתבסס על נתונים רבים המוזנים למרכזי הפיקוד בהר שאיין ממאות חיישנים בכל העולם. "יש לנו שני סוגים עיקריים של מקורות, המשמשים אותנו לניתוח המצב", אומר בייקר. "לוויינים שחגים סביב כדור-הארץ ויכולים לגלות שיגור של טיל טקטי או אסטרטגי בכל מקום בעולם ותחנות רדאר קרקעיות, שמסוגלות לעקוב אחר מטוסים ואפילו טילים שמתקרבים ליבשת".
ציים של לווייני תקשורת, לווייני ניווט ולווייני צילום והתראה עומדים לרשות פיקוד החלל. למעשה, מחשבי פיקוד החלל עוקבים אחר כל גוף מלאכותי שמרחף לו אי שם סביב כדור-הארץ. באמצעות רדארים קרקעיים ו-25 טלסקופים אופטיים שפזורים ברחבי העולם - נצפים כל חללית, לוויין או אפילו שברי טיל ישן, שמרחפים מעלינו. נתוני המסלול של גופים אלה נשמרים ומקוטלגים.
"אנו עוקבים אחר הגופים האלה משתי סיבות עיקריות", מסביר בייקר. "כדי לדעת היכן יפלו אותם גופים על כדור-הארץ וכדי למנוע התנגשויות של לוויינים או חלקי פסולת חלל, שעלולים לסכן משימות מאוישות כמו זו של מעבורת החלל.
"יש בינינו ובין רוסיה שיתוף פעולה בנושא חדירת חלליות ולוויינים ישנים לתוך האטמוספירה ופגיעתם בכדור-הארץ. במידה ולוויין אמריקאי ישן מאבד גובה כתוצאה מחיכוך באטמוספירה ואנחנו צופים שהוא יפול במקום כלשהו ברוסיה - אנחנו מזהירים אותם, וההיפך".
מאז שיגור הלוויין הראשון, ספוטניק-1, עקב פיקוד החלל האמריקאי אחר 25,400 גופים בחלל. כיום, עוקבים מחשבי פיקוד החלל באופן קבוע אחר 2,800 גופים במסלול סביב כדור-הארץ. "יש לנו את היכולת לגלות כל חפץ שגדול מעיפרון ונמצא במסלול סביב כדור-הארץ עד גובה של כ-350 ק"מ", מעיד בייקר. "מהגובה הזה ועד מסלול בגובה אלף ק"מ, אנחנו יכולים לגלות כל גוף בגודל כדורגל".

האיש בלולאה מדווח על שיגור טילים מכיוון סין

הרמקול בחדר התדריכים צורח: "המפקד! כאן מרכז ההתראה, חמישה מוקדי שיגור זוהו בסין, כיוון טיסה צפוני". החדר מוחשך מיד. מפה של העולם מופיעה על המסך הימני הגדול ובו-זמנית מופיע על המסך השמאלי שרטוט המציג את מיקומם של כל לווייני ההתראה של ארה"ב סביב כדור-הארץ. על כל אחד מהמסכים מופיע גם שעון קטן. עברו שתי שניות מתחילת המשבר.
כך מתחילה ההדגמה של מיתקפת טילים גרעינית על ארה"ב - הסיוט של כל מפקד בבסיס נוראד ובפיקוד החלל. ההודעות ברמקול ממשיכות: "לווייני ההתראה גילו חתימות-חום של חמישה טילי CSS-5 בין-יבשתיים". קולונל בייקר מלווה את ההדגמה בהסברים: "בשלב הזה קלטו לווייני ההתראה שלנו חתימות-חום המאפיינות שיגור טילים שמקורם בסין".
על המסך הימני הופיעו חמש נקודות אדומות, שנעו מכיוון סין צפונה לעבר הקוטב הצפוני. "כדי שאוכל לגבש הערכת מצב מדויקת, אני צריך לדעת אם הטילים האלה יפגעו בארה"ב או לא. יכול להיות שזה סתם ניסוי או שהטילים בכלל מכוונים למדינה אחרת, רוסיה למשל והם בכלל לא מאיימים על ארה"ב". לפתע החלו שני לווייני התראה לזהור על המסך השמאלי. "עכשיו יש נעילה של שני לוויינים על הטילים ששוגרו. ברגע שיש לפחות שני לוויינים שעוקבים אחרי הטילים, אנחנו יכולים לחשב את מסלול הטיסה שלהם ולקבוע איפה הם ינחתו".
על רקע הסבריו של קולונל בייקר, נמתחו שני קווים בין כל נקודה אדומה שמייצגת טיל ובין שני לווייני ההתראה. מיד אחר-כך הופיעו על המסך מניפות אדומות, שהציגו את הטווח של כל טיל ואת האיזור הכללי שבו הוא יכול לפגוע. "בעזרת מודיעין וניתוח מסלולי הטיסה של הטילים, יכולים המחשבים שלנו לנתח באיזה סוג נשק מדובר. בשלב הבא אפשר לדעת את הטווח של הטיל ואילו סוגים של ראשי-קרב הוא נושא. במקרה הזה מדובר בראשי קרב גרעיניים".
חולפות עוד כמה שניות ופתאום משתנה התצוגה השמאלית ועל המסך מופיעה מפה של יבשת אמריקה. לאורך גבולות ארה"ב וקנדה מסומנים עיגולים קטנים. "אלה תחנות הרדאר של נוראד", אומר בייקר. "אם הטילים יתקרבו ליבשת, תתבצע נעילה אוטומטית של הרדארים ואז נדע בדיוק איפה הם יפגעו". ואכן, מספר תחנות רדאר החלו לזהור על המפה. "יש לנו נעילה על הטילים", אומר בייקר. "במצב כזה התפקיד שלי הוא לעבד את הנתונים ולקבל אחת משלוש החלטות: 'לא' - משמע שהשיגור אינו מכוון לעבר ארה"ב ואין סכנה לכוחותינו. 'מודאג' - פירושו שהשיגור עלול להוות איום. 'כן' - יש איום והטילים אכן מכוונים נגדנו". הרמקול קורא שוב: "המפקד! יש עקיבה אחרי הטילים, מה הגדרת המצב?", "הגדרת המצב - כן", עונה במונוטוניות הקול ברמקול.
תוך פחות משנייה מופיעות חמש נקודות אדומות זוהרות על מפת ארה"ב. אלה המקומות שבהם יפגעו הטילים. בעוד הרמקולים מדווחים והמסכים מתעדכנים, אני לא יכול שלא להיזכר בסרט "היום שאחרי", שמתאר את ארה"ב ביום שאחרי מיתקפה גרעינית. קולונל בייקר קוטע את המחשבות המסויטות שלי: "אם המצב היה אמיתי, הייתי מרים עכשיו טלפון לגנרל מיירס והעידכון היה עובר לכל מפקדי כוחות ארה"ב בעולם וליו"ר המטות המשולבים, שהיה מעדכן את הנשיא". בתור מפקד ההר באותה משמרת, קולונל בייקר הוא האיש בלולאה, כלומר הגורם האנושי בתוך כל ההליכים הממוחשבים שמאפיינים את הסכנה וקובעים אם היא מהווה איום ממשי לארה"ב.
"אין מקום לשיקול מוטעה ואין הזדמנות שנייה להערכה שגויה", ממשיך בייקר. "בשלב הזה הנשיא, כמפקד העליון של הכוחות המזוינים, צריך להחליט מה תהיה תגובת ארה"ב", אומר בייקר.
על-פי השעונים, נותרו לארה"ב 15 דקות כדי להגיב. "יתכן והנשיא יחליט שצריך לפתוח במיתקפת-נגד ולשגר את כל הטילים שלנו, שנמצאים באזורים שעומדים להיפגע. קיימת גם אפשרות שנחליט לא להגיב, אם נדע שאיזה מטורף בסין שיגר את הטילים האלה ללא רשות. לא צריך למחוק מדינה שלמה בגלל מעשה בודד של מטורף", אמר בייקר בכובד-ראש והמסכים כבו.
"אנחנו מגלים בערך שיגור אחד ביום", מעיד בייקר בתום ההדגמה. "אפילו את שיגורי הניסוי של טיל החץ שלכם אנחנו יכולים לזהות. כמובן שאם מדובר במדינה ידידותית כמו ישראל, אנחנו יודעים בדרך כלל מראש על השיגור. המחשבים שלנו מכירים את השיגורים האזרחיים ואת הניסויים המתוכננים של רוב המדינות הידידותיות ולכן כשמתקיים שיגור כזה אנחנו שוללים את האפשרות של איום על ארה"ב".
איך מתגוננים בפני מיתקפת טילים גרעינית? האמת היא, שלארה"ב עדיין אין שום מערך הגנה קונקרטי. בתקופת מאזן האימה, שבה לכל אחת משתי המעצמות היה מספיק נשק כדי להשמיד את השנייה, היו תיכנונים להציב מערכות לייזר בחלל במסגרת תוכנית "מלחמת הכוכבים" המפורסמת. אולם כיום, אחרי שנחתמו הסכמי צימצום הנשק הגרעיני ונאסרה הצבתן של מערכות נשק בחלל, מחפשת ארה"ב אלטרנטיבה אחרת. את "מלחמת הכוכבים" החליפה תוכנית NMD - מערכת ההגנה הלאומית בפני טילים. הבעיה היחידה היא, שמערכת ההגנה עדיין לא קיימת.

עוקבים גם אחרי מטוסו של הנשיא

התחנה הבאה היתה בחדר המלחמה של בסיס נוראד. על אחד הקירות ניצבו שלושה שלטים: "בלתי מסווג", "סודי" ו"סודי ביותר". השלט "סודי" היה מואר. הפעילות המבצעית פה אינה מפסיקה לרגע.
לוטננט-קולונל וגנר היה באותה משמרת המפקד התורן של חדר המלחמה. "כאן אנו עוקבים אחר כל כלי-הטיס שנעים ביבשת אמריקה", הסביר וגנר. "אנו עוקבים אחרי נתיב טיסתם של 7,000 כלי-טיס ביום, שהם 2.5 מיליון מטוסים בשנה. אנו משתמשים בעיקר ברדארים קרקעיים ובמערכות גילוי מוטסות, כדי לגלות טיסות בלתי מאושרות שנכנסות לתחומי היבשת.
"אחרי שמסננים את כל הטיסות שנתיב הטיסה שלהן ידוע ואת כל המטוסים שנמצאים באימונים, עדיין נשארים לנו עשרות כלי-טיס בלתי מזוהים, שאיתם אנחנו צריכים להתמודד. לרוב מדובר במטוסים שסטו ממסלולם או בלהקות ציפורים, אבל לפעמים מתעורר הצורך להזניק לאיזור החשוד כמה מטוסי קרב, כדי לברר את העניין".
בתקופת רגיעה, שכבר אינה מתאפיינת בחשש מפני מפציצים, מוצאים עצמם אנשי נוראד מתעסקים עם טיסות בלתי חוקיות למטרת הברחת סמים או כניסת מהגרים. טיסות אלו נקראות בנוראד "ספיישל 17". כדי לשלוט טוב יותר על הנעשה בשחקים, חולקה יבשת אמריקה לשישה אזורים, שבכל אחד מהם מצויים מספר מטוסי קרב בכוננות. במקרה הצורך, עומדים לרשות נוראד כ-16 אלף איש מצבאות קנדה וארה"ב.
"כיום, האיומים לא מוגדרים כמו פעם", מסביר לוטננט-קולונל וגנר. "האיום יכול לבוא מכל מקום. לא מזמן נחת בארה"ב מיג רוסי, שערק מקובה. אנחנו בכלל לא גילינו אותו. זה הוכיח לנו שיש פער בכיסוי של איזור מסוים ולכן תיגברנו אותו במערכות גילוי מוטסות. המצב היה חמור מאוד אם היה מדובר במטוס עוין.
"עכשיו תראה איך נראים המסכים שלנו", הודיע וגנר ומיד הופיע מולי שרטוט של יבשת אמריקה. "הנקודות הלבנות מייצגות את מטוסו של נשיא ארה"ב, 'חיל-האוויר מס' 1' ואת מטוסו של ראש ממשלת קנדה. אנחנו עוקבים אחרי המטוסים האלה כל הזמן ויודעים איפה הם נמצאים בכל רגע.
"הנקודות האדומות מייצגות טיסות בלתי מזוהות. אם מתגלה טיסה לא מזוהה, אנחנו יוצרים קשר עם מגדלי הפיקוח כדי לשלול את האפשרות שמדובר בטיסה פרטית או מסחרית, שקצת סטתה מהמסלול המתוכנן שלה. במידה ואנחנו שוללים גם אפשרות של להקת ציפורים, יתכן ונרצה להזניק לשם מטוסי קרב שיזהו את כלי-הטיס. פעמים רבות פשוט מדובר בטייס שהלך לאיבוד או שמערכות הקשר שלו התקלקלו ואז מטוסי הקרב יוצרים איתו קשר-עין ועוזרים לו לנחות. אם מדובר בטיסה למטרת הברחת סמים, אנחנו יוצרים קשר עם שלטונות המכס וסוכנות הלחימה בסמים והם כבר תופסים את המטוס כשהוא נוחת".
מה מאפיין את האנשים שמשרתים בהר שאיין? וויט הסביר: "כדי להגיע לשירות בפיקוד החלל או בבסיס נוראד, צריך להיות בעל נתונים גבוהים מאוד. לא כל אחד מתקבל. קח אותי לדוגמה. אני לומד עכשיו לתואר שני בניהול מערכות חלל. אני משרת בפיקוד החלל כבר עשר שנים והתפקיד המקורי שלי הוא תיפעול מערכות קשר ומערכות חלל בחדר הפיקוד המרכזי. רק לאחרונה החליטו לנצל את הידע שלי ושיבצו אותי במשרד הביקורים..."