בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 124 (225) 01/12/98

כתבות

בין טי-שירט לג'י-סוט

לכל אחד מהם סיפור שונה לגמרי, אבל לכולם דבר אחד משותף: אחרי כמה שנים באזרחות החליטו לחזור לחיל-האוויר. מה הניע אותם לעשות את הדרך בחזרה, והאם הם מתחרטים או דווקא שלמים עם המהלך. שמונה אנשי צוות-אוויר חושפים את הלבטים, השיקולים והמסקנות

דרור גלוברמן ומיכל פלד-פליישר

הבוקר שלאחר השחרור. הדולצ'ה ויטה. החיים המתוקים של החופש, טעם האזרחות. אבל, יש כאלה שלא מצליחים להשתחרר מהמדים, שעבורם דלת היציאה מהבקו"ם היא דלת מסתובבת. רונדל קטן באזרחות, והופ, הם שוב במדים.
אחד כזה, הוא סא"ל עדי, מפקד טייסת F-15 : "ביום הראשון לאזרחות, אחרי שפשטתי את המדים, הלכתי לישון בצהריים ולא יכולתי להירדם. התפקעתי מצחוק. צחקתי מאושר. מאוד אהבתי את המחשבה שאני משוחרר. הייתי מדריך ומפקד קורס בבית-הספר לטיסה, טייס בצוות האירובאטי וזו היתה תקופה מאוד עמוסה. מהדבר הזה נפלתי לחיים של סטודנט באוניברסיטה. ההבדל היה תהומי. זה היה הניגוד הכי גדול שיכול להיות. פתאום אתה לומד, יש לך זמן פנוי ואתה נהנה מכל רגע". גם האלוף (מיל') גדעון שפר (שפורר), עד לאחרונה ראש אגף כוח-אדם במטכ"ל, נזכר בערגה במנעמי החיים כאזרח: "זו היתה תקופה נהדרת. אתם יודעים מה זה בשבילי לאכול ארוחת-בוקר עם הילדים בבית? כל יום! להכין צהריים! אני מכין צהריים?! האשה עובדת, אני עובד במשק, הילדים חוזרים, אבא מכין להם צהריים. אי אפשר להבין מה זה אומר לאיש צבא. זאת היתה תקופה נהדרת".
וכך הם מחייכים, כל הדרך חזרה מהבקו"ם. אבל רגע, אם האזרחות כה נפלאה, כיצד קרה, שהאלוף גדעון שפר, סא"ל עדי ורבים אחרים, חזרו ללבוש מדים? איך אפשר להסביר את התופעה, שקצינים בכירים מסמנים לעצמם טבלת יאוש וברגע שהטבלה מתמלאת באיקסים, הם מתחילים לסמן לעצמם טבלת יאוש חדשה וכעבור זמן לא רב מוצאים עצמם בחזרה בבקו"ם? שפר, עדי ורבים אחרים השתחררו משירות והחליטו לשוב לצבא. ההחלטה להשתחרר מחיל-האוויר, אותה החלטה שעדי מכנה "לכאורה מושלמת", לא היתה מושלמת לחלוטין. שניהם שבו למסלול הצבאי והם לא היחידים.
לאנשי צוות-אוויר, עזיבת החיל בתום החתימה הראשונה או בתום תפקיד היא בעייתית וכרוכה בדרך כלל בהתלבטות ארוכה. השירות הצבאי מציע עניין רב וביטחון כלכלי. האזרחות מציעה, קודם כל, את עצמה. מדובר בהכרעה קשה, אבל גם הפיכה. גם לאחר השחרור אפשר לחזור למדים. ואז, ההתייצבות השנייה בבקו"ם תהיה מתוך בחירה מלאה.
האלוף דן חלוץ, עוזר ראש אג"ם במטכ"ל, ועד לאחרונה ראש מטה חיל-האוויר, השתחרר באוגוסט 1973, בתום תקופת החתימה הראשונה. הוא התגייס בשנת 1966 ושירת בטייסת הפאנטומים "האחת". "השתחררתי מתוך רצון ללמוד במועד שנראה לי ולא על חשבון המערכת", הוא מספר. "רציתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה. אבל באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים ושינתה את הכל.
"במלחמה חזרתי לטייסת ושירתתי בה גם אחרי המלחמה, במשך שבועות ארוכים, מתוך בחירה. הרגשתי ששם אני צריך להיות ונשארתי כדי לעזור בשיקום הטייסת. בהתחלה ניסיתי לשלב בין הלימודים לשירות, אבל זה לא עבד. אחרי חודש של שירות מילואים אינטנסיבי נרשמתי מחדש ללימודי ראיית חשבון וכלכלה. אז התחיל דו-שיח ביני לבין איתן בן-אליהו, שהיה אז מפקד הטייסת. הוא לא היה צריך לשכנע אותי הרבה, הוא פשוט תיאר לי את המצב שהטייסת נמצאת בו. איתן רצה לבנות את הטייסת מחדש לפי הבנתו. במלחמה איבדנו מספר אנשים, והוא ביקש שאני אמלא את תפקיד סמ"ט ב'. אחרי כמה שיחות איתו נפל לי האסימון. הבנתי שמקומי ב'אחת'. במארס 1975 חזרתי לשירות קבע".

ובכל זאת החלטת לשוב לאזרחות.

"הייתי סמ"ט ב' ואחר-כך סמ"ט א' ותקופה מסוימת סגן מפקד טייסת תעופה בחצור. רק ב-1978 השתחררתי שוב. הלכתי להשלים את הלימודים, עבדתי בעסקים המשפחתיים והמשכתי לטוס במילואים. ב-1982 פרצה מלחמת לבנון, שבעקבותיה עשיתי את הצעד הנוסף וחזרתי לצבא.
"הסיבה לשיבה למדים בפעם השנייה היתה מורכבת גם מאידיאל וגם מאגואיזם מקצועי, שהיווה לפחות שליש מההחלטה. בלבנון מערך מטוסי הקרב המתקדמים הוכיח את עצמו והבנתי שלהמשיך לטוס על פאנטום, מבחינה אישית, זה קטן עלי. רציתי יותר. ראיתי גם שהצורך לשמור על ביטחון המדינה נמשך ורציתי לתרום. בכל מה שעשיתי באזרחות היתה תועלת חומרית, אבל לא הרגשתי סיפוק מלא. אז ישבנו יחד, חבורה של כמה אנשים, ביניהם גיל רגב, היום ראש להק כוח-אדם, ודיברנו על חזרה לשירות. לכולנו היו מניעים דומים וכולנו באמת חזרנו בסופו של דבר.
"חזרתי לצבא בנובמבר 1982, מתוך כוונה לעבור הסבה ל-F-16 ולהשתחרר שוב אחרי שלוש שנים. ומאז הדברים התגלגלו. לא ידעתי שאני הולך לקריירה צבאית. בהתחלה חתמתי לעוד שנה ועוד שנה. לא ניסו לפתות אותי להישאר, פשוט מצאתי עניין במה שעשיתי. זה היה פיתוי עצמי. הציעו לי לפקד על טייסת פאנטומים, אחר-כך להיות ראש המינהלת המבצעית של הלביא ואחר-כך ראש מחלקת אמצעי לחימה. "בכל נקודה היה דובדבן כזה, שלא יכולתי שלא לנסות לכרסם בו. כשאני מסתכל לאחור, אני רואה שההחלטה להשתחרר מהצבא בפעם הראשונה היתה חלק מהמרדנות הטבעית של איש צעיר. סוג של נון-קונפורמיזם - לא הציעו לי את התפקיד שרציתי, אז שברתי את הכלים. דן חלוץ של היום היה מן הסתם נשאר בצבא. אם אני בוחן היום את האתגר שהיה בצבא מול האתגר באזרחות, היום האתגרים נראים לי שווים. תמיד נהניתי לטוס, אבל זה לא חייב את המסקנה שאהיה איש צבא.
"הדברים השתנו בגלל המציאות. מלחמות מביאות אותך לשקול איפה אתה נחוץ ותורם יותר והמסקנה היא חד-משמעית. במציאות החברתית של היום, חזרה לצבא נראית קצת מוזרה. לצערי, הסביבה החברתית השתנתה והיא פחות מעודדת להישאר במסגרת הצבאית, למרות שהצרכים הביטחוניים לא השתנו בהרבה, והצבא עדיין זקוק לאנשים טובים".
"היום הצבא רודף אחרי הטובים שיישארו ואין בזה שום בושה", אומר האלוף (מיל') גדעון שפר. "אנחנו צריכים את האנשים האיכותיים אצלנו". מעט לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעת גיחת צילום בחזית המצרית, נטש גדעון שפר, אז טייס פאנטום בטייסת "העטלף", את מטוסו בגובה 48 אלף רגל, במהירות על-קולית - תנאים שאיש לפניו לא שרד.
שפר נפל בשבי המצרי וכשחזר נקבעו לו 52 אחוזי נכות. בנטישה נפגע בגבו, ידיו נתלשו ממקומן והוא סבל משברים בפנים. המאבק היה כפול - להשתקם ולחזור לטיסה. באישור מפקד חיל-האוויר דאז, בני פלד, חזר לטוס במסוקים ומאוחר יותר במטוסי קרב. הוא שב לטייסת "העטלף" ושימש כסמ"ט א' עד לשנת 1977.
"כשהייתי צעיר חלמתי להיות להיות חקלאי", הוא מספר. "כשהייתי סמ"ט א' התגבשה אצלי ההחלטה שבסיום התפקיד אני עוזב את הצבא, כי איא אפשר להיות חקלאי תוך כדי שירות צבאי. כל חיי רציתי להיות טייס וחקלאי. אז טייס כבר הייתי ואמרתי לעצמי שלא ארגיש שלם עם עצמי, אם לא אנסה להגשים גם את החלום השני. יצאתי מהצבא ללא כל כוונה לחזור. מכרתי בית בנווה-רום שברמת-השרון, בית שבו לא גרתי אף פעם כי תמיד גרתי בבסיסים. קניתי משק במושב ביצרון, בו אני גר עד היום ויצאתי לדרכי בחקלאות. התחלי בגידולי שדה ואז בניתי חממת פרחים. השקעתי די הרבה כסף בהקמה, כי היה שם בית ישן והרבה דברים שדרשו חידוש. עשיתי את הצעד הזה בלב שלם".

אז למה חזרת?

"הודח אז מפקד טייסת סקייהוקים על רקע עבירת משמעת שביצע בטיסה. דוד עברי, שהיה אז מפקד חיל-האוויר, קרא לי לשיחה והציע לי לפקד על הטייסת.
"לא רציתי לתת תשובה במקום. שאלתי את עברי: 'נניח שאני חוזר, מה הלאה? אני הרי לא אסתפק רק בפיקוד על טייסת סקייהוקים'. נתתי לו להבין מה בעצם החלום האמיתי שלי: לחזור להיות מפקד טייסת 'העטלף' ממנה יצאתי. התפקיד ב'עטלף' לא היה פנוי באותו זמן ולכן זה לא היה רלוונטי. אחר כך לקחתי לעצמי כשבוע, בו ישבנו, אני ואשתי, וניתחנו את המצב. זו לא החלטה פשוטה. היה לי ברור, שאי אפשר להיות מפקד טייסת וחקלאי. שאם אני חוזר לשירות, אני מוותר על החלום השני".

מה אמרה אשתך?

"היא חזרה ואמרה, שעשיתי טעות שעזבתי את הצבא. היא חשבה שאני עושה עבודה חשובה בחיל-האוויר ומצליח בה ולכן לא היתה כל סיבה לעזוב".
אחרי התלבטות של שבוע התקשר גדעון שפר למפקד חיל-האוויר והודיע לו: "או.קיי, אני חוזר".

כיצד הרגשת עם ההחלטה?

ידעתי שהלכו פה איזה 400-300 אלף לירות, שההשקעות שלי בחקלאות ירדו לטמיון. בניתי חממה, סככות מיון, הכנתי שטחי נטיעה. זה לוקח לפחות ארבע שנים עד שאתה מקבל פרי. היה לי ברור, שאם אני חוזר לחיל-האוויר אני כבר חוזר לתמיד. אחרי שהחלטתי, לא חזרתי עוד להרהר בפרישה".
יומיים אחרי שחזר שפר לצבא, קיבל את הפיקוד על טייסת "הכנף המעופפת" ואחרי שנה וחצי הגיע לטייסת "העטלף", כפי שרצה. מאוחר יותר שירת כמפקד בסיס, כראש להק אוויר וכראש מטה החיל. "זאת היתה החלטה שכללה הרבה נימוקים רגשיים ולא רק רציונליים. בגלל הפציעה לא רצו שאמשיך לשרת כטייס קרב, או כטייס בכלל. כשהציעו לי לחזור, זה הראה לי שרוצים אותי, שחושבים שאני מתאים. אחרת, יכול להיות שהייתי שוקע לתוך החקלאות ואני משער שלא הייתי נכשל גם שם".
גם לאל"מ עדי, שבעברו פיקוד על טייסות F-15 ו-F-16 , הייתה תקופה בחייו בה היה אזרח. כיום הוא ראש מחלקת אמצעי לחימה ומעיד על עצמו שאינו מצטער שחזר לשירות.
"בסוף תקופת החתימה הראשונה שלי כבר טסתי במטוס מתקדם", הוא מספר. " הדרכתי בבית-הספר לטיסה והייתי סדיר בטייסת הסילון הראשונה. זה היה ב-1985. רציתי להשתחרר בעיקר מסיבות משפחתיות. היה לנו ילד בן שנה והיה מוקדם מדי להחליט על קריירה צבאית. אשתי מאוד רצתה שאשתחרר. המסגרת היתה שוחקת ועוד לא ניסינו שום דבר אחר. לא היה לי רעיון מגובש מה אני הולך לעשות, אבל היה מאוד מפתה להשתחרר, לפחות מבחינה כלכלית.
"השתחררתי והלכתי לעבוד בפרויקט הלביא. עבדתי בתעשייה ולמדתי מחשבים ולימודי ארץ-ישראל בבר-אילן במשך שנה, אבל ראיתי שהשחרור הוא זמני. אני אדם שאוב מסגרת, אוהב לטוס, אוהב את החיים סביב הטייסת. לא היה לי דחוף לחזור, אבל ידעתי שאני אעשה את זה".

לא נהנית להיות אזרח?

"החיים באזרחות פחות מרתקים. הקצב בצבא והאתגרים הרבים, התאימו לי. בחוץ החיים זורמים לעצמם ולא הרגשתי שאני ממצה את עצמי. באופן טבעי רציתי לתת את כל מה שאני מסוגל לתת. המסגרת של הטיסה היא ייחודית מאוד ואיכותית. פתאום, כשאתה יוצא, יש יותר מוכשרים ממך, או מוכשרים כמוך. התחושה שלי היתה, שאני לא מנצל את הפוטנציאל במקום הנכון.
"פזלתי כל הזמן לעבר הצבא. שמחתי לבוא למילואים, אהבתי לטוס וטסתי המון. ההתנתקות מחיל-האוויר היתה רק למראית העין. כך המשכתי לפזול, עד שקיבלתי הצעה לחזור לתפקיד סמ"ט א' בטייסת שלי".

ומה היו התגובות בבית?

"רותי, אשתי, ראתה את המצוקה שלי ונכנעה. היא הבינה שהטייסת היא סביבת הגידול הטבעית שלי. החזרה עשתה לי טוב. פתאום ראיתי עד כמה לא מיציתי את עצמי באזרחות. בתפקידים שאני הייתי בהם, מסמ"ט עד מפקד טיייסת, עברה עלי תקופה מרתקת. עבדתי עם אנשים איכותיים ועם טכנולוגיות מתקדמות. גם כיום, כראש מחלקת אמצעי לחימה, אני מרגיש שאני מתחכך בשפיץ של הטכנולוגיה".
אל"מ ישי, כיום ראש צוות במחלקת פיתוח, החליט להשתחרר בשנת 1980, אחרי ששירת כטייס פאנטום. " התחרות בתחום הקרב מתבטאת במעבר למטוס טוב יותר והצלחה בו", הוא מסביר את הסיבות לפרישה. "המעבר לפאנטום היה בשבילי מטרה אחת, ואחרי זה כשהתחילו להגיע מטוסי ה-F-15 וה-F-16 רציתי להתקדם לשם. הכרזתי, שאם שולחים אותי ל-F-16 אני נשאר בצבא. בשלב מסוים ראיתי שאני לא מגיע לשם והחלטתי לצאת ללימודים. לא חשבתי יותר על קריירה צבאית. הבנתי שאת תחום הטיסה מיציתי ואני הולך לתחום טכני בחיים האזרחיים. אהבתי את השילוב של התחום הטכנולוגי עם הטיסה, אוויוניקה בהיבט של מערכות מתקדמות ולכן כיוונתי את עצמי לזה. למדתי ארבע שנים הנדסת חשמל באוניברסיטת באר-שבע וב-1984 יצאתי לשוק העבודה. עבדתי שלוש שנים בחברת 'אלתא' של התעשייה האווירית והייתי חלק מצוות הפיתוח של מכ"ם הלביא".

ביטול פרויקט הלביא היה קשור לחזרה שלך לחיל?

עזבתי את 'אלתא' ארבעה חודשים לפני שבוטל הפרויקט. אמנם כבר היו דיבורים על הביטול, אבל זה לא היה שיקול בהחלטה שלי. עזבתי כי רציתי לטוס על מטוס מתקדם. טייסת הקרב הראשונה הוסבה באותה תקופה למטוסי F-16C/D , וחשבתי שזאת ההזדמנות האחרונה, מבחינת גיל ותזמון, שאני יכול לעשות את זה. העובדה שלא טסתי במטוס מתקדם, הדור הבא של מטוסי הקרב של חילה-אוויר, ישבה לי בראש כל הזמן. כל הזמן היה בי הג'וק הזה, רק שאז נוצרה גם הזדמנות טובה, שיכולתי לממש. הרגשתי שמיציתי את עצמי כמהנדס בתעשייה. שלוש שנים עסקתי בטיפוח מערכות אוויוניות מתקדמות במסגרת התעשייה והצד המעשי של ההפעלה שלהם היה חסר לי".
ב-1987 חזר ישי לחיל-האוויר ומאז הוא ממלא תפקידי מטה בתחום הפיתוח והמודיעין. "אני מרוצה מאוד מהמסלול שעשיתי בחיל-האוויר", הוא אומר, "ואני חושב שגם תרמתי לחיל בקטע המקצועי".
רס"ן גיל, כיום קצין בפרויקט "בז-2000", פרויקט ההשבחה של מטוסי ה-F-15 , הוא נווט F-16 , מהנדס אווירונאוטי ומהנדס תוכנה. את חיל-האוויר עזב בתום החתימה הראשונה.
"התלבטתי אם להמשיך בקבע או להשתחרר", הוא משחזר. "הייתי בן 25 ומאוד בער לי ללמוד. הגעתי לשלב שהרגשתי שאני חייב להתפתח מבחינה אקדמית. הייתי כבר שבע שנים אחרי התיכון ועוד לא למדתי כלום. רציתי ללמוד הנדסה מכנית ונרשמתי גם לטכניון וגם לאוניברסיטת תל-אביב.
"כבר מרגע השחרור לא פסלתי את רעיון השיבה. כאיש צוות-אוויר, אתה לעולם לא משתחרר מהצבא עד שאתה מפסיק לטוס. לא משנה אם אתה בקבע או במילואים. אתה לא מרגיש שהשתחררת מהצבא כי אתה טס הרבה מאוד ושומר על קשר רצוף ומתמיד עם המערכת הצבאית. החלטתי ללמוד בתל-אביב, כאשר אחת הסיבות היתה הקירבה לטייסת. סיימתי את הלימודים בהצטיינות ושוב עמדתי בפני צומת. הציעו לי עבודה ב'אלביט', בתעשייה האווירית, ב'בי.וי.אר'. אבל התעניינתי גם בחיל-האוויר, כי התפקידים המקצועיים בחיל נראו לי קוסמים יותר מאלה שבחוץ".

מה קסם לך?

"חיפשתי תפקיד מקצועי, שיביא לידי ביטוי את השילוב שלי כמהנדס טכני עם התמחות באווירונאוטיקה ואיש צוות אוויר שטס על מטוס מתקדם. חשבתי שזה יהיה שילוב טוב. בתפקיד הנוכחי שלי בחיל-האוויר אני משלב שלושה תחומים: איש צוות-אוויר, מהנדס מכני ומהנדס תוכנה. מצאתי כאן אתגרים טכנולוגיים והנדסיים גדולים. אני פה כבר שנתיים וכמו שאני רואה את הדברים היום, אני אשאר פה גם בהמשך".
סא"ל אבי, ראש ענף במחלקת תקציבים, סיים את קורס-הטיס בשנת 1979, כנווט מסוקי קרב. ב-1984, בתום תקופת החתימה הראשונה, השתחרר. "זו היתה תקופה שהתאפיינה בפגיעה מאוד חזקה במעמד אנשי הצבא", מספר סא"ל אבי. "המשכורות קוצצו ותנאי השירות הורעו. הצטרפה לזה השאלה האישית: האם כיוון ההתפתחות שלי יהיה פיקודי בחיל-האוויר, מסלול שהוא מוגבל למדי לנווטים, או מימוש עצמי באזרחות".
אבי בחר במסלול האזרחי והלך ללמוד כלכלה. כעבור כמה שנים גילה, שרבים מחבריו החליטו לחזור לצבא. כשסיים את הלימודים, הצטרף לבנק הפועלים ועבר קורס הכשרה למנהלים, שייעד אותו לתפקיד ניהולי בבנק. חמש שנים לאחר שהשתחרר שב לחיל-האוויר, ככלכלן.
" החבר הכי טוב שלי מהטייסת חזר באותה תקופה לצבא וניסינו יחד לשכנע דווקא את אשתי, שהיתה בשנה האחרונה ללימודי כלכלה, להיכנס לחיל-האוויר. החיל היה זקוק אז נואשות לכלכלנים והופיעו בעיתון מודעות 'דרושים'. היא לא כל-כך רצתה ותוך כדי נסיונות השיכנוע התחלתי להתעניין בעצמי בעבודה. כעבור חודשים מספר מצאתי את עצמי לובש שוב מדים ועונד דרגות".
אבי מודה, שחזרתו לחיל-האוויר אינה נשענת על אידיאליזם. "בהחלטה שלי לחזור מעורבת מעט מאוד ציונות", הוא אומר. מבחינתו, חיל-האוויר הוא פשוט מקום עבודה לגיטימי, שמספק לו אתגרים מקצועיים מרתקים הרבה יותר. "ככלכלן בחיל-האוויר, אתה עוסק במיגוון נושאים עצום וכל שנה-שנתיים מחליף תפקיד. ברגע שאתה טיפה משתעמם או ממצה את עצמך, אתה בתפקיד חדש. הייתי מעורב, למשל, בעיסקת מטוסי הקרב הבאה. זה תקציב של שני מיליארד דולר. בשוק האזרחי אין לך שום סיכוי שבעולם להתעסק עם תקציבים כאלה".
מי שעשה מספר פעמים את המסלול לבקו"ם ובחזרה, הוא סא"ל דוד, ראש מינהלת תרגילי סימולציה בחיל-האוויר. דוד, בן קיבוץ כפר-גלעדי, עזב את הצבא בפעם האחרונה בשנת 1981. מאז גיוסו בשנת 1965 הוא יוצא ובא בשערי הבקו"ם, בהתאם למצבה הביטחוני של מדינת ישראל. "בגדול אפשר להגיד, כי כל מי שעבר את מלחמת יום הכיפורים בחיל-האוויר, בעיקר בטייסות הפאנטומים, ספג השפעה לטווח ארוך", הוא אומר. "המלחמה הזאת השפיעה על כל מי שהשתתף בה.
"הקומבינציה של קיבוצניק וטייס פאנטום נראתה לי מספקת. רוב הזמן הייתי חקלאי ואחר-כך מרכז המשק. בשנת 1991 החלטתי לעזוב את הקיבוץ. חיפשתי עבודה כמרכז משק שכיר, כי זה מה שידעתי לעשות חוץ מלהיות טייס. החלטתי שעד שאמצא עבודה, אחזור לחיל-האוויר לתקופה מוגבלת. גדעון שפר היה אז ראש להק אוויר. הוא הציע לי להיות ראש מינהלת תרגילי הסימולציה. בשונה מאחרים, שחזרו לחיל-האוויר כדי להתקדם בשרשרת הפיקוד או כדי לעבור למטוס מתקדם, החזרה שלי היתה לצורך עבודה במקום שדורש התמקצעות ויציבות בתפקיד. התפקיד מחייב איש ותיק שגמר תפקידי פיקוד, שלא מתחרה על קידום, כי זה תפקיד שעושים זמן רב. בעצם, זה לא תפקיד, זו עבודה. זה מתאים בדיוק למישהו שהשתחרר כבר ולא מצא את עצמו באזרחות. אני עניתי לקריטריונים והתקבלתי.
"אנשים בגילי עושים תפקידים באזרחות כעצמאיים ובעלי עסקים. יש המון מהקורס שלי שהם עכשיו טייסים אזרחיים ב'אל-על' או טייסי ריסוס. ממני זה רחוק כמו הירח".
"כטייס צעיר הייתי טייס טוב מאוד, וזהו", מדגיש סא"ל עדי, מפקד טייסת F-15 ."אם בלטתי בתור צעיר, זה היה רק ברמת טיסה. חוץ מזה, בלטתי לרעה. שאל את עצמך מה אתה מצפה ממפקד טייסת - וכל מה שהיה בי אז, היה בדיוק ההיפך. הייתי פרוע וממש לא רציני. לעומת זאת, טיסה היתה הדבר היחידי שהייתי טוב בו. בשלב די מוקדם היה ברור לי שאני רוצה לצאת החוצה. מקצוע הטיסה תמיד עניין אותי. אהבתי מאוד לטוס, אבל ההתנהגות של הארגון והריטואל לא מצאו חן בעיני. נדמה לי שבתקופה ההיא אנשים הבינו פחות את הכפופים להם, היו מפקדים פחות טובים ברמה האנושית. גם העבודה נראתה לי פחות מרתקת. המערכת נראתה לי לא מספיק מעניינת כדי שארצה להישאר בה והיה לי ברור לחלוטין שאני לא רואה את המשך חיי בתוך הצבא. בחרתי לצאת החוצה".
לאחר שהיה מדריך בבית-הספר לטיסה וטייס בצוות האווירובאטי, השתחרר עדי ופנה ללימודי כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון. במקביל, בנה בית בעומר. "סיימתי ללמוד ב-1989 והשתלבתי בעסקים המשפחתיים", הוא מספר. "במקביל, הייתי מדריך טיסה בבית-הספר לטיסה ועשיתי מילואים בטייסת F-16 . למעשה, הייתי בו-זמנית סטודנט, קבלן, מדריך טיסה, איש עסקים ומילואימניק".

אז מה היה רע?

"היה לי טוב מאוד, זה נכון. אבל לפעמים אתה מגיע להגשמה, לפחות חלקית, ואז אתה שואל: ומה הלאה? אתה קצת שבע מסיפוקים, עכשיו אתה מחפש אותם במקומות אחרים. אז יש כאלה שפתאום מחפשים תחביבים, יש כאלה שעוזבים בשיא ההצלחה ומתחילים עסק חדש, אני לא חיפשתי את זה.
"כשהייתי מגיע לטייסת, היו לוחצים עלי לחזור לחיל-האוויר. תראו, כשבא מפקד או חבר, ואומר: 'שמע, אנחנו צריכים עזרה לתקופה מסוימת', קשה להגיד לא. בכלל, כשלוחצים עליך, אתה חייב לתת תשובה טובה. אז אתה מגדיל את הזום וחושב שוב.
"מבחינתי, לא היתה בחזרה לחיל-האוויר הקרבה גדולה. לא שילמתי תשלום גדול מדי על המהלך הזה. עזבתי את הכל תוך שהכנתי לי 'קראש פרוגרם': נניח שאחרי שנה העסק יהיה חורבן מוחלט, אני חוזר למה שהיה. הכיסא והמישרה, האוטו והבית - הכל חיכה לי".
המערכת, מסתבר, יודעת לשמור על האנשים שהיא רוצה וכשעדי נשאל איך זה שנשאר בצבא כל-כך הרבה זמן, הוא שוטח את התפקידים שהוצעו לו: פיקוד על טייסת מדריכי הטיסה בבית-הספר לטיסה, פיקוד על טייסת F-16C/D, פיקוד על טייסת F-15 . "אפשר לסרב לזה?" הוא שואל. "לפני כל תפקיד הייתי אומר לעצמי: מה, אני אעצור כאן?"

יש הבדל בין מפקד שהיה אזרח, למפקד שמעולם לא יצא מהמערכת הצבאית?

"אני הרבה פעמים מראיין חבר'ה צעירים, שנמצאים על סף ההחלטה אם להישאר או לא. נדמה להם, מסיפורים, שהדשא בחוץ הוא ירוק בגוונים כאלה, שאין כמותם בצבא. זה נובע מכך שהם לא היו מעולם אזרחים בוגרים וגם מסיפורים ששומעים. כולם הרי מספרים רק את הדברים הטובים. אף אחד לא בא ומספר: 'תראו, אני מילואימניק, אני אוכל חצץ, ואני בחובות'. כולם מספרים כמה כסף הם עושים וכמה הם מצליחים ומתקדמים מהר והצעירים פה מסתכלים על זה בעיניים כלות. זה נשמע להם פנטסטי".

עוד באותו מדור

בלב העניינים

"הטיסה היתה חלק מהחיים שלי במשך 28 שנים", אומר אל"מ (מיל') מיקי לב, שפרש לאחרונה מטיסה. במלחמת יום הכיפורים נהרג אחיו הבכור, רפי, שהיה טייס קרב. במלחמת לבנון נפגע מטוסו של מיקי והוא נפל בשבי הלבנוני. פחות מיממה חלפה עד שהוחזר לישראל וכעבור זמן קצר גם חזר לטוס. הוא השתתף בתקיפת הכור בעיראק, בתקיפת מיפקדות המחבלים בתוניס והיה מפקד טייסת כפירים ו-F-15I "עשיתי את זה כל-כך הרבה פעמים, עד שכבר לא ברור אם אני הוא המשך של המטוס, או שהמטוס הוא ההמשך שלי"

דם כחול

עשרה בנים של טייסים יש היום בטייסת "הנגב", טייסת F-16. חלקם סדירים, חלקם מילואימניקים. איך הם מתמודדים עם הצל של אבא, מה הם חושבים על המרכיב הגנטי ומה לדעתם יקרה אם גם הבן שלהם ירצה להיות טייס